פרק זה דן בתעניות שגוזרים בית דין על צרות אחרות, מלבד על עצירת גשמים. הצרות הנזכרות בפרקנו הם דברים שאינם מצויים. על כל צרה מהצרות האלו מתענים מתחילה תעניות חמורות ("מתריעים") עד שתעבור הצרה, שלא כמו בעצירת גשמים שעליה מתענים מתחילה תעניות קלות ורק לבסוף תעניות חמורות.
המשנה בהלכות א-ב עוסקת במקרים של ירידת גשמים בלתי סדירה. המשנה בהלכות ג-ה עוסקת בצרה מקומית, שבה מתריעים רק במקומה של הצרה. המשנה בהלכות ו-ז עוסקת בצרה מקומית, שבה מתריעים לא רק במקומה של הצרה אלא אף בכל מקום. המשנה בהלכה ח עוסקת במקרים מיוחדים, שבהם מתריעים אפילו בשבת. המשנה בהלכות יג-יד עוסקת בהשלמת התענית במקרה שירדו גשמים במשך יום התענית.
בספרי זוטא פסקה י נאמר: "וכי תבואו מלחמה" - מניין על שידפון ועל ירקון ועל חסיל ועל כל צרת ציבור? - שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והרעותם", מיכן אמרו: על אלו מתענים ומתריעים: על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השידפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החוליים, ועל המזונות, ועל המטר, שנאמר: "על הצר הצורר אתכם" - כל שיצר לכם.
ובספרי במדבר פסקה עו נאמר: "וכי תבואו מלחמה" - אין לי אלא מלחמה, שידפון וירקון ואישה מקשה לילד וספינה המיטרפת בים - מניין? - תלמוד לומר: "על הצר הצורר אתכם" - על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור.
משנה
סדר תעניות האלו האמור – סדר התעניות שנאמר בפרק א, שבתחילה מתענים יחידים ואחר כך מתענים הציבור עד שלוש עשרה תעניות, אינו נוהג אלא ברביעה הראשונה – שלא התחילו הגשמים לירד בעונתם הראשונה (הגשם נקרא "רביעה", מלשון בעילה והפריה, שהגשם בועל את האדמה ומפרה אותה (לעיל א,ג, וראה שם בענין זמנה ושיעורה של רביעה ראשונה)). אבל צמחים ששָנו – שירדו גשמים בעיתם וצמחו הזרעים, אבל אחר כך נשתנה מראם לרע, הואיל וצרה זו אינה דבר מצוי כמו עצירת גשמים, מתריעין עליהן מיד – כל הציבור מתחילים מיד להתענות תעניות חמורות, ומריעים ותוקעים בשופרות כשהם מתפללים, כמו שנוהגים בשבע התעניות האחרונות של עצירת גשמים. וכן שפסקו גשמים מגשם לגשם ארבעים יום – אם ירדו גשמים ברביעה הראשונה, ואחר כך פסקו בין רביעה ראשונה לבין רביעה שנייה, שלא ירדה רביעה שנייה אלא כעבור ארבעים יום מהרביעה הראשונה, מתריעין עליהן – כל הציבור מתענים מיד, ומריעים ותוקעים בשופרות כשהם מתפללים, מפני שהיא מכת בצורת – שזהו סימן בצורת.
מתריעים
במשנה לעיל א,ח שנינו: ומה אלו (שבע האחרונות) יתרות על הראשונות? - שבאלו מתריעים ונועלים את החנויות.
משום כך המילה "מתריעים" היא סימן הכר לתעניות החמורות בפרק זה.
בירושלמי ראש השנה ג,ד אמרו: קומי רבי יהושע בן לוי תקעין בתעניתא (בשופרות). רבי יוסה בעי: ויתקעון קומוי בחצוצרתא? - ולא שמיע דתני: חצוצרות במקדש, אין חצוצרות בגבולים.
בגבולים היו תוקעים ומריעים ותוקעים בתעניות בשופרות אחר ברכת "גואל ישראל" ואחר כל ברכה וברכה משש הברכות הנוספות בתפילה (תוספתא תעניות א,י).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: סדר תעניות האלו האמור כול'. המשנה אמרה שמתריעים מיד על צמחים ששנו.
ושואלים: אי זהו מיד שלהן? – מתי מתענים על צמחים ששנו, כדי שהזמן הזה ייחשב "מיד"?
ומשיבים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: שני וחמישי ושני – אין מתחילים להתענות ביום שבו אירעה הצרה, אלא מתחילים להתענות ביום שני בשבוע הסמוך לזמן שבו אירעה הצרה, כי אין גוזרים תענית על הציבור בתחילה אלא ביום שני (משנה תענית ב,ט), וממשיכים להתענות ביום חמישי באותו שבוע וביום שני בשבוע שאחריו, כי כל צרה שבאה על הציבור גוזרים שלוש תעניות שני וחמישי ושני.
בתוספתא תעניות ב,ח שנו: אי זו היא מיד שלהן? - יום שני ויום חמישי (שני וחמישי ושני).
הברייתא שבתוספתא מבארת את "מיד" של משנתנו. בירושלמי כאן הביאו את הברייתא, אלא שקיצרו ולא הביאו את תשובת הברייתא, אלא הביאו את דברי רב שפירש שהכוונה בברייתא "שני וחמישי ושני" אלא שהברייתא קיצרה.
ושואלים: שָנו בשני – אם שנו הצמחים ביום שני, שאי אפשר להתחיל להתענות בו ביום, כי מתחילים בתענית מבעוד יום (משחשכה), מהו להתריע עליהן בחמישי? – האם מתחילים להתענות ביום חמישי באותו שבוע, ומתענים חמישי ושני וחמישי, ואין ממתינים עד יום שני בשבוע שאחריו? ואף על פי ששנינו שאין גוזרים תענית על הציבור בתחילה ביום חמישי, אפשר שאין זה אלא בעצירת גשמים, אבל בצרות שאינן מצויות מתחילים להתענות ביום חמישי.
ומשיבים: רבי זעורה שמע לה מן הדא – רבי זירא למד אותה (את ההלכה בענין זה) מזאת (מהכתוב הזה): "ויאמר אלי: אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון, אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך, נשמעו דבריך" (דניאל י,יב) – המלאך אמר לדניאל, שמהיום הראשון שקיבל עליו להתענות, כבר נשמעו דבריך – נתקבלו דבריו לפני הקב"ה, ונגזר למלא את בקשתו, אף על פי שעדיין לא התחיל להתענות, שכן לא נאמר: 'מן היום הראשון אשר התענית', אלא נאמר: 'מן היום הראשון אשר נתת את לבך להתענות'. וכאן – וכן כאן, בענין צמחים ששנו ביום שני, אין מתחילים להתענות ביום חמישי באותו שבוע, אלא ממתינים עד יום שני בשבוע שאחריו, ומתענים שני וחמישי ושני, משום שאין גוזרים תענית על הציבור בתחילה ביום חמישי, אבל מכיון שנתנו בית דין נפשן לעשות – מכיון שבשבוע הזה קיבלו בית דין עליהם להתענות, כמי שעשו – הרי הוא כאילו כבר התענו בשבוע הזה, אף על פי שאין מתענים אלא בשבוע הבא, וקבלת התענית תועיל להם לבטל את הצרה כמו התענית.
דברי רבי זירא הובאו בירושלמי ראש השנה ג,ה.
בבבלי תענית ח,ב אמרו: בימי רבי זירא היה שמד (גזרות נגד דת ישראל), וגזרו שלא לשבת בתענית (בתענית ציבור). אמר להם רבי זירא: נקבל אותה (את התענית) עלינו (רש"י: דמשום קבלה מהני לן כתעניתא), וכשייבטל השמד, ישבו (יקיימו) אותה. אמרו לו: מניין לך זו (רש"י: דמהני אי עבדינן הכי)? - אמר להם: שכתוב: "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך נשמעו דבריך" (דניאל י,יב) (רש"י: אלמא, משקיבל עליו נשמעו דבריו).
• • •
המשנה אמרה, שאם פסקו גשמים מגשם לגשם ארבעים יום, מתריעים עליהם.
ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): כשם שמתריעין עליהן – על הגשמים, אם פסקו ארבעים יום, בשאר ימי (במסירה מהגניזה: שני) שבוע – בשאר שש השנים של שבע שנות השמיטה, שמותרת בהן עבודת הקרקע, כך מתריעין עליהן – על הגשמים, בשביעית – בשנה השביעית של שבע שנות השמיטה, שאסורה בה עבודת הקרקע, מפני פרנסת אחרים – בגלל שדואגים לפרנסתם של אחרים, המעבדים את הקרקע בשנה השביעית, שמחיתם תלויה בגשמים.
בתוספתא תעניות ב,ח שנו: כשם שמתריעים על הגשמים בשאר שני שבוע, כך מתריעים עליהם בשביעית מפני פרנסת אחרים.
הברייתא שבתוספתא מוסבת על משנתנו שאמרה, שאם פסקו גשמים מגשם לגשם ארבעים יום, מתריעים עליהם.
ושואלים: מהו מפני פרנסת אחרים? – מה פירוש המילים האלו? מי אותם אחרים שנשנו כאן?
ומביאים שני פירושים: חברייא אמרי – החברים (קבוצת החכמים בבית המדרש) אמרו (פירוש אחד): מפני פרנסת גוים – אותם אחרים שנשנו כאן הם גויים, שאינם מצווים על שביתת הארץ, ויש לדאוג לפרנסתם, ומתריעים עליהם, כשם שמחזיקים ידי גויים בשביעית, מפני דרכי שלום (משנה שביעית ה,ט וגיטין ה,ט). רבי זעורא אמר – רבי זירא אמר (פירוש אחר): מפני פרנסת חשודים – אותם אחרים שנשנו כאן הם החשודים לעבד את הקרקע בשנה השביעית, ואף על פי כן יש לדאוג לפרנסתם, ומתריעים עליהם. הרי שרבי זירא סבור, שיש לדאוג לפרנסתם של החשודים על השביעית, אבל החברים, החלוקים על רבי זירא, סבורים, שאין לדאוג לפרנסתם של החשודים על השביעית, כשם שאין מחזיקים ידי עוברי עברה בשביעית.
הכינוי 'חברייא', המופיע תכופות בירושלמי, מתייחס לקבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, בתקופת האמוראים, שעדיין לא הגיעו להוראה.
ומעירים: אתייא דרבי זעורה כרבי – באה דעתו של רבי זירא כדעת רבי יהודה הנשיא (תנא בדור החמישי), שדאג לפרנסתו של חשוד על השביעית, כמסופר להלן, ודחברייא כרבי פינחס בן יאיר – ובאה דעתם של החברים כדעת רבי פינחס בן יאיר (תנא בדור החמישי), שחלק על רבי, כמסופר להלן.
ומסבירים: דרבי זעורה כרבי – באה דעתו של רבי זירא כרבי, כמסופר כאן: חד ספר הוה חשיד על פירות שמיטתא – ספר (הגוזז שערות ומגלח, או סופר המלמד מקרא לילדים בבית הספר) אחד היה חשוד לעשות סחורה בפירות השנה השביעית, אייתוניה גבי רבי – הביאוהו (מי שחשדו בספר הביאו אותו) אצל רבי. אמר לון – אמר להם (רבי למי שהביאוהו): ומה יעביד עליבא? – ומה יעשה העלוב (האומלל)? ובגין חייו הוא עבד – והרי מפני חייו (לצורך פרנסתו ומחיתו) הוא (הספר) עושה. מכאן שרבי דאג לפרנסתו של חשוד על השביעית.
וממשיכים ומסבירים: ודחברייא כרבי פינחס בן יאיר – ובאה דעתם של החברים כרבי פינחס בן יאיר, כמסופר כאן: רבי בעא מישרי שמיטתא – פעם אחת רבי רצה להתיר עבודת הקרקע בשנה השביעית, משום שדאג לפרנסתם של העניים החשודים על השביעית, וסמך על כך ששביעית נוהגת בזמן הזה רק מדרבנן (רבי הקל בהלכות שביעית והתיר כמה דברים בשביעית, בשל המצב הכלכלי המעורער באותם הימים. אפשר שסבר רבי, שרבי פינחס בן יאיר יסכים עימו להתיר את השנה השביעית, שכן רבי התיר את אשקלון מפיו של רבי פינחס בן יאיר (תוספתא אהלות יח,יח)). סלק רבי פינחס בן יאיר לגביה – עלה רבי פינחס בן יאיר אצל רבי לביתו. אמר ליה – שאל רבי את רבי פינחס בן יאיר: מה עיבוריא עבידין? – מה התבואות, שהן מאכל אדם, עושות? האם טובות הן? אמר ליה – השיב רבי פינחס בן יאיר לרבי: עולשין יפות! – העולשים (מין ירק), שהם מאכל בהמה, טובים. חזר רבי ושאלו: ומה עיבוריא עבידין? – מה התבואות עושות? אמר ליה – ושוב השיב לו: עולשין יפות! – העולשים טובים. מה ששאלו רבי לא השיבו רבי פינחס בן יאיר, ומה שהשיבו לא שאלו (ואפשר שרבי אמר לו, שאין התבואות טובות, ואין להם מה לאכול, ולכן יש להתיר את השנה השביעית, אבל רבי פינחס בן יאיר אמר לו, שיכולים הם לאכול עולשים, ואין להתיר את השנה השביעית). ומזה ידע רבי דלית הוא מסכמא עימיה – הבין רבי, שאין רבי פינחס בן יאיר מסכים עימו להתיר את השנה השביעית, למרות הקשיים הכלכליים. ולא אמר לו רבי פינחס בן יאיר במפורש שאין להתיר את השנה השביעית, מפני שחלק כבוד לרבי.
עולש שימש למאכל בהמה. בשנים קשות ובשנת שמיטה היה לו מקום חשוב בכלכלה הקדומה. העולשים נוטים לגדול בתוך שדות חיטה, ובשנים קשות שבהן התבואה אינה מתפתחת כראוי הם בולטים בגובהם ובפרחיהם הכחולים.
אמר ליה – שאל רבי את רבי פינחס בן יאיר: מישגח, רבי (במסירה מהגניזה: מרי), מיכול עימן פטל ציבחד יומא דין – ישגיח (ישים נא אל ליבו), רבי (אדוני, לשון כבוד לרבי פינחס בן יאיר), לאכול עימנו מאכל מעט (סעודה קלה, אכילת עראי) היום הזה? אמר ליה – השיב לו רבי פינחס בן יאיר: אין – הן. מי נחית חמא מולוותא דרבי קיימן – כשירד רבי פינחס בן יאיר מביתו של רבי, ראה מולאות (פרדות לבנות) של רבי עומדות ליד ביתו. אמר – רבי פינחס בן יאיר: כל אילין יהודאיי זיינין?! – וכי כל אלה הפרדות היהודים זנים ומגדלים אותן?! (אפשר שבאומרו 'יהודים' רמז רבי פינחס בן יאיר לרבי 'יהודה' הנשיא, ולא רצה להזכיר את שמו במפורש, משום כבודו). רבי פינחס בן יאיר סבר, שאין לגדל פרדות, כי נזקיהן מרובים. איפשר דלא חמי סבר אפויי (במסירה מהגניזה: אפי) מן כדון – אפשר (יכול להיות) שלא יהא רבי רואה את סבר (מראה) פניי מעכשיו, ולא אבוא לאכול אצלו, משום שבריות מזיקות יש לו לרבי בביתו (רבי פנחס בן יאיר נקט לשון 'אפשר', משום שאין הדבר תלוי רק בו). שמעון קליה – שמעו בני ביתו של רבי את קולו של רבי פינחס בן יאיר, אזלון ואמרון לרבי – הלכו ואמרו לרבי את דברי רבי פינחס בן יאיר. שלח רבי – שלח רבי שליחים לרבי פינחס בן יאיר, בעי מפייסתיה – רצה לפייס אותו, שיבוא לאכול אצלו. מטון ביה גבי קרתיה – הגיעו אליו השליחים אצל עירו של רבי פינחס בן יאיר (העיר לוד). אמר – רבי פינחס בן יאיר: בני קרתי, קורבין לי! – בני עירי, קרבו אלי והגנו עלי, שלא יגיעו אלי השליחים (כי לא רצה לדבר עם השליחים). נחתון (במסירה מהגניזה: נפקון) בני קרתיה ואקפון עלוי – ירדו בני עירו והקיפו אותו, שלא יגיעו אליו השליחים. אמרון לון – אמרו להם השליחים לבני העיר: רבי דו בעי מפייסתיה (במקבילה: רבי בעי מפייסתיה) – רבי רוצה לפייס את רבי פינחס בן יאיר, שיבוא לאכול אצלו. שבקוניה ואזלון לון – עזבו בני העיר את רבי פינחס בן יאיר, מפני כבודו של רבי, והלכו להם. אמר – רבי פינחס בן יאיר: בנַי דילי, קורבין לי! – בניי שלי (אפשר שהכוונה למלאכי השרת שנקראו בנים), קרבו אלי והגנו עלי, שלא יגיעו אלי השליחים. נחתת אישתא מן שמייא ואקפת עלוי – ירדה אש מן השמים והקיפה אותו (הכוונה למלאכים שנקראו אש), שלא יגיעו אליו השליחים. חזרון ואמרון לרבי – חזרו השליחים וסיפרו לרבי מה שאירע. אמר – רבי: הואיל ולא זכינן מישבע מיניה בעלמא הדין – הואיל ולא זכינו להשביע את עינינו לראות את רבי פינחס בן יאיר וליהנות ממנו בעולם הזה, שאין הוא רוצה שאראה אותו מעכשיו, ניזכי ונשבע מיניה לעלמא דאתי – יהי רצון שנזכה להשביע את עינינו לראות אותו וליהנות ממנו לעולם הבא (בירושלמי ביכורים ג,ג ושקלים ה,ג אמרו, שהרואה צדיק זוכה).
המקבילה לסיפור של רבי ורבי פינחס בן יאיר בירושלמי דמאי א,ג (והשווה בבלי חולין ז,ב).
• • •