משנה
עמדו בתפילה – לאחר דברי הכיבושים של הזקן שאמר בדרשתו לפני הציבור, היו עומדים להתפלל ברחובה של עיר, מורידין לפני התיבה – שליח ציבור, זקן (גדול בשנים) ורגיל (גדול בחוכמה), ויש לו בנים – שפרנסתם עליו, וביתו ריקן (ריק) – ואין לו במה לפרנסם, כדי שיהא לבו שלם בתפילה – כדי שיתפלל על הגשמים בלב שלם, שתהא תפילתו באמת ובכנות, משום שתפילה צריכה כוונה. ואומר שליח הציבור לפניהן עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה ברכות שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש – ברכות, בין ברכת גאולה (הברכה השביעית בתפילה) לברכת רפואה (הברכה השמינית בתפילה), כמפורט להלן. ואלו הן – שש הברכות הנוספות: זכרונות – פסוקים שנאמרו בברכה זו בראש השנה, וחותם בברכה, ושופרות – פסוקים שנאמרו בברכה זו בראש השנה, וחותם בברכה, "אל יי' בצרתה לי" (תהילים קכ) – וחותם בברכה, "אשא עיני אל ההרים" (תהילים קכא) – וחותם בברכה, "ממעמקים קראתיך יי'" (תהילים קל) – וחותם בברכה, "תפילה לעני כי יעטף" (תהילים קב) – וחותם בברכה.
עמדו בתפילה
לפני התפילה ישב הציבור, ולקראת התפילה קם שליח הציבור ממקומו וירד לפני התיבה והציבור נעמד. לכן נקטו בביטוי "עמדו בתפילה".
תפילה זו היא תפילה נוספת שהיו מתפללים בשלוש התעניות השניות ובשבע התעניות האחרונות שגזרו בית דין על הציבור בעת עצירת גשמים, וכן בתעניות ציבור על שאר צרות. במשנה להלן ד,א שנינו, שבתעניות אלו היו מתפללים ארבע תפילות ביום, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. התפילה הנוספת שהיו מתפללים בתעניות אלו, כמו ששנינו במשנתנו, היא הנקראת "מוסף". בתפילה נוספת זו היו עשרים וארבע ברכות. ורק שליח הציבור היה מוסיף בחזרת התפילה בקול שש ברכות, אבל היחידים לא היו מוסיפים בתפילה בלחש שש ברכות (ראה לעיל א,א בענין בני נוה). אבל בשאר התפילות לא היו עשרים וארבע ברכות.
שליח ציבור בתענית ציבור
במדרש תהילים כה,ה נאמר: "לדוד... אלוהי, בך בטחתי אל אבושה... גם כל קוויך לא יבושו" - אמר רבי פינחס: כך אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בשעה שאני עומד לפניך בתפילה, אל תהי תפילתי מאוסה לפניך, מפני שעיני ישראל תלויות בי, ועיני תלויות בך, ואם תשמע תפילתי, כאילו תשמע תפילתם. וכן אתה מוצא בתענית ציבור, שבשעה שהציבור מתענים, שליח ציבור יורד לפני התיבה, לפי שעיניהם של ציבור תלויות בו, ועיניו תלויות בהקב"ה, והוא שומע תפילתם.
מורידים לפני התיבה
שליח הציבור היה בין הזקנים והחכמים שישבו על הבימה במרכז בית הכנסת. בבואו להתפלל לפני הציבור, ירד שליח הציבור מן הבימה, ועמד למטה על הארץ לפני התיבה הקטנה שעל הבימה. מקומו של שליח הציבור בתפילתו היה מאחורי הבימה, והתיבה שעל הבימה היתה לפניו. לכן בשליח הציבור העומד להתפלל נאמרה הלשון "יורד לפני התיבה" (כמו במשנה כאן) או "עובר לפני התיבה" (כמו במשנה לעיל א,ב).
בתעניות היו מוציאים לרחובה של עיר את התיבה הקטנה שעל הבימה, ושליח הציבור עמד לפני התיבה.
ליבו שלם בתפילה
במדרש תנחומא פרשת 'פינחס' סימן טו נאמר: למה התירו חכמים להיפטר מן הסוכה ביום טוב האחרון של חג? - אלא כל שבעת ימי החג היו מתפללים לטללים, ויום טוב האחרון מתפללים על הגשמים, לכך נפטרים מן הסוכה, כדי שיתפללו על הגשמים בלב שלם.
הביטוי 'לב שלם' בהקשר לתפילה נמצא רק בתפילה על הגשמים.
• • •
במשנה שנינו, שמורידים לפני התיבה זקן ורגיל, ויש לו בנים, וביתו ריקן.
ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא): עמדו בתפילה, מורידים לפני התיבה זקן ושפל ברך – עניו, המשפיל את עצמו, ונוח לתשחורת – רצוי לשררה (לשלטון), ורגיל בחכמה – בקי בהלכות, ורגיל באגדה – בקי באגדות, ויש לו בית ושדה – שיש לו פרנסה, ויש לו במה לפרנס את בניו ובנותיו.
הברייתא שמביאים כאן חסרה בתחילתה: 'עמדו בתפילה, מורידים לפני התיבה זקן...'.
ותמהים (על דברי הברייתא): תנינן – שנינו (במשנתנו): וביתו ריקן – שאין לו במה לפרנס את בניו ובנותיו, ואת אמר הכין? – ואתה אומר כך? שבברייתא שנינו, שיש לו בית ושדה - שיש לו במה לפרנס את בניו ובנותיו, שלא כדברי המשנה.
במסירה מהגניזה נוסף: מעבירה – כוונת המשנה, שביתו ריקן מעברה, שאין עברות בידו וביד בני ביתו. אבל אין כוונת המשנה, שביתו ריקן מפרנסה. כך משיבים על התמיהה על דברי הברייתא.
וממשיכים את הברייתא (שנפסקה בתמיהה על דבריה): ויש לו בנים ובנות – שפרנסתם עליו. אבל אם אין להן – אם אין להם שליח ציבור שיש לו התכונות שנמנו כאן, מעבירין לפני התיבה כל מה שירצו – כל מי שירצו הציבור שיעבור. רב ורבי יוסי שאמרו לעיל, שאין מורידים לפני התיבה מי שאין לו התכונות האמורות כאן, חלוקים על דברי הברייתא.
דרכו של הירושלמי להפסיק ברייתא שמביא ולדון בדבריה, ואחר כך להמשיך אותה.
בבבלי תענית טז,א-ב אמרו: עמדו בתפילה, מורידים לפני התיבה זקן כו'. תנו רבנן: עמדו בתפילה, אף על פי שיש שם זקן וחכם, אין מורידים לפני התיבה אלא אדם רגיל (רש"י ור"ג: רגיל להתפלל, ותפילתו שגורה בפיו). רבי יהודה אומר: מיטפל ואין לו (רש"י: יש לו טפלים (ילדים קטנים), ואין לו במה להתפרנס, שליבו דואג עליו, והוא צריך לקרות מקירות ליבו עליהם), ויש לו יגיעה בשדה (ר"ג ורש"י: ששדותיו זרועות, וצריכות לגשמים, שמתכוון יותר בתפילת הגשמים), וביתו ריקן, ופרקו (אופי, תכונה, מידה, הנהגה) נאה, ושפל ברך (רש"י: עניו), ומרוצה לעם (רש"י: נוח לבריות, ומסכימים לתפילתו), ויש לו נעימה (ר"ג ורש"י: שיודע לבסם קולו, שמושך הלב), וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה בנביאים ובכתובים (רש"י: שיהיו הפסוקים של תפילה סדורים בפיו), ולשנות במשנה ובתלמוד בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן.
אמר מר: מיטפל ואין לו, וביתו ריקן. היינו (רש"י: זהו) מיטפל ואין לו, היינו ביתו ריקן! - אמר רב חסדא: ביתו ריקן מעברה (רש"י: שאין חמס וגזל בביתו). מאי ופרקו נאה? - אמר אביי: שלא יצא עליו שם רע בילדותו (רש"י: אפילו כשעמד על בחרותו, היה נאה, בלי שם רע).
"נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב). אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה: אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: זה שליח ציבור היורד לפני התיבה שאינו הגון.
לפי הירושלמי, מורידים לפני התיבה מי שהוא חכם גדול, ואילו לפי הבבלי, מורידים לפני התיבה מי שהוא רגיל להתפלל. הירושלמי והבבלי נחלקו בפירוש המילה "רגיל".
לפי הירושלמי, מורידים לפני התיבה מי שיש לו במה לפרנס את בניו ("יש לו בית ושדה"), ואילו לפי הבבלי, מורידים לפני התיבה מי שאין לו במה לפרנס את בניו ("מיטפל ואין לו"). גם בירושלמי וגם בבבלי אמרו, שביתו ריקן מעבירה.
בברייתא שבירושלמי שנו: ושפל ברך, ונוח תשחורת, ורגיל בחכמה ורגיל באגדה. ובברייתא שבבבלי שנו: ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובתלמוד בהלכות ובאגדות. מהקבלת סדר התכונות הללו שנמנו בברייתות שבירושלמי ובבבלי עולה, כי "נוח תשחורת" שבירושלמי נתפרש בשני אופנים בבבלי: א. מרוצה לעם; ב. יש לו נעימה וקולו ערב. לפי האופן השני, המילה "תשחורת" היא מן השורש המקראי שחר, שמשמעו: ביקש, דרש. ומצאנו שהשתמשו חכמים בשורש זה בעניין תפילה (מדרש שמות רבה טו,ו): דניאל היה שוחר ומתפלל למקום, כדי שירחם הקב"ה על ישראל, ועליו אמר שלמה "שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן" (משלי יא,כז), ונמצא להם האלוהים בעת צרתם, שנאמר "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי" (משלי ח,יז).
נוח לתשחורת
במשנה אבות ג,יב שנו: רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש (מושל) ונוח לתשחורת.
ובמסכת כלה רבתי ד,ח שנו: הוי קל לראש - זו המלכות; ונוח לתשחורת - אנגריא (עבודת המלכות, עבודת כפייה לצורך השלטונות), כדרבי אליעזר בן חרסום (בבבלי יומא לה,ב סיפרו: אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל משאוי על כתפיו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא (רש"י: עבודת שר העיר, ועבודת עצמו היתה, ועבדיו לא היו מכירים בו, כסבורים שהוא מיושבי העיירות שלו, שעבודת אדוני הארץ מוטלת עליו). אמר להם: בבקשה מכם, הניחוני שאלך ואלמד תורה! - אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום, שאין אנו מניחים לך!)
ובמסכת דרך ארץ פרק 'המינים' הלכה כב שנו: העניים, והביישנים, ושפלי הרוח, ונוחים לתשחורת, ובעלי הבטחה, עליהם הכתוב אומר: "ותגזור אומר ויקום לך ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב,כח) (שמתפלל, וה' שומע תפילתו. להלן ג,יב הכתוב הזה מתפרש בירידת גשמים).
'תשחורת' משמעה: נוער, בחרות; או: שררה; או: בולשת. במקום שאמרו: "נוח לתשחורת", משמע המילה: שררה, והוא הפקיד הממונה על עבודת הכפייה ('שחוור'), כמו שנאמר במסכת כלה רבתי. האמידים שבערים היו אחראים לביצוע עבודות הכפייה שהיה מוטל על כלל התושבים.
'ראש' הוא ראש השלטון המבצע של העיר היהודית.
רגיל
בירושלמי כאן פירשו את דברי המשנה: 'רגיל' - רגיל בחכמה ורגיל באגדה.
בירושלמי ראש השנה ב,ו וסנהדרין א,ב אמרו: לעיבור הולכים אחר המינוי, לבית הוועד הולכים אחר הרגיל.
בירושלמי עירובין ג,ה נזכרים חכם ורגיל (וראה ב"שרידי הירושלמי" שם).
'רגיל' הוא שם נרדף לחכם, והוא תואר לחכם גדול, והוא יותר גדול מחכם סתם ("הירושלמי כפשוטו" עירובין שם ו"תוספתא כפשוטה" עירובין ג,א).
חכמה ואגדה
בלשון חכמינו, המקביל ל"אגדה" (או "הגדה") הוא "הלכה", ולכן "חכמה", האמורה כאן במקביל ל"אגדה", היא "הלכה". וראה בבלי נידה סט,ב, שהזכירו שם "חכמה" ו"הגדה", ושם מוכח ש"חכמה", האמורה במקביל ל"הגדה", היא "הלכה".
גם כש'חכמה' אמורה בפני עצמה פירושה לעיתים קרובות 'הלכה'.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ד,ג.
במשנה שנינו (בענין תפילת התעניות): ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש.
ובמשנה ברכות ד,ג שנינו: רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה.
ושואלים: ולמה שמונה עשרה? – מדוע תיקנו חכמים בתפילה שבכל יום שמונה עשרה ברכות?
ומשיבים (תשובה אחת): אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד (לעומת, בהקבלה אל) שמונה עשר(ה) מזמורות (מזמורים) שכתוב (שכתובים) מראשו של תילים (תהילים) – מתחילתו של ספר תהילים, עד "יענך יי' ביום צרה" (תהילים כ,ב) – ולא עד בכלל. לאחר שאמר דוד שמונה עשר מזמורים, נאמר "יענך ה'", והיא ברכה שבירכו העם את דוד שיענה אותו ה' בתפילתו. הרי שתפילתו של דוד היתה שמונה עשר המזמורים שאמר קודם לכן, ולכן תיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות כנגד שמונה עשר המזמורים האלה. אם יאמר לך אדם – אם ישאל אותך: תשעה עשר מזמורות הן – ולא שמונה עשר הן! - אמור לו – השב לו: "למה רגשו גויים" (תהילים פרק ב) לית היא (הוא) מינון – אין הוא מהם (אינו נמנה עימהם במנין זה, שפרק א ופרק ב נחשבים מזמור אחד). מיכן (מכאן) אמרו – מן הכתוב "יענך ה' ביום צרה", שנאמר לאחר שמונה עשר המזמורים, יש ללמוד: המתפלל ואינו נענה צריך תענית – מי שהתפלל ולא נענה מן השמים, צריך להתענות כדי שייענה, שהרי לאחר שאמר דוד שמונה עשר מזמורים, אמרו לו העם: "יענך ה' ביום צרה" - יענה אותך ה' בעת תענית ('צרה' היא תענית), ואם כן, לא נענה דוד בתפילתו והיה צריך להתענות. אמר רבי מנא: רמז לתלמיד חכם (ב"שרידי הירושלמי" בברכות ובמסירה מהגניזה: לתלמיד חכמים) הוא – הכתוב "יענך ה'", שנאמר לאחר שמונה עשר המזמורים, יש בו רמז לתלמיד חכמים, שמי שהוא תלמיד חכמים ויודע שתיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות כנגד שמונה עשר מזמורים יבין רמז זה, שאדם צריך לומר לרבו: תישמע תפילתך – לאחר שאמר הרב בתפילה שמונה עשרה ברכות, צריך תלמידו לברך אותו שישמע ה' את תפילתו, כשם שלאחר שאמר דוד שמונה עשר מזמורים, בירכו אותו העם שיענה אותו ה' בתפילתו.
כנגד שמונה עשר מזמורים
במדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ילמדנו רבנו, כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום? - כך שנו רבותינו: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה? - ... ורבי שמעון אמר: כנגד שמונה עשר מזמורים שמראש ספר תהילים עד "יענך ה' ביום צרה", לומר: תיענה בתפילתך, לכך נאמר בסוף שמונה עשר מזמורים: "יענך ה'".
ובמדרש תהילים כ,ב נאמר: אמר רבי שמעון בר אבא: את מוצא שמונה עשר מזמורים מראש תילים עד מזמור זה, ו"אשרי" ו"למה רגשו" חד הוא, כנגד שמונה עשרה ברכות שאדם מתפלל בכל יום, והם אומרים לו: תתעני צלותך, כך אחר שמונה עשר מזמורים אמרו לו לדוד: "יענך ה' ביום צרה".
ובאוצר המדרשים עמוד תקלו נאמר: ...דבר אחר: כנגד שמונה עשר מזמורות שבראש ספר תהילים עד "יהיו לרצון אמרי פי" (תהילים יט) וסמיך ליה: "יענך ה' ביום צרה", כשאדם מתפלל אומרים לו: תתעני בצלותך, כך "יהיו לרצון אמרי פי" וסמיך ליה: "יענך ה' ביום צרה".
"למה רגשו"
בבבלי ברכות ט,ב-י,א אמרו: מכדי האי "יהיו לרצון אמרי פי" (תהילים יט,טו) - משמע לבסוף (לאחר התפילה: יהיו לרצון אמרי פי שאמרתי), ומשמע מעיקרא (לפני התפילה): דבעינא למימר (יהיו לרצון אמרי פי שרוצה אני לומר). מאי טעמא תקינו רבנן לאחר שמונה עשרה ברכות? לימרו מעיקרא! - אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר שמונה עשרה פרשיות, לפיכך תקינו רבנן לאחר שמונה עשרה ברכות. הני שמונה עשרה, תשע עשרה הויין! - "אשרי האיש" ו"למה רגשו" חדא פרשתא היא. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי"; פתח ב"אשרי" - דכתיב: "אשרי האיש" (תהילים א), וסיים ב"אשרי" - דכתיב: "אשרי כל חוסי בו" (תהילים ב) (רש"י: אלמא חדא היא, ד"אשרי כל חוסי בו" סיומא ד"למה רגשו" הוא).
• • •
ומשיבים עוד (תשובה שנייה): רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשרה חליות שבשזרה (שבשדרה). מכאן יש ללמוד, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן – צריך להתכופף (בברכות ששוחים בהן: בראשונה תחילה וסוף, וב"מודים" תחילה וסוף) בכל החוליות האלו, עד שיזדעזעו. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "כל עצמותיי תאמרנה יי' מי כמוך" (תהילים לה,י) – אומר לפניך שירה בכל כוחי, עד שכל עצמותי תזדעזענה.
כנגד שמונה עשרה חוליות
בבבלי ברכות כח,ב אמרו: הני שמונה עשרה כנגד מי? - ...אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו (יזדעזעו, יתפרקו) כל חוליות שבשדרה.
ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...ורבי סימון אמר: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם מתפלל וכורע, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהילים לה,י).
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...אמר רבי סימון: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל, צריך לשוח בכולן, שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהילים לה,י).
חוליות שבשדרה
החוליות הן העצמות בעמוד השדרה. החוליות מקובצות לפי אזורי הגוף: חוליות הצוואר (שבע), חוליות החזה (שתים עשרה), חוליות המותן (חמש), חוליות העצה (חמש) וחוליות הזנב (אחת).
שמונה עשרה חוליות שבשדרה שנזכרו כאן הן חוליות הצוואר וחוליות החזה, שמתכופפים בהן בתפילה. ואם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן! - אמור לו: חוליה אחת אין היא מהן לפי חכמינו.
• • •
ומשיבים עוד (תשובה שלישית): רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשרה אזכרות (שמותיו של ה') שכתוב (שכתובות) ב"הבו ליי' בני אלים" (תהילים כט) – במזמור זה נזכר שם ה' (י-ה-ו-ה) שמונה עשרה פעמים.
כנגד שמונה עשרה אזכרות
בבבלי ברכות כח,ב אמרו: ...אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים" (תהילים כט) (רש"י: שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת השם: מניין שאומרים אבות, תלמוד לומר: "הבו לה' בני אלים" כו' (ראש השנה לב,א)). רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע (בשלוש פרשות של קריאת שמע).
ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: כמה אזכרות יש בפרשה? - שמונה עשרה, לכך תתפללו שמונה עשרה ברכות.
ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים" (תהילים כט).
במדרש תהילים שם סידרו את שמונה עשרה הברכות שבתפילה על הסדר כנגד שמונה עשרה האזכרות שבמזמור זה.
בכל ברכה שבתפילה יש אזכרה בחתימתה. נמצא שמנין האזכרות שבחתימת הברכות שבתפילה כמנין האזכרות שבמזמור זה.
• • •
בתוספתא ברכות ג,כה שנו: שמונה עשרה ברכות שאמרו חכמים, כנגד שמונה עשרה אזכרות שב"הבו לה' בני אלים". כולל של מינים בשל פָּרוֹשים (בני אדם שרגילים לפרוש מדרכי ציבור (שאינם עושים מעשה "עמך")), ושל גרים בשל זקנים, ושל דוד ב"בונה ירושלם" (בארץ ישראל לא אמרו ברכת "מצמיח קרן ישועה", וחתמו בברכת ירושלים: "אלוהי דוד ובונה ירושלים", ולא אמרו אלא שמונה עשרה ברכות, וברכת המינים בתוכן). אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא.
מכיון שדברי רבי לוי לקוחים מהברייתא הזו בתוספתא, הפסיקו את תשובות האמוראים בטעם מנין הברכות שתיקנו חכמים, והביאו את דברי רבי חונא ואת שאלת רבי אלעזר בירבי יוסי על תחילתה של הברייתא הזו: שמונה עשרה ברכות שאמרו חכמים, כנגד שמונה עשרה אזכרות שב"הבו לה' בני אלים", ואף תשובת רבי יוסי שהשיב לבנו מיוסדת על המשכה של הברייתא הזו בתוספתא.
אמר רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אם יאמר לך אדם – אם ישאל אותך: שבע(ה) עשרה ברכות הן – ולא שמונה עשרה הן! שמתחילה לא תיקנו חכמים בתפילה אלא שבע עשרה ברכות, ואין הן כנגד האזכרות שב"הבו לה' בני אלים", שהרי שמונה עשרה אזכרות כתובות בו. - אמור לו – השב לו: ברכה של מינים כבר קבעוה חכמים ביבנה – אחר שתיקנו חכמים את ברכת המינים, שמונה עשרה ברכות הן, ומעתה הן כנגד האזכרות שב"הבו לה' בני אלים".
התיב – השיב (הקשה על דברי התוספתא) רבי לעזר בירבי יוסי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסי) קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והא כתיב – והרי כתוב: "אל הכבוד הרעים" (תהילים כט,ג)! – גם "אל" היא אזכרה, נמצא שבמזמור זה נזכר שם ה' תשע עשרה פעמים, ואם כדברי התוספתא, שתיקנו בתפילה ברכות כנגד האזכרות שבמזמור זה, היה להם לחכמים לתקן תשע עשרה ברכות ולא שמונה עשרה ברכות.
אמר ליה – אמר לו (רבי יוסי לבנו): והתני (=והא תני) – והרי שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): כולל של מינים ושל פושעים ב"מכניע זידים" – מזכיר ענינם של מינים ושל פושעים בברכת הזדים, שחתימתה: "מכניע זדים", ואינו אומר אותם ברכה בפני עצמה, של זקינים ושל גרים ב"מבטח לצדיקים" – מזכיר ענינם של זקנים ושל גרים בברכת הצדיקים, שחתימתה: "מבטח לצדיקים", ואינו אומר אותם ברכה בפני עצמה, ושל דוד ב"בונה ירושלים" – מזכיר ענינו של דוד בברכת בנין ירושלים, שחתימתה: "בונה ירושלים", ואינו אומר אותו ברכה בפני עצמה, שאין אומרים אלא שמונה עשרה ברכות. והברייתא בתוספתא מסיימת: אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא. הרי שיכול אדם לומר של מינים ושל פושעים ושל זקנים ושל גרים ושל דוד ברכות בפני עצמן, ונמצא שאומר עשרים וכמה ברכות. ואם כדבריך, שמנין הברכות הוא כמנין האזכרות שבמזמור זה, לא פחות ולא יותר, תמה על עצמך: אית לך מספקה לכל חדא וחדא מינהן (במקבילה בברכות נוסף: אדכרה, וב"שרידי הירושלמי" נוסף: אזכרה)?! – וכי יש לך (אפשר לך) לספק (להמציא די הצורך) לכל אחת ואחת מהן (מהברכות) אזכרה?! שאין במזמור זה אזכרות כדי לומר ענינים אלה ברכות בפני עצמן. אלא על כורחך, כשאמרו חכמים שמונה עשרה ברכות לא אמרו אלא שאין לגרוע מהן, וזה הוא שאמרו: כנגד שמונה עשרה אזכרות שב"הבו לה' בני אלים", היינו שאומרים לכל הפחות שמונה עשרה ברכות משום שאין במזמור זה פחות משמונה עשרה אזכרות של שם ה' (י-ה-ו-ה), אבל לא אמרו שאין להוסיף עליהן, שכן יכול אדם להוסיף עליהן.
הברייתא שבירושלמי והברייתא שבתוספתא אחת הן, שכן שינויי לשון בברייתות שמקורן בתוספתא דבר רגיל הוא בירושלמי. עיקר תשובתו של רבי יוסי מיוסד על סופה של הברייתא שבתוספתא: אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא, אלא שהירושלמי כדרכו קיצר ולא הביא את סופה של הברייתא. הברייתא הזו מובאת גם בירושלמי ברכות ב,ג.
בבבלי מגילה יז,ב אמרו: ...וכולל זדים עם המינים, ...וכולל גרי הצדק עם הצדיקים.
לפי הבבלי שם, ברכת דוד היא ברכה לעצמה אחרי ברכת בנין ירושלים, ואינו כולל דוד עם ירושלים.
פָּרוֹשים - הפורשים מדרכי ציבור
בתוספתא סנהדרין יג,ה שנו: המינים והמשומדים והמסורות ואפיקורסים ושכפרו בתורה ושפורשים מדרכי ציבור ושכפרו בתחיית המתים וכל מי שחטא והחטיא את הרבים...
ובמסכת שמחות (ברייתות מאבל רבתי) ג,ה שנו: כל הפורשים מדרכי ציבור, והם שעושים עצמם בני חורין ממצוה וכבוד המועדות וישיבת כנסיות ומדרשות, והמינים והמשומדים והמוסרים...
ברכת הזדים והמינים
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "למשומדים אל תהי תקוה אם לא ישובו לתורתך, ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר בימינו, והנוצרים והמינים כרגע יאבדו, יימחו מספר חיים ועם צדיקים אל ייכתבו. ברוך אתה ה' מכניע זדים". בכתבי היד של הגניזה מצויה גם החתימה: "שובר אויבים ומכניע זדים".
ברכה זו היא קללה שהיתה מכוונת כלפי כל הכיתות והיחידים שסיכנו את אחדות הציבור ואת קיומה של היהדות.
"משומדים" הם מומרים (יהודים שהמירו את דתם). "מלכות זדון" היא מלכות רומי הרשעה. "הנוצרים והמינים" הם כיתות יהודיות נוצריות, שנקראו 'מינים' ו'נוצרים'. ברכת המינים היתה מכוונת להעלות את ההכרה שהמינים אינם בכלל ישראל ויש להרחיקם.
בירושלמי ברכות ה,ג אמרו: לכל אין מחזירים אותו, חוץ ממי שלא אמר "מחיה המתים" ו"מכניע זדים" ו"בונה ירושלים", אני אומר: מין הוא.
ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: "קול ה' יחיל מדבר" - ...כנגד "שובר אויבים".
ברכת הצדיקים
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "על הצדיקים ועל החסידים ועל גרי הצדק יהמו רחמיך, ותן לנו שכר טוב עם עושי רצונך. ברוך אתה ה' מבטח לצדיקים". בכתבי היד של הגניזה מצויה גם החתימה: "משען ומבטח לצדיקים".
במדרש תהילים כט,ב נאמר: "יחיל ה' מדבר קדש" - ...כנגד "משען ומבטח לצדיקים".
ברכת בנין ירושלים
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיחך, בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה ה' אלוהי דוד בונה ירושלים".
בירושלמי ברכות ד,ה אמרו: בתפילה: "אלוהי דוד ובונה ירושלים".
ובירושלמי ראש השנה ד,ו אמרו: בתפילה הוא אומר: "אלוהי דוד ובונה ירושלים".
ובמדרש שמואל פרשה כו נאמר: "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים" וגו' (שמואל ב ז,ט) - מכאן קבעו חכמים "אלוהי דוד ובונה ירושלים", כנגד "אלוהי אברהם יצחק ויעקב".
ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: "ובהיכלו כולו אומר כבוד" - ...לכך אומר: "אלוהי דוד בונה ירושלים".
בברייתא שבתוספתא הזכירו שלוש ברכות אלו, משום שהן כוללות כמה ענינים, שלא כשאר הברכות האמצעיות בתפילה, שאינן כוללות כמה ענינים. לפי נוסח ארץ ישראל, ברכת הזדים והמינים כוללת: משומדים, מלכות זדון, נוצרים ומינים; ברכת הצדיקים כוללת: צדיקים, חסידים, גרים; וברכת בנין ירושלים כוללת: ישראל, ירושלים, ציון, מלכות בית דוד.
מנין הברכות שבתפילה - שיטות הבבלי והירושלמי
בבבלי ברכות כח,ב אמרו: תנו רבנן: שמעון הפקולי סידר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים (רש"י: לאחר זמן, קרוב לזמנם של המינים): כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? - עמד שמואל הקטן ותיקנה.
ובבבלי מגילה יז,ב אמרו: תניא: שמעון הפקולי סידר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר (רש"י: כמשפט המקראות) ביבנה. במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.
ושם יח,א אמרו: וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו תפילה על הסדר, שמעון הפקולי מאי סידר? - שכחום וחזר וסידרם.
ובירושלמי ברכות ב,ג אמרו: אמר רבי ירמיה: מאה ועשרים זקנים, ומהם שמונים וכמה נביאים, התקינו את התפילה הזאת.
ובבמדבר רבה יח,כא ובמדרש תנחומא פרשת 'קורח' סימן יב ובאוצר המדרשים עמוד שנב נאמר: "כל תישא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד) - אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בזמן שהיה בית המקדש קיים, היינו מקריבים לפניך קורבן להתכפר, ועכשיו שבית המקדש חרב אין בידינו (אין לנו קורבן לכפר עלינו) אלא תפילה. הדא הוא דכתיב: "וקח טוב", "טוב" בגימטרייה שבע עשרה הוי. תפילה - שמונה עשרה ברכות הוי! - ברכת המינים / הזדים ביבנה תיקנוה. והלא תשע עשרה אנו מתפללים? - "את צמח דוד" אחר כך תיקנוה (מתחילה היתה ברכת דוד כלולה בברכת בנין ירושלים, ואחר כך תיקנו לאומרה בפני עצמה) על שום: "בחנני ה' ונסני" (תהילים כו) (שביקש דוד שיחתמו בו ברכה).
ובבבלי ברכות כח,ב אמרו: הני תמני סרי, תשסרי הוויין! - אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תיקנוה. כנגד מי תיקנוה? - אמר רבי לוי: לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני - כנגד "אל הכבוד הרעים" (תהילים כט), לרב יוסף - כנגד "אחד" שבקריאת שמע, לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי - כנגד חוליה קטנה שבשדרה.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ילמדנו רבנו, כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום? - כך שנו רבותינו: צריך אדם שיתפלל שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה? - כנגד שמונה עשרה אזכרות שכתיב ב"הבו לה' בני אלים" (תהילים כט). משיבים לרבי לוי: והא בבבל אומרים תשע עשרה? - אמר להם: אף הוא מן האזכרות, שנאמר: "אל הכבוד הרעים" (תהילים כט,ג).
מהמקורות שהובאו כאן עולים הדברים הבאים:
לפי הבבלי, אנשי כנסת הגדולה תיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות, וביבנה סידרו שוב שמונה עשרה ברכות. מכיון שלפי הבבלי היו מעולם שמונה עשרה ברכות, ברכת דוד היתה מעולם ברכה בפני עצמה, וכפי שמצינו בסדר הברכות שסידרו בבבלי מגילה יז,ב-יח,א.
לפי הירושלמי, אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה, אך לא העמידו את התפילה על מנין ברכות קבוע. לאחר החורבן, תיקנו (ביבנה) שבע עשרה ברכות כמנין "טוב", כדברי המדרשים (במדבר רבה ועוד), וזה הוא שאמר רבי חונא בירושלמי כאן: אם יאמר לך אדם שבע עשרה הן. מכיון שלפי הירושלמי לא היו מעולם שמונה עשרה ברכות, ברכת דוד היתה מעולם כלולה בברכת בנין ירושלים, וכפי שמצינו בסדר הברכות שסידרו בירושלמי ברכות ב,ג.
בימי רבן גמליאל, משרבו הפָּרוֹשים והמינים, תיקנו ביבנה את ברכת המינים. בברכה זו שתיקנו כללו מינים ופרושים וזדים ופושעים ומשומדים. לאחר שתיקנו את ברכת המינים, היו לפי הבבלי תשע עשרה ברכות, ולפי הירושלמי שמונה עשרה ברכות.
כששאלו: למה תיקנו שמונה עשרה ברכות, והשיבו: כנגד זה וכנגד זה, לפי הבבלי דיברו על מנין הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ואילו לפי הירושלמי דיברו על מנין הברכות לאחר שתיקנו ביבנה את ברכת המינים.
לפי הבבלי, מכיון שאנשי כנסת הגדולה תיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות, אין להוסיף עליהן, ולכן נזקקו בבבלי לשאול: כנגד מי תיקנו את ברכת המינים, והשיבו לכל מר כדאית ליה. ואילו לפי הירושלמי, מכיון שאנשי כנסת הגדולה לא העמידו את התפילה על מנין ברכות קבוע, יכול אדם להוסיף עליהן, כפי שאמרו בתוספתא: אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא (וכפי שנתפרשו דברי רבי יוסי בירושלמי כאן), ולכן לא נזקקו בירושלמי לשאול: כנגד מי תיקנו את ברכת המינים.
בנוסח ארץ ישראל היו מתפללים שמונה עשרה ברכות, וכללו של דוד בברכת בנין ירושלים. ובנוסח בבל היו מתפללים תשע עשרה ברכות, ואמרו ברכת דוד ("צמח דוד") בפני עצמה. רק בתקופת הגאונים היו אף בנוסח ארץ ישראל מתפללים תשע עשרה ברכות, ואמרו ברכת דוד בפני עצמה כמו בנוסח בבל (כך מצאנו בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה, וזה הוא שאמרו במדרשים (במדבר רבה ועוד) שהובאו לעיל: "את צמח דוד" אחר כך תיקנוה, ולכן לא מצאנו בספר החילוקים שבין בני בבל ובין בני ארץ ישראל חילוק בענין זה).
ברכת דוד
הנוסח לפי הגניזה: "את צמח דוד עתה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך. ברוך אתה ה' מצמיח קרן ישועה".
• • •
ומשיבים עוד (תשובה רביעית): רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה 'אברהם יצחק ויעקב' – שלושת האבות נזכרים בשמותיהם ביחד בלי הפסק ביניהם בשמונה עשר פסוקים בתורה. אם יאמר לך אדם: תשע(ה) עשרה פעמים הן – ולא שמונה עשרה! (משום שיש למנות גם את הפסוק המובא להלן) - אמור לו: "והנה יי' נצב עליו ויאמר אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית כח,יג) לית הוא מינון – אין הוא מהם (אין פסוק זה נמנה עם הפסוקים שנמנים במנין זה, שאף על פי שיעקב ישנו במשמעות פסוק זה עם אברהם ויצחק, שה' אמר את הדברים ליעקב, על כל פנים אין יעקב נזכר בשמו בפסוק זה, ולכן שמונה עשר פסוקים הם. מטעם זה אין נמנים עימהם כמה פסוקים עוד בספר בראשית שהם מעין פסוק זה, שיעקב ישנו במשמעות אותם פסוקים עם אברהם ויצחק, אך אין יעקב נזכר בשמו באותם פסוקים. פסוק זה שהובא כאן הוא הראשון שבאותם פסוקים דומים). ואם [יאמר (כך במקבילה וב"שרידי הירושלמי")] לך אדם: שבע(ה) עשרה פעמים הן – ולא שמונה עשרה! (משום שאין למנות את הפסוק המובא להלן) - אמור [לו (כך במקבילה)]: "ויקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק" (בראשית מח,טז) מינון הוא – מהם הוא (פסוק זה נמנה עם הפסוקים שנמנים במנין זה, שאף על פי שאין יעקב נזכר בשמו בפסוק זה, על כל פנים יעקב אמר "שמי", והרי זה כמי שנזכר יעקב בשמו, ולכן שמונה עשר פסוקים הם). ואלה הפסוקים: בראשית מח,טז; בראשית נ,כד; שמות ב,כד; שמות ג,ו; שמות ג,טו; שמות ג,טז; שמות ד,ה; שמות ו,ג; שמות ו,ח; שמות לג,א; במדבר לב,יא; דברים א,ח; דברים ו,י; דברים ט,ה; דברים ט,כז; דברים כט,יב; דברים ל,כ; דברים לד,ד (הפסוק בשמות לב,יג אינו נמנה עימהם, כי כתוב שם "ישראל" ואין כתוב שם "יעקב" כבכל שאר הפסוקים. והפסוק בויקרא כו,מב אינו נמנה עימהם, כי האבות אינם מנויים שם כסדר תולדותם אלא בסדר הפוך).
בכמה מן הפסוקים הללו נאמר: "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב". זה המטבע שבתחילתה של ברכת אבות, הברכה הראשונה בתפילה. כמו בשמונה עשר הפסוקים הללו, כך גם בתפילה האבות מנויים כסדר תולדותם, ויעקב נקרא בשם זה ולא בשם "ישראל".
כנגד שמונה עשרה פעמים
בבראשית רבה סט,ד נאמר: "ויאמר אני י"י אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק" (בראשית כח,יג) - רבי חנינה בשם רבי פינחס: שמונה עשרה פעמים הוא מזכיר האבות בתורה, וכנגד כן קבעו חכמים שמונה עשרה ברכות שבתפילה, ואם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן, אמור לו: "והנה י"י ניצב עליו" לית הוא מינהון, ואם יאמר לך אדם: שבע עשרה הן, אמור לו: "וייקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק" (בראשית מח,טז) מינהון.
ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...אמר רבי שמואל בר נחמן: כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובים בתורה, הראשון: "ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (בראשית נ,כד), והאחרון: "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים לד,ד). ואם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן, שהרי כתיב: "אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה" וגו' (בראשית כח,יג), אמור לו: אין זה מן המנין, שאין יעקב עימהם.
נראה שלפי מדרש תנחומא, הפסוק בבראשית מח,טז (שהוא הראשון לפי המנין בירושלמי כאן) אינו מן המנין, אך אולי הפסוק בויקרא כו,מב מן המנין הוא.
תפילות מאבות למדום
בירושלמי ברכות ד,א אמרו: רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות מאבות למדום.
מכיון שהאבות תיקנו את שלוש התפילות שבכל יום, לכן קבעו את מנין הברכות שבתפילה כמנין הפעמים שהאבות נזכרים בתורה בשמותיהם.
• • •
ומשיבים עוד (תשובה חמישית): רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשר ציווין (ציוויים) – המילים: "כאשר ציוה ה'", או: "ככל אשר ציוה ה'", שכתוב (שכתובים) בפרשת משכן שני – בספר שמות מסופר פעמיים על המשכן: פעם ראשונה בציווי המשכן (שמות כה,א - ל,לח), ופעם שנייה בעשיית המשכן ובהקמתו (שמות לו,ח עד סוף הספר, וזו היא פרשת משכן שני). אמר רבי חייה בר אדא (במקבילה בברכות: בר ווא (בר אבא)): ובלחוד מן – ובלבד מן "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן" (שמות לח,כג) – הציוויים שכתובים מפסוק זה בלבד ואילך, עד סופיה דסיפרא – עד סופו של הספר (ספר שמות) מן המנין הם, אבל הציווי שכתוב בפסוק שלפניו: "כל אשר ציוה ה'" (שמות לח,כב), שהוא הציווי הראשון בפרשת משכן שני, אינו מן המנין. ואלה הציוויים שמן המנין: שמות לט,א; לט,ה; לט,ז; לט,כא; לט,כו; לט,כט; לט,לא; לט,לב; לט,מב; לט,מג, מ,טז; מ,יט; מ,כא; מ,כג; מ,כה; מ,כז; מ,כט; מ,לב. ועולה מספרם שמונה עשר.
נראה שהטעם שאין מונים את הציווי הראשון, משום שהוא לגופו ואינו מופנה לדרשה, שראשון תחילה נאמר ואין דורשים תחילות.
מכיון שהתפילה היא במקום העבודה (עבודת הקורבנות), והתפילות תוקנו כנגד הקורבנות, לכן קבעו את מנין הברכות שבתפילה כמנין הציוויים שיש בעשייתו ובהקמתו של המשכן, שבו הקריבו קורבנות.
כנגד שמונה עשר ציוויים
בויקרא רבה א,ח נאמר: רבי שמואל בר נחמן אמר בשם רבי נתן (הוא רבי יונתן): שמונה עשר ציוויים כתובים בפרשת משכן, וכנגדם קבעו חכמים שמונה עשרה ברכות שבתפילה. אמר רבי חייא בר אדא: לבד מ"ואיתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן" (שמות לח,כג) ועד סופא דסיפרא.
ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: דבר אחר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שיש בעשיית המשכן ב"אלה פקודי" - "כאשר ציוה ה'", "ככל אשר ציוה ה'" - שמונה עשרה פעמים, כנגדן תיקנו שמונה עשרה ברכות שמתפלל אדם בכל יום.
ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...ורבי יוחנן אמר: כנגד שמונה עשר ציוויים שבמשכן, שהם בסוף ספר "ואלה שמות", והם: "כאשר ציוה ה' את משה" שמונה עשרה פעמים.
ובאוצר המדרשים עמוד תקלו נאמר: "כאשר ציוה ה' את משה" שב"אלה פקודי המשכן" שמונה עשרה פעמים, כנגד שמונה עשרה ברכות שבתפילה, לומר לך שהתפילה במקום עבודה היא, וכנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, לקיים מה שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהילים לה).
שמונה עשרה ברכות כנגד…
בבמדבר רבה ב,א נאמר: בשמונה עשר מקומות משה ואהרן מזוגים (שווים), רמז לשמונה עשרה ברכות, כנגד שמונה עשרה אזכרות שכתובות ב"שמע ישראל" וב"מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" (תהילים כט).
• • •
בתוספתא ברכות ג,יב שנו: בשבת וביום טוב וביום הכיפורים מתפלל שבע, ואומר קדושת היום באמצע.
ושואלים: שבע ברכות של שבת - מניין?
ומשיבים (תשובה אחת): אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): שבע ברכות שבתפילה של שבת הן כנגד שבעה קולות (המילים "קול ה'") שכתוב (שכתובים) ב"הבו ליי' בני אלים" (תהילים כט) – במזמור זה נזכרה המילה "קול" שבע פעמים.
בבבלי ברכות כט,א אמרו: הני שבע דשבתא כנגד מי? - אמר רבי חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות (רש"י: במזמור "קול ה' על המים" (תהילים כט)) שאמר דוד על המים.
כשם שתיקנו שמונה עשרה ברכות שבתפילה של חול כנגד האזכרות שבמזמור זה, כך תיקנו שבע ברכות שבתפילה של שבת כנגד הקולות שבמזמור זה.
ומשיבים עוד (תשובה שנייה): אמר רבי יודן ענתונדריא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מיישוב בגליל): שבע ברכות שבתפילה של שבת הן כנגד שבע אזכרות (שמותיו של ה') שכתוב (שכתובות) ב"מזמור שיר ליום השבת" (תהילים צב) – במזמור זה נזכר שם ה' (י-ה-ו-ה) שבע פעמים. מזמור זה נקבע לאומרו ביום השבת, והיו הלויים אומרים מזמור זה על הדוכן בשעת הקרבת התמיד של יום השבת, ולכן תיקנו שבע ברכות שבתפילה של שבת כנגד שבע האזכרות שבמזמור זה.
• • •
התפילה של ראש השנה כללה שלוש ברכות אמצעיות במקום ברכה אחת בשאר המועדים (משנה ראש השנה ד,ה). מן העובדה שהתוספתא שהובאה לעיל אינה מזכירה תפילת שבע של ראש השנה משתמע, שבכל התפילות של ראש השנה היו תשע ברכות, וכן קבעו ראשונים על פי ירושלמי שהיה לפניהם.
בתוספתא ברכות ג,יג וראש השנה ב,יז שנו: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - בית שמיי אומרים: מתפלל עשר (אומר ברכת שבת לעצמה), ובית הלל אומרים: מתפלל תשע.
ובירושלמי שבועות א,ד אמרו: אמר רבי אחא בר פפא: ותני כן: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה (שחל להיות בשבת), בשחרית - בית שמיי אומרים: מתפלל שמונה, ובית הלל אומרים: שבע; במוסף - בית שמיי אומרים: עשר, ובית הלל אומרים: תשע.
נראה שהכוונה בברייתא בירושלמי שבועות לתוספתא, אלא שרבי אחא בר פפא שנה אותה לפי הנוהג בזמנו שתקעו במוסף ולא בשחרית. בזמן בית שמאי ובית הלל תקעו בשחרית ולא במוסף, והמחלוקת של בית שמאי ובית הלל היא בשחרית ("תוספתא כפשוטה").
הרי שלפי הירושלמי שלפנינו, רק בתפילה של ראש השנה שהיו תוקעים בה היו תשע ברכות.
ושואלים: תשע ברכות של ראש השנה - מניין?
ומשיבים: אמר רבי בא קרתיגנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי או הרביעי): תשע ברכות שבתפילה של ראש השנה הן כנגד תשע אזכרות (שמותיו של ה') שכתוב (שכתובות) בפרשת חנה (שמואל א ב,א-י) – בפרשה זו (תפילת חנה) נזכר שם ה' (י-ה-ו-ה) תשע פעמים, וכתיב בסופה – וכתוב בסופה (של פרשה זו): "יי' ידין אפסי ארץ" (שמואל א ב,י) – ה' שופט את כל העולם. והרי ראש השנה הוא יום הדין, ולכן תיקנו תשע ברכות שבתפילה של ראש השנה כנגד תשע האזכרות שאמרה חנה בתפילתה.
כנגד תשע אזכרות
בבבלי ברכות כט,א אמרו: הני תשע דראש השנה כנגד מי? - אמר רבי אבא דמן קרטיגנין: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה (רש"י: בפרשת "עלץ ליבי" (שמואל א ב)), דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה.
ובפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: ילמדנו רבנו, כמה ברכות צריך אדם להתפלל בראש השנה? - לימדונו רבותינו: תשע ברכות אדם צריך להתפלל בראש השנה. רבי יצחק אומר: ומה טעם מתפללים תשע ולא שבע כשם שמתפללים בשבת? אלא תשע נגד תשע הזכרות שכתובים בפרשת חנה, ולמדו תפילת ראש השנה מפרשת חנה. אמר רבי אבא בר כהנא: שכתוב בפרשת חנה: "ה' ידין אפסי ארץ" (שמואל א ב,י), ואימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם, בראש השנה הוא דן את בריותיו ומזכה אותם, שהוא חפץ לזכות את בריותיו ולא לחייבם.
ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ולמה מתפללים בראש השנה תשע ברכות? - אמר רבא בר חנינא: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה מן "ותתפלל חנה" ואילך (שמואל א ב).
בילקוט שמעוני שמואל א פ מובאות רמיזות מתפילת חנה לכל שמונה עשרה (תשע עשרה) הברכות שבתפילה של כל יום.
תפילת חנה בראש השנה
שתי תפילות התפללה חנה, האחת (בפרק א) תחינה ובקשה שייתן לה ה' בן, והשנייה (בפרק ב) הלל והודיה לה'. חנה התפללה כשעלתה עם אלקנה אישה לשילה ל"זבח הימים" (הזבח שהיה רגיל להקריב מדי שנה). אלקנה וכל ביתו היה רגיל לעלות לשילה לזבוח בכל שנה ביום הידוע והקבוע, כמו שנאמר בשמואל א א,ד: "ויהי היום ויזבח אלקנה". והנה הלשון "ויהי היום" אמורה גם באיוב א,ו, ושם פירשו התרגום ועוד מפרשים, שאותו היום היה ראש השנה. לפי זה, היום שבו היה רגיל אלקנה לעלות היה ראש השנה, ונמצא שחנה התפללה בראש השנה. לפי חכמינו, חנה גם נפקדה (ה' זכר אותה לטובה) בראש השנה. כיון שאמרה חנה את תפילתה בראש השנה, לכן תיקנו תשע ברכות שבתפילה של ראש השנה כנגד תשע האזכרות שאמרה חנה בתפילתה (מעין זה נאמר במקורות המובאים להלן בענין תפילת התעניות, שהיא כנגד תפילת שלמה שאמר בתענית).
• • •
במשנה שנינו (בענין תפילת התעניות): ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות.
ושואלים: עשרים וארבע ברכות של תעניות - מניין?
ומשיבים: רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) ורבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) תריהון אמרין – שניהם אומרים: עשרים וארבע ברכות שבתפילה של תעניות הן כנגד עשרים וארבע(ה) פעמים שכתוב (שכתובות) בפרשת שלמה (מלכים א ח,כב-נג) "רינה" ו"תפילה" ו"תחינה" – בפרשה זו (תפילת שלמה) נזכרות הלשונות האלו עשרים וארבע פעמים (רינה ותחינה הן מהלשונות שנקראת תפילה). שלמה בתפילתו זו ביקש מה' שתישמע תפילתם של ישראל שיתפללו (בתעניות) על עצירת גשמים ועל כל צרה שלא תבוא (רעב, דבר, שידפון, ירקון, ארבה, חסיל ומצור אויבים). לכן תיקנו עשרים וארבע ברכות שבתפילת התעניות כנגד עשרים וארבע לשונות של תפילה שאמר שלמה בתפילתו.
אלה עשרים וארבע לשונות של תפילה שאמר שלמה:
"ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלהי, לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (שם פסוק כח).
"...לשמע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה" (שם פסוק כט).
"ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה..." (שם פסוק ל).
"בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך, ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה" (שם פסוק לג).
"בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך, והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון" (שם פסוק לה).
"כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל, אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה" (שם פסוק לח).
"...ובא והתפלל אל הבית הזה" (שם פסוק מב).
"כי יצא עמך למלחמה על איבו בדרך אשר תשלחם, והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בנתי לשמך" (שם פסוק מד).
"ושמעת השמים את תפלתם ואת תחנתם..." (שם פסוק מה).
"והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם, ושבו והתחננו אליך בארץ שביהם לאמר חטאנו והעוינו רשענו" (שם פסוק מז).
"ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ איביהם אשר שבו אתם, והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית בניתי לשמך" (שם פסוק מח).
"ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם ואת תחנתם..." (שם פסוק מט).
"להיות עיניך פתחות אל תחנת עבדך ואל תחנת עמך ישראל, לשמע אליהם בכל קראם אליך" (שם פסוק נב).
תפילת שלמה זו נאמרה גם בכתובים המקבילים בדברי הימים ב ו,יב-מב, אלא ששם נזכרות עשרים ושלוש לשונות של תפילה.
כנגד עשרים וארבע פעמים
בבבלי ברכות כט,א אמרו: הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי? - אמר רבי חלבו: כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה (רש"י: בפרשת "ויעמוד שלמה" (מלכים א ח). 'רינה', 'תפילה' ו'תחינה' עשרים וארבע איכא) בשעה שהכניס ארון לבית קודשי הקודשים. אי הכי, בכל יומא נמי נמרינהו! - אימת אמרינהו שלמה - ביומא דרחמי (רש"י: שהוצרך לבקש רחמים, שדבקו שערים זה בזה ולא היו מניחים להכניס ארון לבית קודשי הקודשים (מועד קטן ט,א)), אנן נמי ביומא דרחמי אמרינן להו.
ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ולמה מתפללים עשרים וארבע בתעניות? - כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קודשי הקודשים בתעניתו.
עשרים וארבע רננות
בבבלי שבת ל,א ומועד קטן ט,א וסנהדרין קז,ב אמרו: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קודשי הקודשים, דבקו שערים (רש"י: של בית קודשי הקודשים) זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבע רננות (רש"י: 'רינה' 'תפילה' 'תחינה' כתובים בתפילת שלמה עשרים וארבע. רמ"ה: עשרים וארבעה מזמורים שבתהילים שמתחילים בלשון 'רינה' 'תפילה' 'תחינה'. ויש מפרש: עשרים וארבעה מזמורים שמראשו של ספר תהילים עד הפסוקים להלן שבסוף מזמור כד), ולא נענה. אמר: "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" (תהילים כד)... חזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" (שם)..., ולא נענה. כיון שאמר: "ה' אלוהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך" (דברי הימים ב ו) - מיד נענה.
ובבמדבר רבה יד,ג ובמדרש תהילים כד,י נאמר: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס את הארון לבית קודשי הקודשים, באותה שעה דבקו השערים זה בזה, ואמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה, אמר: "שאו שערים ראשיכם והינשאו" וגו', ולא נענה, חזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו" וגו', ולא נענה, כיון שאמר: "ה' אלוהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך" (דברי הימים ב ו,מב), מיד נשאו שערים ראשיהם ונכנס הארון ושרתה השכינה בבית וירדה האש מן השמים, שכן כתיב אחריו: "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית" (דברי הימים ב ז,א).
לפי רש"י, שעשרים וארבע רננות הן לשונות 'רינה' ו'תפילה' ו'תחינה' שכתובים בתפילת שלמה, הטעם של עשרים וארבע ברכות של תעניות שאמרו בבבלי ובמדרש תנחומא הוא הטעם שאמרו בירושלמי כאן. לפי רש"י, אין מובן מדוע קראו ללשונות אלו 'רננות' ולא קראו להן 'תפילות' או 'תחינות', והלא לשון 'רינה' אינה נזכרת בתפילת שלמה אלא פעם אחת בלבד. ושמא משום כך, יש מפרשים עשרים וארבע רננות בדרכים אחרות. לפי מפרשים אלה, שעשרים וארבע רננות אינן לשונות 'רינה' ו'תפילה' ו'תחינה' שכתובים בתפילת שלמה, הטעם של עשרים וארבע ברכות של תעניות שאמרו בבבלי ובמדרש תנחומא אינו הטעם שאמרו בירושלמי כאן.
יש לשאול על הטעם שאמרו בבבלי ובמדרש תנחומא: מדוע תיקנו עשרים וארבע ברכות של תעניות כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קודשי הקודשים, והלא לא נענה שלמה באמירת רננות אלו?
• • •
במשנה שנינו, ששליח הציבור בתענית ציבור מוסיף שש ברכות.
ובתוספתא תעניות א,ט שנו: אומר לפניהם עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום, ושש היה מוסיף. היכן אומרן? - בין "גואל" ל"רופא חולים" (בין ברכת גאולה לברכת רפואה).
יחיד בתענית ציבור אינו מוסיף ברכות אלו.
ואומרים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי ירמיה (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי": רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני)): יחיד המתפלל בתענית ציבור צריך להזכיר בתפילה מעין המאורע של תענית. והיכן בתפילה הוא אומרה (את ההזכרה)? - אומרה ברכה בפני עצמה בין "גואל ישראל" – ברכת גאולה, שחתימתה: "גואל ישראל", ל"רופא חולים" – ברכת רפואה, שחתימתה: "רופא חולים" (החתימה בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רופא חולי עמו ישראל").
ומה הוא אומר בהזכרה זו? - "ענינו יי' ענינו בעת ובעונה הזאת – ביום תעניתנו, כי בצרה גדולה אנחנו. ואל תסתר פניך ממנו, ואל תתעלם מתחינתינו. כי אתה יי' אל חנון ורחום (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי" אין שלוש מילים אלו), עונה בעת צרה, פודה ומציל בכל עת צוקה (מצוקה, צרה). ויצעקו אל יי' בצר להם, וממצוקותיהם יוציאם (תהילים קז,כח) – בשעה שהיו נתונים בצרה, צעקו אל ה', וה' הציל והושיע אותם מצרותיהם. ברוך אתה י"י העונה בעת צרה" – כיון שאומר את ההזכרה ברכה בפני עצמה, צריך לחתום בה (חתימה זו היא חתימת אחת מהברכות ששליח הציבור מוסיף).
רבי ינאי בירבי ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי": בשם דבית רבי יניי – חכמי בית המדרש של רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)): [(המוסגר הוסף על פי המקבילה בברכות ו"שרידי הירושלמי") יחיד בתענית ציבור אומרה (את ההזכרה) ב"שומע תפילה" – כולל אותה בתוך הברכה שחתימתה: "שומע תפילה", בלא החתימה שנאמרה לעיל, ואינו אומר את ההזכרה ברכה בפני עצמה.
הרי שאמוראים חלוקים, היכן יחיד בתענית ציבור אומר את ההזכרה של תענית. טעמו של רבי ירמיה, שכשם ששליח ציבור בתענית ציבור מוסיף ברכות בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", כך יחיד בתענית ציבור מוסיף ברכה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים". וטעמו של רבי ינאי בירבי ישמעאל, שיחיד מבקש צרכיו ב"שומע תפילה", וכיון שהצרות שמתענים עליהן צרכיו הן, לכן יחיד כולל "עננו" ב"שומע תפילה".
ואומרים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רב (כך במקבילה בברכות. וב"שרידי הירושלמי": רבי יונה בשם ר' ב' (=רבי בא)):] לא יחיד בתענית ציבור בלבד צריך להזכיר בתפילה מעין המאורע של תענית (כדברי רבי ירמיה), אלא אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר בתפילה מעין המאורע של תענית – אף על פי שאינה תענית ציבור. יחיד זה אומר את ההזכרה מעין המאורע ברכה בפני עצמה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים" כרבי ירמיה או ב"שומע תפילה" כרבי ינאי בירבי ישמעאל.
בירושלמי נדרים ח,א אמרו: יחיד שגזר עליו תענית - אוכל ושותה משחשכה (מותר לו לאכול ולשתות כל הלילה שלפני יום התענית), ואם אמר "בתענית ציבור" (שקיבל עליו תענית ציבור) - אוכל ושותה מבעוד יום (ומתחיל בתענית משחשכה).
• • •
ושואלים: ואיכן (היכן) הוא אומרה? – אימתי (באילו תפילות) הוא (יחיד בתענית ציבור ויחיד שגזר על עצמו תענית) אומר את ההזכרה מעין המאורע של תענית? (השאלה הזו שונה במשמעה מהשאלה הזהה לעיל)
ומשיבים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): אומרה את ההזכרה – בתפילות בליל התענית (ערבית) וביום התענית שלאחריו (שחרית ומנחה, ובתענית ציבור גם מוסף ונעילה), כלילי שבת וכיומו – שבשבת מזכיר מעין המאורע של שבת בתפילות בליל שבת וביום שבת שאחריו.
הביטוי "כלילי שבת וכיומו" (כמו לילה אחד ויום אחד של שבת) מקורו במשנה נידה ד,ד, ובא ללמד שרק "מערב עד ערב" נחשב ליום אחד (יממה אחת) ולא "מעת לעת" אחר. "לילי" הוא צורת יחיד נסמך (ולא צורת רבים) והושפע מן הארמית.
יחיד בתענית ציבור, ויחיד שגזר על עצמו תענית
בבבלי שבת כד,א אמרו: תני רבי אושעיא: ימים שאין בהם קורבן מוסף, כגון שני וחמישי של תעניות (רש"י: שהיו גוזרים תעניות על הגשמים שני וחמישי) ומעמדות (רש"י: ימים של מעמדות, שהיו מתענים ארבעה תעניות בשבת, שני ושלישי ורביעי וחמישי), ערבית (רש"י: לילי כניסתן) ושחרית ומנחה - מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע (רש"י: תפילת תענית ("עננו")) ב"שומע תפילה", ואם לא אמר - אין מחזירים אותו (רש"י: דלאו דאורייתא נינהו).
ברייתא זו, ששנו בה שאומר מעין המאורע ב"שומע תפילה", היא כרבי ינאי בירבי ישמעאל.
ובבבלי תענית יא,ב אמרו: אמר רבי זירא אמר רב הונא: יחיד שקיבל עליו תענית (רש"י: מאתמול: הרי אני יושב בתענית למחר), אפילו אוכל ושותה כל הלילה - מתפלל תפילת תענית (רש"י: "עננו"). לן בתעניתו (רש"י: באותה תענית שקיבל עליו, שאינו אוכל במוצאי תעניתו) - אין מתפלל תפילת תענית (רש"י: אינו יכול להתפלל "עננו". רש"י שבת כד,א: בתשובת הגאונים מצאתי ברייתא: שנו רבותינו: פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל, ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל, הא כיצד? - כאן בכניסתה, כאן ביציאתה, כלומר: ערב תענית, אף על פי שעתיד לאכול לאחר תפילה - מתפלל תפלת תענית, וליל מחרתו, אף על פי שעודנו בתענית כשמתפלל תפילת ערבית - אינו מתפלל תפילת תענית).
דברי רבי זירא בשם רב הונא בבבלי ובירושלמי אחד הם.
שליח ציבור בתענית ציבור
בתעניות ציבור שליח הציבור היורד לפני התיבה אומר את ההזכרה של תענית ברכה בפני עצמה בין "גואל" ל"רופא" (ראה בבלי תענית יג,ב). בתפילת מוסף בתעניות שניות ואחרונות של גשמים ובתעניות של שאר צרות, שמתפללים בה עשרים וארבע ברכות, שליח הציבור כולל נוסח "עננו" בברכת גאולה שמאריך בה, ואינו חותם בה "העונה בעת צרה" מפני שאינו אומרה ברכה בפני עצמה (רמב"ן ור"מ המאירי).
• • •
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ואנא דלא בדקיתה – אני, שלא בדקתי (חקרתי, התבוננתי) אותה (את ההלכה בענין יחיד שגזר על עצמו תענית שצריך להזכיר מעין המאורע), אִין כהדא דרבי ירמיה – אם ההלכה כזו המימרה של רבי ירמיה (שאומר את ההזכרה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", שיחיד קובע ברכה לעצמו), ואִין כהדא דרבי ינאי בירבי ישמעאל (במקבילה בברכות: דרבי ינאי בשם רבי שמעון (בן לקיש)) – ואם ההלכה כזו המימרה של רבי ינאי בירבי ישמעאל (שאומר את ההזכרה ב"שומע תפילה", שיחיד אינו קובע ברכה לעצמו), סלקית לסדרא – עליתי לבית הכנסת, ושמעית – ושמעתי שאמרו בשם רב חונה שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע – כמו שאמרו לעיל בשם רב. ועל כך התיב – השיב (הקשה) רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והא מתניתא פליגא! – והרי המשנה (הברייתא להלן) חלוקה (על מה שסברו בסידרא לומר בדעתו של רב)! וכך נאמר בברייתא: בכל יום מתפלל אדם תפילה של שמונה עשרה ברכות שלמות, ולא מעין שמונה עשרה (תפילה מקוצרת בדומה לשמונה עשרה הברכות שבתפילה), ובמוצאי שבת – בערבית במוצאי שבת מתפלל שמונה עשרה, ואינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק (כגון שצריך לצאת לדרך במוצאי שבת מיד), מפני שצריך להזכיר הבדלה בברכה הרביעית (ברכת הדעה), שחתימתה "חונן הדעת", וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו יכול להזכיר הבדלה, ובמוצאי יום הכיפורים – בערבית במוצאי יום הכיפורים מתפלל שמונה עשרה, ואינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק (כגון מפני טורח התענית), מפני שצריך להזכיר הבדלה בברכה הרביעית, ובמוצאי תענית ציבור – המילה "במוצאי" שנאמרה לגבי תענית ציבור היא אשגרה מהמילה "במוצאי" שנאמרה לגבי שבת ויום הכיפורים (שכן ערבית במוצאי תענית ציבור היא כמו ערבית בכל יום, שיכול להתפלל מעין שמונה עשרה בשעת הדחק), והכוונה: ובתענית ציבור ("יפה עיניים", "פירושים וחידושים בירושלמי"), שבתפילות בתענית ציבור אינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, מפני שצריך לומר הזכרה של תענית. ויש לדייק מהברייתא, שאמרה "בתענית ציבור" ולא אמרה "בתענית ציבור ויחיד שגזר על עצמו תענית", שדווקא יחיד בתענית ציבור אינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, מפני שצריך לומר הזכרה של תענית בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו יכול לומר הזכרה של תענית מעין זו, אבל יחיד שגזר על עצמו תענית יכול להתפלל מעין שמונה עשרה בשעת הדחק, מפני שאינו צריך לומר הזכרה של תענית בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", ואף על פי שצריך לומר הזכרה של תענית ב"שומע תפילה", מכל מקום כשמתפלל מעין שמונה עשרה יכול לומר הזכרה של תענית מעין זו. כך הקשה רבי יוסה. ועל כך אמר רבי מנא: מן מה דאמר רבי יוסה (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: הא) מתניתא פליגא – ממה שאמר רבי יוסה: והרי המשנה (הברייתא) חלוקה! (והקשה ממנה על מה שאמרו בשם רב), הווי – הוה אומר (הסק מכאן): איתתבת – הושבה (הוקשתה, הופרכה) ההלכה, שיחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים" – הרי שבענין יחיד שגזר על עצמו תענית שצריך להזכיר מעין המאורע, אין ההלכה כזו המימרה של רבי ירמיה, שאומר את ההזכרה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", אלא ההלכה כזו המימרה של רבי ינאי בירבי ישמעאל, שאומר את ההזכרה ב"שומע תפילה". כך נתבארה לרבי מנא ההלכה הזו.
יחיד שגזר על עצמו תענית
יש ללמוד מקושייתו של רבי יוסה על מה שאמרו בשם רב, שלפי רב, יחיד שגזר על עצמו תענית אומר הזכרה של תענית ברכה בפני עצמה בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", שאם לא כן, לא הקשה רבי יוסה על מה שאמרו בשם רב.
בבבלי תענית יג,ב אמרו: אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה, ודרש: יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל תפילת תענית (רש"י: "עננו"), והיכן אומרה? - בין "גואל" ל"רופא" (רש"י: ברכה בפני עצמה). מתקיף לה רב יצחק: וכי יחיד קובע ברכה לעצמו? (רש"י: וכי יחיד חשוב כל כך שיהיו מתקנים לו ברכה בפני עצמה, להוסיף בתפילתו?) - אלא אמר רב יצחק: ב"שומע תפילה" (רש"י: שכוללה בתוך הברכה, וחותם ב"שומע תפילה", דאותה ברכה וחתימתה משמע בין אתענית בין אכל מילי), וכן אמר רב ששת: ב"שומע תפילה".
בבבלי שם אמרו לדעת רב יצחק, שיחיד, בין שקיבל עליו תענית יחיד ובין שקיבל עליו תענית ציבור, אינו קובע ברכה לעצמו.
ובבבלי תענית יד,א אמרו: מאי הוי עלה? (רש"י: היכן אומרה יחיד?) - אמר רב שמואל בר ססרטאי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר רב חייא בר אשי אמר רב: בין "גואל" ל"רופא". רבי אסי משום רבי ינאי בר ישמעאל אמר: ב"שומע תפילה". והלכתא: ב"שומע תפילה".
מה שאמרו בבבלי בפירוש בשם רב, שיחיד שקיבל עליו תענית אומרה בין "גואל" ל"רופא", הוא כדעתו של רב בירושלמי, כמו שיש ללמוד מקושייתו של רבי יוסה על מה שאמרו בשם רב. גם דברי רבי ינאי בירבי ישמעאל בבבלי הם כדבריו בירושלמי.
בבבלי דיברו ביחיד שקיבל עליו תענית, אבל לא דיברו ביחיד בתענית ציבור. ונראה, שלפי הבבלי, יחיד בתענית ציבור אומר תפילת תענית בין "גואל" ל"רופא" (שלא כדברי הברייתא בבבלי שבת כד,א שהובאה לעיל), ואין כאן משום אין יחיד קובע ברכה לעצמו, שכן תענית זו נגזרה על הציבור, ולא היחיד קיבלה עליו. נמצא שלפי מסקנת הדברים, הירושלמי והבבלי שווים, הן ביחיד בתענית ציבור והן ביחיד שקיבל עליו תענית.
בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה
במשנה ברכות ד,ג שנינו: רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה (שאין לשנות ממטבע של שמונה עשרה). רבי יהושע אומר: מעין (בדומה ל)שמונה עשרה (אין אדם חייב להתפלל בכל יום כל שמונה עשרה ברכות, אלא מותר לו להתפלל גם מעין שמונה עשרה).
הברייתא שהובאה בירושלמי כאן היא דברי רבן גמליאל, שאמר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. לדעת רבן גמליאל, בשעת הדחק מותר לו להתפלל מעין שמונה עשרה, מלבד במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים ובתענית ציבור, שאינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, כדברי הברייתא כאן. ולדעת רבי יהושע, אף שלא בשעת הדחק מותר לו להתפלל מעין שמונה עשרה.
במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים
בבבלי ברכות כט,א אמרו: אמר רב נחמן אמר שמואל: כל השנה כולה מתפלל אדם "הביננו", חוץ ממוצאי שבת וממוצאי ימים טובים (ויש גורסים: חוץ ממוצאי שבת וממוצאי יום הכיפורים), מפני שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת".
המימרה של שמואל היא כדברי הברייתא שהובאה בירושלמי כאן.
בבבלי יומא פז,ב אמרו: אור (רש"י: ליל כניסתו) יום הכיפורים מתפלל שבע ומתוודה, בשחרית מתפלל שבע ומתוודה, במוסף מתפלל שבע ומתוודה, במנחה מתפלל שבע ומתוודה, בנעילה מתפלל שבע ומתוודה, בערבית מתפלל שבע מעין שמונה עשרה (רש"י: מפני טורח התענית). רבי חנינא בן גמליאל אומר משום אביו: מתפלל שמונה עשרה שלמות, מפני שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת".
דברי רבי חנינא בן גמליאל בשם אביו, רבן גמליאל, הם כדברי הברייתא שהובאה בירושלמי כאן.
ובתענית ציבור
יחיד בתענית ציבור אינו יכול להתפלל מעין שמונה עשרה, אפילו בשעת הדחק, מפני שצריך לומר הזכרה של תענית בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו יכול לומר הזכרה של תענית מעין זו, אבל יחיד שגזר על עצמו תענית יכול להתפלל מעין שמונה עשרה בשעת הדחק, מפני שצריך לומר הזכרה של תענית ב"שומע תפילה", וכשמתפלל מעין שמונה עשרה יכול לומר הזכרה של תענית מעין זו.
מצאנו את החילוק הזה בבבלי ברכות כט,א בסוגית תפילה מעין שמונה עשרה ("הביננו") בימות הגשמים. שם אמרו, שבאמצע הברכה שכוללת את כל הברכות האמצעיות אין אדם יכול להוסיף ביטוי כנגד חלק מברכה שנאמר באמצע הברכות האמצעיות (כגון שאלה בברכת השנים), שמא יבוא לטעות; ואף בסוף הברכה שכוללת את כל הברכות האמצעיות סמוך לחתימתה אין אדם יכול להוסיף ביטוי כנגד חלק מברכה שנאמר בסוף הברכות האמצעיות (ב"שומע תפילה"), אם אותו חלק מברכה נאמר בסוף הברכות האמצעיות כשטעה ושכח לאומרו במקומו, אבל אם אותו חלק מברכה נאמר בסוף הברכות האמצעיות לכתחילה, יכול אדם להוסיף ביטוי כנגד אותו חלק מברכה בסוף הברכה שכוללת את כל הברכות האמצעיות.
לפי זה, באמצע הברכה שכוללת את כל הברכות האמצעיות אין אדם יכול לומר ביטוי כנגד הזכרה של תענית שנאמרת בין "גואל ישראל" ל"רופא חולים", אבל בסוף הברכה שכוללת את כל הברכות האמצעיות סמוך לחתימתה יכול אדם לומר ביטוי כנגד הזכרה של תענית שנאמרת ב"שומע תפילה".
סידרא - בית כנסת
בירושלמי 'סידרא' פירושו: בית כנסת. "ירושלמי כפשוטו" (שבת ו,ב): בשומרונית 'סדר' פירושו: אסף, כנס. ולפי זה, 'סידרא' – כנסת, כנישתא.
• • •
רבי אחא בר יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי חונה רובה דציפורין (רבי הונא הגדול, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון): יחיד המתפלל בתשעה באב צריך להזכיר בתפילה מעין המאורע של תשעה באב.
ומהו (ומה הוא) אומר בהזכרה זו? - "רחם יי' אלהינו, ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים (הקיימים), עלינו, ועל ישראל עמך, ועל ירושלם עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה (במקבילה בברכות נוסף: החרבה) ההרוסה השוממה, הנתונה ביד זרים, הרמוסה בכף (ביד) עריצים (מושלים תקיפים וקשים), ויבלעוה (במקבילה בברכות: ויירשוה) לגיונות – השחיתוה גדודי צבא האויב, ויחללוה עובדי פסילים, כי (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) לישראל (במקבילה בברכות: ולישראל) עמך נתתה (את העיר) באהבה לנחלה (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי": נתתה נחלה), ולזרע ישורון (עם ישראל) ירושה הורשתה, כי באש החרבתה (במקבילה בברכות: היצתה – הבערת אותה), ובאש אתה עתיד לבנותה (במקבילה בברכות: לנחמה). כאמור – כמו שנאמר לעתיד לבוא כשיבנה ה' את ירושלים: ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב – ה' ישמור ויגן על ירושלים, ולכבוד אהיה בתוכה – ה' ישכון בתוך ירושלים כדי להרים את כבודה (זכריה ב,ט)".
נוסח ההזכרה מזכיר את חורבן ירושלים, שהוא המאורע שאירע בתשעה באב.
בבבלי בבא קמא ס,ב אמרו: "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שמות כב) - אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני היצתי אש בציון, שנאמר: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה" (איכה ד), ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב" (זכריה ב).
ובויקרא רבה ז,ו ובמדרש תנחומא פרשת 'צו' סימן ב ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'צו' סימן ד נאמר: ישראל, על ידי שהם נבזים ושפלים בעולם הזה, אין מתנחמים אלא באש, הדא הוא דכתיב: "ואני אהיה לה נאום י"י חומת אש סביב" (זכריה ב,ט).
ובאיכה רבה א,נז ובפסיקתא דרב כהנא טז,יא נאמר: ישראל... לקו באש - "ממרום שלח אש בעצמותי" (איכה א,יג), ומתנחמים באש - "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב" (זכריה ב,ט).
ובפסיקתא רבתי פרשה ל נאמר: אמר הקב"ה: עלי לנחם את ירושלים, שכך כתבתי: "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שמות כב,ה), אני היצתיה באש, שנאמר: "ממרום שלח אש" (איכה א,יג), אני מנחם אותה [באש], שנאמר: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב" (זכריה ב,ט).
מהמדרשים האלה מוכח, שהנוסח הנכון הוא: "ובאש אתה עתיד לנחמה". הגרסה "לבנותה" היא על פי הבבלי. הגרסה "כי באש היצתה" היא על פי הבבלי ופסיקתא רבתי.
• • •
רבי אבודמא דציפורין (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון) בעא קומי – שאל לפני רבי מנא: איכן (היכן) בתפילה הוא אומרה (את ההזכרה מעין המאורע של תשעה באב)?
אמר ליה – אמר לו (בתמיהה): ואדיין את לזו?! – ועדיין אתה לזו (ההלכה)?! וכי עדיין צריכה לך הלכה זו (שאינה ברורה, יש בה ספק, וצריכה עיון)?! הרי כן (כך) אמר רבי ירמיה בשם רב (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי" אין המילים: 'כן... בשם רב'): כל דבר שהוא לבא (להבא) – שהוא אמירת בקשה על מה שיהיה לעתיד, כגון ההזכרה מעין המאורע של ראש חודש וחולו של מועד בערבית, בשחרית ובמנחה ("יעלה ויבוא"), אומרו בעבודה – בברכת עבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה), שכן ברכה זו היא, לפי נוסח ארץ ישראל, בקשה שה' ישכון בציון ושנוכל לעובדו בירושלים. וכל דבר שהוא לשעבר – שהוא אמירת תודה על מה שהיה בעבר, כגון ההזכרה מעין המאורע של חנוכה ופורים ("על הניסים"), שהיא אמירת תודה לה' שעשה עימנו ניסים ונפלאות, אומרו בהודייה – בברכת הודאה (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה), שכן ברכה זו היא, לפי נוסח ארץ ישראל, הודאה לה' על טובותיו וחסדיו שגמל עימנו. ומתניתא אמרה כן – והמשנה (ברכות ט,ד) אומרת כך (מסייעת לכך): נותן הודייה לשעבר וצועק לעתיד לבוא – אדם צריך להודות לה' על מה שעבר עליו, ולצעוק ולהתפלל על העתיד לבוא עליו. הרי שהודאה היא על העבר, וצעקה היא על העתיד. מדברי המשנה יש ללמוד, שכל דבר שהוא להבא, אומרו בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר, אומרו בהודאה. אלה דבריו של רב. מדבריו של רב יש ללמוד, שכשם שהזכרה מעין המאורע של ראש חודש וחולו של מועד (שאומרים בה: "יעלה... זכרון עמך... לפניך לטובה"), שהיא בקשה לעתיד ושענינה עבודה (שכשיקריבו קורבנות במועדים ובראשי חודשים, יעלה זכרונם של ישראל לטובה לפני ה' (במדבר י,י)), אומרה בברכה שהיא בקשה לעתיד ושענינה עבודה, וזו ברכת עבודה, כך הזכרה מעין המאורע של תשעה באב, שהיא בקשה לעתיד ושענינה ירושלים, אומרה בברכה שהיא בקשה לעתיד ושענינה ירושלים, וזו ברכת בנין ירושלים, שכן ברכה זו היא, לפי נוסח ארץ ישראל, בקשה לעתיד שה' ירחם על ישראל, ירושלים וציון. כך אמר רבי מנא לרבי אבודמא.
בתוספתא ברכות ג,י שנו: כל שאין בו מוסף, כגון חנוכה ופורים - בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע. אם לא אמר, אין מחזירים אותו. וכל שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה. רבי ליעזר אומר: בהודייה. אם לא אמר, מחזירים אותו.
"תוספתא כפשוטה": הזכרת היום ביום שיש בו קורבן מוסף נקראת "קדושת היום". הזכרת היום ביום שאין בו קורבן מוסף נקראת "מעין המאורע".
בסיפא לא נזכרה ערבית, מפני שמסיים: "אם לא אמר, מחזירים אותו", והרי בערבית של ראש חודש אין מחזירים אותו. וברישא לא נזכרה ערבית אגב סיפא.
לפי רבי אליעזר, שאומר בהודייה, אינו אומר נוסח "יעלה ויבוא", אלא אומר נוסח אחר המתאים לברכת ההודאה, כגון: "מודים אנחנו לך... על... ועל יום פלוני הקדוש הזה...".
ובבבלי שבת כד,א אמרו: תני רבי אושעיא: ימים שיש בהם קורבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בעבודה (רש"י: לבקש רחמים על ישראל ועל ירושלים להשיב עבודה למקומה לעשות קורבנות היום), ואם לא אמר - מחזירים אותו.
דברי רב: "כל דבר שהוא לבא, אומרו בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר, אומרו בהודייה" מוסבים על הברייתא שבתוספתא. בחנוכה ובפורים לא אמרה הברייתא היכן אומר מעין המאורע, ואמר רב, שאומר בהודאה. ובראש חודש ובחולו של מועד הביאה הברייתא מחלוקת היכן אומר מעין המאורע, ואמר רב, שאומר בעבודה, שהלכה כתנא קמא.
ברכת בנין ירושלים
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיחך, בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה ה' אלוהי דוד בונה ירושלים".
תחילתו של נוסח ההזכרה מעין המאורע של תשעה באב האמור בירושלמי כאן היא ברכת בנין ירושלים בנוסח ארץ ישראל. נמצא שההזכרה עצמה היא מהמילים: "ועל העיר האבלה ההרוסה השוממה" ואילך. הרי שנוסח ההזכרה מוכיח, שאומרה בברכת בנין ירושלים, כמו שאמר רבי מנא.
ההזכרה מסתיימת בפסוק, כפי שמצאנו בברכות רבות בנוסח ארץ ישראל שפסוק קודם לחתימת הברכה. בירושלמי כאן לא נזכרה חתימה, שכן אין ההזכרה ברכה בפני עצמה אלא כלולה בברכת בנין ירושלים.
אומרים הזכרה זו בכל התפילות של תשעה באב, ככל הזכרה מעין המאורע. ואף שליח ציבור אומר הזכרה זו, שכשאמרו כאן: "יחיד בתשעה באב צריך להזכיר", נתכוונו לומר: אפילו יחיד, כמו שכשאמרו לעיל: "יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר", נתכוונו לומר: אפילו יחיד. כשאמרו כאן: "בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע", נתכוונו לומר, שבתשעה באב צריך להזכיר הזכרה זו, ואינו מזכיר מעין המאורע של תענית ציבור.
נראה לומר, שנוסח ההזכרה האמור כאן אינו מדברי רבי חונה רובה דציפורין, שקדם לרבי אבודמא ולרבי מנא, אלא הוא מדברי סתמא דגמרא, ולא נקבע נוסח ההזכרה הזה אלא לאחר שאמר רבי מנא, שאומרה בברכת בנין ירושלים. שאם לא נאמר כן, יקשה: מדוע שאל רבי אבודמא "היכן הוא אומרה?", וכן יקשה: מדוע נזקק רבי מנא להביא את דברי רב, והרי נוסח ההזכרה מוכיח מתוכו עצמו, שאומרה בברכת בנין ירושלים.
ברכת עבודה
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רצה ה' אלוהינו ושכון בציון מהרה, יעבדוך עבדיך ובירושלים נשתחוה לך, (בראש חודש ובחולו של מועד: יעלה ויבוא...) ואתה ברחמים תחפוץ בנו ותרצנו. ברוך אתה ה' שאותך ביראה נעבוד".
ברכת הודאה
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "מודים אנחנו לך, אתה הוא ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, על כל הטובות והחסד והרחמים, שגמלתנו ושעשית עימנו ועם אבותינו מלפנינו. ברוך אתה ה' הטוב לך להודות".
הזכרה בברכת המזון
בתוספתא ברכות ג,ח שנו: שבת ויום טוב ראש חודש וחולו של מועד יש בהם קדושת היום בברכת המזון.
ובבבלי שבת כד,א אמרו: איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? - אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר (רש"י: אינו צריך להזכיר), ואם בא להזכיר - מזכיר בהודאה. רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי ב"בונה ירושלים" (כמו בראש חודש). אמר להו רב ששת: כתפילה, מה תפילה - בהודאה (רש"י: דהא עיקר מילתא דחנוכה להודאה נתקנה), אף ברכת המזון - בהודאה (רש"י: בברכת הארץ).
איבעיא להו: מהו להזכיר ראש חודש בברכת המזון? - רב אמר: מזכיר, רבי חנינא אמר: אינו מזכיר. אמר רב זריקא: נקוט דרב בידך, דקאי רבי אושעיא כוותיה. דתני רבי אושעיא: ימים שיש בהם קורבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - ...יש בהם הזכרה בברכת המזון.
ובירושלמי ברכות ז,ה אמרו: רבי זריקן בר חמוי דרבי זריקן הזכיר של חנוכה ב"ארץ" (בברכת הארץ, הברכה השנייה שבברכת המזון), וקילסו אותו.
משמע קצת, שבמקומו של רבי זריקן לא היו נוהגים להזכיר חנוכה ב"ארץ".
אפשר שדברי רב: "כל דבר שהוא לבא... וכל דבר שהוא לשעבר..." נאמרו לענין הזכרה בברכת המזון ולא לענין הזכרה בתפילה. וכך יש לגרוס בדברי רב: "כל דבר שהוא לבא, אומרו ב"בונה ירושלים", וכל דבר שהוא לשעבר, אומרו בהודייה". בראש חודש ובחולו של מועד לא אמרה הברייתא שבתוספתא היכן אומר מעין המאורע בברכת המזון, ואמר רב, שאומר ב"בונה ירושלים" (כמו שהוא אמר בבבלי: מזכיר). ובחנוכה ובפורים לא אמרה הברייתא אם אומר מעין המאורע בברכת המזון, ואמר רב, שאומר בהודאה ואינו אומר ב"בונה ירושלים" (כרב ששת בבבלי וכרבי זריקן בירושלמי).
אם כן, מדבריו של רב יש ללמוד, שכשם שהזכרה מעין המאורע של ראש חודש וחולו של מועד, שהיא בקשה לעתיד, אומרה בברכת המזון בברכה שהיא בקשה לעתיד, וזו ברכת "בונה ירושלים", כך הזכרה מעין המאורע של תשעה באב, שהיא בקשה לעתיד, אומרה בתפילה בברכה שהיא בקשה לעתיד, וזו ברכת בנין ירושלים.
בנוסח ארץ ישראל ברכת בנין ירושלים בתפילה וברכת בנין ירושלים בברכת המזון דומות, ולכן יש ללמוד תפילה מברכת המזון לענין ברכה זו.
גם ראבי"ה למד / גרס בסוגית הירושלמי כאן, שיש לומר הזכרה מעין המאורע של תשעה באב בברכת בנין ירושלים.
• • •
במשנה ברכות ד,ג שנינו: רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה (שאין לשנות ממטבע של שמונה עשרה). רבי יהושע אומר: מעין (בדומה ל)שמונה עשרה (אין אדם חייב להתפלל בכל יום כל שמונה עשרה ברכות, אלא מותר לו להתפלל גם מעין שמונה עשרה).
ושואלים (על דברי רבי יהושע): אי זו היא שבע (המילה 'שבע' נוספה כאן בטעות, והיא אשגרה מהברייתא להלן) מעין שמונה עשרה? – מה טיבה של תפילה זו?
ומשיבים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: סוף כל ברכה וברכה – אינו אומר מכל ברכה וברכה מהברכות האמצעיות אלא חתימתה ("ברוך אתה ה'..."), ולפני חתימתה של כל ברכה אומר פתיחתה של אותה ברכה, ונמצא שמקצר בברכות האמצעיות. ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: ראש כל ברכה וברכה – אינו אומר מכל ברכה וברכה מהברכות האמצעיות אלא פתיחתה, שכולל את כולן בברכה אחת, וחותם חתימה אחת לכולן. בין לרב ובין לשמואל אומר בתפילה מקוצרת זו שלוש הברכות הראשונות ושלוש הברכות האחרונות בשלמותן.
ואומרים: אית תניי תני – יש תנא השונה (ברייתא בדעת רבי יהושע): שבע מעין שמונה עשרה – בתפילה מקוצרת זו מתפלל שבע ברכות שהן מעין שמונה עשרה הברכות שבתפילה השלמה. ואית תניי תני – יש תנא השונה (ברייתא בדעת רבי יהושע): שמונה עשרה מעין שמונה עשרה – בתפילה מקוצרת זו מתפלל שמונה עשרה ברכות שהן מעין שמונה עשרה הברכות שבתפילה השלמה. מאן דאמר – מי שאמר (התנא האומר): שבע מעין שמנה עשרה, מסייע לשמואל – שלדעת שמואל, שכולל את כל הברכות האמצעיות בברכה אחת, מתפלל שבע ברכות - שלוש ראשונות, ברכה אחת אמצעית ושלוש אחרונות. ומאן דאמר – ומי שאמר (התנא האומר): שמונה עשרה מעין שמונה עשרה, מסייע לרב – שלדעת רב, שאומר את כל הברכות האמצעיות אלא שמקצר בהן, מתפלל שמונה עשרה ברכות - שלוש ראשונות, שתים עשרה אמצעיות ושלוש אחרונות.
ואומרים: רבי זעורה שלח לרבי נחום גבי – שלח אל רבי נחום על ידי רבי ינאי בירבי ישמעאל (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי). אמר ליה – אמר לו (רבי ינאי בירבי ישמעאל שאל את רבי נחום בשליחותו של רבי זעורה): אי זו היא שבע מעין שמונה עשרה דשמואל – של שמואל? מה נוסחה של תפילה זו לדעת שמואל? - אמר ליה – אמר לו: נוסח הברכה האמצעית הוא: "הביננו (תן לנו בינה) – כנגד ברכת דעה (דעת) שחתימתה "חונן הדעת", רצה תשובתינו – כנגד ברכת תשובה, סלח לנו – כנגד ברכת סליחה, ג(ו)אלנו – כנגד ברכת גאולה שחתימתה "גואל ישראל", רפא חוליינו (מחלתנו) – כנגד ברכת רפואה, ברך שנותינו" – כנגד ברכת השנים שחתימתה "מברך השנים" - אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): אם היו ימות גשמים, אומר: "בגשמי ברכה" – בחורף אומר: ברך שנותינו בגשמי ברכה. אם היו ימות טללים, אומר: "בטללי ברכה" – בקיץ אומר: ברך שנותינו בטללי ברכה. "כי מפוזרים אתה מקבץ – כנגד ברכת קיבוץ גלויות, ותועים עליך לשפוט (ה' יהיה שופטם של ישראל שהם עתה תועים בגלות) – כנגד ברכת המשפט, ועל הרשעים תשית ידך (תשים ידך, תפעיל שלטונך (על פי איוב ט,לג). וב"שרידי הירושלמי": תשוב ידך – תניף או תטה ידך להכות (על פי תהילים פא,טו: "כמעט אויביהם אכניע, ועל צריהם אשיב ידי")) – כנגד ברכת המינים, וישמחו כל חוסי בך (תן שמחה לחוסים בך (לשון הכתוב בתהילים ה,יב)) – כנגד ברכת הצדיקים, בבניין עירך ובחידוש בית מקדשך – כנגד ברכת בנין ירושלים, (במקבילה בברכות נוסף על ידי מגיה: ובצמח דוד עבדך – כנגד ברכת דוד, שכלולה בברכת בנין ירושלים. אך נראה שזו התאמה לנוסח הבבלי, ואין לגרוס אותה), כי טרם נקרא אתה תענה – כנגד ברכת תפילה שחתימתה "שומע תפילה". כאמור – כמו שנאמר: והיה טרם יקראו ואני אענה – לפני שיקראו אל ה', הוא יענה לקריאתם ויעשה את בקשתם, עוד הם מדברים ואני אשמע (ישעיהו סה,כד) – כשעדיין לא סיימו את דברי תפילתם אל ה', הוא ישמע את כל דבריהם, ברוך יי' כי שמע קול תחנוני (תהילים כח,ו) – אני מברך, מהלל ומשבח את ה' על אשר קיבל את תפילתי, ברוך אתה יי' שומע תפילה" – זו חתימת הברכה האמצעית. ואומר שלש ברכות הראשונות – לפני הברכה האמצעית אומר שלוש הברכות הראשונות: אבות, גבורות וקדושה, ושלש ברכות האחרונות – אחרי הברכה האמצעית אומר שלוש הברכות האחרונות: עבודה, הודאה ושלום. אלו הן שבע ברכות מעין שמונה עשרה לדעת שמואל.
כאן מסתיימת המקבילה בירושלמי ברכות.
בבבלי ברכות כט,א אמרו: רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה. מאי מעין שמונה עשרה? - רב אמר: מעין כל ברכה וברכה (רש"י: אומר בקוצר, ומברך בכל אחת ואחת). ושמואל אמר (רש"י: אינו מברך בכל הברכות שבין שלוש ראשונות לשלוש אחרונות אלא "שומע תפילה"): "הביננו ה' אלוהינו לדעת דרכיך (רש"י: כנגד "אתה חונן"), ומול את לבבנו ליראתך (רש"י: כנגד "השיבנו"), ותסלח לנו (רש"י: כנגד "סלח לנו") להיות גאולים (רש"י: כנגד גאולה), ורחקנו ממכאובינו, ודשננו בנאות ארצך (רש"י: כנגד ברכת השנים), ונפוצותינו מארבע תקבץ, והתועים על דעתך יִשָּפְטו (רש"י: כנגד "צדקה ומשפט"), ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, ברוך אתה ה' שומע תפילה".
אמר רב ביבי בר אביי: כל השנה כולה מתפלל אדם "הביננו" חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. מתקיף לה מר זוטרא: ונכללה מכלל "ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר"! - אתי לאטרודי (רש"י: לטעות).
לפי הירושלמי, כל השנה מתפלל אדם מעין שמונה עשרה, בין בימות הגשמים ובין בימות החמה. ואילו לפי הבבלי, מתפלל אדם מעין שמונה עשרה בימות החמה בלבד. ונראה לומר, שבבבל שלא שאלו בימות החמה טל בברכת השנים, וכשמתפלל מעין שמונה עשרה אינו שואל טל, אם יתפלל בימות הגשמים מעין שמונה עשרה, יבוא לטעות ולא ישאל גשם, אבל בארץ ישראל ששאלו בימות החמה טל בברכת השנים, וכשמתפלל מעין שמונה עשרה שואל טל, אם יתפלל בימות הגשמים מעין שמונה עשרה, ישאל גשם ולא יבוא לטעות.
בירושלמי ברכות ב,ג אמרו: רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי: אף מי שהתקין את התפילה הזאת, על הסדר התקינה, שלוש ברכות הראשונות ושלוש ברכות האחרונות שבחו של מקום, והאמצעיות צורכן של בריות: "חונינו דעה... רצה תשובתינו... סלח לנו... גואלינו... רפא חוליינו... ברך שנותינו... קבצינו... שופטינו בצדק... הכנע קמינו... צדקינו... בנה ביתך... שמע עתירתינו... רצינו בתוכו...".
"הביננו"
לפי הירושלמי ובנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת דעת פותחת: "חנינו דעה...". בכתב יד אחד הברכה פותחת: "חנינו הביננו דעה...". גם בכמה כתבי יד עוד המילה "הביננו" נזכרת בברכה זו.
"רצה תשובתנו"
לפי הירושלמי ברכת תשובה פותחת: "רצה תשובתנו...". אך בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה הברכה כוללת רק פסוק. אפשר שבימי התלמוד הברכה פתחה: "רצה תשובתנו..." וסיימה בפסוק, ובדורות שלאחר התלמוד נתקצרה הברכה ולא נשארה פתיחתה.
"סלח לנו"
לפי הירושלמי ובנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת סליחה פותחת: "סלח לנו...".
"גאלנו"
לפי הגניזה נוסח ברכת גאולה הוא: "ראה בעניינו וריבה ריבנו, וגאלנו מהרה למען שמך. ברוך אתה ה' גואל ישראל".
"רפא חוליינו"
בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת רפואה פותחת: "רפאנו ה' אלוהינו ממכאוב ליבנו... ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל". לפי פתיחת הברכה בירושלמי, אפשר שבחתימה היו אומרים: "רופא חֳולִי", ולא: "רופא חוֹלֵי".
"ברך שנותינו"
בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת השנים היא: "ברך עלינו ה' אלוהינו את השנה הזאת לטובה... ותן גשמי / טללי רצון על פני האדמה...". בכתב יד אחד יש נוסח מיוחד לקיץ, והוא כולל: "וברך שנתנו בטללי רצון".
"כי מפוזרים אתה מקבץ"
חתימת ברכת קיבוץ גלויות לפי הירושלמי: "מקבץ נדחי ישראל", ולפי הגניזה: "מקבץ נדחי עמו ישראל".
"ותועים עליך לשפוט"
בבתי מדרשות חלק ב מדרש 'מניין' נאמר: ומניין ששאלת קיבוץ גלויות קרויה תפילה? - שנאמר: "תעו במדבר בישימון דרך" וגו' "ויצעקו אל ה'" (תהילים קז,ד-ו). ונקראו הגלויות תועים, שנאמר: "צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום" (ירמיהו נ,ו).
לפי זה, המילה "תועים" קשורה לברכת קיבוץ גלויות, והלשון "ותועים עליך לשפוט" כוללת יחד את ברכת קיבוץ גלויות ואת ברכת המשפט (כמו הלשון בהמשך: "וישמחו כל חוסי בך בבנין עירך...", שכוללת שתי ברכות), אף על פי שכבר אמר כנגד ברכת קיבוץ גלויות: "כי מפוזרים אתה מקבץ".
בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה ברכת המשפט היא: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, ומלוך עלינו אתה לבדך. ברוך אתה ה' אוהב המשפט". לפי הגניזה, תוכנה של ברכה זו שה' ישיב לנו את הסמכות השיפוטית שניטלה ממנו.
לפי הירושלמי, שאומרים בברכה זו: "שופטנו בצדק", תוכנה של ברכה זו שה' ישפוט אותנו בצדק. הכוונה בלשון: "ותועים עליך לשפוט" היא מעין תוכנה של ברכה זו לפי הירושלמי.
"ועל הרשעים תשית ידיך"
חתימת ברכת המינים לפי חלק מנוסחות הגניזה: "שובר רשעים ומכניע זדים".
"וישמחו כל חוסי בך"
חתימת ברכת הצדיקים ברוב כתבי היד של הגניזה: "משען ומבטח לצדיקים", ובמעט כתבי יד: "מבטח לצדיקים". יש משער, שכשכללו של גרים בשל צדיקים, חתמו: "משען לחוסים ומבטח לצדיקים", ואחר כך השמיטו את המילה "לחוסים".
"בבנין עירך ובחידוש בית מקדשך"
לפי הירושלמי ברכת בנין ירושלים כללה את המילים: "בנה ביתך". בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה הברכה סיימה במילים: "בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה ה' אלוהי דוד בונה ירושלים". הרי שברכה זו מזכירה גם בקשה על בנין בית המקדש.
"כי טרם נקרא אתה תענה"
הנמקה זו אינה נזכרת בברכת תפילה בכתבי היד של הגניזה.
"ברוך יי' כי שמע קול תחנוני"
פסוק זה מתהילים סמוך לחתימת הברכה האמצעית של תפילה מעין שמונה עשרה משמש גם סמוך לחתימת הברכה האמצעית של תפילה קצרה לדעת אחרים (ירושלמי ברכות ד,ד).
מעין שמונה עשרה דשמואל
בתפילה שתים עשרה ברכות אמצעיות. בנוסחה של תפילה מעין שמונה עשרה לדעת שמואל, שש הלשונות שכנגד שש הברכות הראשונות מהברכות האמצעיות (דעה, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה וברכת השנים) הן מילות הפתיחה של הברכות האלו, וזה הוא שאמר שמואל: "ראש כל ברכה וברכה", והלשונות שכנגד הברכות השניות מהברכות האמצעיות (קיבוץ גלויות, המינים, הצדיקים ובנין ירושלים) הן על פי מילות הסיום ומילות החתימה של הברכות האלו.
הנוסח של תפילה מעין שמונה עשרה שבירושלמי שונה מן הנוסח שבבבלי. אומנם שני הנוסחים בנויים על תוכן הברכות, אלא שבנוסח ארץ ישראל השתמשו במילים שנמצאות בברכות עצמן, ובבבל לא הקפידו על כך.
• • •