משנה
אין בית דין גוזרין תענית על הציבור כתחילה (בתחילה) בחמישי – אין מתחילים בתעניות ביום חמישי בשבוע, שלא להפקיע את השערים – שלא יתייקרו על ידי כך מחירי המזונות, שביום חמישי שמתענים בו קונים מזונות רבים לצורך סעודת הלילה שלאחר התענית ולצורך סעודת השבת, ואם יתחילו להתענות ביום חמישי, כיון שעדיין לא ידעו המוכרים הבאים לעיר ביום חמישי שהציבור מתענים, לא יביאו מזונות כדי הצורך לסעודות ליל התענית ושבת, ויתייקרו המזונות לצורך סעודת השבת, אבל אם יתחילו להתענות ביום שני, ישמעו המוכרים הבאים לעיר ביום שני שהציבור מתענים, וכשיבואו ביום חמישי יביאו מזונות כדי הצורך לסעודות ליל התענית ושבת, אלא שלש תעניות הראשונות – שגוזרים בית דין על הציבור, שני וחמישי ושני – שגוזרים בתחילה ביום שני בשבוע, ושלש שניות – שלוש התעניות השניות, חמישי ושני וחמישי – שהואיל והתעניות הללו הן המשך לתעניות הראשונות, אין חוששים להפקעת שערים, ומותר להתחיל בהן ביום חמישי בשבוע. רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: כשם שאין הראשונות בחמישי – כשם שהתעניות הראשונות אינן מתחילות ביום חמישי בשבוע אלא ביום שני בשבוע, כך לא שניות – לא שלוש התעניות השניות, ולא אחרונות – ולא שבע התעניות האחרונות, אינן מתחילות ביום חמישי בשבוע אלא ביום שני בשבוע.
שני וחמישי
בתוספתא תעניות ב,ד שנו: יום שני וחמישי הוחדו (יוחדו) לתענית ציבור, ובהם בתי דינים יושבים בעיירות, ובהם נכנסים לבתי כנסיות וקורים (בתורה).
ימי שני וחמישי היו מיועדים לתעניות ציבור, משום שבימים אלה ("ימי הכניסה") היו מתכנסים אנשי הכפרים בעיירות הגדולות (לתפילה בציבור ולקריאת התורה ולדין ולצורכי מסחר), ולכן בימים אלה היתה השתתפות מירבית של הציבור בתעניות.
• • •
תלמוד
המקבילה במגילה ממשיכה גם כאן, שכשהעתיקו מכאן למגילה את הסוגיה שבהלכה הקודמת, המשיכו בטעות להעתיק גם את הסוגיה שבהלכה הזו.
נראה שמה שהטעה את מעתיקי הסוגיה הוא, שבמשנה הקודמת באו סתם משנה ורבי יוסי כמו במשנתנו, וגם שם סתם משנה רבי מאיר כמו כאן, ולכן סברו מעתיקי הסוגיה שהסוגיה שבהלכה זו מוסבת על המשנה הקודמת, ולא חשו שהסוגיה שבהלכה זו מוסבת על משנתנו. יש לזכור, שבפני מעתיקי הסוגיות הופיעו בתחילת כל פרק המשניות של אותו פרק, ולאחריהן הופיעו הגמרות של אותו פרק, ולא היו ציוני הלכות למשניות ולגמרות, ולכן יכלו המעתיקים לטעות בקלות.
ומה שהטעה עוד את מעתיקי הסוגיה הוא, שבבבלי תענית יח,א אמרו, שאמר רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי במשנה הקודמת, ושאלו שם על רבי יוחנן ממה שהוא עצמו אומר שהלכה כסתם משנה (המשנה במסכת מגילה שהובאה בהלכה הקודמת), והוראתו של רבי יוחנן והשאלה ששואלים עליו בבבלי היא כמו הוראתו של רבי יוחנן והשאלה ששואלים עליו בירושלמי בסוגיה שבהלכה זו, ולכן סברו מעתיקי הסוגיה שהסוגיה שבהלכה זו מוסבת על המשנה הקודמת כמו בבבלי, ולא חשו שהסוגיה שבהלכה זו מוסבת על משנתנו.
כאן גם התחלת מקבילה בירושלמי יבמות ד,י.
במשנה שנינו, שלדעת תנא קמא (להלן: סתמא (סתם משנה)) תעניות שניות מותר להתחיל בהן ביום חמישי, ולדעת רבי יוסי תעניות שניות אסור להתחיל בהן ביום חמישי.
ואומרים: שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) אמר: אתא עובדא קומי רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – בא מעשה לפני רבי יוחנן (בענין תעניות שניות), והורי כרבי יוסה – והורה (פסק הלכה) כרבי יוסי (במשנתנו), והוה רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) מצטער – והיה רבי אלעזר מצטער (שהורה רבי יוחנן שלא כהלכה), ואמר (רבי אלעזר): שבקין סתמא ועבדין כיחידיא?! – וכי מניחים סתם (הדעה במשנה שלא נזכר שם אומרה) ועושים כיחיד?! והרי כשיש מחלוקת של סתם ויחיד - הלכה כסתם! שהרי סתמא הוא בדרך כלל דעת רוב החכמים, ויחיד ורבים - הלכה כרבים. אשכח תני לה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים, תלמידו של רבי יהודה הנשיא) בשם רבי מאיר – נמצא ששנה (בברייתא) רבי חייא אותה (את הדעה במשנה שלא נזכר שם אומרה) בשם רבי מאיר (ואם כן, הדעה הסתמית במשנה אינה אלא דעת יחיד, ואין הכרח לפסוק הלכה כסתם). כד שמע דתני לה – כששמע (רבי אלעזר) ששנה אותה רבי חייה בשם רבי מאיר, אמר (רבי אלעזר): יאות סבא ידע פירקי גרמיה – הזקן יודע טוב ויפה את הפרקים שלו עצמו (רבי יוחנן יודע היטב את פרקי המשניות ששנה, ויודע שהדעה הסתמית במשנה היא דעת רבי מאיר, וכיון שיש כאן מחלוקת של רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי, ולכן הורה רבי יוחנן כרבי יוסי).
במקבילה ביבמות שנו במשנה שם מחלוקת של תנא קמא (סתם משנה), רבי יהודה ורבי יוסי, וגם שם הורה רבי יוחנן כרבי יוסי, והיה רבי אלעזר מצטער, וכששמע ששנה (בברייתא בתוספתא יבמות ו,ו) רבי חייא את הדעה הסתמית בשם רבי מאיר, הצדיק רבי אלעזר את רבי יוחנן שהורה כרבי יוסי.
נראה ששני מעשים היו, אחד כאן ואחד ביבמות, ובשניהם הורה רבי יוחנן כרבי יוסי, והיה רבי אלעזר מצטער. אם כן, הסוגיה נשנתה תחילה בשני המקומות, ולא שנשנתה תחילה במקום אחד ולאחר מכן הועתקה למקום השני.
בירושלמי מעשרות א,ז אמרו: אמר רבי לעזר: דרבי מאיר היא (דעת תנא קמא במשנה שם, החלוק על רבי יוסי, היא של רבי מאיר, ואינה סתם). אמר ליה (רבי אלעזר לרבי יוחנן, שסבור שדעת תנא קמא היא סתם): (יש לשלול את דבריך, שדעת תנא קמא היא סתם, כדי) דלא תסבור מימר, סתמא ורבי יוסי הלכה כסתמא; לפום כן צריך מימר, דרבי מאיר היא, דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי.
רבי אלעזר חפץ להדגיש את המילה "יאות", ולכן אמרה בראש מאמרו.
• • •
ואומרים: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בעא קומי – שאל (על הוראתו של רבי יוחנן) לפני רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): וכי לא כן (כך) אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר: כל מקום (במשנה) ששנה רבי (יהודה הנשיא) מחלוקת – שבמקום אחד במשנה שנה רבי מחלוקת בדבר, והזכיר את שמות התנאים החולקים, וחזר רבי ושנה סתם – שבמקום אחר במשנה שנה רבי שוב את אותה מחלוקת באותו דבר, והזכיר את שמות התנאים החולקים, חוץ מדעה אחת ששנה אותה סתם, שלא הזכיר שם אומרה, - הלכה כסתם – יש לפסוק הלכה כדעה הסתמית (מחלוקת במשנה וסתם במשנה - הלכה כסתם)?! וכמו כן, אם בברייתא שנויה מחלוקת בדבר, ובמשנה שנויה אותה מחלוקת באותו דבר, חוץ מדעה אחת ששנויה במשנה סתם, יש לפסוק הלכה כדעה הסתמית (מחלוקת בברייתא וסתם במשנה - הלכה כסתם). ואם כן, כאן (בענין תעניות שניות), שבברייתא שנו מחלוקת, כאמור לעיל, ובמשנה שנו סתם, היה לו לרבי יוחנן לפסוק הלכה כסתם, ומדוע פסק הלכה כרבי יוסי?
המימרה שאמרו בשם רבי אלעזר נזכרת גם בירושלמי ערלה ב,א; פסחים ג,ג; וסוטה ו,א.
אמר ליה – אמר לו (רבי יודן לרבי מנא): ולא (במקבילות: לא) רבי, דילמא חורן – שמא אחר. שלא רבי הוא ששנה את המחלוקת שבברייתא, אלא אולי חכם אחר שנה את המחלוקת, שהרי הברייתות לא נשנו על ידי רבי אלא על ידי תלמידיו, ולא אמר רבי אלעזר, שמחלוקת וסתם - הלכה כסתם, אלא כששנה רבי עצמו את המחלוקת, אבל כששנה חכם אחר את המחלוקת, אין הכרח לפסוק הלכה כסתם.
ושואלים (על דברי רבי יודן): והלא דברים קל וחומר: מה הָן אִין (צריך לומר: מה אין הן) דאשכח רבי מתני – מה אם היכן (במקום) שנמצא שרבי שונה מחלוקת וחזר רבי ושנה סתם – מחלוקת במשנה וסתם במשנה, - הלכה כסתם – שאין להתחשב במחלוקת, אף על פי שרבי שנה אותה, אתר דלא אשכח רבי מתני – מקום שלא נמצא שרבי שונה מחלוקת, אלא אחרים (תלמידיו של רבי) שנו מחלוקת (בברייתא) ורבי שנה סתם – מחלוקת בברייתא וסתם במשנה, - האם לא כל שכן (בוודאי ובוודאי) שתהא הלכה כסתם? – שאין להתחשב במחלוקת שאחרים שנו, אלא רק בסתם שרבי שנה. ואתא – וכן בא רבי חזקיה ואמר בשם רבי יעקב בר אחא שאמר בשם רבי שמעון בר בא שאמר בשם רבי לעזר: ואפילו אחרים שנו מחלוקת ורבי שנה סתם - הלכה כסתם – הרי שאמרו בפירוש, שמחלוקת בברייתא וסתם במשנה - הלכה כסתם. ובכן, יש לחזור ולשאול (את שאלתו של רבי מנא): ולמה הוא מורה לה כיחידייא? – מדוע הוא (רבי יוחנן) מורה אותה (את ההלכה) כיחיד (כרבי יוסי)? והרי היה לו לפסוק הלכה כסתם!
שאלה זו, ששואלים על רבי יוחנן שהורה כרבי יוסי, יש לשאול גם על רבי אלעזר, שמשום המחלוקת בברייתא הצדיק לעיל את רבי יוחנן שהורה כרבי יוסי: מדוע הצדיק אותו רבי אלעזר? והרי רבי אלעזר עצמו סבור, כפי שאמרו בשמו, שמחלוקת בברייתא וסתם במשנה - הלכה כסתם!
ומשיבים (בשתי דרכים): דרך אחת: רבי שמואל בר ינא (בר אינא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דאת אמר – זו (המימרה) שאתה אומר (שכששנו מחלוקת במקום אחד וסתם במקום אחר - הלכה כסתם), - בשאין מחלוקת אצל סתם – כשבמקום ששנו את הסתם, אין שנויות אצל (על יד) הדעה הסתמית גם דעות החכמים החולקים עליה, אבל אם יש מחלוקת אצל סתם – כשבמקום ששנו את הסתם, שנויה אצל הדעה הסתמית גם דעת חכם יחיד החולק עליה, או ששנויות אצל הדעה הסתמית גם דעות חכמים מרובים החולקים עליה, - לא בדא (=בהדא) – לא בזו אמרו הלכה כסתם – אין הכרח לפסוק הלכה כסתם (ר"מ המאירי בבלי יבמות מב,ב). ומכיון שכאן (בענין תעניות שניות), במשנה ששנו את הסתם, שנויה אצל הדעה הסתמית גם דעת חכם יחיד (רבי יוסי) החולק עליה, היה יכול רבי יוחנן לפסוק הלכה כרבי יוסי ולא כסתם. כמו כן, מכיון שבמקבילה במסכת יבמות, במשנה ששנו את הסתם, שנויות אצל הדעה הסתמית גם דעות חכמים מרובים (רבי יהודה ורבי יוסי) החולקים עליה, היה יכול רבי יוחנן לפסוק שם הלכה כרבי יוסי ולא כסתם.
כששנה רבי במקום אחד מחלוקת, ושנה במקום אחר סתם, ולא שנה מחלוקת אצל הסתם, נתכוון רבי בזה לפסוק הלכה כסתם. אבל כששנה רבי במקום אחד מחלוקת, ושנה במקום אחר סתם, ושנה מחלוקת אצל הסתם, נתכוון רבי בזה שאין הכרח לפסוק הלכה כסתם. כך דרכו של רבי בעריכת המשנה.
כאן מסתיימת המקבילה בירושלמי מגילה.
דרך שנייה: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי אחא: הדא דת אמר – זו (המימרה) שאתה אומר (שכששנו מחלוקת במקום אחד וסתם במקום אחר - הלכה כסתם), - ביחיד אצל יחיד – כשבמקום ששנו את המחלוקת, שנויה אצל דעת חכם יחיד אחד, שהוא בעל הדעה הסתמית, דעת חכם יחיד אחר החולק עליה, אבל ביחיד אצל חכמים – כשבמקום ששנו את המחלוקת, שנויות אצל דעת חכם יחיד, שהוא בעל הדעה הסתמית, דעות חכמים מרובים החולקים עליה, - לא בדא – לא בזו אמרו הלכה כסתם – אין הכרח לפסוק הלכה כסתם. ומכיון שבמקבילה במסכת יבמות, בברייתא ששנו את המחלוקת, שנויות אצל דעת חכם יחיד (רבי מאיר), שהוא בעל הדעה הסתמית, דעות חכמים מרובים (רבי יהודה ורבי יוסי) החולקים עליה, היה יכול רבי יוחנן לפסוק שם הלכה כרבי יוסי ולא כסתם.
כששנה רבי במקום אחד מחלוקת של יחיד ויחיד, ושנה במקום אחר דברי אחד מהם סתם, נתכוון רבי בזה לפסוק הלכה כסתם. אבל כששנה רבי במקום אחד מחלוקת של יחיד ומרובים, ושנה במקום אחר דברי היחיד סתם, נתכוון רבי בזה שאין הכרח לפסוק הלכה כסתם, מכיון שהמרובים חולקים על הסתם. כך דרכו של רבי בעריכת המשנה.
כאן מסתיימת המקבילה בירושלמי יבמות.
אפשר לומר, ששתי המימרות שאמרו בשם רבי אחא אינן חלוקות זו על זו, אלא שהמימרה שאמר רבי שמואל בר ינא בשם רבי אחא מתייחסת למקום ששנו את הסתם, והמימרה שאמר רבי יוסי בירבי בון בשם רבי אחא מתייחסת למקום ששנו את המחלוקת. מדברי שניהם עולה, שהלכה כסתם, אך ורק אם במקום ששנו את הסתם - אין מחלוקת אצל סתם, ובמקום ששנו את המחלוקת - יחיד אצל יחיד. אם לא כן, אין הכרח לפסוק הלכה כסתם.
במקבילה במגילה הובאה המימרה של רבי שמואל בר ינא בשם רבי אחא, ולא הובאה המימרה של רבי יוסי בירבי בון בשם רבי אחא. מעתיקי הסוגיות, שהעתיקו בטעות מכאן לשם את הסוגיה שבהלכה זו, הפסיקו את העתקת הסוגיה לפני סופה, כפי שמצוי בירושלמי בכמה סוגיות שהועתקו. ואפשר שלא העתיקו את המימרה השנייה, משום שמימרה זו באה ליישב בדרך נוספת את הוראתו של רבי יוחנן ביבמות ואינה באה ליישב את הוראתו כאן, ולכן אין כאן מקומה של המימרה השנייה, וממילא גם לא במגילה. ושמא הועתקה המימרה השנייה לכאן מיבמות, כי רצו להשוות את הסוגיה כאן לזו שביבמות, ולא חשו שאין כאן מקומה של המימרה השנייה. ביבמות ישנו המשך לסוגיה שאינו כאן, ואפשר שמקומו ביבמות, ולא הועתק לכאן.
בירושלמי ברכות ב,ג מצאנו מחלוקת בברייתא וסתם במשנה, ובברייתא - יחיד אצל יחיד, אבל במשנה - יש מחלוקת אצל סתם, ואמרו שם, שמשום כך אין הכרח לפסוק שם הלכה כסתם, ולכן הוצרך שם רב לפסוק הלכה כדברי המקל. הרי שסברו שם כפי שאמרו כאן בשם רבי אחא.
יחיד אצל חכמים
בירושלמי עירובין א,א אמרו במחלוקת של יחיד ומרובים (במשנה שם ד,ה), שהוצרכו לפסוק הלכה כדברי היחיד המקל, אף על פי שבהלכות עירובין הלכה כדברי המקל, משום שהיו סבורים לומר, שלא אמרו כלל זה בהלכות עירובין אלא ביחיד אצל יחיד, אבל לא ביחיד אצל חכמים.
גם בירושלמי גיטין א,ב אמרו במחלוקת של יחיד ומרובים (במשנה שם), שהוצרכו לפסוק הלכה כדברי היחיד המקל, אף על פי שבדברי סופרים הלכה כדברי המקל, משום שהיו סבורים לומר, שלא אמרו כלל זה בדברי סופרים אלא ביחיד אצל יחיד, אבל לא ביחיד אצל חכמים.
הרי שבהלכות עירובין ובדברי סופרים, אף על פי שהלכה כדברי המקל, מכל מקום ביחיד אצל חכמים - אין הכרח לפסוק הלכה כדברי היחיד המקל (ולכן הוצרכו לפסוק שם כדברי היחיד המקל). כמו כן, כאן, אף על פי שהלכה כסתם, מכל מקום ביחיד אצל חכמים - אין הכרח לפסוק הלכה כדברי היחיד שהוא סתם.
משום כך, מה שאמרו כאן: "אבל ביחיד אצל חכמים - לא בדא הלכה כסתם", יש לפרש, שאין הכרח לפסוק הלכה כסתם; אך אין לפרש, שאין הלכה כסתם כלל.
מחלוקת וסתם - מחלוקת הבבלי והירושלמי
בבבלי יבמות מב,ב אמרו: אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: כי עיילת לקמיה דרבי אבהו, רמי ליה: מי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי? והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה...! - אמר ליה: ...סתם ואחר כך מחלוקת היא (רש"י: דהא איפלגו עלה רבי יוסי ורבי יהודה), ואין הלכה כסתם; דאמר רבי יוחנן: מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם, סתם ואחר כך מחלוקת (רש"י: כי מתניתין) - אין הלכה כסתם (ר"מ המאירי: אין הכרח לפסוק כסתם).
מסתמיך ואזיל רבי אבהו אכתפיה דרבי נחום שמעיה, והוה מנקיט ואזיל הלכתא מיניה (רש"י: מלקט ממנו הלכות פסוקות), בעא מיניה: מחלוקת ואחר כך סתם, מאי? - אמר ליה: הלכה כסתם. - סתם ואחר כך מחלוקת, מאי? - אמר ליה: אין הלכה כסתם. - סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא, מאי? - אמר ליה: הלכה כסתם.
לפי הבבלי, מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם, וסתם ואחר כך מחלוקת - אין הלכה כסתם. ואילו לפי הירושלמי בשם רבי אחא, אם אין מחלוקת אצל סתם, והמחלוקת היא יחיד אצל יחיד - הלכה כסתם, ואם לא כן - אין הלכה כסתם.
בבבלי סבורים, שכשערך רבי את המשנה, חתם בדברי מי שהלכה כמותו, כי יש סדר למשנה, אם במשנה אחת, אם בפרק אחד, אם במסכת אחת, ואם בסדר אחד. ולכן כשנתכוון רבי לפסוק הלכה כסתם, סידר מחלוקת ואחר כך סתם, וכשנתכוון רבי שאין הכרח לפסוק הלכה כסתם אלא אפשר לפסוק כדעה אחרת, סידר סתם ואחר כך מחלוקת.
אבל בירושלמי סבורים, כנראה, שאין סדר למשנה כלל, ואין הבדל בין מחלוקת ואחר כך סתם לבין סתם ואחר כך מחלוקת.
כמו כן, לפי הבבלי, סתם במשנה ומחלוקת בברייתא - הלכה כסתם. ואילו לפי הירושלמי, אין הבדל בין מחלוקת במשנה וסתם במשנה לבין מחלוקת בברייתא וסתם במשנה, ורק אם אין מחלוקת אצל סתם, והמחלוקת היא יחיד אצל יחיד - הלכה כסתם.
• • •
במשנה שנינו, שרבי יוסי אומר, שכשם שהתעניות הראשונות אינן מתחילות ביום חמישי בשבוע אלא ביום שני בשבוע, כך לא שלוש התעניות השניות.
ואומרים: מודה רבי יוסה בשבע אחרונות – רבי יוסי אינו חולק על תנא קמא בשבע התעניות האחרונות, ומסכים לדבריו, שמותר להתחיל בהן ביום חמישי בשבוע. הטעם הוא, שאחרי שעברו כבר התעניות הראשונות והתעניות השניות הדבר ידוע, ואין חוששים להפקעת שערים.
במסירה שלפנינו נמחק מאמר זה בידי מגיה. מאמר זה חשוב לנוסח המשנה. נראה ממנו כי המילים "ולא אחרונות" שבדברי רבי יוסי בנוסח המשנה הן הוספה מאוחרת, ולא היו במשנת הירושלמי. גם תנא קמא לא הזכיר את שבע התעניות האחרונות, משום שבאחרונות אין מחלוקת בינו ובין רבי יוסי.
• • •