משנה
מגילת תענית היא ספר המונה כל הימים שאירעו בהם מאורעות חשובים או שנעשו בהם ניסים לישראל בימי הבית השני. המגילה כתובה בצורת לוח לשנים עשר חודשי השנה, הכולל שלושים וחמישה מועדים. ימים אלה נקבעו כימים טובים, ואסרו חכמים להתענות בהם תענית ציבור, ויש מהם ימים שאסרו חכמים אף לספוד בהם את המת. משנתנו מלמדת את ההבדל בין הימים שנאמר בהם שלא להתענות ובין הימים שנאמר בהם שלא לספוד. המגילה כתובה בלשון ארמית.
כל הכתוב במגילה "די לא למיספד" – כל יום שכתוב בו במגילת תענית שלא לספוד, - לפניו אסור – גם ביום שלפניו אסור להתענות ולספוד, שמא יתענה ויספוד ביום טוב עצמו, לאחריו מותר – אבל ביום שלאחריו מותר להתענות ולספוד, שהואיל ועבר יום טוב אין חוששים שמא יתענה ויספוד ביום טוב. רבי יוסי אומר: לפניו ולאחריו אסור – בין ביום שלפניו ובין ביום שלאחריו אסור להתענות. אבל לספוד אין אסור אלא ביום שלפניו, אבל ביום שלאחריו מותר. וכל הכתוב במגילה "די לא להתענאה" – כל יום שכתוב בו במגילת תענית שלא להתענות, - לפניו ולאחריו מותר – בין ביום שלפניו ובין ביום שלאחריו מותר להתענות. רבי יוסי אומר: לפניו אסור – גם ביום שלפניו אסור להתענות, ולאחריו מותר – אבל ביום שלאחריו מותר להתענות.
מגילת תענית
המגילה נקראת כך על שם איסור התענית הנזכר בפתיחתה. במשנתנו היא מכונה מגילה סתם. המגילה מונה את החגים שבכל חודש וחודש מניסן ועד אדר, ומציינת בכל חג את סיבת קביעתו. המגילה נכתבה בסוף ימי הבית השני.
מגילת תענית שבידינו מורכבת משני יסודות. ביסוד האחד נמנים החגים, וביסוד השני באים הסברים מפורטים למאורעות שהוזכרו ביסוד הראשון. היסוד הראשון נקרא משנה, והיסוד השני נקרא גמרא. שלא כמו היסוד הראשון הכתוב בארמית, היסוד השני כתוב בעברית, והוא מאוחר ליסוד הראשון.
רוב המועדים המוזכרים במגילה קשורים למאורעות בימי החשמונאים. בחלקם הם ימי זיכרון לניצחונות של החשמונאים. המפורסם שבחגים אלה הוא חג החנוכה.
מועדים אחרים קשורים בניצחונות של החכמים הפרושים במאבקם נגד הצדוקים והבייתוסים. אפשר שאף אלה היו בימי החשמונאים.
במגילה נזכרים גם חג הפורים ויום חמישה עשר באב.
רוב החגים המוזכרים במגילה הם בני יום אחד, ויש כמה חגים בני יומיים. חג החנוכה נמשך שמונה ימים. שני החגים של חודש ניסן הם ארוכים ביותר.
• • •
ואומרים: מתניתא דרבי מאיר – המשנה (שמחמירה ב"די לא למספד" מב"די לא להתענאה") של רבי מאיר (כדעתו), דרבי מאיר אמר – שרבי מאיר אמר: "די לא למיספד" – כל יום שכתוב בו במגילת תענית שלא לספוד, - אסור להתענות – אסור גם להתענות בו, ולא שאסור רק לספוד בו, ו"דלא להתענות" ("די לא להתענאה") – כל יום שכתוב בו במגילת תענית שלא להתענות, - מותר בהספד – אסור להתענות בו, אבל מותר לספוד בו, ו"די לא" סתם – כל יום שלא כתוב בו במגילת תענית שלא לספוד או שלא להתענות, דינו כ"די לא להתענייא" – ואסור להתענות בו, אבל מותר לספוד בו. הרי שרבי מאיר סבור, שהימים שנאמר בהם שלא לספוד חמורים מהימים שנאמר בהם שלא להתענות, ולכן דעת תנא קמא במשנתנו (סתם משנה) כרבי מאיר.
גם לפי הבבלי תענית יח,א, סתם משנתנו רבי מאיר.
גם לדעת רבי יוסי, הימים שנאמר בהם שלא לספוד חמורים מהימים שנאמר בהם שלא להתענות, והוא סובר כרבי מאיר, שכל יום שכתוב בו שלא לספוד, אסור גם להתענות בו, וכל יום שכתוב בו שלא להתענות, מותר לספוד בו, ולא נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי אלא לגבי היום שלפניו והיום שלאחריו.
שמחתם של הימים שכתוב בהם שלא לספוד גדולה יותר מזו של הימים האחרים, משום שאירע בהם נס גדול יותר מהימים האחרים. לכן, בימים שכתוב בהם שלא לספוד אסרו להתענות ולספוד. אבל בימים שכתוב בהם שלא להתענות אסרו להתענות ולא אסרו לספוד, משום שההספד קל יותר מן התענית, שכן התענית שהיא כל היום יש בה עינוי יותר מן ההספד.
מדברי הירושלמי "מתניתא דרבי מאיר" יש ללמוד, שיש תנא החלוק על רבי מאיר ומחמיר ב"די לא להתענאה" מב"די לא למספד". ולפי אותו תנא, ב"די לא להתענאה" לפניו אסור ולאחריו מותר (לתנא קמא), או לפניו ולאחריו אסור (לרבי יוסי), וב"די לא למספד" לפניו ולאחריו מותר, או לפניו אסור ולאחריו מותר; ההפך ממשנתנו.
אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): "אילין יומיא די לא למיספד בהון, ומקצתן די לא להתענייא בהון" – הגרסה במקבילה בירושלמי מגילה: "אילין יומיא די לא להתענאה בהון, ומקצתהון די לא למספד בהון". כך הוא נוסח הפתיחה של מגילת תענית, וכך יש לגרוס כאן. רבי יונה מביא ראיה לדברי רבי מאיר ממגילת תענית. במגילה נמנו שלושים וחמישה מועדים. רוב המועדים (עשרים ואחד מתוך שלושים וחמישה) לא כתוב בהם שלא לספוד או שלא להתענות, ומקצתם (ארבעה עשר מתוך שלושים וחמישה) כתוב בהם שלא לספוד. מנוסח הפתיחה של מגילת תענית יש ללמוד, שכל הימים אסורים בתענית, ומקצתם אסורים אף בהספד (ולכן, "די לא למיספד" - אסור להתענות, ו"די לא להתענאה" - מותר בהספד), ושיום שלא כתוב בו שלא לספוד או שלא להתענות אסור בתענית (ולכן, "די לא" סתם כ"די לא להתענאה"), כדברי רבי מאיר.
• • •
במגילת תענית נאמר "די לא להתענאה בהון" ו"די לא למספד בהון".
ומביאים ברייתא: אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה תלמוד לומר "בהון" "בהון" שני פעמים? – מה בא הכתוב (במגילת תענית) "בהון" "בהון" ללמדנו? שהמילים האלו נראות כמיותרות. אלא מלמד – דבר זה מורה, שהלילה מותר והיום אסור – רק ביום אסור להתענות ולספוד, אבל בלילה שלפניו מותר להתענות ולספוד, ולכן כתוב במגילת תענית: "אילין יומיא די לא להתענאה בהון, ומקצתהון די לא למספד בהון" - בהם (בימים) דווקא. רבן שמעון בן גמליאל דורש את הכתוב במגילת תענית כאילו הוא כתוב במקרא, שכן בימי התנאים לא ניתנה תורה שבעל פה להיכתב, ורק מגילת תענית נכתבה בימיהם, והרי היא כתורה שבכתב שניתנה להידרש.
ואומרים: דברי רבן שמעון בן גמליאל הם כהדא דתני – כזאת (ההלכה) ששנויה (במשנה בסוף מגילת תענית): להן אינש דיהוי עלוהי ייסר (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: אסר) בצלו – כי אם (רק) איש שיהיה עליו איסר (נדר) בתפילה. לאחר שמנתה מגילת תענית את הימים שאסור להתענות בהם, היא מסיימת, שרק מי שקיבל עליו תענית בנדר קודם הימים האלו מותר להתענות בהם. ואמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שהוא צריך להזכירן (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: להזכיר) מבערב – איש זה צריך לומר את ההזכרה מעין המאורע של תענית ("עננו") בתפילת ערבית שבלילה שלפני יום התענית. הזכרה זו בתפילת ערבית היא הקבלה שהוא מקבל עליו את התענית בנדר. מכיון שרק מי שקיבל עליו תענית בנדר קודם יום טוב של מגילת תענית מותר להתענות בו, ומכיון שהוא יכול לקבל עליו את התענית מבערב, הרי שבלילה שלפני יום טוב של מגילת תענית עדיין לא חל עליו האיסור של יום טוב של מגילת תענית, ומותר להתענות בו, כדברי רבן שמעון בן גמליאל. אילו היה אסור להתענות בלילה שלפני יום טוב של מגילת תענית, לא היה יכול לקבל עליו את התענית מבערב, שהרי כבר חל עליו האיסור של יום טוב של מגילת תענית. מדברי רבי יוסי ברבי בון יש ללמוד, שכל יחיד שגזר עליו תענית צריך לומר את ההזכרה מעין המאורע של תענית ("עננו") בתפילת ערבית שבלילה שלפני יום התענית.
ואומרים: ואתייא כיי (=כההיא) דאמר – ובאה (המימרה שאמר רבי יוסי בירבי בון ללמד) כמו אותה (ההלכה) שאמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): יחיד שגזר על עצמו תענית אומרה את ההזכרה – בתפילות בליל התענית (ערבית) וביום התענית שלאחריו (שחרית ומנחה), כלילי שבת וכיומו – שבשבת מזכיר מעין המאורע של שבת בתפילות בליל שבת וביום שבת שאחריו (הלכה זו נאמרה לעיל הלכה ב).
במגילת תענית נאמר: להן כל אינש דייתי עלוהי מן קדמת דנא ייסר בצלו. כיצד? - יחיד שקיבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה כולה, ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית, אם נדרו קודם לגזרתנו (אם קיבל עליו תענית בנדר קודם שחל עליו האיסור של יום טוב של מגילת תענית) - תידחה גזרתנו מפני נדרו. ואם גזרתנו קודמת לנדרו - יידחה נדרו מפני גזרתנו.
ובבבלי תענית יח,א אמרו: תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מה תלמוד לומר "בהון" "בהון" (רש"י: "דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון") שני פעמים? - לומר לך: הם אסורים, לפניהם ולאחריהם מותרים (רש"י: "בהון" משמע מיעוט). ואמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל (רש"י: דמדרבנן נינהו, ולא מחמרינן כולי האי).
ובבבלי תענית יב,א אמרו: אמר שמואל: כל תענית שלא קיבלה עליו מבעוד יום - לאו שמה תענית. אימת מקבל לה? - רב אמר: במנחה (רש"י: בזמן המנחה, ואפילו בשוק, אומר: הריני מחר בתענית), ושמואל אמר: בתפילת המנחה (רש"י: בסופה אומר: הריני מחר בתענית. ודווקא נקט מנחה, משום דסמוך לתחילת יום תעניתו, לאפוקי תפילת "יוצר"). אמר רב יוסף: כוותיה דשמואל מסתברא, דכתיב במגילת תענית (רש"י: לסוף ימים טובים הכתובים במגילת תענית): להן כל אינש דייתי עלוהי מן קדמת דנא (רש"י: לפני אלו ימים טובים) ייסר (רש"י: 'ייסר' לשון "ואסרה איסר" (במדבר ל)) בצלו (רש"י: בתפילה, ואי לא קיבלה עליה בתפילת המנחה - לא דחי להנך ימים טובים, אלמא דעיקר תענית בעי לקבולי עילויה בתפילת המנחה, ואי לא קבלה עילויה בתפילת המנחה - לא עשה כלום).
בירושלמי חסרות המילים "מן קדמת דנא" המופיעות במגילת תענית ובבבלי, ונראה שיש להשלימן כאן.
לפי הירושלמי, דעתו של רבן שמעון בן גמליאל היא, שהלילות שלפני ימים טובים הכתובים במגילת תענית מותרים, וכל שכן הימים שלפניהם ושלאחריהם. לכן, לפי הירושלמי, אף אם קיבל עליו את התענית בתפילת ערבית, דוחה נדרו את הימים הטובים. מכיון שהוא מקבל עליו את התענית בתפילת ערבית, קבלת התענית היא באמירת "עננו".
אבל לפי הבבלי, דעתו של רבן שמעון בן גמליאל היא, שהלילות שלפני ימים טובים הכתובים במגילת תענית אסורים, ורק הימים שלפניהם ושלאחריהם מותרים. לכן, לפי הבבלי, אם קיבל עליו את התענית במנחה או בתפילת מנחה ביום שלפניו, דוחה נדרו את הימים הטובים, אבל אם קיבלה בתפילת ערבית - אין דוחה נדרו את הימים הטובים (שמואל, שאמר כך, הולך לשיטתו, שהרי אמר שמואל, שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל). מכיון שהוא מקבל עליו את התענית במנחה או בתפילת מנחה ביום שלפניו, קבלת התענית היא באמירת "הריני מחר בתענית".
נמצא שהבבלי והירושלמי הולכים בענין זמן קבלת תענית לשיטותיהם בדברי רבן שמעון בן גמליאל.
רבן שמעון בן גמליאל מקל יותר מרבי מאיר ומרבי יוסי במשנתנו לגבי הימים שלפניהם ושלאחריהם של הימים הכתובים במגילת תענית.
• • •
רבי מאיר ורבי יוסי
לעיל אמרו, שתנא קמא במשנתנו הוא רבי מאיר.
למדנו ארבעה דברים: תענית חמורה מהספד; הימים שנאמר בהם שלא לספוד חמורים מהימים שנאמר בהם שלא להתענות; הימים שלפניהם חמורים מהימים שלאחריהם; ורבי יוסי מחמיר מרבי מאיר.
לכן כך הן דעותיהם של רבי מאיר ושל רבי יוסי בענין תענית והספד בימים של מגילת תענית, לפניהם ולאחריהם:
ואומרים: מתניתא – המשנה מגילה א,ג אומרת: אף על פי שאמרו חכמים בזמני קריאת מגילת אסתר: עיירות גדולות ומוקפות חומה מקדימים בקריאת המגילה, אם חל זמן קריאתה בשבת, כגון אם חל להיות ארבעה עשר באדר בשבת, עיירות גדולות מקדימים וקוראים בשנים עשר באדר, ולא מאחרים קריאתה לאחר השבת, וכן הכפרים מקדימים קריאתם לפעמים ליום הכניסה (יום שני או חמישי בשבוע), ופעמים קוראים בשלושה עשר באדר, פעמים בשנים עשר ופעמים באחד עשר, כמו שמבואר במשנה מגילה א,ב, מותרים בהספד ובתענית בימים שהקדימו לקרוא בהם. המשנה הזו אין להעמיד אותה שהקדימו לקרוא בשלושה עשר באדר, כיון שיום זה אסור בתענית, שכן הוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם. ברם, המשנה הזו יש להעמיד אותה - או באחד עשר – שהקדימו כפרים לקרוא באחד עשר באדר, ויום זה מותר בהספד ובתענית לא רק כדעת רבי מאיר במשנתנו, אלא אפילו כרבי יוסי – כדעת רבי יוסי במשנתנו, או בשנים עשר – שהקדימו כפרים ועיירות גדולות לקרוא בשנים עשר באדר, ויום זה מותר בהספד ובתענית רק כרבי מאיר – כדעת רבי מאיר במשנתנו, אבל לא כדעת רבי יוסי, כיון שלדעת רבי יוסי, יום זה אסור בתענית, שכן הוא יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם.
ושואלים: וקשיא (=והא קשיא) על דרבי מאיר – והרי קשָׁה (הקושיה הבאה) לדעתו של רבי מאיר. לא כן תני – וכי לא כך שנוי (במשנה במגילת תענית): בתרין עשר ביה יום טיריון – בשנים עשר בו (באדר) יום טיריון, והוא יום טוב שאסור להתענות בו ("די לא" סתם)?! הרי שאין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשנים עשר באדר כדעת רבי מאיר.
ומשיבים: ואמר (צריך לומר: אמר) רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): בטל יום טיריון, יום שנהרג בו לוליינוס ופ(ו)פוס – יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר בטל, כי באותו יום הוצאו להורג שני האחים לוליינוס ופפוס על קידוש השם (בפולמוס של קיטוס), ומותר להתענות בו לדעת רבי מאיר, ולכן העמדנו את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשנים עשר באדר כדעת רבי מאיר.
בכתב היד שלפנינו נוסף הקטע הזה בצד בידי מגיה, אלא שאין מקומו להלן כפי שהוא בדפוסים, אלא מקומו כאן. ובמקבילה במגילה הוא חסר.
ותמהים: ואפילו על דעתיה דרבי מאיר (צריך לומר: דרבי יוסי) לית הוא (היא) מקשייא?! – וכי אפילו לדעתו של רבי יוסי אין היא (הקושיה לעיל) מוקשית?! שאין הקושיה לעיל קשה רק לדעתו של רבי מאיר, אלא היא קשה אפילו לדעתו של רבי יוסי. לא כן תני – וכי לא כך שנוי (במשנה במגילת תענית): בתרין עשר ביה יום טיריון – בשנים עשר בו (באדר) יום טיריון, והוא יום טוב שאסור להתענות בו?! ולכן לדעת רבי יוסי ביום שלפניו, אחד עשר באדר, אסור להתענות. הרי שאין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא באחד עשר באדר כדעת רבי יוסי.
ומשיבים (אותה תשובה): ואמר (צריך לומר: אמר) רבי יעקב בר אחא: בטל יום טיריון, יום שנהרג בו לוליינוס ופפוס – יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר בטל, ומותר להתענות ביום אחד עשר באדר אפילו לדעת רבי יוסי, ולכן העמדנו את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא באחד עשר באדר אפילו כדעת רבי יוסי. לדעת רבי יוסי, אף שבטל יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר, יום זה אסור בתענית, שכן הוא יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם, ולכן אין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשנים עשר באדר כדעת רבי יוסי.
לדעת רבי יוסי, יש להעמיד את המשנה במגילה באחד עשר רק לאחר שבטל יום טיריון. ואילו לדעת רבי מאיר, יש להעמיד את המשנה במגילה בשנים עשר רק לאחר שבטל יום טיריון, ובאחד עשר באדר אף לפני שבטל יום טיריון. הרי שלפי רבי יוסי, נשנתה משנה זו לאחר שבטל יום טיריון. ואילו לפי רבי מאיר, נשנתה משנה זו אף לפני שבטל יום טיריון.
אפשר שצריך לגרוס כאן כך: וקשיא על דרבי מאיר. לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון?! - ואפילו על דעתיה דרבי יוסי לית היא מקשייא?! - אמר רבי יעקב בר אחא: בטל יום טיריון, יום שנהרג בו לוליינוס ופפוס.
• • •
במשנה במגילת תענית שנינו: יום תלת עשר (ב"שרידי הירושלמי": בתלת עשר) ביה יום ניקנור – בשלושה עשר בו (באדר) יום ניקנור.
ושואלים: מהו (מה הוא) יום ניקנור? - ומספרים: שלטון (מושל) משל מלכות יוון – ששמו ניקנור, [היה (כך ב"שרידי הירושלמי")] עובר לאלכסנדריאה – שבמצרים, וראה את ירושלים – והניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש, וחירף וגידף וניאץ (קילל, אמר דברי בוז) ואמר: "בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה" (לשון הכתוב בשופטים ח,ט) – כשאחזור בשלום מאלכסנדריה, אהרוס את בית המקדש. ויצא אליו (ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) אחד משל בית חשמוניי והיה הורג בחיילותיו (אנשי מלחמתו של ניקנור), עד שהגיע לקרוכין (מרכבה) שלו (של ניקנור), וכיון שהגיע לקרוכין שלו קטע (קצץ) את ידיו וחתך את ראשו (ב"שרידי הירושלמי": חתך את ראשו וקטע את ידיו) ותחבן (נעץ את הראש ואת הידיים) בעץ, וכתב (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: עליהן) מלמטן (מלמטה): הפה שדיבר באשמה (שפשע בדיבורו) – כך כתב אצל הראש של ניקנור, והיד שפשטה (הושיטה, הניפה) בגאוה – כך כתב אצל הידיים שלו. ותליין (תלה אותם) בקונטס (קונדס, מוט) נגד (מול, נוכח) ירושלים – ואותו יום שעשו לניקנור כך עשו אותו יום טוב.
יום שלושה עשר באדר (יום ניקנור) הוא יום טוב שאסור להתענות בו ("די לא" סתם).
ואומרים: על דעתיה דרבי מאיר (צריך לומר: דרבי יוסי) ניחא – לדעתו של רבי יוסי נוח (מובן) ששנו במגילת תענית יום שלושה עשר באדר, שאף על פי שלא היו צריכים לשנות יום זה מצד עצמו, שכן יום זה אסור להתענות ולהספיד בו לדעת רבי יוסי, כיון שהוא יום שלפני ארבעה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", מכל מקום בא לוסר (לאסור) לפניו – יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית בא לאסור בתענית את היום שלפניו, שנים עשר באדר, כיון שהוא יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם.
אבל שואלים: על דעתיה דרבי יוסה (צריך לומר: דרבי מאיר) – לדעתו של רבי מאיר, מה בא לוסר? – מה בא לאסור יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית? לוסר לפניו – אם נאמר, שלדעת רבי מאיר בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור בתענית את היום שלפניו, שנים עשר באדר, כמו שאמרנו לדעת רבי יוסי, הרי לית ליה – אין לו (אינו סבור כך), שלדעת רבי מאיר אין לאסור בתענית יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם, עצמו – ואם נאמר, שלדעת רבי מאיר בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור בתענית את יום זה עצמו, הרי אסור מפני ארבעה עשר! – לדעת רבי מאיר יום זה אסור להתענות בו, כיון שהוא יום שלפני ארבעה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ואם כן, לא היה צריך לשנות במגילת תענית את יום שלושה עשר באדר!
ומשיבים: בא להודיעך שהוא אסור (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": מותר) בהספד – לדעת רבי מאיר בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית כדי להודיע לך (כדי שתדע) שיום זה מותר בהספד, שכן אילו לא שנו יום זה, היה יום זה אסור בתענית ובהספד לדעת רבי מאיר, כיון שהוא יום שלפני ארבעה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ולכן שנו יום זה, שכתוב בו "די לא" סתם, כדי להודיע לך שהוא מותר בהספד.
תשובה זו שהשיבו כאן אין בה טעם, שכן אם היה יום זה אסור בתענית ובהספד לדעת רבי מאיר, כיון שהוא יום שלפני ארבעה עשר באדר (פורים), אם כן, כל שכן עכשיו, ששנו יום זה, הוא אסור בתענית ובהספד, שהרי נוספה בו שמחה מפני עצמו. לכן נראה שתשובה זו הובאה כאן באשגרה מלהלן, ואין לגרוס אותה כאן.
ותמהים: ואפילו על דרבי מאיר (צריך לומר: דרבי יוסי) לית היא מקשייא?! – וכי אפילו לדעתו של רבי יוסי אין היא (הקושיה לעיל) מוקשית?! שאין הקושיה לעיל קשה רק לדעתו של רבי מאיר, אלא היא קשה אפילו לדעתו של רבי יוסי. לא כן תני – וכי לא כך שנוי (במשנה במגילת תענית): בתרין עשר ביה יום טיריון – בשנים עשר בו (באדר) יום טיריון, והוא יום טוב שאסור להתענות בו?! ומה בא לאסור יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית? אם נאמר, שלדעת רבי יוסי בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור בתענית את היום שלפניו, שנים עשר באדר, כמו שאמרנו לעיל, הרי יום זה אסור להתענות בו, כיון שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית (יום טיריון), ואם נאמר, שלדעת רבי יוסי בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור בתענית את יום זה עצמו, הרי יום זה אסור להתענות ולהספיד בו לדעת רבי יוסי, כיון שהוא יום שלפני ארבעה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ואם כן, לא היה צריך לשנות במגילת תענית את יום שלושה עשר באדר!
ומשיבים: ואמר (צריך לומר: אמר) רבי יעקב בר אחא: בטל יום טיריון, יום שנהרג בו לוליינוס ופפוס – יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר בטל, והיה מותר להתענות בו, ולכן לדעת רבי יוסי בא יום שלושה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור בתענית את היום שלפניו, שנים עשר באדר, כמו שאמרנו לעיל.
הקושיות על רבי מאיר ורבי יוסי הן מיסודה של מגילת תענית שנשנתה לפני חורבן הבית השני, ואילו ביטול יום טיריון היה בפולמוס של קיטוס שהיה שנים רבות לאחר החורבן, ואם כן, אין בזה להשיב על מה שהקשו כאן על רבי יוסי. לכן נראה שמאמרו של רבי יעקב בר אחא הובא כאן באשגרה מלעיל, ואין לגרוס אותו כאן.
• • •
במשנה במגילת תענית שנינו: בארבעת עשר ביה ובחמשת עשר ביה פורייא – בארבעה עשר בו (באדר) ובחמישה עשר בו (באדר) ימי פורים הם, די לא למיספד – שלא להספיד בהם. בשית עשר ביה שרייו למיבני שור ירושלם – בשישה עשר בו (באדר) התחילו לבנות חומת ירושלים, די לא למיספד – שלא לספוד בו.
יום שישה עשר באדר הוא יום טוב שאסור להתענות ולהספיד בו ("די לא למספד").
ואומרים: על דעתיה דרבי מאיר ניחא – לדעתו של רבי מאיר נוח (מובן) ששנו במגילת תענית יום שישה עשר באדר, שהיו צריכים לשנות יום זה מצד עצמו, שכן אילו לא שנו יום זה, היה יום זה מותר להתענות ולהספיד בו לדעת רבי מאיר, כיון שהוא יום שאחרי חמישה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", לכן בא לוסר (לאסור) לפניו (צריך לומר: עצמו) – יום שישה עשר באדר ששנו במגילת תענית בא לאסור בתענית ובהספד את יום זה עצמו, כיון שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד".
אבל שואלים: על דעתיה דרבי יוסה – לדעתו של רבי יוסי, מה בא לוסר? – מה בא לאסור יום שישה עשר באדר ששנו במגילת תענית? לוסר לפניו (צריך לומר: עצמו)?! – וכי נאמר, שלדעת רבי יוסי בא יום שישה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור את יום זה עצמו, כמו שאמרנו לדעת רבי מאיר?! לית ליה – וכי אין לו (וכי אינו סבור) עצמו אסור מפני חמשה עשר?! – וכי לדעת רבי יוסי אין יום זה עצמו אסור להתענות בו, כיון שהוא יום שאחרי חמישה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד"?! ואם כן, לא היה צריך לשנות במגילת תענית את יום שישה עשר באדר!
ומשיבים: בא להודיעך שהוא אסור בהספד – לדעת רבי יוסי בא יום שישה עשר באדר ששנו במגילת תענית להודיע לך שיום זה אסור אף בהספד, שכן אילו לא שנו יום זה, היה יום זה אסור בתענית ומותר בהספד לדעת רבי יוסי, כיון שהוא יום שאחרי חמישה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ולכן שנו יום זה שכתוב בו "די לא למספד", כדי להודיע לך שהוא אסור אף בהספד.
• • •
במשנה במגילת תענית שנינו: בשבעת עשר ביה קמון עממיא על פליטת ספריא במדינת כ(ו)לקיס ובית זבדין והוה פרקן – בשבעה עשר בו (באדר) קמו הגויים על פליטת הסופרים (שארית החכמים) במדינת כלקיס (אזור בבקעת הלבנון) ובית זבדין (עיר בסוריה), והיתה הצלה לבית ישראל.
יום שבעה עשר באדר הוא יום טוב שאסור להתענות בו ("די לא" סתם).
ואומרים: על דעתיה דרבי מאיר ניחא – לדעתו של רבי מאיר נוח (מובן) ששנו במגילת תענית יום שבעה עשר באדר, שהיו צריכים לשנות יום זה מצד עצמו, שכן אילו לא שנו יום זה, היה יום זה מותר להתענות בו לדעת רבי מאיר, כיון שהוא יום שאחרי שישה עשר באדר, שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", לכן בא לוסר (לאסור) עצמו – יום שבעה עשר באדר ששנו במגילת תענית בא לאסור בתענית את יום זה עצמו, כיון שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם.
אבל שואלים: על דעתיה דרבי יוסה – לדעתו של רבי יוסי, מה בא לוסר? – מה בא לאסור יום שבעה עשר באדר ששנו במגילת תענית? (בכתב היד שלפנינו נוספו שש המילים הבאות בצד בידי מגיה) לוסר לפניו (צריך לומר: עצמו)?! – וכי נאמר, שלדעת רבי יוסי בא יום שבעה עשר באדר ששנו במגילת תענית לאסור את יום זה עצמו, כמו שאמרנו לדעת רבי מאיר?! לית ליה – וכי אין לו (וכי אינו סבור) עצמו אסור (צריך להוסיף: מפני ששה עשר)?! – וכי לדעת רבי יוסי אין יום זה עצמו אסור להתענות בו, כיון שהוא יום שאחרי שישה עשר באדר, שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד"?! ואם כן, לא היה צריך לשנות במגילת תענית את יום שבעה עשר באדר! אין להשיב על שאלה זו כמו שהשיבו לעיל.
ומשיבים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כל אילין מילייא לא מסייען ולא תברן לא על דרבי מאיר ולא על דרבי יוסה – כל הדברים האלה (השנויים במגילת תענית) לא מסייעים ולא סותרים לא לדעתו של רבי מאיר ולא לדעתו של רבי יוסי. לא בא (התנא של מגילת תענית) אלא למנות ימים שנעשו בהן ניסים לישראל – ולא בא התנא להודיע ימים שאסור להתענות ולהספיד בהם, שהרי יש ימים שנמנו במגילת תענית שאנו יודעים שאסור להתענות ולהספיד בהם משום הימים שלפניהם או שלאחריהם, לרבי מאיר כדעתו ולרבי יוסי כדעתו, ולא היה צריך לשנות אותם במגילת תענית, כפי ששאלו לעיל.
תדע לך שהוא כן – יש לך להביא ראיה שלא בא התנא אלא למנות ימים שנעשו בהם ניסים, דתנינן – שהרי אנו שונים (במשנה במגילת תענית): בריש ירחא דניסן דיתקן (=דאיתקן (שהותקן)) תמידא – בראש חודש ניסן הותקן (נוסד) קורבן התמיד (הגרסה במגילת תענית: מן ריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם (הוקם, הועמד) תמידא. וכאן הזכירו את ראש חודש ניסן בלבד, משום שהביאו ראיה מיום זה עצמו), די לא למיספד – שלא לספוד בו. בלא כך – בלא ששנו יום זה במגילת תענית, אינו אסור מחמת ראש חודש?! – וכי לדעת הכל אין יום זה עצמו אסור להתענות ולספוד בו, כיון שהוא ראש חודש, וראש חודש אסור בתענית ובהספד?! ואם כן, לא היה צריך לשנות במגילת תענית את יום ראש חודש ניסן! אלא ששנו יום זה, כדי למנותו בימים שנעשו בהם ניסים.
כל מה ששאלו בסוגיה לעיל על רבי מאיר ועל רבי יוסי אינו קשה על רבן שמעון בן גמליאל, שהרי לדעתו הימים שלפניהם ושלאחריהם מותרים בתענית ובהספד. נמצא שלפי רבן שמעון בן גמליאל, בא התנא של מגילת תענית להודיע ימים שאסור להתענות ולהספיד בהם.
בשל הדמיון בקטעי הסוגיה לעיל, חלו שיבושים בגרסת הסוגיה, והחליפו 'רבי יוסי' ו'רבי מאיר' זה בזה, וכן 'עצמו' ב'לפניו' ו'מותר' ב'אסור'. הלשון "לוסר לפניו / עצמו לית ליה עצמו אסור" מופיעה שלוש פעמים בסוגיה בשני אופני פיסוק שונים.
• • •
ומביאים ברייתא: אבל בשבתות ובימים טובים מתענין לפניהן ולאחריהן. מה ראיתה (ראית) – מה הטעם להקל באלו – בשבתות ובימים טובים שמתענים ביום שלפניהם וביום שלאחריהם, ולהחמיר באלו – בימים הכתובים במגילת תענית שאין מתענים ביום שלפניהם וביום שלאחריהם (לרבי מאיר כדעתו ולרבי יוסי כדעתו)? - שאלו דברי תורה – שבתות וימים טובים אסורים בתענית מדברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק – ולכן ביום שלפניהם וביום שלאחריהם לא אסרו להתענות שמא יתענה בהם עצמם, ואלו דברי סופרים – ימים הכתובים במגילת תענית אסורים בתענית מדברי חכמים, ודברי סופרים צריכין חיזוק – ולכן ביום שלפניהם וביום שלאחריהם אסרו להתענות שמא יתענה בהם עצמם.
בתוספתא תעניות ב,ו שנו: בשבתות ובימים טובים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם. מפני מה אלו אסורים ואלו מותרים? - אלו מדברי תורה, ואין דברי תורה צריכים חיזוק, ואלו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכים חיזוק.
ובגמרא למגילת תענית נאמר: בימים טובים ובראשי חודשים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם.
בירושלמי הביאו את הברייתא בתוספתא, והוסיפו בראשה את המילה "אבל", להבליט את הניגוד בין הימים הכתובים במגילת תענית שנשנו במשנתנו ובין שבתות וימים טובים שנשנו בברייתא.
בברייתא לא הוזכרו ראשי חודשים, אך דינם כמו שבתות וימים טובים, שמותר להתענות לפניהם ולאחריהם (בפסיקתא רבתי פרשה א נאמר, שראשי חודשים שקולים כמועדות וכשבתות).
• • •
בבבלי תענית יז,ב-יח,א אמרו: תנו רבנן: אלין יומיא די לא להתענאה בהון (רש"י: שכולם אסורים בתענית), ומקצתהון די לא למספד בהון (רש"י: יש מהם קצת שחמורים כל כך שבהספד נמי אסורים). מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא (רש"י: שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש - "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", שהוא לשון יחיד, מאי אהדרו להו - "את קורבני לחמי לאישי תשמרו להקריב", שהוא לשון רבים, שיהיו כולם באים מתרומת הלשכה. וכל שמונה ימים נשאו ונתנו בדבר, עד שניצחו את הצדוקים, ועשו אותם יום טוב), די לא למספד. למה לי למימר מריש ירחא דניסן? לימא מתרי בניסן, וראש חודש גופיה יום טוב הוא! - אמר רבא: לא נצרכא אלא לאסור יום שלפניו (רש"י: להכי נקט מריש ירחא דניסן, לאסור יום שלפני ראש חודש בתענית). - שלפניו נמי, תיפוק לי דהוה ליה יום שלפני ראש חודש! - ראש חודש דאורייתא הוא, ודאורייתא לא בעי חיזוק (רש"י: ומשום ראש חודש לא היה יום שלפניו נאסר). דתניא: הימים האלה הכתובים במגילת תענית - הם ולפניהם ולאחריהם אסורים, שבתות וימים טובים, הם - אסורים, לפניהם ולאחריהם - מותרים. ומה הפרש בין זה לזה? הללו דברי תורה, ודברי תורה אין צריכים חיזוק. והללו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכים חיזוק.
...כמאן כרבי יוסי (רש"י: דמתניתין, בתמיהה), דאמר: בין לפניו בין לאחריו אסור. אי הכי (רש"י: דאליבא דרבי יוסי מוקמת לה למגילת תענית), עשרים ותשעה נמי (רש"י: דקתרצת לעיל דאהכי נקט ריש ירחא דניסן, דהיינו יום שלושים, דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר, משום דקא בעי למיסר יום עשרים ותשעה), מאי איריא דהוה ליה יומא דמקמי דאיתוקם תמידא? תיפוק לי (רש"י: דבלאו הכי הוי אסור יום עשרים ותשעה) דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא ביה (רש"י: שהוא יום טוב, ואסור יום שלאחריו כרבי יוסי, ואמאי נקט ריש ירחא לאסור את שלפניו?), דתניא: בעשרין ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מן פתגמי אורייתא (רש"י: שלא יהיו צריכים ליבטל מתלמוד תורה, שנגזר עליהם שלא יעסקו בתורה) [די לא למספד]. אמר אביי: לא נצרכה אלא לחודש מעובר (רש"י: דעברוה לאדר, כגון שלא נראה החודש יום שלושים, דמשום יום טוב דעשרים ושמונה לא מתסר אלא עשרים ותשעה). רב אשי אמר: אפילו תימא חודש חסר (רש"י: ואהכי נקט מריש ירחא, דאי הוה אסר ליה ליום עשרים ותשעה משום בתר עשרים ושמונה, לא הוה אסר ליה אלא בתענית לחודיה). כל שלאחריו, בתענית אסור, בהספד מותר (רש"י: כל שאסור משום אחר יום טוב - בתענית הוא דאסור, הא בהספד מותר). וזה, הואיל ומוטל בין שני ימים טובים, עשאוהו כיום טוב עצמו (רש"י: ואהכי נקט מריש ירחא, דלהוי האי עשרים ותשעה דנקט מוטל בין שני ימים טובים, דאי אתסר משום לפני יום טוב, לא אתסר בהספד. והאי דנקט 'כל שלאחריו' כו' - לאו משום דלפניו בהספד נמי אסור, אלא איידי דפריך דלתסר יום עשרים ותשעה משום בתר עשרים ושמונה, מהדר ליה 'כל שלאחריו' כו').
כשהביאו בירושלמי ראיה מראש חודש ניסן ששנו במגילת תענית, יכלו לדחות את הראיה ולומר, כמו שאמרו בבבלי, שראש חודש ניסן ששנו במגילת תענית בא לאסור את היום שלפניו, כיון שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ואילו משום ראש חודש אין לאסור את היום שלפניו.
לפי הבבלי, לדעת רבי יוסי יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד" אסור בתענית ומותר בהספד. ואילו לפי מה שפירשנו בירושלמי, לדעת רבי יוסי יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד" אסור בתענית ובהספד.
הרי שלפי מה שפירשנו בירושלמי, לדעת רבי יוסי יום עשרים ותשעה באדר אסור אף בהספד, כיון שהוא יום שלפני יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד". ואם כן, כששאלו בבבלי: "מאי איריא דהוה ליה יומא דמקמי דאיתוקם תמידא? תיפוק לי דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא ביה", יכלו בירושלמי ליישב, שלדעת רבי יוסי ראש חודש ניסן ששנו במגילת תענית בא לאסור את היום שלפניו אף בהספד, ואילו משום שהוא יום שאחרי יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד" אינו אסור אלא בתענית.
ברם, אף על פי שיכלו בירושלמי לדחות את הראיה מראש חודש ניסן ששנו במגילת תענית, מכל מקום, קיימים דברי הירושלמי, שלא בא התנא של מגילת תענית אלא למנות ימים שנעשו בהם ניסים.
ובבבלי תענית יח,א-ב אמרו: אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי... ומי אמר רבי יוחנן הכי (רש"י: דלפניו מיהא אסור, כרבי יוסי)? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן: אף על פי שאמרו מקדימים (רש"י: שקוראים קודם זמנה) ולא מאחרים, מותרים (רש"י: בני חמישה עשר דכרכים ובני ארבעה עשר דכפרים ועיירות שקראו מגילה קודם זמנה) בהספד ובתענית. אימת? אילימא בני חמיסר (רש"י: כרכים) דקרו בארבסר (רש"י: כגון שהלך לעיר וקרא עימהם, דפרוז בן יומו נקרא פרוז, כדאמרינן במגילה יט,א) - ומי שרי (רש"י: ארבעה עשר אפילו לבני חמישה עשר בהספד ותענית)? והכתיב במגילת תענית: יום ארבעה עשר בו ויום חמישה עשר בו יומי פוריא אינון, די לא למספד. ואמר רבא: לא נצרכה (רש"י: לכתוב במגילת תענית לאסור בהספד ותענית לבני ארבעה עשר בארבעה עשר ולבני חמישה עשר בחמישה עשר, דהא קרא כתיב בהדיא: "להיות עושים את ימי הפורים האלה" וגו') אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה (רש"י: בני חמישה עשר בארבעה עשר ובני ארבעה עשר בחמישה עשר)! ואלא בני ארבסר (רש"י: כפרים ועיירות) דקרו בתליסר (רש"י: כגון שחל ארבעה עשר בשלישי בשבת, והקדימו ליום הכניסה), יום ניקנור הוא (רש"י: ואסור בתענית)! ואלא בני ארבסר דקרו בתריסר (רש"י: כגון שחל ארבעה עשר ברביעי בשבת, והקדימו ליום הכניסה, דהיינו שנים עשר), יום טוריינוס הוא! ואלא בני ארבסר דקרו בחדיסר (רש"י: כגון שחל ארבעה עשר באחד בשבת, והקדימו ליום הכניסה, דהיינו אחד עשר), וקתני: מותרים בהספד ובתענית (רש"י: דאף על גב שהוא יום שלפני טוריינוס, שרי בהספד ובתענית)! - לא, לעולם בני ארבסר דקרו בתריסר. ודקאמרת יום טוריינוס הוא - יום טוריינוס בטולי בטלוה, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה (רש"י: חסידים היו). - ותיפוק לי דהוה ליה יום שלפני ניקנור! - אמר רב אשי: השתא איהו גופיה בטולי בטלוה, משום יום שלפני ניקנור ניקום ונגזור?!
בבבלי, שלא כמו בירושלמי, העמידו את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא את המגילה באחד עשר באדר או בשנים עשר באדר אפילו כדעת רבי יוסי, משום סברתו של רב אשי.
בירושלמי לא קיבלו את סברתו של רב אשי, שהרי אמרו, שלדעת רבי יוסי, אף שבטל יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר, יום זה אסור בתענית, שכן הוא יום שלפני יום שלושה עשר באדר, שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם, ולכן אין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשנים עשר באדר כדעת רבי יוסי.
שנים עשר באדר - יום טיריון
בבבלי תענית יח,ב אמרו: מאי טוריינוס? - אמרו: כשהרג טוריינוס את לוליינוס ואת פפוס אחיו (רש"י: צדיקים גמורים היו) בלודקיא (עיר בסוריה), אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבוא אלוהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו, וראויים היו ליעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה, וראוי ליעשות נס על ידו. ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי ליעשות נס על ידו, ואנו נתחייבנו הריגה למקום (רש"י: על חטא חייבי מיתות בית דין), ואם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים יש לו למקום, הרבה דובים, הרבה נמרים, הרבה אריות יש לו, שפוגעים בנו והורגים אותנו. אלא לא מסרנו הקב"ה בידך, אלא שעתיד ליפרע דמנו מידך. אמרו: לא זז משם, עד שבאו דיופלי (זוג שליחים) מרומי ופצעו את מוחו בגיזרים (רש"י: מקלות).
בבבלי נקרא יום זה יום טוריינוס. אלא שהמסופר בבבלי על הריגת לוליינוס ופפוס על ידי טריינוס הוא הטעם לביטולו של החג ביום זה ולא לקביעתו.
בירושלמי נקרא יום זה יום טיריון. יש הקורא במקום 'יום טיריון' - 'יום סירון'. סירון היה שר צבא סורי. בספר חשמונאים מסופר על הניצחון של יהודה המכבי על הצבא הסורי. הניצחון על סירון היה הניצחון הראשון על צבא סורי, ועל כן נקבע כחג לאומי, זיכרון לדורות. בימיו של טריינוס בא על ישראל אסון באותו יום, כי באותו יום הוצאו להורג שני האחים לוליינוס ופפוס על קידוש השם, ועל כן נתבטל החג הקדום שהיה ביום זה.
טריינוס נזכר בכמה מקורות בהקשר להריגת לוליינוס ופפוס. טריינוס היה קיסר רומי, ומת מיתה טבעית (117 למנינם), שלא כמסופר במקורות הללו. נראה שהתכוונו ללוסיוס קוויטוס (קיטוס), מצביא של טריינוס ונציב רומי ביהודה, והחליפו את נציבו של הקיסר בקיסר עצמו. שמו של קיטוס ידוע במקורותינו וזכור לגנאי: 'פולמוס של קיטוס' (117 למנינם). קיטוס נהרג בפקודת הסינאט ברומא בראשית ימי אדריינוס (118 למנינם), שהיה קיסר רומי אחרי טריינוס.
לוליינוס ופפוס
בבראשית רבה סד,ח מסופר, שנתנה המלכות רישיון לבנות את בית המקדש מחדש, ואחר כך המלך השיב את פקודתו מפני מלשינות הכותים. לפי המסופר שם, פפוס ולוליינוס היו ראשי המתאמצים בבנין בית המקדש. מאורע זה היה בתחילת מלכותו של אדריינוס.
מסורת זו, שלפיה חיו פפוס ולוליינוס בתחילת מלכותו של אדריינוס, סותרת את המסורת שבירושלמי כאן, שלפיה נהרגו פפוס ולוליינוס בסוף ימיו של טריינוס.
אולם אפשר שאישים שונים הם שנקראו באותם שמות, ואם כן, אין סתירה בין המסורות.
שלושה עשר באדר - יום ניקנור
בבבלי תענית יח,ב אמרו: מאי ניקנור? - דתניא: ניקנור אחד מהפרכי (שרי) יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים, ואומר: מתי תיפול בידי וארמסנה. וכשגברו מלכי בית חשמונאי וניצחוהו, נכנסו לחילות שלו וקצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים. אמרו: פה שהיה מדבר בגאוה וידיים שהיו מניפות על יהודה וירושלים תיעשה בהם נקמה זאת.
על מאורע זה מסופר גם בספר חשמונאים. שם מסופר גם על הניצחון על הצבא הסורי ביום הזה, ועל קביעת היום הזה ליום שמחה בכל שנה. יום זה נקבע חג לזכר הנקמה בניקנור ולזכר הניצחון על הצבא הסורי.
המגדל זה בית המקדש
במסכת שמחות דרבי חייה ג,ו שנו: המגדל זה בית המקדש.
ובשיר השירים רבה פרשה ד נאמר: "כמגדל דויד צוארך" - זה בית המקדש.
ובשיר השירים רבה פרשה ז נאמר: "אפך כמגדל הלבנון" - זה בית המקדש.
ארבעה עשר באדר וחמישה עשר באדר - פורים
אין קשר בין פורים לבין ימי המגילה, שהם זכר לניצחונות מימי החשמונאים. ימי הפורים נכללו במגילה רק משום שהם ימים שאין להתענות ואין לספוד בהם כמו ימי המגילה.
שישה עשר באדר
בספר חשמונאים מסופר על התחלת בניית חומות ירושלים על ידי יונתן, ועל השלמת החומות על ידי שמעון אחיו. התחלת בניית חומת העיר בשישה עשר באדר והשלמתה בשבעה באייר או בשבעה באלול נקבעו כימים טובים לדורות.
מראש חודש ניסן ועד שמונה בו
בימי הבית השני היו מחלוקות בעניני בית המקדש בין הבייתוסים והצדוקים ובין החכמים הפרושים. אחת מהמחלוקות היתה המחלוקת בקורבן התמיד. הבייתוסים, שאמרו שהתמיד בא משל יחיד, ביקשו לקבוע שהכוהנים שהיו בייתוסים יהיו שליטים בבית המקדש. ואילו החכמים, שאמרו שהתמיד בא משל ציבור, קבעו שבית המקדש הוא נחלת העם כולו וכל העם שותפים בקורבנות הציבור.
• • •
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי נדרים ח,א.
אומרים: הדא דת (דאת) אמר – זאת (ההלכה במשנתנו) שאתה אומר (שאין להתענות ולספוד בימים הכתובים במגילת תענית, לפניהם ולאחריהם), - עד שלא בטלה מגילת תענית – לפני שבטלה המגילה, אבל משבטלה מגילת תענית – אחרי שבטלה המגילה, - בטלו כל אלו – בטלו כל הימים הכתובים במגילה, ומותר להתענות ולספוד בהם, לפניהם ולאחריהם. רבי חנינה (בר חמא) ורבי יונתן (אמוראים ארץ ישראלים בדור הראשון) תריהון אמרין – שניהם אומרים: בטלה מגילת תענית – משחרב הבית השני. רבי בא ורבי סימון (אמוראים בדור השלישי) תריהון אמרין – שניהם אומרים: בטלה מגילת תענית. רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: בטלה מגילת תענית.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אמש (בלילה שעבר) הייתי שונה (ברייתא בתוספתא תעניות ב,ה. במקבילות: הייתי יושב ושונה): מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד – שגזרו בית דין תעניות על הציבור, ותענית אחת חלה בחנוכה, וכגון תעניות שניות של גשמים שאסורים בהן בתספורת וברחיצה (חנוכה הוא יום טוב שאסור להתענות ולהספיד בו ("די לא למספד")), ואמרו עליו על רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) שסיפר (גזז את שערו) ועל רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) שרחץ – שניהם סוברים, שאפילו התחילו כבר להתענות בתעניות שגזרו בית דין תעניות על הציבור, ותענית אחת חלה בחנוכה, מפסיקים את התעניות, ואין מתענים בחנוכה, ולכן זה סיפר וזה רחץ כדי לפרסם את הדבר ברבים, אמר להם (לציבור שהתענו) רבי יהושע: צאו והתענו על מה שהתעניתם – שיתענו לכפרה על מה שהתענו שלא כהלכה, או שיתענו תענית אחרת בנוסף לתענית שהתענו ('על' = בנוסף ל- ("תוספתא כפשוטה")). ממעשה זה יש להוכיח שלא בטלה מגילת תענית משחרב הבית השני, שהרי רבי אליעזר ורבי יהושע היו אחר חורבן הבית. ואת אמר – ואתה אומר בטלה מגילת תענית? (בתמיהה) – כך תמה רבי יוחנן על האמוראים לעיל. - אמר רבי בא – השיב לרבי יוחנן על תמיהתו עליו ועל חבריו: ואפילו תימר – אתה אומר בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו – כל הימים הכתובים במגילה בטלו חוץ מחנוכה ופורים, ולכן אין מתענים בחנוכה.
בבבלי ראש השנה יח,ב אמרו: איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית (רש"י: ימים טובים שקבעו חכמים על ידי ניסים שאירעו בהם, ואסרום בתענית, ויש מהם אסורים אף בהספד, וכתבום במגילת תענית. עכשיו שחרב הבית - בטלו, ומותרים בהספד ובתענית). רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית. מתיב רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר (רש"י: ורבי אליעזר ורבי יהושע אחר חורבן הבית הוו, דבימי רבן יוחנן בן זכאי רבם חרב הבית). ואמרו להם: צאו והתענו (רש"י: עשו תשובה) על מה שהתעניתם! - אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמפרסם ניסא (רש"י: כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוות, והחזיקו בו כשל תורה, ולא נכון לבטלו).
ושם יט,ב אמרו: תנאי היא (רש"י: אי בטלה מגילת תענית). דתניא: הימים האלו הכתובים במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים, בין בזמן שאין בית המקדש קיים - אסורים, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אסורים, מפני ששמחה היא להם. אין בית המקדש קיים - מותרים, מפני שאבל הוא להם. והלכתא: בטלו, והלכתא: לא בטלו. קשיא הלכתא אהלכתא! - לא קשיא; כאן - בחנוכה ופורים, כאן - בשאר יומי.
לפי הבבלי, שלא כמו לפי הירושלמי, רבי יהושע בן לוי סבור שלא בטלה מגילת תענית. ברם נראה שיש לגרוס בדברי רבי יהושע בן לוי: לא בטלה מגילת תענית. לפי זה, יש סדר למאמרי האמוראים בירושלמי כאן, שבתחילה הביאו דברי שני אמוראים מהדור הראשון שסבורים שבטלה מגילת תענית, ואחריהם הביאו דברי שני אמוראים מהדור השלישי שסבורים גם הם שבטלה מגילת תענית, ולבסוף הביאו דברי רבי יהושע בן לוי מהדור הראשון שסבור שלא בטלה מגילת תענית, ואחריו הביאו דברי רבי יוחנן מהדור השני, שסבור גם הוא שלא בטלה מגילת תענית.
בבבלי תענית יח,ב אמרו: רב נחמן גזר תעניתא בתריסר. אמרו ליה רבנן: יום טוריינוס הוא! - אמר להו: יום טוריינוס בטולי בטלוה, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה. - ותיפוק לי דהוה ליה יום שלפני ניקנור! - אמר רב אשי: השתא איהו גופיה בטולי בטלוה, משום יום שלפני ניקנור ניקום ונגזור?
ממה שאמרו בבבלי תענית יש ראיה, שאמוראי בבל סברו שלא בטלה מגילת תענית בימיהם, שהרי אמר רב נחמן שיום טוריינוס בטל, ולא אמר שבטלה מגילת תענית, ואף רב אשי, מאחרוני אמוראי בבל, אמר מה שאמר, ולא אמר שבטלה מגילת תענית.
בסוף הסוגיה בבבלי ראש השנה מובאים שני פסקי הלכה בענין מגילת תענית, המצוטטים בציון "הלכתא", הסותרים זה את זה, והם מיושבים כמו שקבעו הלכה בירושלמי, שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים. מכיון שמקובל שפסקי הלכה המצוטטים כ"הלכתא" הם מן הסבוראים, הרי שבבבל קבעו הלכה, שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים, כמה דורות אחרי שקבעו אותה בארץ ישראל.
אמש הייתי שונה
הלשון "אמש הייתי יושב ושונה" מיוחדת לרבי יוחנן, והיא נאמרה מפיו גם בירושלמי יבמות יב,ו וגיטין ד,ד.
בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו
לעיל אמרו, שלדעת רבי יוסי, אף שבטל יום טוב שתיקנו ביום שנים עשר באדר, יום זה אסור בתענית, שכן הוא יום שלפני יום שלושה עשר באדר, שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא" סתם, ולכן אין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשנים עשר באדר כדעת רבי יוסי.
לפי זה, כשבטלה מגילת תענית, אף שבטל יום טוב שתיקנו ביום שלושה עשר באדר, יום זה אסור בתענית ובהספד, בין לדעת רבי מאיר ובין לדעת רבי יוסי, שכן הוא יום שלפני יום ארבעה עשר באדר (פורים), שהוא יום טוב הכתוב במגילת תענית "די לא למספד", ולכן אין להעמיד את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא בשלושה עשר באדר, אלא שהקדימו לקרוא באחד עשר באדר או בשנים עשר באדר.
לכן, לפי הירושלמי, כשעדיין נהגה מגילת תענית, המשנה במגילה היא או באחד עשר כרבי יוסי, או בשנים עשר כרבי מאיר, כמו שאמרו לעיל; וכשבטלה מגילת תענית, המשנה במגילה היא או באחד עשר או בשנים עשר, בין כרבי מאיר ובין כרבי יוסי.
בבבלי, שלא כמו בירושלמי, העמידו את המשנה במגילה שהקדימו לקרוא את המגילה באחד עשר באדר או בשנים עשר באדר אפילו כדעת רבי יוסי, משום סברתו של רב אשי.
לפי זה, כשבטלה מגילת תענית, כיון שבטל יום טוב שתיקנו ביום שלושה עשר באדר, יום זה מותר בתענית ובהספד, בין לדעת רבי מאיר ובין לדעת רבי יוסי, אף על פי שהוא יום שלפני יום ארבעה עשר באדר (פורים).
לכן, לפי הבבלי, כשעדיין נהגה מגילת תענית, המשנה במגילה היא או באחד עשר או בשנים עשר, בין כרבי מאיר ובין כרבי יוסי; וכשבטלה מגילת תענית, המשנה במגילה היא או באחד עשר או בשנים עשר או בשלושה עשר, בין כרבי מאיר ובין כרבי יוסי.
נמצא שלפי הירושלמי, חנוכה ופורים, אף בימים שלפניהם ושלאחריהם אסור, ואילו לפי הבבלי, בימים שלפניהם ושלאחריהם מותר.
• • •
ואומרים: מיליהון דרבנן אמרי (במקבילות: אמרין) – דבריהם של חכמים אומרים (משיטתם של האמוראים להלן למדים) שבטלה מגילת תענית. רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ציים כל ערובת ריש שתא – צם בכל ערב ראש השנה. רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) ציים כל ערובת שובא – צם בכל ערב שבת (גרסה מוטעית במקבילה בנדרים: ערובת סוכות). רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) צם תלת מאוון צומין – שלוש מאות צומות, ואית דאמרי תשע מאוון – ויש אומרים, שרבי זעורה צם תשע מאות צומות, ולא חש (חשש, שם לב) למגילת תענית – שהתענה אף בימים הכתובים במגילת תענית. רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) מפקד לספריא – ציוה לסופרים (מלמדי מקרא לילדים בבית הספר): אין אתת איתא מישאלינכון – אם באה אישה (מאימותיהם של הילדים המביאות את ילדיהן לבית הספר) לשאול אתכם, אומרון (במקבילות: אימרון) לה – אִמרו לה: בכל הימים מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים – הרי שרבי זעורה ורבי יעקב בר אחא סבורים שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים. ושמא גם רבי אבון, שצם בכל ערב שבת, סבור כך, כי לא ייתכן שלא יחול ערב שבת אחד באחד מהימים הכתובים במגילת תענית.
ראשונים גרסו כאן: אין אתא, או: אין אתא אינש, ולא גרסו: אין אתת איתא.
כאן מסתיימת המקבילה בירושלמי נדרים. המקבילה בירושלמי מגילה ממשיכה גם בהלכה הבאה.
רבי יונתן צם בערב ראש השנה
בויקרא רבה ל,ז ובקהלת רבה פרשה ט פסוק ז ובמדרש תנחומא פרשת 'אמור' סימן כב נאמר: בערב ראש השנה גדולי הדור מתענים והקב"ה מתיר/מוותר להם שליש מעוונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכיפורים היחידים מתענים והקב"ה מתיר/מוותר להם עוד שליש מעוונותיהם, וביום הכיפורים כולם מתענים, אנשים ונשים וטף, והקב"ה מתיר/מוותר להם עוד שליש מעוונותיהם, עד שמוחל להם את הכל, ואומר להם לישראל: מה דאזל אזל, מן הכא ולהלן נחל חושבנא (מה שעבר עבר, מכאן ואילך נתחיל חשבון חדש).
רבי זעורה צם שלוש מאות צומות
בבבלי בבא מציעא פה,א אמרו: רבי זירא, כשעלה לארץ ישראל (רש"י: ללמוד מפי רבי יוחנן), ישב מאה תעניות, שישתכח ממנו תלמודה של בבל, כדי שלא יטרידנו (מלקלוט תורת ארץ ישראל, שתלמודה של בבל מלא דברי פלפול ומחלוקת, מה שאין כן תלמודה של ארץ ישראל, שחכמי ארץ ישראל נוחים זה לזה בהלכה (רש"י)); וישב מאה תעניות אחרות, שלא ימות רבי אלעזר (שהיה עוסק בצורכי ציבור) בימיו וייפלו עליו צורכי הציבור; וישב מאה אחרות, שלא תשלוט בו אש של גיהינום.
רבי יעקב בר אחא
רבי יעקב בר אחא, שאמר לעיל שבטל יום טיריון, משמע ששאר הימים לא בטלו, סבור שלא בטלה מגילת תענית משחרב הבית, שהרי ביטול יום טיריון היה בפולמוס של קיטוס שהיה שנים רבות לאחר החורבן. אבל כאן אמר שרק חנוכה ופורים לא בטלו, משום שסבור שבימיו כבר בטלה מגילת תענית.
ספריא
מהאמור כאן עולה שהסופרים היו משמשים מורי הלכה בשאלות הלכה שכיחות ובספקות קטנים. הסופרים היו ממוצעים בין החכמים ובין התלמידים. הסופרים היו קוראים בתורה בציבור, והיו גם מלמדי תינוקות, ושימשו גם כמורי הוראה בשאלות יום יום שנשאלו על ידי הנשים והמון העם.
• • •