משנה
הכוהנים היו נחלקים לעשרים וארבעה משמרות, ובכל שבוע היה עובד במקדש משמר אחד. כל משמר נחלק לכמה בתי אבות, וכל בית אב היה עובד ביומו. משנתנו באה ללמד, שהקלו חכמים לכוהנים בתעניות בזמן שבית המקדש היה קיים, הואיל והם עסוקים בעבודת המקדש.
שלש תעניות הראשונות – שגזרו בית דין על הציבור, - אנשי משמר – הכוהנים שעבדו באותו שבוע במקדש (ולא עבדו ביום התענית), מתענין – בתעניות אלו, ולא משלימין – את התענית עד הערב, שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של אותו יום, ויצטרכו אנשי משמר לסייע להם, ואם יתענו כל היום, לא יהיה להם כוח לעבוד, ואנשי בית אב – הכוהנים שעבדו ביום התענית במקדש, לא היו מתענין – מפני טורח העבודה. שלש תעניות השניות – שגזרו בית דין על הציבור, שהן חמורות יותר מהראשונות, - אנשי משמר מתענין ומשלימין – מתענים כל היום כשאר העם, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין – את התענית עד הערב. שבע תעניות האחרונות – שהן החמורות ביותר, - אלו ואלו – אנשי משמר ואנשי בית אב, מתענין ומשלימין – מתענים כל היום כשאר העם; דברי רבי יהושע. וחכמים אומרים: שלש תעניות הראשונות - אלו ואלו לא היו מתענין – אפילו אנשי משמר לא היו מתענים. שלש תעניות השניות - אנשי משמר מתענין ולא משלימין – את התענית, ואנשי בית אב לא היו מתענין – מפני טורח העבודה. ושבע תעניות האחרונות - אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין – הואיל ואנשי בית אב צריכים לעבוד במקדש, הקלו בהם אפילו בשבע התעניות האחרונות.
כך הוא פירושה של המשנה לפי רש"י ור"מ המאירי.
לפי ר"ג פירושה של המשנה כך הוא: שלש תעניות הראשונות אנשי בית אב - שמקריבים קורבנות באותו היום, לא היו מתענין - הואיל ועוסקים בקורבנות, כל היום יום טוב הוא להם, ואנשי משמר מתענין - הואיל ואין הם עצמם עוסקים בקורבנות באותו היום, ולא משלימין - שכיון שמשמר שלהם עוסק בקורבנות באותו היום, יום טוב הוא להם. שלש שניות - שכבר תקפה הגזרה, מחמירים בהן ודוחים יום טוב מפני התענית.
לפי רש"י ור"מ המאירי, הקלו חכמים לכוהנים בתעניות אלו שלא יתענו. ואילו לפי ר"ג, החמירו חכמים על הכוהנים בתעניות אלו שיתענו, שכן הכוהנים אסורים בתענית בשבוע עבודתם, מפני שיום טוב הוא להם, כדין מי שקורבנו קרב בו ביום (ראה ירושלמי פסחים ד,א).
• • •
הואיל ושנינו במשנה הבדל בין אנשי משמר לאנשי בית אב בתעניות, שונים במשנה הבדל שהיה ביניהם בכל ימות השנה בזמן הבית.
אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות – בשבוע של משמרתם, שהעבודה במקדש בלילות אינה מרובה, ואין אנשי משמר צריכים לסייע לאנשי בית אב, אבל לא בימים – בשבוע של משמרתם, שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב, ויצטרכו אנשי משמר לסייע להם, ואם יהיו שתויי יין, אסור להם לעבוד במקדש; ואנשי בית אב אינם מותרים לשתות יין לא ביום ולא בלילה – ביום עבודתם ובלילה שלאחריו, שאף בלילה הם עוסקים בעבודה, לפי שהיו מעלים על המזבח בלילה חלבים ואברים של קורבנות שנזרק דמם ביום ולא הועלו ביום.
אנשי משמר ואנשי מעמד – אף ישראלים נחלקו לעשרים וארבעה מעמדות, מעמד לכל שבוע, והם היו שליחי כל ישראל לעמוד במקדש על קורבנות הציבור בשעת הקרבתם, אסורין – בשבוע של משמרתם, מלספר – שערותיהם, ומלכבס – בגדיהם, ובחמישי – ביום חמישי בשבוע של משמרתם, מותרין לספר ולכבס מפני כבוד השבת – שדרך רוב בני אדם להסתפר ולכבס ביום חמישי, ולא ביום שישי, מפני שביום שישי הם עסוקים בהכנת צורכי השבת, לכן התירו לאנשי משמר ולאנשי מעמד לספר ולכבס ביום חמישי, וכל שכן ביום שישי.
בחמישי מותרים מפני כבוד השבת
בירושלמי מגילה ד,א אמרו: עזרא התקין שיהיו מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות, אבל לא בימים; ואנשי בית אב - לא ביום ולא בלילה.
ובתוספתא תעניות ב,ב-ג שנו: מפני מה (מוסב למשנתנו, ונותן לה טעם) אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים? - שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב, יסמכו עליהם. אנשי בית אב - לא ביום ולא בלילה, מפני שהם תדירים בעבודה (שהם עובדים תדיר בין ביום ובין בלילה, ואף לילה הוא זמן העבודה להם).
מביאים את דברי התוספתא (הגרסה כאן צריכה להיות כמו בתוספתא. בכתב היד שלפנינו החליפו כאן בטעות 'אנשי משמר' ב'אנשי מעמד', ו'אנשי בית אב' ב'אנשי משמר', ו'יין' ב'מים'. ב"שרידי הירושלמי" הגרסה כאן כמו בתוספתא, חוץ מבמקום אחד):
מפני מה אנשי (מעמד) [משמר] מותרין לשתות (מים) [יין] בלילות אבל לא בימים – בשבוע של משמרתם? - שאם תכבד העבודה על אנשי (משמר (ב"שרידי הירושלמי" גרסו כאן בטעות: מעמד)) [בית אב] – שיהיו באותו היום קורבנות הרבה, יצטרפו אנשי (מעמד) [משמר] עמהן – אנשי המשמר יצטרפו לאנשי בית אב לסייע להם, ואם יהיו אנשי המשמר שתויי יין, אסור להם לעבוד במקדש, לכן אנשי משמר אינם מותרים לשתות יין בימים בשבוע של משמרתם. ומפני מה אנשי בית אב אינם מותרים לשתות יין לא ביום ולא בלילה – ביום עבודתם ובלילה שלאחריו? - מפני שהם תדירין (קבועים) בעבודה – שהם עוסקים בעבודה בין ביום ובין בלילה.
בבבלי תענית יז,א אמרו: תנו רבנן: מפני מה אמרו אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים? - שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב, ויבואו ויסייעו אותם. ומפני מה אמרו אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה? - מפני שהם רגילים בעבודה.
• • •
במשנה שנינו: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת.
ומדייקים: הא – אבל שאר כל הימים אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס. מה הטעם שהם אסורים? ואומרים: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני), וכן רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): גזרו (חכמים) עליהן (על אנשי משמר ואנשי מעמד) – שיהיו אסורים מלספר ומלכבס, כדי שלא ייכנסו לשבתן (לשבוע של משמרתם) כשהם מנוולין (מכוערים, מאוסים) – שכיון שאסורים מלספר ומלכבס בשבוע של משמרתם, יספרו ויכבסו בגדיהם קודם לכן, וייכנסו לשבוע של משמרתם כשהם נאים ונקיים ולא כשהם בשערות מגודלות ובבגדים מלוכלכים.
ומביאים ענין דומה: תמן תנינן – שם (במסכת אחרת) שנינו (משנה מועד קטן ג,א): אלו – המנויים להלן, מגלחין במועד – מותרים לגלח את שערם בחול המועד: הבא ממדינת הים – בחול המועד, ולא היה יכול לגלח שערו לפני הרגל, ומבית השביה – שהיה שבוי בידי גויים, ושוחרר מידם בחול המועד, והיוצא מבית האסורין – בחול המועד, והמנודה – שנידוהו חכמים, והיה אסור בימי נידויו בגילוח, שהתירו לו חכמים – את נידויו בחול המועד. ומדייקים: הא – אבל שאר כל בני אדם אסורין מלגלח בחול המועד. מה הטעם שהם אסורים? - אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): גזרו (חכמים) עליהם (על שאר כל בני אדם) – שיהיו אסורים מלגלח בחול המועד, כדי שלא ייכנסו לרגל (החג) כשהם מנוולין – שכיון שאסורים מלגלח בחול המועד, יגלחו קודם לכן וייכנסו לחג כשהם נאים.
לאנשי משמר זמן המשמר הוא יום טוב שלהם, ולכן אנשי משמר בשבוע של משמרתם וכל אדם בחול המועד דינם שווה, שאסורים לספר ולכבס.
לסוגיה זו מקבילה בירושלמי מועד קטן ג,א.
במשנה מועד קטן ג,ב שנו אותה הלכה לגבי כיבוס בגדים בחול המועד, שמי שאי אפשר היה לו לכבס בגדיו לפני החג - מותר לכבס בחול המועד, אבל שאר כל אדם אסורים לכבס, כדי שלא ייכנסו לרגל כשהם מנוולים.
בבבלי תענית יז,א אמרו: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. מאי טעמא? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כדי שלא ייכנסו למשמרתם כשהם מנוולים (רש"י: שלא יהיו סומכים על יום אחד מימי שבת, ואין מסתפרים בשבת שעברה).
ובבבלי מועד קטן יד,א אמרו: ואלו מגלחים במועד: הבא ממדינת הים (רש"י: לפי שהיה אנוס, שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד), ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים (רש"י: נידויו, שלא היה יכול לגלח קודם המועד, שמנודה אסור בתספורת). ושאר כל אדם מאי טעמא אסורים? - כדתנן: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי אלעזר: מאי טעמא? - כדי שלא ייכנסו למשמרתם כשהם מנוולים. הכא נמי: כדי שלא ייכנסו לרגל כשהם מנוולים (רש"י: אם היו מותרים לגלח במועד, לא היו מגלחים לפני המועד, ונכנסים לרגל כשהם מנוולים).
• • •
משמרות ובתי אבות
בתוספתא תעניות ב,ב שנו: יש מהם שקבעו עצמם לעולם (יש בתי אבות שקבעו את עצמם לשמש במקדש לעולם בימים ידועים בשבוע של משמרתם) - הבא בשבת, בא בשבת לעולם, לאחר שבת, לאחר שבת לעולם. יש מהם שמגרילים (יש בתי אבות שלא קבעו את עצמם לשמש במקדש לעולם בימים ידועים בשבוע של משמרתם, אלא שקובעים על פי גורל את הימים בשבוע של משמרתם שהם משמשים, והימים שהיו משמשים היו משתנים מדי פעם) פעם אחת בשנה, יש מהם שמגרילים פעם אחת בשבוע (בשבע שנים), ויש מהם שמגרילים בכל משמר ומשמר (כל פעם שהגיע זמנו של המשמר לשמש במקדש).
כל (כוהן) שמכיר את משמרתו ואת בית אב שלו, והוא מבתי אבות קבועים - אין אסור אלא אותו היום (הקבוע לעבודתו בבית המקדש) בלבד (אבל הוא מותר בשאר כל הימים). כל שמכיר את משמרתו ואין מכיר את בית אב שלו, והוא מבתי אבות קבועים - אסור כל אותה שבת. כל שאין מכיר לא את משמרתו ולא את בית אב שלו, והוא מבתי אבות קבועים - אסור כל אותו חודש (?). רבי אומר: אומר אני, שיהא זה אסור לעולם, אלא שתקנתו קלקלתו.
כל משמר ממשמרות הכהונה עבד במקדש בשבוע ידוע על פי סדר המשמרות שנקבע. יש בית אב שעבד במקדש ביום ידוע בשבוע של משמרו תמיד בכל פעם שהמשמר שימש (-"יש מהם שקבעו עצמם לעולם"). ויש בית אב שלא עבד במקדש ביום ידוע בשבוע של משמרו תמיד בכל פעם שהמשמר שימש, אלא פעמים שעבד ביום זה ופעמים שעבד ביום אחר (-"יש מהם שמגרילים").
במשנה שנינו, שאנשי בית אב אסורים לשתות יין ביום עבודתם ובלילה שלאחריו, ואנשי משמר אסורים לשתות יין ביום בשבוע של משמרתם.
בירושלמי פסחים ד,א אמרו, שמי שקורבנו קרב, אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה בו ביום, שיום זה יום טוב הוא לו. והוא הדין אנשי משמר, שאסורים בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה בשבוע של משמרם, ששבוע זה יום טוב הוא להם.
מביאים את דברי התוספתא (הגרסה כאן צריכה להיות כמו בתוספתא):
תני – שנוי (שנו בברייתא בתוספתא): כל מי (כוהן) שהוא מכיר אנשי משמר שלו – יודע מאיזה משמר הוא, ואנשי בית אב שלו – יודע מאיזה בית אב של המשמר הוא, ואינו (צריך לומר: והוא) מבתי אבות קבועין – אותו כוהן הוא מבתי האבות של הכוהנים שקבעו עצמם לעולם, ונמצא שיודע את השבוע ואת היום בשבוע שבית האב שלו עובד במקדש, - אסור בשתיית יין כל אותו היום – ביום עבודתם של בית האב שלו בשבוע של המשמר שלו, כדינם של אנשי בית אב ששנינו במשנה.
וכל מי (כוהן) שהוא מכיר אנשי משמר שלו – יודע מאיזה משמר הוא, ואינו מכיר אנשי בית אב שלו – אינו יודע מאיזה בית אב של המשמר הוא, ואינו (צריך לומר: והוא) מבתי אבות קבועים – אותו כוהן הוא מבתי האבות שקבעו עצמם לעולם, ונמצא שאינו יודע אלא את השבוע שבית האב שלו עובד במקדש, - אסור בשתיית יין כל אותה השבת – בשבוע עבודתם של המשמר שלו, כדינם של אנשי משמר ששנינו במשנה.
וכל מי (כוהן) שאינו מכיר לא אנשי משמר שלו – שאינו יודע מאיזה משמר הוא, ולא אנשי בית אב שלו (מילים אלו הן אשגרה מן האמור לעיל, שכן אם אינו יודע מאיזה משמר הוא, וודאי שאינו יודע מאיזה בית אב של המשמר הוא), ואינו (צריך לומר: והוא) מבתי אבות קבועים – אותו כוהן הוא מבתי האבות שקבעו עצמם לעולם, ונמצא שאינו יודע את השבוע שהמשמר שלו עובד במקדש, - רבי (יהודה הנשיא) אומר: אומר אני שהוא – אותו כוהן שאינו יודע מאיזה משמר הוא, אסור בהספד לעולם – שכל שבוע תמיד יש להסתפק בו שמא הוא שבוע עבודתם של המשמר שלו, אלא שתקנתו (ב"שרידי הירושלמי": שתיקנתו) קלקלתו שהוא (ב"שרידי הירושלמי": שיהא) מותר בהספד – הקלקלה (פגם) שלו, שאינו יודע מאיזה משמר הוא, וצריך להיאסר לעולם בהספד, היא שתיקנה אותו (התירה לו), שיהא מותר בהספד, מפני שאין אדם יכול לעמוד באיסור הספד לעולם.
אין "אינו" כאן אלא שיבוש מן "אוּ", כלומר, "הוא". המילה "אוּ" נשתבשה לעיתים ל"אֵן", וממנה ל"אֵין" ול"אינו" ("אוצר לשונות ירושלמיים").
שתי הבבות הראשונות של הברייתא בתוספתא נשנו לענין שתיית יין. אם אין כוהן מכיר את אנשי משמר שלו, לא נאסר כלל בשתיית יין, שאין לאסור שמא הוא מאנשי משמר ששבוע עבודתם באותו שבוע, שהרי אף אם מכיר את אנשי משמר שלו, לא נאסר בשתיית יין אלא שמא תכבד העבודה. ולכן הבבא השלישית של הברייתא בתוספתא לא נשנתה לענין שתיית יין, משום שמן הדין אין לאסור בשתיית יין לעולם כשאינו מכיר אנשי משמר שלו, ולא רק משום שתיקנתו קלקלתו.
המילים "שהוא מותר בהספד" אינן מדברי התוספתא, אלא הן תוספת של הירושלמי. מתוספת זו יש ללמוד, שהירושלמי מפרש את הבבא השלישית של הברייתא בתוספתא לענין הספד. אנשי משמר אסורים בהספד בשבוע של משמרם, ששבוע זה יום טוב הוא להם, ולכן מן הדין יש לאסור בהספד לעולם כשאינו מכיר אנשי משמר שלו, ורק משום שתיקנתו קלקלתו מותר בהספד.
בתוספתא הובאו דברי חכמים, החלוקים על רבי לגבי מי שאינו יודע מאיזה משמר הוא. דבריהם "אסור כל אותו חודש" קשים מאוד, ואפשר שמשום כך דברי חכמים חסרים בירושלמי.
מתוך הירושלמי לא נתברר אם הברייתא בתוספתא עוסקת בזמן הבית או לאחר החורבן.
הברייתא לא אמרה מה דינו של כוהן שהוא מבתי האבות שלא קבעו עצמם לעולם אלא שמגרילים. ונראה, שאם מכיר את משמרתו - אסור כל אותו שבוע, ואם אינו מכיר את משמרתו - תיקנתו קלקלתו שיהא מותר.
ואומרים: כמה דתימר – כמו שאתה אומר, קלקלתו תיקנתו שהוא אסור בהספד (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": תיקנתו קלקלתו שיהא מותר בהספד) – קלקלתו היא שתיקנה אותו, שיהא מותר בהספד, ודכוותה – וכמוה (כמו ההלכה הזאת לענין הספד, כך ההלכה הבאה לענין מלאכה), תקנתו (ב"שרידי הירושלמי": תיקנתו) קלקלתו שיהא אסור (צריך לומר: מותר) במלאכה – הקלקלה שלו, שאינו יודע מאיזה משמר הוא, וצריך להיאסר לעולם במלאכה, היא שתיקנה אותו, שיהא מותר גם במלאכה, מפני שאין אדם יכול לעמוד באיסור מלאכה לעולם.
בתוספתא תעניות ב,ג שנו: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס (בשבוע שחל בו זמן משמרם), בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית (כשהם מכירים את המשמר שלהם). רבי יוסה אומר: משחרב הבית מותרים, מפני שאבל הוא להם.
לדעת חכמים, בזמן הבית היו כל הכוהנים של אותו משמר אסורים בתספורת ובכיבוס, אף שלא עלו לירושלים, שהיה שבוע זה יום טוב להם מחמת עצמו, ולפיכך אמרו חכמים, שאף משחרב הבית לא נשתנה דינם. אבל לדעת רבי יוסי, בזמן הבית היו רק הכוהנים של אותו משמר שעלו לירושלים אסורים בתספורת ובכיבוס, שהיה שבוע זה יום טוב להם מפני שבשבוע זה עבדו במקדש, ולפיכך אמר רבי יוסי, שמשחרב הבית מותרים. מחלוקת מעין זו שנויה בתוספתא תעניות ג,ו בענין הימים של קורבן עצים, וחכמים ורבי יוסי הולכים שם לשיטתם כאן ("תוספתא כפשוטה").
אפשר שלדעת חכמים, אנשי משמר אסורים בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה, בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית, בין כוהנים שהם בירושלים ובין כוהנים שהם חוץ לירושלים, כמו שאסורים לספר ולכבס, ולדעת רבי יוסי, משחרב הבית אנשי משמר מותרים בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה, כמו שמותרים לספר ולכבס, והוא הדין כוהנים שהם חוץ לירושלים. אם כן, הבבא השלישית של הברייתא בתוספתא שהובאה לעיל, שנשנתה לענין הספד, תלויה במחלוקת חכמים ורבי יוסי, שלפי רבי יוסי, הבבא הזו עוסקת בזמן הבית ובכוהן שהוא בירושלים, ואילו לפי חכמים, הבבא הזו עוסקת אף לאחר החורבן, בין בכוהן שהוא בירושלים ובין בכוהן שהוא חוץ לירושלים.
גם לאחר החורבן היה ידוע השבוע שבו היה אמור לשמש כל משמר, שכן שמירת השבועות של המשמרות נמשכה דורות רבים אחרי החורבן.
בבבלי תענית יז,א אמרו: תנו רבנן: מפני מה אמרו אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים? - שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב, ויבואו ויסייעו אותם. ומפני מה אמרו אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה? - מפני שהם רגילים בעבודה. מכאן אמרו: כל כוהן המכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועים הם - אסור לשתות יין כל אותו היום. מכיר משמרתו ואינו מכיר משמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועים הם - אסור לשתות יין כל אותה שבת. אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועים הם - אסור לשתות יין כל השנה כולה. רבי אומר: אומר אני: כוהן אסור לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו.
הרי שהבבלי מפרש את הברייתא בתוספתא לענין שתיית יין.
בדברי חכמים, החלוקים על רבי לגבי מי שאינו יודע מאיזה משמר הוא, גרסו בבבלי: "אסור כל השנה כולה".
מתוך הבבלי לא נתברר אם הברייתא בתוספתא עוסקת בזמן הבית או לאחר החורבן, ונחלקו בכך מפרשי הבבלי.
• • •