משנה
הגיע שבעה עשר במרחשון – שהוא הזמן האחרון של עונת הגשם הראשון, שכן שלושה זמנים הם בעונת הגשם הראשון (לדעת רבי מאיר, שהמשנה כמוהו): שלושה במרחשון, שבעה בו, ושבעה עשר בו. ואם עברו כל הזמנים הללו, ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים (תלמידי חכמים) מתענין – ומתפללים בתעניות אלו. אוכלין ושותין משחשכה – מותר למתענים בתעניות אלו לאכול ולשתות כל הלילה שלפני יום התענית, ומותרין במלאכה וברחיצה (במים) ובסיכה (משיחה בשמן) ובנעילת הסנדל (נעל של עור) ובתשמיש המיטה (הזדווגות מינית) – בימי התענית הללו.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו, שהתחילו היחידים מתענים.
בתוספתא תעניות א,ז שנו: אי זהו יחיד? - רבי שמעון בן לעזר אומר: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, תלמיד חכם - עושה, אלא אם כן מינוהו בית דין על הציבור. רבי שמעון בן גמליאל אומר: דבר שהוא של צער, כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, תלמיד חכם - עושה, ותבוא עליו ברכה. דבר שהוא של שבח, לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, תלמיד חכם - עושה, אלא אם כן מינוהו בית דין על הציבור.
הברייתא הזו מפרשת את משנתנו: "התחילו היחידים מתענים". הברייתא מדברת בכל אדם שרוצה לעשות את עצמו יחיד לענין מה שיחידים נוהגים, או שרוצה לעשות את עצמו תלמיד חכם לענין מה שתלמידי חכמים נוהגים. לפי רבי שמעון בן אלעזר, כל אדם שהוא ממונה פרנס על הציבור יכול לעשות עצמו יחיד ולהתענות עם היחידים. אבל לפי רבי שמעון בן גמליאל, כל אדם יכול לעשות עצמו יחיד ולהתענות עם היחידים (תענית היא דבר שהוא של צער).
אֵילו (מי) הם היחידים – שמתענים? - אלו שהן מתמנין (ממונים) פרנסין (מנהיגים ועוסקים בצורכי ציבור (מקור המילה ביוונית)) על הציבור.
בירושלמי כאן הביאו את שאלת הברייתא בתוספתא: "אי זהו יחיד?", וכן את דעת רבי שמעון בן אלעזר בברייתא בתוספתא, אלא שקיצרו בדבריו והביאו את עיקרם, כדי לשאול עליהם. ואין כוונת הירושלמי לומר, שאלו שממונים פרנסים על הציבור הם היחידים, אלא כוונתו לומר, שאלו שממונים פרנסים על הציבור יכולים לעשות עצמם יחידים ולהתענות עם היחידים.
ושואלים (על דברי רבי שמעון בן אלעזר): וכי מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור, הוא מתפלל – שירדו גשמים, ונענה – מן השמים (מתקבלת תפילתו)? - ומשיבים: אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן – שנבדק הפרנס, והתברר והתגלה שאפשר לבטוח בו ולהאמין לו בתפקידו, כדיי (כדאי) הוא מצלייא ומתענייא – ראוי הוא להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים). ולכן אלו שהם ממונים פרנסים על הציבור ונמצאו נאמנים - מתענים ומתפללים.
גם על דברי רבי שמעון בן גמליאל יש לשאול ולהשיב מה ששאלו והשיבו כאן על דברי רבי שמעון בן אלעזר, ואם כן, לפי רבי שמעון בן גמליאל, כל אדם שנמצא נאמן ראוי להתפלל ולהיענות. בירושלמי להלן מספרים על בני אדם נאמנים, שהיו ראויים להתפלל על הגשמים וירדו גשמים בשבילם, ומזה נראה שהירושלמי סבור כרבי שמעון בן גמליאל.
איזהו יחיד ואיזהו תלמיד?
בבבלי תענית י,א-ב אמרו: מאן יחידים? - אמר רב הונא: רבנן.
תנו רבנן: לא יאמר תלמיד: "איני ראוי לכך" (רש"י: איני ראוי להתחיל להתענות עם היחידים). אלא: כל התלמידים ראויים לכך. איזהו יחיד ואיזהו תלמיד? - יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הציבור, תלמיד - כל ששואלים אותו דבר הלכה בתלמודו ואומרו.
תנו רבנן: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד (רש"י: לענין תענית) - עושה (רש"י: דנראה מגסי הרוח), תלמיד - עושה (רש"י: ולא כל הרוצה נמי לעשות עצמו תלמיד, להתנהג עצמו במידת תלמיד בחלוקו ובמיטתו (בבא בתרא נז,ב) ולהתנאות בסודר של תלמידי חכמים ושאר דברים (שבת קיד,א) - עושה, דכל הרוצה ליטול לו את השם לא ייטול), דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: עושה (כל אדם נמי עושה עצמו יחיד לענין תענית), וזכור לטוב, לפי שאין שבח הוא לו (שמתענה), אלא צער הוא לו.
תניא אידך: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, תלמיד - עושה, דברי רבי שמעון בן אלעזר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: דבר של שבח - אינו עושה, דבר של צער - עושה.
ובבבלי שבת קיד,א אמרו: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנים אותו (יש גורסים: שראוי למנותו) פרנס על הציבור? - כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו.
הרי שהיחידים הם תלמידי חכמים שראויים למנותם פרנסים על הציבור.
פרנס על הציבור
בתוספתא ראש השנה א,יח שנו: כל מי שנתמנה פרנס על הציבור, אפילו קל שבקלים, שקול כאביר (גדול וחשוב) שבאבירים.
ובויקרא רבה כה,א נאמר: רב הונא אמר: נכשל אדם בעברה, שהוא חייב עליה מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? - ילך ויעסוק בתורה. אם היה למוד (רגיל) לקרות דף אחד, יקרא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים. ואם אינו למוד לא לקרות ולא לשנות, מה יעשה ויחיה? - ילך וייעשה (יתמנה) פרנס על הציבור או גבאי של צדקה והוא חי.
הרי שכל אדם יכול להיעשות פרנס על הציבור, ואפילו אינו תלמיד חכם. ולפיכך שאלו בירושלמי כאן על דברי רבי שמעון בן אלעזר בברייתא בתוספתא: מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור, הוא מתפלל ונענה?
נמצא נאמן
במדרש תנחומא פרשת 'וישב' סימן ה נאמר: ילמדנו רבנו, גדול שבנאמנים איזהו? - כך שנו רבותינו: שלושה נאמנים הם: בעל הבית שמפריש מעשרותיו כראוי ואינו נחשד על התרומה והמעשר - אין נאמן גדול מזה, ועני שהפקידו פיקדון אצלו ולא נחשד על הפיקדון - אין נאמן גדול מזה, ורווק (פנוי) הדר בכפר בשכונת זונות ואינו חוטא - אין נאמן גדול מזה.
ובבבלי פסחים קיג,א אמרו: אמר רבי יוחנן: שלושה הקב"ה מכריז עליהם בעצמו בכל יום: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבדה לבעליה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה. רב ספרא רווק הדר בכרך היה.
ובמסכת דרך ארץ פרק המינים א,טו ובאליהו רבה פרשה טז נאמר: בעלי אמנה (אנשים שראוי להאמין בהם), ומכסי רזים, ומשיבי פיקדון, ומחזירי אבדה, עליהם הכתוב אומר: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" (תהילים קא,ו).
בבבלי תענית ח,א אמרו: אמר רבי אמי: אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהילים פה) (רש"י: בזמן שאמת מארץ תצמח, שיש אמונה במשא ומתן, אז צדק משמים נשקף, דהיינו גשמים, שהם צדקה).
מתפלל ונענה
כיון שדובר בירושלמי כאן על פרנס נאמן, שראוי להתפלל על הגשמים וירדו גשמים בשבילו, מספרים להלן על בני אדם נאמנים, שהיו ראויים להתפלל על הגשמים וירדו גשמים בשבילם. הראשון הפריש מעשרותיו כראוי; השני היה עני שלא רצה ליטול פיקדון שאינו שלו (אלא של מעשר); והשלישי והרביעי לא חטאו בזנות. יש דמיון בין המסופר על בני אדם אלה ובין שלושה הנאמנים שנזכרו במדרש תנחומא שהובא לעיל.
• • •
מספרים: חד בר נש הוה מפיק מעשרוי כתיקנן – בן אדם אחד היה מוציא (מפריש) מעשרות כתקנם (כראוי). אמר ליה – אמר לו רבי מנא: קום אמור "בערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יג) – עמוד ואמור וידוי מעשר, שפותח: "ביערתי הקודש מן הבית", ומסיים: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" (שם כו,טו). אמירה זו כוללת בקשה לירידת גשמים מן השמים. אדם זה שהפריש מעשרותיו כראוי ונמצא נאמן בעיני ה', ראוי הוא להתפלל על הגשמים ולהיענות מן השמים באמירת וידוי מעשר, שנחשב כתפילה על הגשמים.
מוציא מעשרות כתקנם
הלשון "מוציא מעשרות" מיוסד על הכתוב בענין מעשרות: "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא" (דברים יד,כח).
בירושלמי תרומות ד,ג אמרו: אמר רבי לוי בר חינא: כל המוציא מעשרותיו כתיקנן, אינו מפסיד כלום. מה טעמא? - "ועשירית החומר האיפה אל החומר יהיה מתכונתו" (יחזקאל מה,יא).
לפי זה, "מוציא מעשרותיו כתיקנן" - מפריש תרומה ומעשרות במידה ובשיעור הדרושים.
ובשמות רבה לא,ח אמרו: "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב,כח) - לא תפריש מעשרות שלא כתקנן, לא תפריש מעשר ואחר כך תרומה, ולא מעשר שני ואחר כך מעשר ראשון, לכך נאמר: "לא תאחר".
לפי זה, "מוציא מעשרותיו כתיקנן" - מפריש תרומה ומעשרות בסדר הדרוש.
"ביערתי הקודש מן הבית" - "השקיפה ממעון קודשך מן השמים"
אדם שהוציא מרשותו את המעשרות שהפריש, ונתן אותם ללויים ולעניים, צריך להתוודות ולומר: "ביערתי (פיניתי, סילקתי) הקודש (התרומה והמעשרות) מן הבית" וגו', והוא הנקרא וידוי מעשר (וידוי משמעו תודה).
בפסיקתא דרב כהנא י,ז נאמר: אמר איוב לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אם לא הוצאתי מעשרות כראוי... אל יהי לי פתחון פה לומר לפניך "ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יג).
ובמשנה מעשר שני ה,יג שנו: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים" (דברים כו,טו) - עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל" - בבנים ובבנות, "ואת האדמה אשר נתתה לנו" - בטל ובמטר ובולדות בהמה, "כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" - כדי שתיתן טעם בפירות.
ובתוספתא מעשר שני ה,כד שנו: כל העסוקים במצוות, פיהם פתוח בתפילה לפני המקום (יש להם פתחון פה לבקש שתתקיים תפילתם), שנאמר: "ותגזר אומר ויקום לך" (איוב כב,כח. ועיין ירושלמי תענית ג,יב מה שדרשו שם בסוף הפסוק הזה) (וכתוב לפניו: "ונדריך תשלם"), ואומר: "ויסב חזקיהו פניו" וגו', "ויאמר אנא ה' זכור נא" וגו' (ישעיהו לח,ב-ג).
ושם ה,כה שנו: ואומר (המתוודה אומר): "השקיפה ממעון קודשך מן השמים" (דברים כו,טו) - זו מקום השקפה (מקום ההשקפה אינו ממעון קודשך בלבד אלא מן השמים), שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהילים פה,יב). "מן השמים" - מאוצר טוב שבשמים, שנאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים" (דברים כח,יב).
ובמדרש תנאים לדברים כו,טו נאמר: "ממעון קודשך מן השמים" - רבי ישמעאל אומר: והלא בידוע שמעון קודשו הוא השמים, ומה תלמוד לומר "ממעון קודשך מן השמים"? - אלא בזמן שאין ישראל עושים רצון המקום, הוא נועל את האוצר והם מתים ברעב, שנאמר: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים" (דברים יא,יז), וכשהם עושים רצון המקום, הוא פותח את האוצר, שנאמר: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים".
ובשמות רבה מא,א ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן יד נאמר: אמר רבי אלכסנדרי: גדול כוחם של מוציאי מעשרות, שהם הופכים את הקללה לברכה. אתה מוצא, שבכל מקום שכתוב בתורה / שנאמר בו השקפה, לשון צער הוא, חוץ מזו, שנאמר: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך".
ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תבוא' סימן א נאמר: אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בוא וראה, כמה מתחטאים וכמה יש להם פתחון פה לעושי מצוות. אדם יש לו עסק אצל המלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון, עד שמגיעים אותו אצל המלך. כיון שהגיע אצל המלך, ספק עושה לו שאלתו, ספק אינו עושה לו שאלתו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם... ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קודשך" וגו', ולא עוד אלא שהוא (האדם) אומר: איני זז מכאן, עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו: "היום הזה" (דברים כו,טז).
הרי שמי שמפריש מעשרות כתקנן, יש לו פתחון פה להתפלל לה' שירדו גשמים מן השמים, והוא מתפלל על הגשמים ונענה. ולכן ציוה רבי מנא לאדם זה שהוציא את המעשרות כתקנן שיקרא את פרשת וידוי מעשרות: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים" וגו'. ואין כאן וידוי ממש ולא זמן וידוי, אלא קריאת הפרשה בלבד לשם תפילה.
הגשמים יורדים בזכות מי שהוא מוציא מעשרות כתקנם
בירושלמי ברכות ט,ב אמרו: בשעה שישראל עושים רצונו של מקום ומוציאים מעשרותיהם כתקנן – "תמיד עיני ה' אלוהיך בה (משגיח על הארץ וממטיר עליה גשמים) מראשית השנה ועד אחרית השנה" (דברים יא,יב) ואינה ניזוקת כלום.
ובבבלי שבת לב,ב אמרו: בעוון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרים מלהוריד טל ומטר... ואם נותנים - מתברכים, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג).
ובבבלי תענית ז,ב אמרו: אמר רב חסדא: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות.
ובבמדבר רבה ח,ד נאמר: "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחרי שנה" (שמואל ב כא) - מהו "שנה אחרי שנה"? - מלמד שהיו שלוש שנים רצופות. כשראה דוד שהתחיל הרעב לבוא בימיו, אמר: בעוון חמישה דברים הגשמים אינם יורדים ...בעוון שאינם נותנים מעשרותיהם כתקנן. מניין? - שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" וגו' (מלאכי ג).
ובמדרש שמואל פרשה כח נאמר: "ויהי רעב בימי דוד" וגו' (שמואל ב כא,א) - ...אמר דוד: שמא אין מעשרים מעשרותיהם כתקנן, שבעוון מעשרות הגשמים נעצרים, דכתיב: "הביאו את כל המעשר" וגו' (מלאכי ג,י).
ובבמדבר רבה יב,יא, בפסיקתא דרב כהנא א,ד, בפסיקתא רבתי פרשה ה ובמדרש משלי פרשה ל נאמר: "מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחופניו" (משלי ל) - מי הוא זה שתפילתו עולה לשמים והיא מורידה גשמים ובזכותו רוחות טובות מנשבות? - זה שהוא מחלק מעשרותיו בחופניו (שחופניו מלאים מעשרות), שהוא מוריד טל ומטר לעולם, וכן הוא אומר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג,י). "מי צרר מים בשמלה" - מי הוא זה שאין תפילתו עולה לשמים ואינה מורידה גשמים? - זה שאינו מחלק מעשרותיו בחופניו (שלא הביא את חופניו מלאים מעשרות), שהוא צורר את המים בעבים ואינם יורדים לארץ.
הרי שהגשמים יורדים בזכות מי שהוא מפריש מעשרות כתקנן, ותפילתו עולה לשמים והיא מורידה גשמים.
• • •
ומספרים עוד: חד בר נש אתא גבי חד מן קריבוי דרבי יניי – בן אדם אחד בא אצל אחד מהקרובים של רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), אמר ליה – אמר לו: רבי, זכה עימי – זכה עימי (זכה על ידי, כלומר, תן לי צדקה, שעני אני). - אמר ליה – אמר לו (קרובו של רבי ינאי): ולא הוה לאבוך פריטין? – וכי לא היו לאביך מעות? (ומכיון שהיו לאביך מעות, אין אתה נצרך לצדקה). - אמר ליה – אמר לו (אותו אדם): לא – לא (לא היו לאבי מעות). - אמר ליה – אמר לו (קרובו של רבי ינאי): גביי אינון מפקדין – אצלי הם (המעות שהיו לאביך) מופקדים (וטול אותם). - אמר ליה – אמר לו (אותו אדם): שמעית עליהון דאינון פרקון (כך הגרסה במסירה מהגניזה) – שמעתי עליהם (על המעות של אבי המופקדים אצלך) שהם פדיון (מעות שפדה בהם מעשר שני, וחלה עליהם קדושת מעשר שני, ואיני יכול ליהנות מהם). - אמר ליה – אמר לו (קרובו של רבי ינאי): כדיי את מצלייא ומתענייא – ראוי אתה להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים), משום שאדם זה, שאינו רוצה ליהנות מהמעות של אביו, אף על פי שהוא עני, בגלל שהם מעות של מעשר שני, נמצא נאמן בעיני ה'.
זכה עימי
בויקרא רבה לד,א נאמר: "אשרי משכיל אל דל" (תהילים מא,ב) - אמר רבי יונה: אשרי נותן לדל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל, הוי מסתכל היאך לזכות בו.
ושם לד,ה נאמר: אמר רבי אחא: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" (קהלת ז,יד) - אם באת רעה לחברך (אם ירד ממעמדו), הוי מסתכל היאך לזכות בו ולפרנסו, כדי שתקבל מתן שכרו. "גם את זה לעומת זה עשה האלוהים" (שם) - עניים ועשירים, כדי שיהיו זוכים אלו עם אלו ויהיו מזכים אלו את אלו (שהעשירים זוכים על ידי הצדקה שעושים עם העניים).
ושם לד,ז נאמר: אמר רבי זעירא: אפילו שיחתם של בני ארץ ישראל תורה היא. הא כיצד? - אדם אומר לחברו: זכי בי, איזדכי בי, זכי גרמך בי (אפילו דרך דיבורם של בני ארץ ישראל מיוסד על דברי תורה, שהעני המבקש צדקה פונה בלשון "זכה בי", כלומר, רכוש לך זכות על ידי, זכה את עצמך בצדקה זו שתיתן לי).
פרקון
בתוספתא מעשר שני ה,א שנו: מצא כלי וכתוב עליו פי, שין, הרי זה שני (פ"י הוא קיצור מ"פרקון" (פדיון), ושי"ן מ"שני").
פרקון הם מעות שפדה בהם מעשר שני, ואם הם פירות פירושו שטעונים פרקון.
ושם ה,ג שנו: מצא כלי חרס וכתוב עליו מעשר עיר, הרי זה מעשר עיר.
ובירושלמי מעשר שני ד,יא אמרו: תני: ב', שי"ן - שני. פ', שי"ן - שני (אם היה כתוב עליו בי"ת או פ"י או שי"ן כולן פירושן שני). מעשר עיר - פרקון (אם היה שם כסף, אנו אומרים שהכוונה שהוא פדיון מעשר שני. ואם היו פירות, אנו אומרים שהכוונה שהם טעונים העלאה לעיר. סתם עיר היא ירושלים ("תוספתא כפשוטה")).
מעות מעשר שני
בתוספתא מעשר שני ד,ד שנו: מפקיד אדם מעשר שני שלו אצל חבר (מדברים כאן במעשר שני אחר החורבן, שאי אפשר היה לאוכלו בירושלים, והיו מפקידים אותו לזמן ארוך, בתקוה שייבנה הבית. ובארץ ישראל לא היו נוהגים לפדות את הכל בשוה פרוטה, כפי שמוכח מהירושלמי מעשר שני ד,א-ב שבזמן התנאים האחרונים והאמוראים הראשונים היו פודים את המעשר בשוויו. ואנו יודעים מהירושלמי תענית א,ד שהיו מפקידים דמי מעשר שני לזמן מרובה ("תוספתא כפשוטה")).
בתוספתא מעשר שני ה,יב שנו: אמר להם (לבנים) אחד: אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל (ואמר: של פלוני הן, של מעשר שני הן) - לא אמר כלום. במקום פלוני, בשדה פלונית - דבריו קיימים. זה הכלל: כל המצוי להם (ואין מצוי למעיד, שאין בידו ליטול את המעות) - לא אמר כלום, כל שאין מצוי להם (אבל מצוי למעיד, שבידו ליטול את המעות) - דבריו קיימים.
וראה בבלי סנהדרין ל,א. במעשה המסופר בירושלמי כאן, לא שמע אותו אדם מהנפקד שהמעות הן של מעשר שני, אלא שמע מעד אחד שהעיד כן, ומכיון שאין המעות מצויות למעיד, לא אמר אותו מעיד כלום, ואף על פי כן לא רצה אותו אדם ליטול את המעות, ולכן אותו אדם נמצא נאמן.
• • •
ומספרים עוד: איתחמי לרבנן – נראה לחכמים (הראו להם מן השמים בחלום, בשעה שהיו צריכים לגשמים), פלן חמרא יצלי ומיטרא נחת – פלוני החמר (נוהג חמור) יתפלל וגשם (יהיה) יורד. שלחון רבנן ואייתוניה – שלחו חכמים (אליו) והביאוהו (כדי לדעת, מדוע ראוי הוא להתפלל על הגשמים). אמרון ליה – אמרו לו (חכמים): מה אומנך? – מה אומנותך (מלאכתך)? - אמר לון – אמר להם: חמר אנא – חמר אני. - אמרין ליה – אמרו לו: ומה טיבו עבדת? – ומה טובה (מעשה טוב) עשית (שראוי אתה להתפלל על הגשמים)? - אמר לון – אמר להם: חד זמן אוגרית חמרי לחדא איתה – פעם אחת השכרתי את חמורי לאישה אחת, והוות בכייה גו איסרטה (איסטרטה) – והיתה בוכה בדרך (כשנהג את חמורו), ואמרית לה – ואמרתי לה: מה ליך? (במסירה מהגניזה: מה עסקיך ומה ליך בכייה) – מה לך (מה קרה לך שאת בוכה)? אמרה לי – אמרה לי: בעלה דהיא (דההיא) איתתא חביש – בעלה של אותה אישה (בעלי) חבוש (בבית האסורים), ואנא בעייא מיחמי מה מיעבד ומפניניה – ואני מבקשת לראות מה לעשות (להשכיר עצמי לזנות) ולהוציאו (מבית האסורים). וזבנית חמרי ויבית (ויהבית) לה טימיתיה – ומכרתי את חמורי (שממנו היתה פרנסתי) ונתתי לה את דמיו (ערכו, מחירו, שוויו), ואמרית לה – ואמרתי לה: הא ליך – הנה לך (קחי לך את הדמים), פניי בעליך ולא תחטיי – הוציאי את בעלך (מבית האסורים בדמים הללו), ולא תחטאי (שלא תשכירי את עצמך לזנות כדי להוציא את בעלך). - אמרין ליה – אמרו לו (חכמים): כדיי את מצלייא ומתענייא – ראוי אתה להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים), משום מעשה טוב זה שעשית, שהצלת את האישה מן החטא.
בירושלמי תענית ג,ג אמרו: בעוון ארבעה דברים הגשמים נעצרים... בעוון מגלי עריות. מניין? - "ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך", מהו עונשו של דבר? - "ויימנעו רביבים ומלקוש לא היה" (ירמיהו ג).
ובמדרש שמואל פרשה כח נאמר: "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה" (שמואל ב כא,א) - אמר דוד: צאו וראו שמא גילוי עריות ביניכם, דכתיב: "ותחניפי ארץ בזנותיך" וגו' "ויימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אישה זונה היה לך" וגו' (ירמיהו ג,ב-ג).
מכאן יש ללמוד, שהגשמים יורדים בזכות מי שהוא מונע עוון גילוי עריות.
אפשר שהיה פלוני החמר ראוי להתפלל על הגשמים, משום שבזכות שפתח את האסורים של בעלה של אותה אישה, יפתח ה' את אוצרו לתת מטר.
• • •
ומספרים עוד: איתחמי לרבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – נראה לרבי אבהו (הראו לו מן השמים בחלום, בשעה שהיו צריכים לגשמים), פנטקקה יצלי ואתי מיטרא – פנטקקה יתפלל ובא גשם (נוסח חלופי כמו במסירה מהגניזה: ומיטרא נחית – וגשם יורד. זה הנוסח המקורי, כי הצורה 'נחת מיטרא' רווחת בירושלמי). שלח רבי אבהו ואייתיתיה – שלח רבי אבהו (אליו) והביאו (כדי לדעת, מדוע ראוי הוא להתפלל על הגשמים). אמר ליה – אמר לו (רבי אבהו): מה אומנך? – מה אומנותך (מלאכתך)? - אמר ליה – אמר לו (פנטקקה): חמש עבירן ההוא גוברא עביד בכל יום – חמש עברות אותו איש (אני) עושה בכל יום. ואלו הן חמש העברות: מוגר זנייתא – משכיר זונות, משפר תייטרון – מייפה ומקשט תיאטרון (מקום להצגת מחזות) (במסירה מהגניזה: משפר תייטרון ומוגר זנייתא), מעיל מניהון לבני – מכניס בגדיהן (של הזונות) לבית מרחץ, מטפח ומרקד קדמיהון – מטפח (מוחא כף) ומרקד לפניהן, ומקיש בבבולייא (בבוליא) קדמיהון – ומכה בתוף לפניהן. - אמר ליה – אמר לו (רבי אבהו): ומה טיבו עבדת? – ומה טובה (מעשה טוב) עשית (שראוי אתה להתפלל על הגשמים)? - אמר ליה – אמר לו (פנטקקה): חד זמן הוה ההוא גברא משפר תייטרון – פעם אחת היה אותו איש (אני) מייפה ומקשט תיאטרון, אתת חדא איתא וקמת לה חורי עמודא בכייה – באה אישה אחת ועמדה לה מאחורי העמוד (בתיאטרון) בוכה, ואמרית לה – ואמרתי לה: מה ליך? (במסירה מהגניזה: מה עסקיך) – מה לך (מה קרה לך שאת בוכה)? ואמרה לי – ואמרה לי: בעלה דההיא איתתא חביש – בעלה של אותה אישה (בעלי) חבוש (בבית האסורים), ואנא בעיא מיחמי מה מעבד ומפנינה (ומפניניה) – ואני מבקשת לראות מה לעשות (להשכיר עצמי לזנות) ולהוציאו (מבית האסורים). וזבנית ערסי ופרוס ערסי ויבית (ויהבית) לה טימיתיה (טימיתון) – ומכרתי את מיטתי ואת מסך (וילון) מיטתי (שמהם היתה פרנסתי) ונתתי לה את דמיהם (ערכם, מחירם, שווים), ואמרית לה – ואמרתי לה: הא ליך – הנה לך (קחי לך את הדמים), פניי בעליך ולא תיחטיי – הוציאי את בעלך (מבית האסורים בדמים הללו), ולא תחטאי (שלא תשכירי את עצמך לזנות כדי להוציא את בעלך). - אמר ליה – אמר לו (רבי אבהו): כדיי את מצלייא ומתענייא – ראוי אתה להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים), אף על פי שאתה בעל עברות, משום מעשה טוב זה שעשית, שהצלת את האישה מן החטא.
אותו איש היה מכונה בשם "פנטקקה", שמשמעו: חמש (פנט) רעות (קקה), על שם חמש העבירות שהיה עושה.
"פנטקקה" משמעו ביוונית: הרשע הגמור. והוא ודאי גם משחק מילים על המילה היוונית פנטה = חמש, על חמש העוולות שהיה עושה ("אהלי יפת", עמוד 155).
רבי אבהו ישב בקיסריה, שהיו בה תיאטרונים. לפי רבי אבהו, הגויים היו מבקרים בתיאטרונים (איכה רבה פתיחתא יז ושם ג,ה). לכן נראה שפנטקקה היה משכיר זונות בתיאטרון לגויים, ועשה כן לצורך פרנסתו. פנטקקה, שהיה ממקומו של רבי אבהו, דר בקיסריה, ואף על פי שדר בכרך שהיו בו זונות, לא חטא.
רב ספרא (אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) דר בקיסריה כמה שנים בזמנו של רבי אבהו (ראה בבלי עבודה זרה ד,א). נראה שהכרך שדר בו רב ספרא ולא חטא (בבלי פסחים קיג,א) היא קיסריה.
• • •
ומספרים עוד: איתחמי לרבנן – נראה לחכמים (הראו להם מן השמים בחלום, בשעה שהיו צריכים לגשמים), חסידא דכפר אימי יצלי ומטרא נחת – החסיד של כפר אימי (יש מזהים את מקומו עם כפר ימה, היא יבנאל (ירושלמי מגילה א,א), במזרח הגליל התחתון) יתפלל וגשם יורד. סלקון רבנן לגביה – עלו חכמים אצלו (כדי שיתפלל על הגשמים). אמרה לון בני בייתיה – אמרה להם אשתו (של החסיד): בטורא הוא יהיב – בהר (בשדה) הוא נתון (יושב, שעסוק שם בעבודתו, ואינו בבית). נפקון לגביה – יצאו (חכמים) אצלו. אמרון ליה – אמרו לו (כדרך שאומרים לפועלים): אישר – יישר כוחך (חזק ואמץ), ולא אגיבון – ולא השיב להם (החסיד על ברכתם, כדרך שמשיבים הפועלים למברכים אותם). יתב מיכול – ישב (החסיד) לאכול, ולא אמר לון – ולא אמר להם (כדרך שאומרים לאורחים): אתון כריכין – בואו וסעדו (עימי). מי עלל – כשנכנס (החסיד מן ההר לביתו), עבד חד מובל דקיסין ויהב גולתא מרום מובלה – עשה משא אחד של עצים ונתן את המעיל (שהיה לבוש) מעל למשא (שנשא עליו, ולא נתן את המשא על המעיל). עאל ואמר לבני בייתיה – נכנס (החסיד לביתו) ואמר לאשתו: אילין רבנן הכא בעיי ניצלי וייחות מיטרא – אלה החכמים כאן מבקשים שנתפלל וירד גשם (ואף על פי שלא אמרו לו, הבין החסיד למה באו החכמים אצלו). ואין אנא מצלי ומטרא נחת, גנאי הוא להון – ואם אני מתפלל (כשהם יודעים שאני מתפלל) וגשם יורד, גנאי הוא להם (שיהיו יודעים שאין הגשם יורד אלא בתפילתי); ואין לא, חילול שם שמים הוא – ואם לא (אם אני מתפלל, כשהם יודעים שאני מתפלל, ואין גשם יורד), חילול שם שמים הוא (יתחלל שם שמים בעיני החכמים, שיהיו יודעים שאין נענים מן השמים לתפילתי). אלא איתיי – אלא בואי, אנא ואת ניסוק ונצלי – אני ואת נעלה (לעליית הבית) ונתפלל (שם, שלא יהיו החכמים יודעים שאני מתפלל). אין נחת מיטרא, אנן אמרין לון: כבר דעבדון שמייא ניסין – אם ירד גשם, אנו אומרים להם (לחכמים): כבר עשו השמים ניסים (וירד גשם, ואין אתם צריכים לי שאתפלל, ולא גנאי הוא להם); ואין לא, אנן אמרין לון: לית אנן כדיי מצלייא ומתענייא – ואם לא (ירד גשם), אנו אומרים להם (לחכמים): אין אנו ראויים להתפלל ולהיענות (ולא חילול שם שמים הוא). וסלקון וצלון ונחת מיטרא – ועלו (החסיד ואשתו לעליית הבית) והתפללו וירד גשם. נחת לגבון – ירד (החסיד) אצלם (אצל החכמים), אמר לון – אמר להם: למה איטרפון רבנן להכא יומא דין? – למה הטריחו חכמים (את עצמם) לכאן היום הזה? - אמרין ליה – אמרו לו: בעיי תצלי וייחות מיטרא – מבקשים אנו שתתפלל וירד גשם. - אמר לון – אמר להם: ולצלותי אתון צריכין? – וכי לתפילתי אתם צריכים? כבר דעבדון שמייא ניסין – כבר עשו השמים ניסים (וירד גשם).
אמרין ליה – אמרו לו (חכמים): למה כד הויתה בטורא אמרינן לך אישר ולא אגיבתינון? – למה, כאשר היית בהר (בשדה), אמרנו לך: "יישר", ולא השבת לנו (על ברכתנו)? - אמר לון – אמר להם: דהוינה עסיק בפעולותיי – מפני שהייתי עסוק בעבודתי (ולא הייתי יכול להתבטל ממנה, ששכיר אני). מה (מילת תמיהה), הוינה מסעה דעתי מן פעלותי?! – וכי הייתי מסיח דעתי (מעביר מחשבתי) מעבודתי (כדי להשיב לכם)?! - אמרין ליה – אמרו לו: ולמה כד יתבת למיכול לא אמרת לן איתון כריכין? – ולמה, כאשר ישבת לאכול, לא אמרת לנו "בואו וסעדו (עימי)"? - אמר לון – אמר להם: דלא הוה גביי אלא פלחי – מפני שלא היה אצלי אלא פרוסתי (פת לחם). מה, הוינא מימור לכון בחנפין?! – וכי הייתי אומר לכם דברי חנופה (כדי למצוא חן בעיניכם ולרמות אתכם)?! - אמרין ליה – אמרו לו: למה כד דאתית למיעול יהבת גולתה מרום מובלה? – למה, כאשר באת להיכנס (מן ההר לביתך), נתת את המעיל (שהיית לבוש) מעל למשא? - אמר לון – אמר להם: דלא הוות דידי – מפני שלא היתה (המעיל) שלי, שאילה הוות דניצלי בה – שאולה היתה (המעיל) כדי שאתפלל בה. מה, הוינא מבזעא יתה?! – וכי הייתי מקרע אותה (את המעיל בעצים שעליו)?! - אמרון ליה – אמרו לו: ולמה כד הווי את בטורא איתתך לבשה מאנין צאין – ולמה, כאשר הווה (נמצא) אתה בהר (בשדה), אשתך לבשה בגדים צואים (מלוכלכים ומזוהמים), וכד דאת עליל מן טורא היא לבשה מאנין נקיין? – ו(למה) כאשר אתה נכנס מן ההר (מהשדה לביתך) היא (אשתך) לובשת בגדים נקיים? - אמר לון – אמר להם: כד דאנא הוי בטורא היא לבשה מאנין צאיין, דלא יתן בר נש עינוי עלה – כאשר אני הווה (נמצא) בהר (בשדה) היא לובשת בגדים צואים, כדי שלא ייתן בן אדם עיניו (יחמוד, יתאווה) עליה, וכד דאנא עליל מן טורא היא לבשה מאנין נקיין, דלא ניתן עיניי באיתא אוחרי – וכאשר אני נכנס מן ההר (מהשדה) היא לובשת בגדים נקיים, כדי שלא אתן עיני (אחמוד, אתאווה) באישה אחרת. - אמרון ליה – אמרו לו: יאות את מצלייא ומתענייא – ראוי אתה להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים), משום חסידותך המופלגת.
המעשה של אותו חסיד מקביל למעשה של אבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל בבבלי תענית כג,א-ב.
בבבלי מכות כד,א אמרו: "פועל צדק" (תהילים טו) - כגון אבא חלקיה.
אבא חלקיה פעל בתפילתו להוריד גשם, שנקרא "צדק" (ראה לעיל הלכה ג), ולכן אבא חלקיה הוא "פועל צדק".
אמרו לו: יישר
בשמות רבה כ,י ובפסיקתא דרב כהנא יא,ב ובפסיקתא רבתי פרשה יט נאמר: אמר רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: אמרין לפעלא טבא: אישר (אומרים לפועל טוב: יישר כוחך).
ברות ב,ד נאמר: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'".
ובתהילים קכט,ח נאמר: "וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם, בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'" (העוברים בדרך היו מברכים את העוסקים בעבודת האדמה: "ברכת ה' (תבוא) אליכם". והמענה לברכת העוברים הוא: "בירכנו (אנו מברכים) אתכם בשם ה'").
עשו השמים ניסים
במדרש תהילים יח,טז נאמר: אמר רבי יוחנן: מעשה ניסים יש בשמים, אדם נוטל כברה וחושר שתיים ושלוש אצבעות, ואינם מספיקים לירד עד שמתערבים זה בזה, ומהלך חמש מאות שנה הגשמים יורדים, ואין טיפה מהם מתערבת (ראה לעיל הלכה ג).
הרי שירידת הגשמים היא מעשה ניסים שהשמים עושים, כמו שאמרו כאן ולהלן ג,ד.
מעיל כדי להתפלל בו
בירושלמי ברכות ד,א אמרו: אחוי דאימיה דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב. אמר ליה: כד תיחמי שימשא בריש דיקלי, תיהב לי גולתי דניצלי מנחתא.
ושם ובירושלמי תעניות ד,א אמרו: אחוי דאימיה דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא. אמר ליה: כד תיחמי שימשא בריש דיקלי, תיהב לי גולתי דניצלי נעילת שערים.
ובבבלי ברכות ל,ב אמרו: רב יהודה מציין נפשיה (רש"י: מקשט עצמו בבגדיו) והדר מצלי.
ובבבלי שבת י,א אמרו: אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא, כי איכא צערא בעלמא - שדי גלימיה (רש"י: משליך אדרתו מעליו, שלא ייראה כחשוב) ופכר ידיה (שילב אצבעות ידיו מצער) ומצלי, אמר: כעבדא קמי מריה. כי איכא שלמא - לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר: "היכון לקראת אלוהיך ישראל" (עמוס ד) (רש"י: התנאה לפניו).
ואף אותו חסיד, שמסופר עליו כאן, שאל מעיל כדי להתפלל בו.
במה אישה יוצאה?
בתוספתא קידושין א,יא שנו: אישה שיש לה בעל, בין שהיא מתקשטת ובין שאינה מתקשטת, אין הכל מסתכלים בה.
ובמדרש תנחומא פרשת 'וישלח' סימן ה ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'וישלח' סימן יב נאמר: רבותינו אומרים: אפילו בחול אינה צריכה / אסורה (אישה) לצאת בהם (בתכשיטיה) לרשות הרבים. למה? - מפני שהעם מסתכלים בה, שהוא פגם לאישה ללכת בשוק כשהיא מקושטת, שלא ניתנו תכשיטים לאישה אלא שתהא מתקשטת בהם בתוך ביתה, שאין נותנים פרצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב.
הרי שיש שמתירים לאישה שיש לה בעל לצאת בשוק כשהיא מקושטת, ויש שאוסרים. ואילו אשתו של אותו חסיד נהגה במידת חסידות, ואפילו בתוך ביתה לא התקשטה בבגדים נאים, כשבעלה אינו בבית.
• • •
במשנה שנינו, שאוכלים ושותים משחשכה.
ובתוספתא תעניות א,ו שנו: כל אלו שאמרו (במשנתנו) אוכלים ושותים משחשכה, מותרים במלאכה ברחיצה ובסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. אוכלים ושותים עד שיאור המזרח, דברי רבי. רבי לעזר בירבי שמעון אומר: עד קריית הגבר. ישן ועמד - אסור מיד.
אומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): מותר לוכל (לאכול) עד שייאור המזרח – מותר למתענים בתעניות אלו לאכול כל הלילה שלפני יום התענית עד שיהיה אור בצד שנראית בו השמש בזריחתה בבוקר, דברי רבי (יהודה הנשיא). רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד קריאת הגבר – מותר לאכול כל הלילה שלפני יום התענית עד זמן קריאת הגבר. אמוראים נחלקו בפירושו של הביטוי "קריאת הגבר". יש מפרשים: קריאת הכרוז במקדש "עמדו כוהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". ויש מפרשים: קריאת התרנגול. הזמן של הארת המזרח הוא הזמן של עליית עמוד השחר, שהוא סוף הלילה ותחילת היום. הזמן של קריאת הגבר הוא קודם לזמן של עליית עמוד השחר.
בבבלי תענית יב,א אמרו: אוכלים ושותים משחשכה. תנו רבנן: עד מתי אוכל ושותה (רש"י: בלילה, כשמתענה למחר, בכל תעניות שהוא אוכל משתחשך)? - עד שיעלה עמוד השחר, דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: עד קרות הגבר.
הוא "האיר המזרח" הוא "עלה עמוד השחר", שהרי גרסו בבבלי בדברי רבי: עד שיעלה עמוד השחר.
יאור המזרח
בירושלמי ברכות א,א ויומא ג,ב אמרו: אמר רבי חנינה: מאיילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ארבעת מיל. ומשיאור המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל.
קווי האור הראשונים שעולים במזרח בסוף הלילה נקראים "איילת השחר". הם הולכים ומתרחבים לאחר שעה עד שנראים כעמוד אור שקוראים לו "עמוד השחר", והוא כשיעור שעה לפני הנץ החמה. עמוד זה נקרא "הארת המזרח".
קריאת הגבר
בירושלמי שקלים ה,א וסוכה ה,ה אמרו: תרגם רב קומי דבית רבי שילה: קרא גברא - אכריז כרוזא. אמרון ליה: קרא תרנגולא.
ובבבלי יומא כ,ב אמרו: מאי קריאת הגבר? - רב אמר: קרא גברא (רש"י: הכריז הממונה על הכרוז, ואמר: עמדו כוהנים לעבודתכם). רבי שילא אמר: קרא תרנגולא.
• • •
כיון שנזכר בדברי רבן שמעון בן גמליאל "קריאת הגבר", פוסקים את דברי הברייתא בתוספתא ומביאים כאן בקיצור ענין אחר הקשור לקריאת הגבר.
בויקרא ו,ב-ג נאמר (בענין הקטרת חלבים ואברים והרמת הדשן): "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ".
ובמשנה יומא א,ח שנו: בכל יום תורמים את המזבח (כוהן תורם את הדשן מעל המזבח) בקריאת הגבר או סמוך לו (סמוך לזמן קריאת הגבר) בין לפניו בין לאחריו.
ובבבלי יומא כ,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: ממשמע (מן הכתוב הראשון) שנאמר: "כל הלילה" (ויקרא ו,ב) איני יודע שהוא עד הבוקר (איני יודע שעד הבוקר לילה הוא)? ומה תלמוד לומר (ומה בא הכתוב השני ללמדנו): "עד הבוקר"? - תן בוקר לבוקרו של לילה (הקדם והשכם להרים את הדשן לפני הבוקר). הלכך, בכל יום תורמים את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו.
מה תלמוד לומר: "עד"? – מה בא הכתוב (בענין תרומת הדשן) "עד הבוקר" ללמדנו? - קריאת הגבר – שבכל יום תורמים את הדשן מעל המזבח בזמן קריאת הגבר.
• • •
וחוזרים לדברי הברייתא בתוספתא: ישן ועמד - אסור – אם ישן וקם ממיטתו בלילה שלפני יום התענית, אסור לאכול, אפילו קודם שיאור המזרח או קודם קריאת הגבר. עד כאן דברי הברייתא. ואומרים: במה דברים אמורים? - בשלא התנה – אם ישן אסור לאכול, אם לא התנה על כך (שיאכל לאחר השינה) מתחילה קודם שהלך לישון, אבל אם התנה - מותר – אם התנה על כך מתחילה קודם שהלך לישון, מותר לאכול עד שיאור המזרח או עד קריאת הגבר.