משנה
משנתנו באה ללמד, מתי מתחילים לשאול את הגשמים בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה.
בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים – מתחילים לשאול את הגשמים בברכת השנים. רבן גמליאל (נשיא הסנהדרין ביבנה ותנא בדור השני) אומר: בשבעה בו – מתחילים לשאול את הגשמים, וזהו חמישה עשר יום אחר החג (סוכות), כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת – שאין לבקש בארץ ישראל גשם עד שיגיע אחרון יהודי בבל, שעלה לרגל לירושלים ושהה שם עד אחרי החג, לגבול ארצו, לפי שיוצאי דרכים מצרים (מצטערים) בגשמים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו, שמתחילים לשאול את הגשמים בשלושה במרחשון, ולא נזכר בה שם התנא שאמרה.
ואומרים: מתניתא דרבי מאיר – המשנה (שנאמר בה ששואלים בשלושה במרחשון) של רבי מאיר (כדעתו). דתני – ששנוי (שנו ברייתא בתוספתא תעניות א,ג): אי זהו זמנה של רביעה (עונת גשמים) ראשונה? - רבי מאיר אומר: הבכירה (המקדימה לרדת) בשלושה במרחשון, והבינונית (הממוצעת) בשבעה בו, והאפילה (המאחרת לרדת) בשבעה עשר בו. רבי יודה (יהודה) אומר: הבכירה בשבעה, והבינונית בשבעה עשר, והאפילה בעשרים ושלשה. רבי יוסה (יוסי) אומר: הבכירה בשבעה עשר, והבינונית בעשרים ושלושה, והאפילה בשלושים יום – אם מרחשון מלא (שלושים יום), ואם מרחשון חסר (עשרים ותשעה ימים) - בראש חודש כסליו (באחד בכסליו), שכן מצאנו שאין היחידים מתחילין להתענות אלא בראש חודש כסליו – היחידים אין מתענים אלא מראש חודש כסליו ואילך, שהיא הרביעה האפילה לדעתו, שכשהגיע זמן האפילה ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים מתענים (להלן בהלכה ד מבואר, מי הם היחידים). מתחילים לשאול את הגשמים כשהגיע זמן הבכירה, ומכיון שלפי משנתנו, מתחילים לשאול בשלושה במרחשון, משנתנו כרבי מאיר, שהרי הוא סובר שהבכירה היא בשלושה.
במשנה להלן שנינו: הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים מתענים. והוא מפני שמשנתנו כרבי מאיר, והרי הוא סובר שהאפילה היא בשבעה עשר.
אפשר שרבן גמליאל, שאמר שמתחילים לשאול את הגשמים בשבעה במרחשון, סבור כרבי יהודה, שאין זמן הבכירה עד שבעה במרחשון. ומה שאמרה המשנה: "כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת" הוא הטעם לדחיית שאלת הגשמים, אבל אין הוא הנימוק לזמן התחלת השאלה בשעת המקדש. כך יש לומר גם לדעת מי שאומר במשנה, שמתחילים לשאול בשלושה במרחשון.
בבבלי תענית ו,א אמרו: רביעה ראשונה - לשאול (רש"י: מכאן ואילך), שלישית - להתענות (רש"י: שאם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית אפילו פעם אחת - מתענים היחידים שני וחמישי ושני).
• • •
אמר רבי אבמרי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אחוי דרבי יוסי – אחיו של רבי יוסי (האמורא): הכל מודים בשבעה עשר – כל התנאים שנחלקו בזמנה של רביעה מסכימים ששבעה עשר במרחשון הוא זמן ירידת גשמים, שהוא זמן כימה (קבוצת כוכבים במזל שור) לשקע (לשקוע) – ביום הזה כימה שוקעת בתחילת היום, שבו ירד מבול לעולם – ביום הזה התחיל לרדת מבול בימי נח, ולכן כל התנאים בברייתא נקבו ביום הזה כאחד מזמני הרביעה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו" (בראשית ז,יא) – הרי ששבעה עשר במרחשון (החודש השני) היה היום הראשון של המבול.
בסדר עולם רבה פרק ד נאמר: רבי יהושע אומר: "בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש" (בראשית ז,יא) - זה אייר, שהוא שני לניסן שבו נברא העולם, ובו כימה שוקעת, ולפי ששינו את מעשיהם לפני המקום, שינה עליהם סדרי בראשית. רבי אליעזר אומר: "בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש" - זה מרחשון, שהוא שני לתשרי שבו נברא העולם, ובו כימה עולה, והוא זמנה של רביעה.
ובבבלי ראש השנה יא,ב אמרו:
גרסת רש"י: תניא: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש" (בראשית ז). רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטים, ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם. רבי אליעזר אומר: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם.
גרסת בעלי התוספות: תניא: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש" (בראשית ז). רבי אליעזר אומר: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטים, ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם. רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם.
מהירושלמי כאן מוכח כגרסת בעלי התוספות, שבשבעה עשר במרחשון כימה שוקעת ביום.
כימה
בחודש אייר כימה עולה בתחילת היום ושוקעת בסוף היום. בחודש מרחשון כימה עולה בסוף היום ושוקעת בתחילת היום.
בבמדבר רבה י,ח נאמר: כל שעה שכימה נראית ברקיע אין עקרב נראה ברקיע, ומשעקרב נראה אין כימה נראית.
ובאליהו רבה פרשה ב נאמר: וכי מה טיבה של אותה כימה? - שהיא שבעה כוכבים ברקיע וכולם סמוכים זה לזה.
ובאוצר המדרשים עמוד תעד נאמר: כימה - בעת שהיא שוקעת (ביום) חורשים את הארץ לזרוע אותה, וכשהיא עולה (ביום) עת הקציר היא.
• • •
ואומרים: אמר רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): הלכה כמי שהוא אומר בשלושה במרחשון שואלין את הגשמים.
ושואלים: ולמה לא אמר כרבי מאיר? – מדוע לא אמר האומר, שהלכה כרבי מאיר (בברייתא)? והרי המשנה שנאמר בה ששואלים בשלושה במרחשון היא כרבי מאיר, כאמור לעיל!
ומשיבים: אית תניי תני ומחלף – יש תנא השונה ומחליף (שונה את הברייתא בתוספתא בגרסה הפוכה), ששונה דברי זה בשמו של זה ודברי זה בשמו של זה, ולפי תנא זה, לא אמר רבי מאיר, שהבכירה היא בשלושה במרחשון ומתחילים לשאול בשלושה במרחשון, ולכן אמר האומר, שהלכה כמי שהוא אומר בשלושה במרחשון שואלים את הגשמים, ולא אמר, שהלכה כרבי מאיר.
הלכה זו נאמרה בשעת המקדש, כאמור לעיל בהלכה ב, אבל בזמן הזה מתחילים לשאול את הגשמים משמיני עצרת ואילך.
בבבלי תענית ו,א הביאו את הברייתא בתוספתא ואמרו: אמר רב חסדא: הלכה כרבי יהודה (רש"י: דאמר בכירה בשבעה במרחשון, ואז מתחילים לשאול). אמימר מתני לה להא שמעתא דרב חסדא אהא, דתנן: בשלושה במרחשון שואלים את הגשמים, רבן גמליאל אומר: בשבעה בו. אמר רב חסדא: הלכה כרבן גמליאל.
ושם ד,ב ו-י,א אמרו: אמר רבי אלעזר: הלכה כרבן גמליאל (רש"י: דאינו שואל עד שבעה במרחשון).
לפי הירושלמי, אמר רבי אלעזר, שהלכה כמי שאמר ששואלים בשלושה במרחשון. ואילו לפי הבבלי, אמר רבי אלעזר, שהלכה כמי שאמר ששואלים בשבעה במרחשון. ושמא היה מי שאמר בשם רבי אלעזר, שהלכה כרבי מאיר, ומכיון שיש מי ששנה והחליף דברי התנאים בברייתא בתוספתא, כאמור בירושלמי כאן, נמצא שאמר רבי אלעזר, שהלכה כמי שאמר ששואלים בשבעה במרחשון, כרבן גמליאל.
• • •
במשנה ברכות ט,ב שנינו: על הגשמים (אם ירדו גשמים) - אומר "ברוך הטוב והמטיב".
ושואלים: כמה גשמים ירדו ויהא אדם צריך לברך ("הטוב והמטיב")?
ומשיבים (שלוש תשובות): אמר רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתחילה – בתחילת ירידת גשמים, שלא ירדו עדיין גשמים באותה שנה, וירדו בראשונה (רביעה ראשונה), כדי רביעה (רוִייה, הרווית הקרקע במים) – אם ירדו במידה שיש בהם להרוות במים את הקרקע, צריך לברך, ושיעור זה יתבאר להלן, ובסוף – כשכבר ירדו גשמים באותה שנה ופסקו, וירדו שוב (רביעה שנייה ואילך), כדי שידוחו (הגרסה במקבילה בירושלמי ברכות ט,ב: שיודחו) – אם ירדו במידה שיש בהם לשטוף במים את פני הקרמיד – השטח החיצון הגלוי של הרעף (לבנה דקה לעשיית גגות), צריך לברך.
בתוספתא כלים (בבא קמא) ב,ג נזכרים "קרמודים" (רעפים). ובספרא 'מצורע' ו,ד נזכרים "קרומדים". מקור המילה 'קרמיד' ביוונית.
אמר רבי יניי בירבי ישמעאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתחילה כדי רביעה – כאמור, ובסוף כדי שתִּשָרֶה המגופה – אם ירדו גשמים במידה שיש בהם לרכך ולהמס את הכיסוי של חרס שעל פי חבית, צריך לברך. ושואלים: ויש מגופה נשרית (מתרככת, נמסה)? – שאף על פי שגשמים יורדים, אין המגופה מתרככת ונמסה במים, היות והמגופה נתונה על פי החבית באוצר. - ומשיבים: אלא – פרש הדבר: רואין אותה כאילו היא שרוייה (שקועה במים) – אם ירדו במידה, שאילו המגופה שקועה במים שירדו, יש בהם לרכך ולהמס אותה, צריך לברך.
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני), אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – לפי רבי יוסי, רב יהודה הוא בעל המאמר, ולפי רבי יונה, שמואל הוא בעל המאמר ורב יהודה אמר בשמו: כתחילה כדי רביעה – כאמור, ולבסוף אפילו כל שהוא – אפילו ירדו קצת, צריך לברך.
בבראשית רבה יג,טו נאמר: כמה גשמים יורדים ויהא אדם צריך לברך? - רבי יוסי בשם רב יהודה, רבי יונה רב יהודה בשם שמואל: בתחילה כדי רביעה, ולבסוף כל שהם. רבי חייה בשם רבי יוחנן: בתחילה כדי רביעה, ובסוף כדי שידחו פני הקרמיד. רבי יניי בר ישמעאל בשם ריש לקיש: בתחילה כדי רביעה, ובסוף כדי שתשרה המגופה. והלא כמה גשמים יורדים ואין המגופה נשרית? - אלא תהא נראית כאילו שרויה.
השיעור של 'כדי שיודחו פני הקרמיד' גדול מהשיעור של 'כל שהוא', והשיעור של 'כדי שתשרה המגופה' גדול מהשיעור של 'כדי שיודחו פני הקרמיד'.
• • •
בתוספתא תעניות א,ד שנו: כמה גשמים יורדים ויהא בהם כדי רביעה? ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בשיעור זה. ומביאים ברייתא זו להלן.
ואומרים: אמר רבי יוסה בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): להפסק תענית נאמרה – הברייתא הזו לא נאמרה לענין ברכת גשמים, אלא נאמרה לענין הפסק תענית, שאם לא ירדו גשמים, והתחילו להתענות בתעניות שגזרו בית דין על הציבור, אם ירדו גשמים כדי רביעה, מפסיקים את התעניות, שהרי נענו מן השמים.
ומספרים: רבי חזקיה ורבי נחום (במקבילה בירושלמי ברכות: תנחום) ורב אדא בר איכומא (במקבילה בברכות: בר אבימי. - אמוראים ארץ ישראלים בדור הרביעי) הוון יתיבין – היו יושבים. אמר רבי נחום לרב אדא בר איכומא: לא מסתברא לברכה נאמרה? – האם לא מתקבל על הדעת שהברייתא הזו נאמרה לענין ברכת גשמים? - אמר ליה – אמר לו (רב אדא בר אבימי לרבי נחום): אין – הן (לברכה נאמרה). [(הוסף על פי המקבילה בברכות) אמר רבי חזקיה לרב אדא בר אבימי: לא מסתברא להפסֵיק תענית נאמרה? – האם לא מתקבל על הדעת שהברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית? - אמר ליה – אמר לו (רב אדא בר אבימי לרבי חזקיה): אין – הן (להפסק תענית נאמרה).] אמר ליה – אמר לו (רבי חזקיה לרב אדא בר אבימי): ולמה אמרת ליה אכין? – ולמה אמרת לו (לרבי נחום) כך (שלברכה נאמרה)? - אמר ליה – אמר לו (רב אדא בר אבימי לרבי חזקיה): דהוא נהיג בשיטת רביה – (משום) שהוא (רבי נחום) נוהג בשיטת רבו (ומכיון שרבו של רבי נחום סבור, שלברכה נאמרה, לכן אמרתי לו כך).
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) לרבי חזקיה: מנו (=מַן הוא) רביה? – מיהו רבו (של רבי נחום)? - אמר ליה – אמר לו (רבי חזקיה לרבי מנא): רבי זעורא. - אמר ליה – אמר לו (רבי מנא לרבי חזקיה): ואנן (=והא אנן) אמרין – והרי אנו אומרים: אמר רבי יוסה בשם רבי זעורה: להפסק תענית נאמרה! – הרי שרבי זירא סבור, שהברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית, ולא נאמרה לענין ברכה, וזה שלא כדברי רב אדא בר אבימי, שאמר שרבי זירא, רבו של רבי נחום, סבור, שלברכה נאמרה.
• • •
אומרים: רב יהודה בר יחזקאל (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר: הכין הוה יחזקאל אבא – כך היה יחזקאל אבי מברך (הגרסה במקבילה בברכות: רב יהודה בר יחזקאל אמר: אנא מברך) על ירידת גשמים: יתגדל ויתקדש ויתברך ויתרומם שמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת (שאתה) מוריד לנו, שאת (שאתה) ממניען זו מזו – מונע את טיפות הגשם מלנגוע זו בזו, ומפריד אותן זו מזו, שלא יתערבו וירדו בשטף; ומניין שה' ממניען זו מזו? - שנאמר (בסיפור נפלאות אלוהים בהורדת גשמים): "כי יְגָרַע נטפי מים, יזוקו מטר לאידו" (איוב לו,כז) – "יגרע נטפי מים" - ה' מטיף מן השמים לארץ את טיפות מי הגשמים, "יזוקו מטר לאדו" - ייצקו וישפכו את המטר לתוך עננו, כדי שיסתנן שם, שהענן משמש מסננת, שבה המים עוברים. ופירשו כאן "יגרע" מלשון הפרדה והפרטה (חלוקה והבדלה), והמתרגם תרגם: "יגרע" - ימנע, כמה דאת אמר – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בענין הקדשת שדה אחוזה): "ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחישב לו הכוהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך" (ויקרא כז,יח) – אם המקדיש יקדיש את שדהו לאחר שנת היובל ויפדו אותה, ייגרע מן הערך המלא לארבעים ותשע השנים שבין יובל ליובל. ואונקלוס תרגם: "ונגרע" - ויתמנע. ולפי מה שפירשו כאן, כוונת הכתוב "ונגרע מערכך" היא שיחלקו את הערך המלא של חמישים שקל כסף לארבעים ותשע שנים, שהוא שקל ופונדיון לשנה, והפודה ישלם סכום זה בעד כל שנה מהשנים שיישארו מארבעים ותשע השנים עד שנת היובל. הרי שלמילים "יגרע" ו"ונגרע" אותו מובן (ואין מובן המילה "ונגרע" - יופחת, ינוכה).
אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אבוי דרבי מתניה – אביו של רבי מתניה (במקבילה אין מילים אלו): ולא עוד אלא – לא זו בלבד, אלא גם זו ה' עושה בגשמים, שהוא מורידן במידה – בשיעור הראוי, לא פחות ולא יותר ממה שהעולם צריך; ומניין שה' מורידן במידה? - שנאמר (בתיאור חכמת אלוהים המתגלית בפלא של הורדת גשמים): "ומים תיכן במידה" (איוב כח,כה) – וכתוב אחריו: "בעשותו למטר חוק", שה' קובע לפי מידה את שיעור המים, שמהם הוא עושה את המטר.
ומספרים: רבי יוסה בר יעקב (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) סלק מבקרה לרבי יודן מוגדליא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) – עלה לבקר את רבי יודן (שהיה חולה) שמן מגדל (יישוב בחוף הכינרת ולרגלי הרי הגליל התחתון). עד דהוא תמן נחת מיטרא – בעוד שהוא שם ירד גשם. שמע קליה אמר – שמע (רבי יוסה בר יעקב) את קולו (של רבי יודן) אומר (מברך על ירידת גשמים): אלף אלפים וריבי רבבות ברכות והודאות (על פי המקבילות) אנו חייבין להודות לשמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת (שאתה) מוריד לנו, שאת (שאתה) גומל (משלם) טובה לחייבים (לחוטאים) – אף על פי שאינם זכאים לגמול טוב. אמר ליה – אמר לו (רבי יוסה בר יעקב לרבי יודן): הדא מנן לך? – זו (הברכה) מניין לך? - אמר ליה – אמר לו: הכין הוה – כך היה רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) רבי (במקבילה אין מילה זו) מברך על ירידת גשמים.
בבראשית רבה יג,טו נאמר: כיצד הוא צריך לברך? - כהדא דתנינן: על הגשמים ועל בשורות טובות הוא אומר: ברוך הטוב והמטיב. רבי ברכיה בשם רבי לוי מייתי לה מהכא: "מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק" (משלי כה,כה) - מה שמועה טובה - ברוך הטוב והמטיב, אף מים קרים - הטוב והמטיב.
רב יהודה אמר: כדין מברך יחזקאל אבא: יתברך יתרומם ויתגדל שמך על כל טיפה וטיפה שאתה מוריד לנו, שאת ממניען אלו מאלו. רבי יודן ברבי שמעון אומר: שהוא מורידן במידה - "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז) (שגורע ומצמצם את טיפות הגשם לפי מידה וערך), היך מה דאת אמר: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז,יח). רבי יוסי בר יעקב סלק מבקרה לרבי יודן מגדלאה, שמע קליה מברך: אלף אלפים וריבי רבבות ברכות והודאות אנו צריכים להודות לשמך על כל טיפה וטיפה שאתה מוריד לנו, שאתה משלם טובה לחייבים. אמר ליה: כך היה רבי סימון מברך.
ובדברים רבה ז,ו נאמר: "יפתח ה' לך" - ראה כמה גדול ירידת גשמים, - רב יהודה בר יחזקאל אמר: [אבי,] בשעה שהיה רואה את הגשמים יורדים, היה מברך: יתפאר ויתגדל ויתקדש ויתברך שמו של מי שאמר והיה העולם, שהוא ממנה אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכים על כל טיפה וטיפה שיורדת. למה? - מכאן ועד הרקיע מהלך חמש מאות שנה, והגשמים יורדים ואין טיפה מתערבת בחברתה.
בבבלי תענית ו,ב אמרו: אמר רבי אבהו: מאימתי מברכים על הגשמים ("הטוב והמטיב")? - משיצא חתן לקראת כלה (רש"י: שירדו כל כך שכשטיפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה). מאי מברך? - אמר רב יהודה: מודים אנחנו לך ה' אלוהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו. ורבי יוחנן מסיים בה הכי: "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו" כו', עד "הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך, ברוך אתה ה' רוב ההודאות".
ממניען זו מזו ומורידן במידה
בבראשית רבה ד,ה נאמר: מעשה ניסים יש בדבר (של ירידת גשמים), אדם כובר (מנפה) חיטים או תבן בכברה (נפה), עד שלא ירדו (הגרגרים הנוטפים מנקבי הכברה) שתיים ושלוש אצבעות (למטה מן הנקבים) הם מתערבים (אלו באלו), ואלו (טיפות הגשם, הבאות מן המים העליונים) מהלך כמה שנים (יורדים מהלך כמה שנים) ואינם מתערבים (אלו באלו).
ובויקרא רבה טו,א נאמר: "ומים תיכן במידה" (איוב כח,כה) - אמר רבי יודן בירבי ישמעאל: אפילו גשמים שהם יורדים לעולם אינם יורדים אלא במידה. מה טעמא? - "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז), כמה דאת אמר: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז,יח).
ובמדרש תהילים יח,טז נאמר: אמר רבי יוחנן: מעשה ניסים יש בשמים, אדם נוטל כברה וחושר שתיים שלוש אצבעות, ואינם מספיקים לירד עד שמתערבים זה בזה, ומהלך חמש מאות שנה הגשמים יורדים (שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה), ואין טיפה מהם מתערבת, והיינו דכתיב: "ייתן אוכל למכביר" (איוב לו,לא) (דורש 'מכביר' מלשון כברה). רב יהודה בר יחזקאל אמר: כך היה אבא מברך על הגשמים: יתברך ויתקדש שמיה דקודשא בריך הוא, שהן אלפי אלפים וריבי רבבות של טיפים, ואין טיפה נוגעת בחברתה כמלא נימא (כעובי שערה דקה), שנאמר: "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז).
ובבבלי תענית ט,ב ובבראשית רבה יג,י ובמדרש תהילים יח,טז נאמר: ומאיכן הארץ שותה (את מי הגשמים)? - ...רבי יהושע אומר: ממים העליונים, דכתיב: "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא,יא), והעננים מתגברים (עולים) מן הארץ ועד לרקיע, ומקבלים אותם (את המים) כמפי הנוד (נאד, שק של עור לנוזלים), דכתיב: "יזוקו מטר לאדו" (איוב לו,כז) (השמים יוצקים את מי המטר אל האד-הענן, או שדרשו "יזוקו" לשון 'זיק'=נאד), וחושרים אותם (מפרידים את המים לטיפות ומזילים אותם) על גבי קרקע כמין כברה, ואין טיפה נוגעת בחברתה, דכתיב: "חשרת מים עבי שחקים" (שמואל ב כב,יב).
יחזקאל
יחזקאל, אביו של רב יהודה, נקט את מטבע התפילה "יתגדל ויתקדש", שמיוסד על פי דברי ה' ליחזקאל הנביא: "והתגדלתי והתקדשתי" (לח,כג). בכתוב שלפניו נאמר, שבאחרית הימים יעניש ה' את גוג וימטיר על חילו גשם שוטף, ולכן ראוי לומר על ירידת גשמים: "יתגדל ויתקדש", כרמז שלעתיד לבוא יתגדל ויתקדש שמו של ה' על ידי גשם.
"ונגרע"
בבבלי שבת עז,ב אמרו: איבעיא להו: גראינים או גרעינים? - אמר רבא בר עולא: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז) (רש"י: והגרעינים זורקים ונגרעים מתוך האוכל).
הגרעינים נקראים כך על שום שמפרידים אותם מתוך האוכל. והביאו את הכתוב "ונגרע מערכך", משום שבכתוב זה מובנו של השורש 'גרע' - לחלק (להפריד לחלקים), ולא הביאו כתובים אחרים שנזכר בהם השורש הזה, משום שבהם מובנו של השורש הזה שונה. בלשון חכמים גרעין נקרא 'פרידה'.
עלה לבקר
הלשון 'עלה לבקר' (וכן 'הלך לבקר' או 'נכנס לבקר') משמש בדברי חכמינו לביקור חולים.
• • •
לעיל אמרו: כמה גשמים ירדו ויהא אדם צריך לברך? - כתחילה כדי רביעה (רוִייה, הרווית הקרקע במים).
ושונים ברייתא (בתוספתא): וכמה גשמים ירדו ויהא בהם כדי (שיעור של) רביעה – שיהא אדם צריך לברך? - מלא (כמות הממלאת) כלי מחזיק (מכיל) שלשה טפחים – לפי גרסה זו, כמות הגשמים שירדו תלויה בצורת הכלי, ואם כן, נתת דבריך לשיעורים. ויש גורסים: 'מלוא כלי מחרשה שלושה טפחים' - כל שיעורו של יתד המחרשה שהוא שלושה טפחים, שהמחרשה מעמיקה לחרוש בקרקע כדי שלושה טפחים, ואם ירדו גשמים והרוו את הקרקע בעומק שלושה טפחים, יש בהם כדי רביעה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בתחילה - טפח, ובשנייה - טפחיים (שני טפחים), ובשלישית - שלשה טפחים – רבי יהודה נתן שיעורים לכל רביעה ורביעה. ברביעה ראשונה, שהקרקע יבשה, אם הרוו הגשמים את הקרקע עד לעומק טפח, צריך לברך. וברביעה שנייה, שהקרקע רוויה טפח מרביעה ראשונה, אם הרוו הגשמים עוד טפח עד לעומק שני טפחים, צריך לברך. וברביעה שלישית, שהקרקע רוויה שני טפחים מרביעה ראשונה ושנייה, אם הרוו הגשמים עוד טפח עד לעומק שלושה טפחים, צריך לברך.
לפי האמוראים לעיל, הברייתא הזו נאמרה לענין ברכת גשמים (כפי שנתפרש כאן). אבל לפי רבי זירא, הברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית.
בתוספתא תעניות א,ד שנו: כמה גשמים יורדים ויהא בהם כדי רביעה? - מלוא כלי של שלושה טפחים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ראשונה - טפח, שנייה - טפחיים, ורביעה - שלושה טפחים.
ובבראשית רבה יג,יג נאמר: כמה גשמים יורדים ויהא בהם כדי רביעה? - כמלוא כלי (יש נוסחאות: כלי מחרשה) של שלושה טפחים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בקשה (בקרקע קשה) - טפח, ובבינונית - טפחיים, ובשבֵיעה (בקרקע שבעת מים ורכה) - שלושה טפחים.
יש גורסים בתוספתא: "ושבֵיעה", כמו בבראשית רבה, במקום: "ורביעה". ואף "רבֵיעה" בתוספתא פירושה: ארץ רוויה. אפשר לפרש את המסורות הדומות בדברי רבי יהודה באופן זה: ברביעה ראשונה, שהאדמה חרבה וצמאה, כשחדרו לעומק טפח היא רביעה; וברביעה שנייה, שהאדמה בינונית, צריך שני טפחים; וברביעה שלישית, שהאדמה כבר שבעה ורוויה, צריך שיחדרו לעומק שלושה טפחים ("תוספתא כפשוטה").
לפי הפירוש הזה בדברי רבי יהודה, הפירוש של דברי האמוראים, הסבורים שהברייתא הזו נאמרה לענין ברכת הגשמים, שאמרו לעיל "כתחילה כדי רביעה, אבל לבסוף..." הוא: "כתחילה" - בעונת הגשמים הראשונה (היורה), שיש בה שלוש רביעות (רביעה ראשונה, שנייה ושלישית), "לבסוף" - לאחר עונת הגשמים הראשונה.
ולפי פשוטו, לא נזכרו השיעורים אלא להגדרת הרביעות, ואם ירדו בפעם הראשונה גשמים פחות מטפח, אין כאן רביעה, ומה שבא אחריה היא רביעה ראשונה, והשלישית היא שנייה, ואם ירדו בכל הרביעות האלו פחות מכשיעור מתחילים להתענות ("תוספתא כפשוטה"). לפי זה, נאמרה הברייתא הזו לענין התחלת תענית יחידים.
ואפשר לפרש את המסורות הדומות בדברי רבי יהודה באופן זה: בראשונה - קרקע שלא נעבדה והיא קשה; ובשנייה - קרקע שהיא שנייה לה בקושי; ובשלישית - קרקע שנחרשה והיא רכה.
לפי הפירוש הזה בדברי רבי יהודה, אפשר לומר, שנאמרו כל השיעורים הללו ברביעה ראשונה, והפירוש של דברי האמוראים, הסבורים שהברייתא הזו נאמרה לענין ברכת הגשמים, שאמרו לעיל "כתחילה כדי רביעה, אבל לבסוף..." הוא: "כתחילה" - ברביעה ראשונה, "לבסוף" - ברביעה שנייה ואילך (כפי שנתפרש לעיל).
בבבלי תענית כה,ב אמרו: תנו רבנן: עד מתי יהיו גשמים יורדים ויהיו ציבור פוסקים מתעניתם (רש"י: דתנן: עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרים כו', אבל נענו - שוב אין צריכים להתענות)? - כמלוא ברך (רש"י: הוא הכלי שחורשים בו, ומבריכים אותו סמוך לקרקע כשחורשים בו) המחרשה (רש"י: אם טשטשו הגשמים בעומק הקרקע כשיעור שורת מענית (תלם) המחרשה), דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בחרבה (רש"י: קרקע יבשה) - טפח (רש"י: כיון שחרבה היא ונכנסו בה הגשמים טפח - ודאי רוב גשמים ירדו), בבינונית - טפחיים, ובעבודה (רש"י: חרושה, שנכנסים בה גשמים הרבה) - שלושה טפחים (רש"י: דאפילו בגשמים מועטים נכנסים בה טפח או טפחיים).
לפי הבבלי, נאמרו השיעורים הללו לענין הפסק תענית, שהרי הביאו את הברייתא בלשון זו: "עד מתי יהיו גשמים יורדים ויהיו ציבור פוסקים מתעניתם?", וזה כדברי רבי זירא בירושלמי לעיל, שהברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית.
אם הברייתא הזו נאמרה לענין הפסק תענית, יש לפרש את דברי רבי יהודה באופן זה: בראשונה - קרקע שלא נעבדה והיא קשה. ובשנייה - קרקע שהיא שנייה לה בקושי. ובשלישית - קרקע שנחרשה והיא רכה. כך פורשו דברי רבי יהודה בבבלי, שהרי הביאו את דבריו בברייתא בלשון זו: "בחרבה... בבינונית... ובעבודה...".
בבבלי הביאו את דברי רבי מאיר בברייתא בלשון זו: "כמלוא ברך המחרשה", ומזה מוכח שהגרסה הנכונה בדבריו היא: "'מלוא כלי מחרשה".
ובבבלי תענית ו,ב אמרו: אמר רבי אבהו: רביעה ראשונה - כדי שתרד בקרקע טפח (רש"י: אם באים כל כך שנמס הקרקע בעומק טפח - יפים הם, ואין צריך להתענות (כשיגיע זמן רביעה שלישית, אף על פי שלא ירדו עוד עד זמן זה)), שנייה - כדי לגוף פי חבית (רש"י: ששותה מן המים עד שנעשה תחוח (רך, מפורר) כל כך שיכול לעשות מגופת חבית בלא תוספת מים).
רבי אבהו, שנקט ברביעה ראשונה טפח, דיבר בקרקע יבשה וחרבה, וכדעת רבי יהודה. והשיעור שנקט ברביעה שנייה הוא מעין דברי רבי שמעון בן לקיש לעיל. מדברי רבי אבהו נשמע, שהפירוש של דברי האמוראים בירושלמי שאמרו "כתחילה כדי רביעה, אבל לבסוף..." הוא: "כתחילה" - ברביעה ראשונה, "לבסוף" - ברביעה שנייה.
• • •
תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר: אין לך טפח שהוא יורד מלמעלן, שאין הארץ מעלה טפחיים כנגדו – כשמי הגשמים היורדים מלמעלה (מן השמים) נכנסים בעומק האדמה בשיעור טפח, מי התהום שמתחת לקרקע עולים לעומתם בשיעור שני טפחים. וכל טפח וטפח שמי הגשמים נכנסים בעומק האדמה עוד, מי התהום עולים עוד טפחיים. ומי הגשמים ומי התהום יחד מצמיחים את הזרעים. ומה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח) – תהום קורא לחברו לעלות, למשמע קול זרמי המים היורדים מן השמים (מי הגשמים). הרי שכנגד כל צינור וצינור מלמעלה שני תהומות עולים מלמטה, ומכאן שהתהום עולה בשיעור כפול.
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): המים העליונים זכרים – המים שמעל לרקיע, שמהם יורדים גשמים, הם כזכרים, והתחתונים נקבות – המים שמתחת לארץ, מי התהומות, הם כנקבות. במדרשים נוסף: המים העליונים אומרים למים התחתונים: "קבלו אותנו", והם מקבלים אותם (כנקבה שמקבלת את הזכר). ונדרש דבר זה מהפסוק: "תהום (מים עליונים) אל תהום (מים תחתונים) קורא לקול צינוריך". מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: "הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק, תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד, אני ה' בראתיו" (ישעיהו מה,ח) – הכתוב הזה מדבר על הנפלאות של ירידת הגשמים. "הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק" - ה' מצוה על השמים ואומר להם להוריד גשמים מלמעלה. "תפתח ארץ" – ה' מצוה על הארץ לפתוח את פיה לקבל את מי הגשמים, כנקבה הזאת שהיא פותחת את פיה של מטה לפני הזכר – לקבל את הזרע. "ויפרו ישע" - זו פרייה ורבייה – השמים והארץ פרים ורבים כזכר ונקבה, שעל ידי הגשמים היורדים מן השמים, הארץ מולידה ומצמיחה, "וצדקה תצמיח יחד" - זו ירידת גשמים – הגשם היורד מן השמים מצמיח את יבול הארץ (הגשם נקרא בכתוב הזה 'צדק' ו'צדקה'). "אני יי' בראתיו" - לכך בראתיו – את הגשם, לתיקונו וליישובו של עולם – שהגשם משפיע טובה לעולם ומצמיח את הארץ.
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), ותני לה – וגם שנה אותה (את המימרה) בשם רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): ולמה נקרא שמה (של עונת הגשמים) רביעה? - שהיא רובעת (בועלת, מפרה) את הארץ – שהגשם נותן בארץ את הכוח ללדת ולהצמיח.
בתוספתא תעניות א,ד שנו: אמר רבי שמעון בן לעזר: אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה, שאין הארץ פולטת כנגדו טפחיים, וכן הוא אומר: "תהום אל תהום קורא" וגו'. למה נקרא [שמה] רביעה? - שרובעת את הארץ.
ובבבלי תענית כה,ב אמרו: תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין לך טפח שיורד מלמעלה, שאין תהום עולה לקראתו טפחיים (רש"י: כשנכנסו הגשמים בעומק הקרקע טפח - תהום עולה ומתגבר שני טפחים, ואף על גב דסומכא דארעא אלפא גרמידי (סוכה נג,ב) - אפילו הכי רטיבותא מהניא). - והא תניא: שלושה טפחים (רש"י: תהום יוצא לקראתו שלושה טפחים)! - לא קשיא: כאן (רש"י: הא דקתני טפחיים ותו לא) - בעבודה (רש"י: דאף על גב דנכנסו בקרקע טפח, פורתא הוא דנחית, ואהכי לא נפיק תהום לקבליה שלושה טפחים, אלא פורתא, טפחיים), כאן - בשאינה עבודה (רש"י: דכי נכנסו בה טפח, טפי הוא דנחית, ונפיק תהום לקבליה שלושה טפחים).
ובבראשית רבה יג,יג נאמר: אמר רבי שמעון בן אלעזר: אין לך טפח יורד מלמעלן שאין הארץ מעלה כנגדו טפחיים. מאי טעמא? - "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח). אמר רבי לוי: המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות, והם אומרים אלו לאלו: קבלו אותנו, אתם ברייתו של הקב"ה ואנו שלוחיו. מיד הם מקבלים אותם. הדא הוא דכתיב: "תפתח ארץ" (ישעיהו מה,ח) - כנקבה זו שהיא פותחת לזכר, "ויפרו ישע" (שם) - שהם פרים ורבים, "וצדקה תצמיח יחד" (שם) - זו ירידת גשמים, "אני ה' בראתיו" (שם) - לכך בראתיו, לתיקונו של עולם וליישובו.
ובמדרש זוטא קהלת פרשה א ובמדרש תהילים מב,ה נאמר: אמר רבי לוי: כתיב: "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח) - המים העליונים אומרים: אנו זכרים, והתחתונים אומרים: אנו נקבות. ובשעה שהם יורדים, אומרים אלו לאלו: אתם בריותיו של הקב"ה, ואנו שלוחיו, קבלו אותנו בסבר פנים יפות. הדא הוא דכתיב: "תפתח ארץ" (ישעיהו מה,ח) - כנקבה זו שפותחת לזכר. "ויפרו ישע" (שם) - שהם פרים ורבים ומביאים ישועה לעולם. "וצדקה תצמיח יחד" (שם) - זו ירידת גשמים. "אני ה' בראתיו" (שם) - ליישובו ולתיקונו של עולם.
ובבבלי תענית ו,ב אמרו: מאי לשון רביעה? - אמר רבי אבהו: שרובעת את הקרקע, כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: מטרא בעלה דארעא, שנאמר: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה (רש"י: כאדם שמוליד) והצמיחה" (ישעיהו נה).
• • •
רבי חנינה בריקה בשם רב יהודה: שורשי חיטה בוקעין בארץ חמשים אמה, שרשי תאינה רכין בוקעין בצור. אם כן, מה יעשו שרשי חרוב ושרשי שקמה? - אמר רבי חנינה: אחת לשלשים יום התהום עולה ומשקה אותה. מה טעמא? - "אני יי' נוצרה לרגעים אשקנה". תני: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מלמד, שאין הארץ שותה אלא לפי חיסומה.
לקטע הזה מקבילות בירושלמי ברכות ט,ב ועבודה זרה ג,ו, ובכל המקומות נסתרס סדר המאמרים. הסדר הנכון הוא בבראשית רבה יג,יז, וכך יש לגרוס גם בירושלמי כאן. מקור הקטע הוא בבראשית רבה, ומשם לקחוהו בירושלמי.
אומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא): רבי שמעון בן אלעזר אומר: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב,ו) – העננים עולים ומשקים במי גשמים את פני האדמה (השטח החיצון של האדמה), מלמד – דבר זה מורה, שאין הארץ שותה – מן הגשמים, אלא לפי חיסומה – בהתאם לשפה החיצונה המקיפה את הארץ, שאם האדמה קשה, הגשמים נכנסים בה מעט, ואם היא רכה, הגשמים נכנסים בה יותר, אך לעולם אין הגשמים נכנסים בעומק האדמה יותר מכדי חיסומה.
ושואלים: אם כן – שמי הגשמים אינם נכנסים בעומק האדמה, מה יעשו שרשי חרוב ושרשי שקמה? – שהם מעמיקים לחדור באדמה חמישים אמה (משנה בבא בתרא ב,יא), ומי הגשמים אינם מגיעים אליהם, מהיכן וכיצד ישתו מים? ושואלים עוד: אמר רבי חנינה בריקה (צריך לומר: בר יקה, ובמקבילה בברכות: בר יקא. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): שורשי חיטה בוקעין (חודרים בכוח) בארץ חמשים אמה, שרשי תאינה רכין – שהם רכים, אף על פי כן בוקעין בצור (סלע) – אם כן, מה יעשו שורשי חיטה ושורשי תאנה? שאף הם מעמיקים לחדור באדמה, ומי הגשמים אינם מגיעים אליהם, מהיכן וכיצד ישתו מים?
ומשיבים: אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אחת לשלשים (פעם בשלושים) יום התהום (המים שמתחת לקרקע) עולה ומשקה אותה – את הארץ, כדי שישתו שורשי הצמחים והאילנות ששורשיהם מעמיקים לחדור באדמה (ויש גרסה: ומשקה אותן - את השורשים). מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: "אני יי' נוצרה לרגעים אשקנה" (ישעיהו כז,ג) – ה' משמר את האדמה להשקות אותה מפעם לפעם.
בבראשית רבה יג,יז נאמר: "והשקה את כל פני האדמה" - אמר רבי אלעזר ברבי שמעון (תנא בדור החמישי): אין הארץ שותה אלא לפי חיסומה. אם כן, מה יעשו שורשי שקמה ושורשי חרוב? רבי חנינה בר עיקה (איקא) רבי ברכיה (צריך לומר: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) רבי חנינה בר איקא) בשם רב יהודה: שורשי חיטה בוקעים בארץ חמישים אמה, שורשי תאנה רכים בוקעים בצור. אמר רבי לוי: אחת לשלושים יום תהום עולה ומשקה אותה. מה טעם? - "אני יי' נוצרה לרגעים אשקנה" (ישעיהו כז,ג).
נראה שבירושלמי החליפו את רבי אלעזר בר שמעון ברבי שמעון בן אלעזר. לעיל הובאה המימרה שאמר רבי שמעון בן אלעזר: אין לך טפח שהוא יורד מלמעלן, שאין הארץ מעלה טפחיים כנגדו. מימרה זו חלוקה על המימרה: אין הארץ שותה אלא לפי חיסומה, ואף על המימרה: אחת לשלושים יום תהום עולה ומשקה אותה. לכן לא ייתכן שרבי שמעון בן אלעזר אמר את שתי המימרות החלוקות.
בשמות רבה ה,ט נאמר: "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" (תהילים מב,ח). כיצד? - יש אילן ששורשיו יורדים עשרים אמה (בעומק האדמה), ויש שיורדים שלושים אמה, ויש שיורדים חמישים, ויש שאינם יורדים אלא שלושה טפחים. והגשמים יורדים מלמעלה. אם אין משקים אותם אלא שלושה טפחים, אותם של חמישים אמה הם מתים (מתייבשים), אם שותים של חמישים אמה (אם הגשמים יורדים בחוזק ומעמיקים באדמה עד חמישים אמה), טורף (מכה ומשחית) אותם של שלושה טפחים. אלא התהום העליון (המים שמעל הרקיע) קורא לתחתון (המים שמתחת לארץ) ואומר לו: עלה ואני יורד! והתחתון אומר לו: רד ואני עולה! עד שהעליון יורד ומשקה אותם של שלושה טפחים, התחתון עולה (כנגד הגשמים) ומשקה אותם של חמישים אמה.
ובמדרש תהילים עח,יא נאמר: זה אחד מן הדברים שהשליט (הקב"ה) את הרך בקשה... שורשי תאנה שהם רכים ובוקעים בצור ובתוך האבן. אמר רבי ברכיה רבי חנינא בר איקא בשם רב יהודה: שורשי חיטים בוקעים בארץ חמישים אמה, ושורשי תאנה שהם רכים בוקעים בצור חמישים אמה.
שורשי חיטה
באוצר המדרשים עמוד תקכב נאמר: שיבולת חיטים מה היא אומרת? - "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'".
שירתה של החיטה בוקעת ועולה ממעמקי האדמה, מפני ששורשיה בוקעים ויורדים למעמקי האדמה.
התהום עולה
בפרקי דרבי אליעזר פרק ד נאמר: רבי יהודה אומר: פעם אחת בכל חודש סילונות (צינורות) עולים מן התהום להשקות את פני כל האדמה, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה".
התרגום היווני וכן התרגום הסורי תרגמו: "אד" - מעיין, וזה מעין דברי רבי יהודה, שלפיו: "אד" - תהום.
"לרגעים אשקנה"
אפשר לפרש: "לרגעים אשקנה" – אחת לשני רגעים אשקנה (מיעוט 'רגעים' שניים). בשעה 1080 חלקים. יש הקוראים ל'חלק' 'רגע'. הרי שבשעה 1080 רגעים. לצורך החישוב להלן נעגל את מספר הרגעים בשעה ל- 1000.
יומו של הקב"ה 1000 שנים, שנאמר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" (תהילים צ,ד).
ביום - 24 שעות. בשעה - 1000 רגעים. הרי שביום - 24000 רגעים, או 12000 שני רגעים.
בשנה - 12 חודשים. הרי שב- 1000 שנים - 12000 חודשים.
מכיון שיומו של הקב"ה = 1000 שנים, נמצא ששני רגעיו של הקב"ה = חודש.
הרי ש'אחת לחודש' שקול ל'אחת לשני רגעים', ולכן הכתוב "לרגעים (אחת לשני רגעים של הקב"ה) אשקנה" מלמד, שהקב"ה מעלה את התהום אחת לחודש (אחת לשלושים יום).
• • •
לעיל הביאו את מה ששנו בתוספתא תעניות א,ג, שנחלקו תנאים בזמנה של רביעה, וכאן מביאים את מה ששנו בתוספתא שם א,ב.
בתוספתא תעניות א,ב שנו: מאימתי שואלים את הגשמים? - משתגיע זמנה של רביעה.
ומביאים כאן את המשכה של הברייתא הזו:
תני – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): אם היתה השנה חסירה – שלפי תקופת החמה עדיין לא הגיע זמנה של רביעה, נותנין לה חסרונה – ואין שואלים את הגשמים אלא משיגיע הזמן לפי תקופת החמה, ואם לאו – שלא היתה השנה חסרה, ואפילו היתה השנה יתרה על תקופת החמה, כגון שלפי תקופת החמה הגיע זמנה של רביעה לפני כן, הולכין אחר סידרה – מתחילים לשאול כבשנים כסדרן, ואין מקדימים, ולא אכפת לנו אם מאחרים קצת בהתחלת השאלה, משום שעדיין יש פנאי לגשמי ברכה, דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי (יהודה הנשיא) אומר: לעולם הולכין אחר סידרה – לעולם מתחילים לשאול בזמן אחד, בין אם היתה השנה חסרה, בין אם היתה השנה יתרה. אם היתה השנה מעוברת – שעיברו את השנה והוסיפו לה אדר שני, הולכין אחר עיבורה – שואלים את הגשמים משיגיע הזמן לפי תקופת החמה, ואין מתחילים לשאול כבשנים כסדרן.
ותמהים: מחלפה שיטתיה דרבי! – מוחלפת שיטתו של רבי (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן הוא אמר – שם (במקום אחר, בראש דבריו) הוא אמר: לעולם הולכים אחר סידרה – לעולם מתחילים לשאול בזמן אחד, וכא הוא אמר – וכאן (בסוף דבריו) הוא אמר: אם היתה השנה מעוברת, הולכים אחר עיבורה – ואין מתחילים לשאול כבשנים כסדרן!
ומיישבים את הסתירה: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), ורבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) מטי בה – הגיע בה (בשמועה זו ואמרה) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לבסוף נצרכה – ההלכה הזו ("אם היתה השנה מעוברת, הולכים אחר עיבורה") נצרכה לענין סוף שאלת גשמים (הפסקת השאלה, ולא לענין התחלת השאלה), שאחרי העיבור הולכים לפי תקופת החמה, ושואלים את הגשמים עד שיגיע הזמן (עד שיצא ניסן, לדברי רבי מאיר בתוספתא שם א,א) לפי תקופת החמה, אף על פי שעדיין לא עבר הזמן לפי סדר השנה שנתעברה.
דברי רבן שמעון בן גמליאל בירושלמי הם דברי רבי בתוספתא, ודברי רבי בירושלמי הם דברי רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא.
כשנחלקו החכמים בנוגע לזהות מוסר השמועה, התלמוד מציין זאת במונחים כגון 'מטי בה' וכיוצא בו.
• • •