משנה
אין שואלין את הגשמים – בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה, אלא סמוך לגשמים – פסקה זו הובאה כמאמר מוסגר, להשמיענו שרבי אליעזר ורבי יהושע שנחלקו במשנה הקודמת בהזכרת גשמים מודים הם בשאלת גשמים, שאין זמנה אלא סמוך לגשמים (מחג הסוכות ואילך). רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: העובר לפני התיבה (שליח הציבור) ביום טוב האחרון של חג (בשמיני עצרת) - האחרון – המתפלל תפילת מוסף, מזכיר – "מוריד הגשם", והראשון – המתפלל תפילת שחרית, אינו מזכיר – גשם, אלא אומר עוד "מוריד הטל". העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של פסח - הראשון – המתפלל תפילת שחרית, מזכיר – "מוריד הגשם", והאחרון – המתפלל תפילת מוסף, אינו מזכיר – גשם, אלא טל.
עד אימתי שואלין את הגשמים – בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה? - רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח – שבחול המועד עדיין שואלים את הגשמים. רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: עד שיצא ניסן – עד גמר חודש ניסן שואלים את הגשמים, שנאמר: "ויורד לכם גשם מורה (יורה) ומלקוש בראשון" (יואל ב,כג) – בחודש הראשון, הוא ניסן, שבכל חודש ניסן עדיין הגשם הוא לברכה.
מתוך התוספתא תעניות א,א מוכח, שרבי מאיר הוא שמביא את הפסוק כראיה לדבריו.
בספרי דברים פסקה מב ובבבלי תענית ו,א אמרו: "יורה ומלקוש" (דברים יא,יד) - מה יורה לברכה - אף מלקוש לברכה. ויורה גופיה מנלן? - דכתיב: "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלוהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה (מכאן שיורה לברכה)" (יואל ב,כג).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו, שרבי יהודה אמר שמזכירים את הגשמים מתפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג עד תפילת מוסף של יום טוב הראשון של פסח.
ואומרים: אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יודה (יהודה) שאמר משם רבי יודה בן בתירה (תנא בדור השלישי) – שלא אמר רבי יהודה מימרה זו בשם עצמו. אמר רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) בשם רבי יוחנן: טעמא דרבי יודה – הטעם של רבי יהודה, שאמר שמזכירים טל ביום טוב האחרון של חג (עד תפילת מוסף), - כדי שיצאו המועדות בטל – כדי שייגמרו המועדים בהזכרת טל, שכן יום טוב האחרון של חג הוא גמר החגים שבחודש תשרי, והטעם שמזכירים ביום זה טל הוא, מפני שהטל סימן יפה לעולם – וראוי שייגמרו המועדים שבחודש תשרי בסימן יפה.
בבראשית רבה לט,ח נאמר, שהטל סימן ברכה לעולם.
• • •
במשנה שנינו, שרבי יהודה אמר שמזכירים את הגשמים עד תפילת מוסף של יום טוב הראשון של פסח. ועוד שנינו, שרבי יהודה סבור ששואלים את הגשמים עד שיעבור הפסח.
ותמהים: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי יהודה (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן הוא אמר – שם (במקום אחר, לעיל) הוא אמר: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג - האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח - הראשון מזכיר, והאחרון אינו מזכיר. והוא הדין לשאלת גשמים. והכא הוא אמר הכין! – וכאן הוא אומר כך: שואלים את הגשמים עד שיעבור הפסח. והוא הדין להזכרת גשמים!
ומיישבים את הסתירה: חדא בשם גרמיה – (מימרה) אחת (אמר רבי יהודה) בשם עצמו, וחדא – ו(מימרה) אחת (אמר רבי יהודה) בשם רבי יודה בן בתירה – אבל הוא עצמו אינו סבור כמוהו.
ואומרים: ולא ידעין – ואין יודעים, היידא בשם גרמיה – איזו (מימרה אמר רבי יהודה) בשם עצמו, והיידא – ואיזו (מימרה אמר רבי יהודה) בשם רבי יודה בן בתירה. מן מה דאמר – מן (מתוך) מה שאמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יודה שאמר משם רבי יודה בן בתירה, ואמר רבי אבון בשם רבי יוחנן: טעמא דרבי יודה - כדי שיצאו המועדות בטל, מפני שהטל סימן יפה לעולם – דברי רבי אבון בשם רבי יוחנן "טעמא דרבי יהודה" מוסבים על מה שאמר רבי יהודה "העובר לפני התיבה" וכו', וממילא גם דברי רבי יוחנן הסתמיים "הלכה כרבי יהודה שאמר משם רבי יהודה בן בתירה" מוסבים על מה שאמר רבי יהודה "העובר לפני התיבה" וכו', הדא אמרה – זאת אומרת: קדמייתא בשם גרמיה – הראשונה בשם עצמו, ותינייתא – והשנייה בשם רבי יודה בן בתירה – המימרה שאמר רבי יהודה "העובר לפני התיבה" וכו' היא בשם רבי יהודה בן בתירה, כדברי רבי יוחנן, וממילא המימרה שאמר רבי יהודה "שואלים את הגשמים" וכו' היא בשם עצמו. וקראו למימרה האחת "ראשונה" משום שהיא המימרה שנאמרה "הכא", ולמימרה האחרת קראו "שנייה" משום שהיא המימרה שנאמרה "תמן".
מדברי רבי יוחנן מוכח, שהגרסה במשנה לפי הירושלמי: "רבי יהודה אומר משם רבי יהודה בן בתירה: העובר לפני התיבה" וכו'. בכל המקומות שנאמרה לשון כמו זו שאמר רבי יוחנן נשנתה קודם לכן מימרה שאמר חכם אחד משם חכם אחר. ואף על פי שבפירוש אמר רבי יהודה משם חכם אחר, תמהו שמוחלפת שיטתו של רבי יהודה (השוה ירושלמי עירובין ג,ד).
בבבלי תענית ב,ב-ג,א אמרו: תניא, רבי יהודה אומר משום רבי יהושע: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג - האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח - הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר. הי רבי יהושע? ... תנן, רבי יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג - האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר. הי בן בתירה? ... אמר רב נחמן בר יצחק: תהא רבי יהושע בן בתירה (רש"י: האי דקאמר רבי יהודה לעיל משום רבי יהושע, והאי דקאמר משום בן בתירה - תהא תרוייהו רבי יהושע בן בתירה); זמנין דקרי ליה בשמיה דאבוה (בן בתירה) וזימנין דקרי ליה בשמיה דידיה (רבי יהושע). ומאי שנא? – הא (דקרי ליה בשמיה דאבוה) - מקמי דסמכוה (לא היה חשוב), והא (דקרי ליה בשמיה דנפשיה) - לבתר דסמכוה.
הגרסה במשנה לפי הבבלי: "רבי יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה" וכו'. לפי הבבלי, בן בתירה הוא רבי יהושע בן בתירה (תנא בדור השלישי), ואין הוא רבי יהודה בן בתירה.
• • •
ואומרים: בעון קומוי – שאלו לפניו (לפני רבי יוחנן): או נימר – או אולי נאמר (בתשובה לסתירה בדברי רבי יהודה), כאן – להזכיר (להֶזְכֵּר), כאן – לשאלה! – המימרה שאמר רבי יהודה "העובר לפני התיבה" וכו' נאמרה לענין הזכרת גשמים ('מזכיר'; 'אינו מזכיר'), והמימרה שאמר רבי יהודה "שואלים את הגשמים" וכו' נאמרה לענין שאלת גשמים ('שואלים'). ואם כן, מזכירים את הגשמים עד תפילת מוסף של יום טוב הראשון של פסח, אבל שואלים את הגשמים עד שיעבור הפסח. נמצא שדבריו של רבי יהודה כאן אינם סותרים את דבריו שם (המונח "או נימר" מציע משפט ברירה, המציע חלופה נסיונית במקום הדעה שהוצעה לפני כן בסוגיה). אמר לון – אמר להם (רבי יוחנן): הלכה - מקום שמזכירין שואלין – בזמן שמתחילים להזכיר גשם - מתחילים לשאול גשם, ובזמן שמפסיקים להזכיר גשם - מפסיקים לשאול גשם, שאין לחלק בין הזכרת גשמים ובין שאלת גשמים. נמצא שדבריו של רבי יהודה כאן סותרים את דבריו שם, ואין ליישב את הסתירה אלא אם נאמר, שהמימרה האחת בשם עצמו והמימרה האחרת בשם רבי יהודה בן בתירה.
בבבלי תענית ד,ב אמרו: רבי יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה... הראשון מזכיר (ר"ג: והוא הדין שואל עד יום ראשון של פסח, ואינו שואל בחול המועד של פסח)... ורמינהי: עד מתי שואלים את הגשמים? רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח (ר"ג: שואלים גם בחול המועד של פסח, והיכי אמר שאינו שואל אלא עד יום ראשון של פסח). רבי מאיר אומר: עד שיצא ניסן! - אמר רב חסדא: לא קשיא, כאן - לשאול, כאן - להזכיר (ר"ג: הא דאמר רבי יהודה: הראשון מזכיר ביום טוב ראשון של פסח, היינו להזכיר). לשאול - שאיל ואזיל (רש"י: שואל והולך עד שיעבור הפסח, כדקתני "עד מתי שואלים" כו'), להזכיר - ביום טוב הראשון פסיק (רש"י: אינו מזכיר אלא בתפילת "יוצר" של יום טוב ראשון).
אמר עולא: הא דרב חסדא "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים" (משלי י). ומה במקום שאינו שואל - מזכיר (שהרי מתחיל להזכיר גבורות גשמים בשמיני עצרת, כדאמר רבי יהודה: האחרון מזכיר, ואינו שואל עד שלושה במרחשון או עד שבעה בו), במקום שהוא שואל (רש"י: בחול המועד של פסח) - אינו דין שיזכיר (ר"ג: והיכי תריץ רב חסדא, דרבי יהודה קאמר שאינו מזכיר אלא עד יום ראשון של פסח)? אלא אמר עולא: תרי תנאי אליבא דרבי יהודה (רש"י: חד אמר עד שיעבור הפסח שואלים, כל שכן שמזכירים, וחד אמר שאלה עד הפסח, והזכרה שיכול להזכיר ביום טוב מזכיר ביום טוב הראשון של פסח בתפילת "יוצר", ובמוספים פוסק).
הרי שבבבלי יישב רב חסדא את הסתירה בדברי רבי יהודה כמו ששאלו בירושלמי: "או נימר, כאן - להזכיר, כאן - לשאלה", ועולא יישב את הסתירה בדרך דומה למה שיישבו בירושלמי.
ומספרים: אמר רבי יוסה לרבי חנניה (אמוראים ארץ ישראלים בדור הרביעי) אחוי (צריך לומר: בר אחוי) דרב הושעיה – בן אחיו של רב הושעיה (אמורא בדור השלישי): נהיר את – זכור (זוכר) אתה, כד הוינן קיימין קומי חנותיה דרב הושעיה חביבך – כאשר היינו עומדים לפני חנותו של רב הושעיה דודך, עבר רבי זעורה ושאלינן ליה – עבר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) ושאלנו אותו ("או נימר, כאן - להזכיר, כאן – לשאלה"), ואמר: עוד אנא היא צריכה לי – גם אני היא (שאלה זו) נצרכה (מסופקת, אינה ודאית) לי, שלא ידע להשיב עליה. עבר רבי יסא ושאלינן ליה – עבר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ושאלנו אותו, ואמר: עוד אנא היא צריכה לי – גם אני היא (שאלה זו) נצרכה (מסופקת, אינה ודאית) לי. ובסופה אתמציית ליה – ובסוף נמצאה לו (נודעה ונתבררה לרבי אסי שאלה זו), שידע להשיב עליה, ואמר (רבי אסי): לא שנייא – לא שונָה (ההלכה, שאין ההלכה מחלקת בין הזכרת גשמים ובין שאלת גשמים), הלכה - מקום שמזכירין שואלין – כדברי רבי יוחנן בתשובה לשאלה זו.
ועוד מספרים: רבי חייא בר בא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אתא מן צור – בא מצור (עיר בגליל הלבנוני), ואמר מן שמיה דרבי יוחנן – ואמר משמו של רבי יוחנן: הלכה - מקום שמזכירין שואלין. רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) דרש (הורה בציבור) בבית מדרשא (בבית המדרש), רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) דרש בכנישתא דבולי – בבית הכנסת של מועצת העיר: הלכה - מקום שמזכירין שואלין – שניהם דרשו כדברי רבי יוחנן.
גם בירושלמי פסחים א,ח אמרו, שרבי חייה בר אבא בא מצור ואמר משמו של רבי יוחנן. ובירושלמי קידושין ג,יד וכן בירושלמי עבודה זרה ב,ט אמרו, שרבי חייה בר אבא הלך לצור ובא אצל רבי יוחנן, שאמר לו: מה מעשה בא לידך?
אפשר, שכשחזר רבי חייא בר אבא מצור, אמר משמו של רבי יוחנן מה ששמע ממנו בצור.
כנראה נערכו בבית הכנסת של הבולי בטבריה כינוסי מועצת העיר, וייתכן שבני המעמד נהגו להתפלל בו.
ושואלים (על דברי רבי יוחנן, שאמר: הלכה - מקום שמזכירים שואלים): והא תנינן – והרי שנינו (במשנה להלן): בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים! – מתחילים לשאול את הגשמים בשלושה במרחשון. הרי שבזמן שמתחילים להזכיר גשם - אין מתחילים לשאול גשם, שכן מתחילים להזכיר את הגשמים בשמיני עצרת, וזה שלא כדברי רבי יוחנן!
ומשיבים: אמר רבי תנחום בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בשעת המקדש שַנֵי (כך נוקד במסירה שלפנינו, אבל צריך לומר: שָנוּ) – בזמן שבית המקדש קיים שנו את דברי המשנה, שאין מתחילים לשאול את הגשמים אלא בשלושה במרחשון, משום שאין לבקש בארץ ישראל גשם עד שיחזרו לביתם עולי הרגלים, שעלו לרגל לירושלים ושהו שם עד אחרי החג. אבל בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, מתחילים לשאול את הגשמים משמיני עצרת ואילך, כשם שמתחילים להזכיר את הגשמים בשמיני עצרת.
בזמן הבית הפרידו בין הזכרת גשמים לבין שאלת גשמים. היו מתחילים להזכיר את הגשמים בשמיני עצרת, אבל דחו את שאלת הגשמים, והיו מתחילים לשאול את הגשמים בשלושה במרחשון או בשבעה בו. לאחר החורבן התחילו בשאלת הגשמים מיד עם הזכרת הגשמים. בגולה (בבבל) דחו את שאלת הגשמים עד שישים יום אחרי התקופה, בגלל תנאי האקלים השונים שם, אבל התחילו להזכיר את הגשמים בשמיני עצרת (לעיל הלכה א).
בבבלי תענית ד,ב אמרו: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה (רש"י: דאמר: "העובר לפני התיבה" וכו'. ר"ג: והוא הדין לשאלה).
...אמר רבי יוחנן: במקום ששואל מזכיר (ר"ג: אלמא, הא דאמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה, היינו בין לשאול בין להזכיר, דכי הדדי נינהו). ...אמר רבי יוחנן: התחיל להזכיר - מתחיל לשאול, פסק מלשאול - פוסק מלהזכיר.
אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: ומי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן: בשלושה במרחשון שואלים את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו. ואמר רבי אלעזר: הלכה כרבן גמליאל (ר"ג: וקשיא הלכתא אהלכתא)! ...לא קשיא: כאן (ר"ג: הא דאמר הלכה כרבן גמליאל, דאינו שואל עד שבעה במרחשון) - בזמן שבית המקדש קיים (רש"י: דאיכא עולי רגלים. ר"ג: ואם יורדים גשמים - אינם יכולים לחזור מפני הגשמים, ובשבעה במרחשון כבר חזרו), כאן (ר"ג: הא דאמר הלכה כרבי יהודה, דשואל ומזכיר ביום טוב האחרון של חג) - בזמן שאין בית המקדש קיים (ר"ג: דליכא עולי רגלים).
גם בירושלמי וגם בבבלי נזכרו רבי אסי ורבי זירא בקשר לדברי רבי יוחנן, ולרבי אסי היו דברי רבי יוחנן ברורים, ולרבי זירא היו הדברים מסופקים.
בשעת המקדש שנו
לשון כעין זו נאמרה בירושלמי דמאי ה,ו ובבא מציעא ג,ח ("בשעת הגורן שנו"), בבא בתרא ג,ג ("בשעת החירום שנו"), והוריות ג,ח ("בשעת הדוכן שנו").
• • •
במשנה שנינו, שרבי מאיר אומר, ששואלים את הגשמים עד שיצא ניסן, שנאמר: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון". פסוק זה נאמר בימי יואל.
ואומרים: תני – שנוי (שנו ברייתא): אמר רבי יודה: לפי שבעולם הזה התבואה עושה (גדלה) לשישה חודשים והאילן עושה (נותן פירות) לשנים עשר חודש – הרי שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה, אבל לעתיד לבוא (באחרית הימים) התבואה עושה לחודש אחד והאילן עושה לשני חדשים. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל... לחדשיו יבכר" (יחזקאל מז,יב) – יחזקאל ראה במראה הנבואה, שלעתיד לבוא יצא נחל מבית ה', ועל גדות הנחל יגדלו עצי פרי, שפירותיהם יבשלו כל שני חודשים ('חודשיו' - מיעוט רבים שני חודשים). ומכיון שלעתיד לבוא האילן עושה פירות לשני חודשים, התבואה עושה לחודש אחד, שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה, כמו בעולם הזה.
רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: לפי שבעולם הזה התבואה עושה לשישה חדשים והאילן עושה לשנים עשר חודש, אבל לעתיד לבוא התבואה עושה לחמשה עשר יום והאילן עושה לחודש אחד, שכן מצאנו שעשת (שעשתה) התבואה בימי יואל לחמשה עשר יום וקרב העומר ממנה – בימי יואל יצא אדר ולא ירדו גשמים, ונעשה להם נס, וירד להם יורה באחד בניסן, ויצאו וזרעו, וגדלה התבואה בחמישה עשר יום, מאחד בניסן עד שישה עשר בו, והקריבו עומר מאותה תבואה בזמנו בשישה עשר בניסן. וגם לעתיד לבוא התבואה עושה לחמישה עשר יום, כמו שעשתה בימי יואל. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ובני ציון גילו ושמחו ביי' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" (יואל ב,כג) – הרי שבימי יואל ירד להם יורה ('מורה') בניסן. ומכיון שלעתיד לבוא התבואה עושה לחמישה עשר יום (חצי חודש), האילן עושה פירות לחודש אחד, שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה, כמו שהוא בעולם הזה.
ושואלים: מה מקיים רבי יוסה טעמא דרבי יודה – מה מעמיד (מפרש) רבי יוסי את הכתוב של רבי יהודה: "לחדשיו יבכר" – שלמד ממנו, שלעתיד לבוא האילן עושה לשני חודשים? - ומשיבים: בכל חודש וחודש יהא מבכר – לעתיד לבוא יבשלו הפירות כל חודש.
לפי רבי יוסי, בימי יואל ירד להם יורה ומלקוש בניסן, כמו שכתוב: "ויורד לכם גשם מורה (יורה) ומלקוש בראשון" - ה' הוריד להם יורה ומלקוש בחודש הראשון (ניסן). לפי רבי יהודה, בימי יואל ירד להם יורה במרחשון ומלקוש בניסן, והתבואה עשתה לשישה חודשים, וכך שיעור הכתוב: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" - יורה בזמנו (מרחשון) ומלקוש בחודש הראשון (ניסן), כמו שתרגם התרגום שם. לפי רבי יוסי, המילה 'בראשון' מוסבת על 'מורה ומלקוש', ולפי רבי יהודה, המילה 'בראשון' מוסבת רק על 'מלקוש'.
בתוספתא תעניות א,א שנו: שואלים את הגשמים עד שיצא ניסן, שנאמר: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון", דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: יורה במרחשון ומלקוש בניסן (אין כוונת הפסוק ביואל שהיה יורה ומלקוש בניסן, אלא כוונת הפסוק שהגשמים היו בזמנם, יורה בזמנו, ומלקוש בזמנו בתוך חודש ניסן כרגיל ברוב השנים). אמר להם רבי מאיר: הואיל ואילן עושה פירות לשנים עשר ותבואה לשישה חודשים, מה מצינו באילן שנאמר בו: "לחודשיו יבכר" (בכל חודש וחודש יהא מבכר), אף תבואה לחמישה עשר יום, הא למדת שיורה ומלקוש בניסן (בימי יואל נעשה נס ועשתה התבואה לחמישה עשר יום, וממילא מוכח שהיורה ירד בניסן, ואם היורה בניסן, הרי המלקוש לברכה בכל החודש, אף על פי שבאותו זמן ביכרה התבואה לחמישה עשר יום).
דעת רבי יוסי בירושלמי היא כדעת רבי מאיר בתוספתא, ולשיטתם שואלים את הגשמים עד שיצא ניסן, וכדברי רבי מאיר במשנה. בכמה נוסחאות במשנה הגרסה "רבי יוסי" במקום "רבי מאיר". דעת רבי יהודה בירושלמי היא כדעת חכמים בתוספתא, ולשיטתם אין שואלים את הגשמים עד שיצא ניסן, וכדברי רבי יהודה במשנה.
רק אילנות מעטים מבשילים פריים לשנים עשר חודש. נראה שכוונת הברייתא האומרת: "אילן עושה פירות לשנים עשר חודש", שהאילן מניב תוך שנה.
בימי יואל
בבבלי תענית ה,א אמרו: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון (ר"ג: בניסן)" (יואל ב). אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: יורה בניסן הוא? יורה במרחשון הוא! דתניא: יורה במרחשון ומלקוש בניסן! - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה (רש"י: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון", שיורה ומלקוש היה בראשון על ידי נס, שהיה רעב שבע שנים, דכתיב: "כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים" (מלכים ב ח,א). ר"ג: ולעולם יורה במרחשון הוא), דכתיב: "יתר הגזם אכל הארבה" וגו' (יואל א). אמרו: אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים, וירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן. אמר להם נביא לישראל: צאו וזרעו. - אמרו לו: מי שיש לו קב חיטים או קביים שעורים יאכלנו ויחיה, או יזרענו וימות (רש"י: ברעב, קודם שתגדל התבואה החדשה, שלא יהיה לו מה יאכל)? - אמר להם: אף על פי כן, צאו וזרעו. נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלים ומה שבסדקים (רש"י: שאצרו העכברים) ומה שבחורי נמלים. יצאו וזרעו (מה שמצאו) שני ושלישי ורביעי (בניסן, ואכלו מה שהיה בידם), וירדה להם רביעה שנייה בחמישה בניסן, והקריבו עומר (רש"י: מאותה תבואה חדשה) בשישה עשר בניסן. נמצאת תבואה הגדלה בשישה חודשים (רש"י: מתשרי ועד ניסן) גדלה באחד עשר יום (רש"י: מחמישה בניסן עד שישה עשר בו), ונמצא עומר הקרב מתבואה של שישה חודשים קרב מתבואה של אחד עשר יום.
לפי רבי יוסי בירושלמי, עשתה התבואה בימי יואל לחמישה עשר יום, ואילו לפי הבבלי, לאחד עשר יום.
בעולם הזה התבואה עושה לשישה חודשים
בתוספתא תעניות א,ז שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר, וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו: חצי תשרי, מרחשון וחצי כסליו - זרע; חצי כסליו, טבת וחצי שבט - חורף; חצי שבט, אדר וחצי ניסן - קור; חצי ניסן, אייר וחצי סיון - קציר; חצי סיון, תמוז וחצי אב - קיץ; חצי אב, אלול וחצי תשרי - חום. רבי יהודה היה מונה ממרחשון, רבי שמעון היה מונה מתשרי.
הרי שמן הזרע ועד הקציר שישה חודשים, וזהו שהתבואה עושה לשישה חודשים.
לעתיד לבוא
בספרא 'בחוקותי' פרשה א נאמר: "ונתנה הארץ יבולה" - לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומניין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בת יומה? - תלמוד לומר: "זכר עשה לנפלאותיו", ואומר: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" - מלמד שבו ביום שנזרעת בו ביום עושה פירות. "ועץ השדה ייתן פריו" - לא כדרך שהוא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשה בימי אדם הראשון. ומניין שהעץ עתיד להיות ניטע ועושה פירות בן יומו? - תלמוד לומר: "זכר עשה לנפלאותיו", ואומר: "עץ פרי עושה פרי למינו" - מלמד שבו ביום שניטע בו ביום עושה פירות.
ובבראשית רבה י,ד נאמר: רבי פינחס בשם רבי חנן דציפורין: בנות שוח (מין תאנים) עושות פירות לשלוש שנים, ואותו היום (שברא בו הקב"ה את האילנות) עשו פירות בנות יומן, אבל לעתיד לבוא הקב"ה מרפא אותה המכה (שהיכה, כשחטא אדם הראשון, שלא יבשלו הפירות במהירות), שנאמר: "ומחץ מכתו ירפא" (ישעיהו ל,כו) - מכתו של עולם ירפא (ויחזרו לעשות בנות יומן כבתחילה).
לפי המדרשים האלה, לעתיד לבוא התבואה והאילן עושים ליום אחד, שלא כדברי רבי יהודה ורבי יוסי כאן.
• • •