משנה
בשלשה פרקים בשנה – היינו בשלושת הרגלים, היו כל המשמרות – של הכוהנים, שוין באימורי (חלקי הקורבנות שהקריבו על המזבח) הרגלים – בהקרבת קורבנות הבאים מחמת הרגל, כגון מוספי הרגלים, ובחילוק לחם הפנים – שאם חל הרגל בשבת, קיבלו כוהני כל המשמרות חלק בלחם הפנים הישן שסולק מעל השולחן שבהיכל בשבת, אף על פי שלחם הפנים אינו בא מחמת הרגל (וכן היו כל המשמרות שווים בעור העולה של קורבן המוסף ובשר שעירי החטאת. - אבל בכל שבת קיבלו חלק בלחם הפנים הכוהנים של המשמר היוצא מהעבודה באותה שבת ושל המשמר הנכנס לעבודה באותה שבת).
בעצרת – בחג השבועות שחל בשבת, שהיו מחלקים לכוהני כל המשמרות את חלות לחם הפנים של השבת שהן מצה וגם את שתי חלות הלחם הבאות בעצרת מהתבואה החדשה שהן חמץ, אומרים לו – לכל כוהן, כשנותנים לו חלקו ממנחות אלו: הי (הא, הרי) לך מצה – מלחם הפנים, הי לך חמץ – משתי הלחם. ואין נותנים לאחד מצה ולאחד חמץ, אלא כל אחד מקבל חלק משניהם (בכתבי היד של המשנה נכפל 'הילך מצה, הילך חמץ').
משמר שזמנו קבוע – לעבוד בשבוע שחל בו הרגל, הוא מקריב תמידין – של השחר ושל בין הערביים, נדרים ונדבות – קורבנות שנדרו ושנדבו אותם כל השנה והביאו אותם ברגל למקדש, וכל קרבנות הציבור – כגון מוספי שבת וכיוצא בהם, מפני שאין כל הקורבנות האלה באים מחמת הרגל (בכתב יד אחד של המשנה נוסף 'הוא מקריב על הכל').
בזמן שהוא יום טוב סמוך לשבת, בין מלפניה – שחל יום טוב האחרון של הרגל ביום שישי, ואין כוהני כל המשמרות שעובדים ברגל יכולים לחזור מירושלים לבתיהם אלא לאחר השבת, בין מלאחריה – שחל יום טוב הראשון של הרגל ביום ראשון, וצריכים כוהני כל המשמרות שעובדים ברגל להקדים ולעלות לירושלים לפני השבת, היו כל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים – כוהני כל המשמרות קיבלו חלק בלחם הפנים בשבת זו שסמוך לה יום טוב, כמו ביום טוב שחל בשבת.
בתוספתא סוכה ד,יט-כב שנו: התמידים והנדרים והנדבות והבכורות (שניתנים לאנשי המשמר, ולא לכל כוהן שירצה) והמעשרות ומוספי שבת וחטאות הציבור (פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה) ועולותיהם (פר העלם עבודה זרה) ועולת חובה של יחיד (עולת נזיר ומצורע, והוא הדין חטאת יחיד ואשמו) - עבודתם (של כל הדברים) ואכילתם (של הדברים שיש בהם אכילה, נדרים ונדבות ובכורות ומעשרות) במשמר הקבוע.
שתי הלחם - עבודתן ואכילתן בכל המשמרות, מפני שהן באות חובת הרגל (חובת העצרת).
לחם הפנים - עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות.
כיצד הוא עושה? נותן חצי חלה לכל משמר ומשמר, והם מחלקים ביניהם.
משנה
משנה זו היא המשך המשנה הקודמת והיא מוסיפה לדון בחילוק לחם הפנים. חל יום אחד להפסיק בינתים – בין יום טוב לשבת, שחל יום טוב הראשון של הרגל ביום שני, והמשמר היוצא מתעכב לרגל ואינו יכול לחזור לביתו ביום ראשון ושוהה בירושלים עד לאחר הרגל, - משמר שזמנו קבוע – לעבוד במקדש באותו שבוע, היינו המשמר היוצא והמשמר הנכנס, הוא נוטל עשר חלות – מתוך שתים עשרה החלות של לחם הפנים, והיו מחלקים אותן בין המשמר הנכנס ובין המשמר היוצא שווה בשווה, כדרך כל שבתות השנה, כמבואר להלן, והמתעכב – המשמר היוצא שמתעכב, נוטל שתים – עוד שתי חלות, נוסף על מה שהוא נוטל שווה בשווה בעשר החלות עם המשמר הנכנס. נמצא שהמשמר הנכנס נוטל חמש חלות, והמשמר היוצא נוטל שבע חלות (רבנו חננאל). ובשאר כל ימות השנה - הנכנס – המשמר הנכנס, נוטל שש – חלות, והיוצא – המשמר היוצא, נוטל שש – חלות, שהיו מחלקים את לחם הפנים בין שני המשמרות המתחלפים בשבת שווה בשווה. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: הנכנס נוטל שבע, והיוצא נוטל חמש – המשמר הנכנס נוטל שתי חלות יותר מהמשמר היוצא, בשכר נעילת הדלתות בערב, שפתח אותן המשמר היוצא בשחר. הנכנסין – הכוהנים של המשמר הנכנס, חולקין בצפון – חולקים ביניהם את לחם הפנים בצפון העזרה, והיוצאין – הכוהנים של המשמר היוצא, בדרום – חולקים ביניהם את לחם הפנים בדרום העזרה. בִּלְגָּה – משמר כוהנים ששמו בלגה (דברי הימים א כד,יד), לעולם חולקת בדרום – קנס הוא שקנסו חכמים משמר זה, שיהא שונה משאר המשמרות, שאף כשהוא נכנס לעבודה הוא חולק את לחם הפנים בדרום, ולא בצפון ככל המשמרות הנכנסים, וטבעתה קבועה – עשרים וארבע טבעות היו קבועות ברצפת בית המטבחיים לצפונו של המזבח, טבעת אחת לכל משמר, שבהן היו מכניסים את צוואר הבהמה בשעת שחיטתה (משנה מידות ג,ה), וטבעתה של בלגה היתה קבועה, ולא היו יכולים להשתמש בה, והיה בזה משום גנאי לאותו משמר, וחלונה סתומה – בלשכת החלפות היו עשרים וארבעה חלונות, חלון אחד לכל משמר, שבהם היו המשמרות גונזים את סכיניהם (משנה מידות ד,ז), וחלונה של בלגה היתה סתומה, ולא היו יכולים להשתמש בו.
תלמוד
במשנה שנינו: "בשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוין באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים".
בדברים יח,ו-ח נאמר בעניין סדר עבודת הכוהנים בבית ה': "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם, וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו, כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ, לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת".
בספרי דברים (ראה להלן) מבואר, שהפרשה הזו מדברת בכוהנים העולים לרגל עם כל ישראל, שזכאים לשרת עם כוהני המשמר, וגם לחלוק עימהם באכילה.
מביאים מדרש: כתיב: – כתוב: "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ" (דברים יח,ח) – יחלקו שווה בשווה, חלק כנגד חלק, עם שאר הכוהנים את המגיע להם מקודשי המקדש; ודורשים מכתוב זה שבשלושת הרגלים כל המשמרות שווים בחילוק לחם הפנים, שיש חלק שווה לכל הכוהנים בני המשמרת המשרתים באותו שבוע ובני שאר המשמרות, - יכול (קיצור של הצירוף: "יכול אתה לומר") אף בשאר כל ימות השנה כן! – אולי יעלה על דעתך שגם שלא בשלושת הרגלים כל המשמרות שווים! - תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: "לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת" (דברים יח,ח) - חוץ ממה שמכרו אבות לבנים – הדרשה צמודה ללשון הכתוב: "לבד מ-" - חוץ ממה, "מכריו" - שמכרו, "על האבות" - אבות, את (אתה) שבתך ואני שבתי – חוץ ממה שמגיע לכוהני המשמרת העובדים במקדש מכוח הממכר של אבותיהם, שבעת ייסוד משמרות הכהונה מכרו אבות הכוהנים זה לזה את חלקם כדי שכל אחת מהמשמרות תעבוד שבת אחת (שבוע אחד) במהלך עשרים וארבע שבתות (לשון "אבות" משמשת בהקשר של משמרות הכהונה בתיאור חלוקת עשרים וארבעה מחלקות הכוהנים בדברי הימים א כד,ד: "וַיַּחְלְקוּם לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה").
בספרי דברים פסקה קסח נאמר: מניין אתה אומר: כל המשמרות שווים בקורבנות הרגל הבאים מחמת הרגל (בעבודה ובאכילה של קורבנות הרגל שיש בהם אכילה לכוהנים)? - תלמוד לומר: "ובא בכל אוות נפשו". - יכול לעולם! - תלמוד לומר: "מאחד שעריך" - בשעה שישראל מכונסים בשער אחד, בשלוש רגלים.
ושם פסקה קסט נאמר: מניין אתה אומר: כל המשמרות שווים באימורי הרגלים (בעבודה של קורבנות הרגל שאין בהם אכילה לכוהנים) ובחילוק לחם הפנים? - תלמוד לומר: "חלק כחלק יאכלו" - חלק לאכול, חלק לעבוד (יחלוק עם אחיו באכילה של לחם הפנים, ויחלוק עימהם בעבודה בקורבנות הבאים מחמת הרגל). - יכול כל המשמרות שווים בקורבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל! - תלמוד לומר: "לבד ממכריו על האבות" - מה מכרו אבות זה לזה, אתה שבתך ואני שבתי.
בבבלי סוכה נה,ב-נו,א אמרו: תנו רבנן: מניין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים? - תלמוד לומר: "ובא בכל אוות נפשו... ושירת... ככל אחיו הלוויים...". - יכול אף בשאר ימות השנה כן (יהיו כל המשמרות שווים בעבודה)! - תלמוד לומר: "וכי יבוא הלווי מאחד שעריך..." - לא אמרתי (שהכל שווים) אלא בשעה / בזמן שכל ישראל נכנסים בשער אחד (שכל ישראל באים יחד, והוא בשעת הרגל).
תנו רבנן: מניין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים? - תלמוד לומר: "חלק כחלק יאכלו" - כחלק עבודה כך חלק אכילה (שכל הכוהנים מתחלקים גם באכילה). - יכול אף בחובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל (יהיו כל המשמרות שווים)! - תלמוד לומר: "לבד ממכריו על האבות" - מה מכרו אבות (ראשי המשמרות הראשונים) זה לזה, אני בשבתי ואתה בשבתך.
גם בספרי וגם בבבלי שני מדרשים הדומים זה לזה במבנה ובתוכן, מדרש אחד על הכתוב בדברים יח,ו: "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ... וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ...", ומדרש שני על הכתוב בדברים יח,ח: "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ, לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת". יש הבדל בין הספרי והבבלי בשאלות הפתיחה של שני המדרשים. בבבלי שינו את נוסח השאלות והתאימו אותו לאמור במשנתנו ("כל המשמרות שווים באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים"), ובשל כך דרשת הכתוב השני על חלוקה באכילה וחלוקה בעבודה אינה מתאימה לשאלה של המדרש השני על אכילת לחם הפנים בלבד.
לעומת זאת, בירושלמי רק מדרש אחד על הכתוב בדברים יח,ח. מהשוואת המדרש שבירושלמי עם המדרשים שבספרי ובבבלי עולה, שבמדרש שבירושלמי חסרה תחילתו של המדרש השני שבספרי ובבבלי: "מניין אתה אומר: כל המשמרות שווים... תלמוד לומר:", וחסרה דרשת הכתוב "חלק כחלק יאכלו", וכן שהשאלה שבמדרש שבירושלמי "יכול אף בשאר כל ימות השנה כן!" לקוחה מהמדרש הראשון שבספרי ובבבלי. נראה שבירושלמי במקורו היו שני מדרשים כמו בספרי ובבבלי, אך בשל דמיונם נשתבשו המדרשים ונוצר מדרש אחד קטוע ומורכב משני המדרשים.
• • •
במשנה שנינו: "ובעצרת אומרים: הילך מצה, הילך חמץ".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי לעיל ה,א.
מציעים גרסה חלופית עלומת שם של המשנה: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: בעצרת אומרים לו: הילך חמץ – משתי הלחם, הילך מצה – מלחם הפנים. לדברי תנא זה מחלקים לכל כוהן משתי הלחם תחילה ואחר כך מלחם הפנים, שלא כדברי המשנה.
ומציעים הסבר למקורות הסותרים: מאן דאמר: – מי שאומר: הי לך מצה – שמחלקים לכל כוהן מלחם הפנים תחילה, - מפני שהוא חביב (צריך לומר: 'תדיר') – שחלוקת לחם הפנים נוהגת כל שבת, ויש להקדים את התדיר. מאן דאמר: – (ו)מי שאומר: הי לך חמץ – שמחלקים לכל כוהן משתי הלחם תחילה, - מפני שהוא תדיר (צריך לומר: 'חביב') – שהוא לקיצים (לעיתים), ולפיכך הוא חביב, ויש להקדים את החביב (גם ב"פני משה" וב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיהו כך).
עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל.
בתוספתא זבחים י,ה-ו שנו: לחם הפנים קודם לשתי הלחם (בעצרת שחל להיות בשבת). כשהוא מחלקם בעצרת (שחל להיות בשבת), אומר: הילך מצה, הילך חמץ, הילך מצה, הילך חמץ. - אבא שאול אומר: שתי הלחם קודמות ללחם הפנים. כשהוא מחלקם בעצרת, אומר: הילך חמץ, הילך מצה, הילך חמץ, הילך מצה, מפני ששתי הלחם חביבות.
התנא שאומר: "הילך חמץ, הילך מצה" הוא אבא שאול, וטעמו הוא שיש להקדים את החביב, כמפורש בתוספתא, וכמו שהוגה בירושלמי.
בבבלי סוכה נו,א אמרו: תניא: הילך מצה, הילך חמץ. - אבא שאול אומר: הילך חמץ, הילך מצה.
תלמוד
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל המשמרות היו נתונות בדרום – בשלושת הרגלים, כשהיו מחלקים את לחם הפנים לכל המשמרות, היו כל המשמרות נמצאות בדרום העזרה, כדי להראות שבשלושת הרגלים כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים, ואינו מתחלק רק למשמר היוצא ולמשמר הנכנס שעבדו בלחם הפנים.
ומציעים סיוע ממשנה לקביעה האמוראית: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה סוכה ה,ח) אומרת כך: חל יום אחד להפסיק בנתיים... ובשאר כל ימות השנה - הנכנס נוטל שש, והיוצא נוטל שש... הנכנסין חולקין בצפון, והיוצאין בדרום (הירושלמי הביא את תחילת המשנה וכוונתו להמשכה) – מן המשנה משמע, שבשאר כל ימות השנה, כשהיו מחלקים את לחם הפנים רק למשמר היוצא ולמשמר הנכנס, היו הנכנסים נתונים בצפון והיוצאים בדרום, אבל בשלושת הרגלים, כשהיו מחלקים את לחם הפנים לכל המשמרות, היו כל המשמרות נתונים במקום אחד.
במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: הנכנס נוטל שבע, והיוצא נוטל חמש".
מציעים סיוע מפסוק לדעה הנתונה במחלוקת: רבי יודה בן טיטס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): קרייא מסייע להן תנייא: – הפסוק מסייע לתנא הזה (לרבי יהודה): נאמר (בנדודי דוד): "וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה (לעיר נוב, שבה נמצא המשכן) אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן... וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן:... וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ? חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי, אוֹ הַנִּמְצָא (מה יש ברשותך? אם יש לך חמש כיכרות לחם, תן לי, או תן לי כל אוכל אחר שנמצא בידך. - אפשר שיש לקרוא כך: "[דוד:] וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ? [אחימלך:] חֲמִשָּׁה לֶחֶם. [דוד:] תְּנָה בְיָדִי [אותם], אוֹ [לפחות] הַנִּמְצָא [מה שמצוי בידך מתוכם לתת לי]")... וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ (לחם הפנים), כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' (חלות לחם הפנים שהוסרו מעל השולחן שלפני ה' באוהל מועד)" (שמואל א כא,ב-ז) – דוד ביקש מאחימלך לחם, ואחימלך נתן לו מלחם הפנים, ואחימלך מן המשמר היוצא היה – שנוטל חמש חלות של לחם הפנים, ולכן היו בידו של אחימלך חמש כיכרות לחם (אחימלך היה ראש המשמר היוצא, והיה בידו כל החלק של המשמר לפני חלוקתו). מכאן סיוע לדעת רבי יהודה שהמשמר היוצא נוטל חמש חלות של לחם הפנים.
יש שהקשו על דברי הירושלמי "ואחימלך מן המשמר היוצא היה", שהרי אחימלך היה כוהן גדול והיה נוטל חמש חלות מלחם הפנים (ראה תוספתא יומא א,ה ובבלי יומא יז,ב).
יש להעיר, שהמקור היחיד שבו נאמר שאחימלך היה כוהן גדול הוא מדרש תנחומא פרשת 'מצורע' סימן א, ואילו שאר המקורות לא הזכירו דבר זה. לכן אולי הירושלמי סבור שאחימלך לא היה כוהן גדול.
ברם, אף אם נאמר שאחימלך היה כוהן גדול והיה נוטל חמש חלות מלחם הפנים, עדיין הפסוק מסייע לרבי יהודה כפי שאמרו בירושלמי כאן, שכן הדין הוא שכוהן גדול נוטל מחצה ושאר הכוהנים נוטלים מחצה (ראה "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 727, שלשיטת הירושלמי יומא א,ב הכל מודים שבקורבן ציבור כוהן גדול נוטל מחצה), ולכן לדעת תנא קמא שהמשמר הנכנס נוטל שש והמשמר היוצא נוטל שש, כוהן גדול נוטל שש (שלוש מכל משמר), ולדעת רבי יהודה שהמשמר הנכנס נוטל שבע והמשמר היוצא נוטל חמש, כוהן גדול נוטל חמש (שתיים וחצי מכל משמר), שכן המשמר הנכנס נוטל שתיים בשכר הגפת דלתות, ונשארו עשר חלות, ונוטל כוהן גדול חמש שהן מחצה. נמצא שרק לדעת רבי יהודה כוהן גדול נוטל חמש, ולכן יש סיוע מהפסוק לרבי יהודה.
בירושלמי יומא ח,ו אמרו: רבי חונה אמר: עשרים וארבעה עשרונות (שתים עשרה חלות של לחם הפנים שנתן אחימלך לדוד) שאכל דוד - ברעבון אכלן (שאחזו בולמוס והיה מסוכן והותר לו לאוכלן).
דוד כשאמר "חמישה לחם" רמז לאחימלך שהוא מסוכן ומותר לו לאכול קודש, ולא אמר לו חמישה אלא משום שסבור היה שאין לאחימלך אלא חמישה. אחימלך, שהיה לו כל לחם הפנים בשעת הסרתו, נתן לדוד הכל, משום שאם מסוכן הוא, ודאי שיצטרך יותר ממה שביקש, ובאמת אכל דוד את הכל. ואין סתירה בין הירושלמי יומא ובין הירושלמי סוכה, שבסוכה על תחילת הדברים של דוד מוסב הירושלמי, וביומא על סוף העניין מוסבים הדברים שנתן לו אחימלך לחם קודש ("לפירוש הירושלמי סוף סוכה וסוף יומא", "סיני" סג, עמוד קצו).
• • •
במשנה שנינו: "הנכנסין חולקין בצפון, ויוצאין בדרום".
מנמקים את טעם ההלכה: אמר רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בריה ד- – בנו של רבי הלל: כדי לחלוק כבוד (לתת כבוד, לכבד) לנכנסין – שכן צד צפון מקודש יותר, שבו שוחטים קודשי קודשים.
ונותנים טעם אחר: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא מטעם זה – של רבי חנניה בנו של רבי הלל, אלא בגין דתנינן: – בשביל ששנינו (משנה מידות ב,ב): כל הנכנסין להר הבית – באיזה שער שהוא, נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל – כגון הנכנסים בשער המזרח, הולכים לצד צפון, ומקיפים לצד מערב, ויוצאים בשערי הדרום. הרי שצפון הוא הצד שדרכו נכנסים להר הבית, ודרום הוא הצד שדרכו יוצאים מהר הבית. כמו כן, צפון הוא הצד שדרכו נכנסים לעבודה בעזרה, ודרום הוא הצד שדרכו יוצאים מעבודה בעזרה. משום כך תיקנו כאן, שהנכנסים חולקים בצפון, כדי שייראו שהם נכנסים לעבודה, והיוצאים חולקים בדרום, כדי שייראו שהם יוצאים מהעבודה.
בתוספתא סוכה ד,כה שנו: מפני מה משמר הנכנס חולק בצפון? - מפני שהוא (הצפון) קרוב לעבודה.
בבבלי סוכה נו,ב אמרו: תנו רבנן: הנכנסים חולקים בצפון - כדי שייראו שהם נכנסים, והיוצאים חולקים בדרום - כדי שייראו שהם יוצאים.
כנראה שאף בתוספתא הכוונה כמו בירושלמי (הטעם השני) ובבבלי ("תוספתא כפשוטה").
• • •
במשנה שנינו: "בלגה לעולם חולקת בדרום".
מפני מה קנסו את משמר בלגה? -
מביאים ברייתא: מפני מרים בת בלגה – אחת מבנות הכוהנים של אותו משמר, שנשתמדה (המירה את דתה היהודית) והלכה ונישאת לסרדיוט (חייל (מילה שמקורה ביוונית)) – שר צבא, אחד משל מלכות בית יון, ובאה וטפחה (היכתה, חבטה) על גגו של המזבח – והוא עונש של ביזיון, אמרה לו: לוקוס, לוקוס (זאב, זאב (מילה שמקורה ביוונית)) – שהמזבח נמשל לזאב, שכמו שהזאב חוטף את הטרף, כך היה המזבח חוטף את הקורבנות, אתה החרבתה נכסיהן (רכושם) של ישראל – שישראל הקריבו על המזבח קורבנות רבים מממונם, ולא עמדת להן (לא הגנת עליהם) בשעת דוחקן (מחסורם) – ומשום מעשה זה קנסו את אותו משמר.
ויש אומרים: מפני מה קנסו את משמר בלגה? - על ידי שהגיע זמנה לעלות – לבוא לעבודתם במקדש, ולא עלת (עלתה) – והראו לכול שאין העבודה חביבה עליהם, ונכנס יֶשֶׁבְאָב – משמר ששמו כך (דברי הימים א כד,יג), והוא משמש לפני המשמר של בלגה, ושימש תחתיה בכהונה גדולה (שתי המילים האחרונות יתירות ואינן בתוספתא ובבבלי, והן אשגרה ממקומות אחרים שבהם נאמר: 'ונכנס פלוני ושימש תחתיו בכהונה גדולה'). לפיכך בלגה לעולם ביוצא – חולקת בדרום, כמו היוצאים, כדי שייראו כיוצאים אף בכניסתם, וישבאב בנכנס – חולקת בצפון, כמו הנכנסים, כדי שייראו כנכנסים אף ביציאתם.
ומקשים: ויעקרו אותה ממקומה! – מדוע לא קנסו את משמר בלגה בשינוי מקומו של המשמר בסדר המשמרות?
ומציעים תירוץ לקושיה: לית יכיל – אין אתה יכול (אין אתה רשאי לשנות את סדר המשמרות ולהקדים את המשמר המאוחר ולאחר את המשמר המוקדם), ויש להציע מקור כיסוד לדחיית הטענה שהועלתה בקושיה: דאמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): קשה לפני המקום (כינוי לאלוהים) לעקור שלשלת יוחסין (הסתעפות משפחה לדורותיה) ממקומן – מכיוון שסדר המשמרות הוא לפי שלשלת היוחסים, ואם יעקרו את בלגה ממקומה בסדר המשמרות, יש לעקור אותה גם ממקומה בשלשלת היוחסים, וקשה היא שלשלת יוחסים לפני הקב"ה לעקור אותה ממקומה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,ב.
ומקשים: ויעשו אותן עשרים ושלש! – מדוע לא קנסו את משמר בלגה בהכללת המשמר במשמר שלפניו או במשמר שלאחריו (ובכך לא תיעקר שלשלת יוחסים ממקומה) ועשיית המשמרות עשרים ושלושה במקום עשרים וארבעה?
ומציעים תירוץ לקושיה: לית יכיל – אין אתה יכול (אין אתה רשאי לעשות את המשמרות עשרים ושלושה, אלא יש להשאירם עשרים וארבעה), ויש להציע פסוק כיסוד לדחיית הטענה שהועלתה בקושיה: דכתיב: (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – שכתוב (בעניין משמרות הלוויים השוערים, והוא אמור גם לעניין חלוקת הכהונה והלווייה למחלקות בימי דויד): "הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם" (דברי הימים א ט,כב) – דויד ושמואל הנביא קבעו ותיקנו את חלוקת המשמרות שמילאו את תפקידם בנאמנות; ויש לדרוש את המילה 'באמונתם' כאילו נכתב: - באומנותם – דויד ושמואל הנביא התקינו את המשמרות במעשה אומנות, כמבואר להלן. אומנות גדולה היתה שם – מלאכת מחשבת גדולה (חישוב חשבונות רבים) היתה שם כשהעמידו דויד ושמואל את מספר המשמרות על עשרים וארבעה, שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו – אם הקדיש אדם את שדה אחוזתו (שדהו שבאה לו בירושה) וגאלה (פדה את השדה מיד ההקדש) איש אחר, השדה יוצאת מידי הפודה ביובל ומתחלקת לכוהנים שבמשמר העובד בראש השנה (תוספתא מנחות יג,יז, או ביום הכיפורים) של שנת היובל, שהיובל נכנס בתוך משמרם, וכן אם לא נגאלה השדה מידי ההקדש לא על ידי הבעלים ולא על ידי אחר, השדה יוצאת מידי ההקדש ביובל לכוהנים. וכשהתקינו דויד ושמואל את משמרות הכהונה, חישבו על פי חשבון מולדות הלבנה ותקופות החמה את השנים הרגילות והמעוברות שיבואו, וחישבו על פי מספר המשמרות את סדר המשמרות שישמשו כל שבוע במקדש באותן שנים שיבואו, ומצאו שאם יחלקו את משמרות הכוהנים לעשרים וארבעה (ולא לכל מספר אחר), הרי שבכל אחד מראשי השנים של היובלות שיבואו ישמש משמר כהונה אחר מעשרים וארבעה המשמרות, ונמצא שבכל יובל ייטול משמר כהונה אחר את שדות האחוזה שיוקדשו וייצאו ביובל לכוהנים, ולא יהא משמר אחד נוטל פעם אחת שדות אחוזה שייצאו ביובל אחד וחוזר ונוטל פעם שנייה שדות אחוזה שייצאו ביובל אחר, עד שייטלו כל שאר המשמרות שדות אחוזה שייצאו ביובלות. ולכן אין לעשות את המשמרות מספר אחר, משום שבאופן זה יהא משמר נוטל פעם אחת שדה אחוזה וחוזר ונוטל פעם שנייה שדה אחוזה לפני שמשמר חבירו נוטל פעם אחת שדה אחוזה.
אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): (ה)[ח]ישבתים – חישבתי את אותן החשבונות שחישבו דויד ושמואל כשהתקינו את משמרות הכהונה, ומצאתי, שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו.
עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.
בתוספתא סוכה ד,כח שנו: בלגה לעולם חולקת בדרום, וטבעתה קבועה, וחלונה סתומה, מפני מרים בת בלגה שנשתמדה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוון, וכשנכנסו גויים / יוונים להיכל באתה וטפחה על גגו של המזבח, אמרה לו: לוקוס, לוקוס, אתה החרבת ממונם / נכסיהם של ישראל ולא עמדת להם בעת צרתם / בשעת צערם. - ויש אומרים: מפני עיכוב משמרות, ונכנס ישבאב ושימש תחתיו, לפיכך בלגה נראית יוצאה לעולם, וישבאב נראית נכנסת לעולם. כל השכנים הרעים לא קיבלו שכר, חוץ מישבאב שהיה שכינו של בלגה וקיבל שכר.
בבבלי סוכה נו,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה, שנשתמדה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת / הלכה וטפחה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס, לוקוס, עד מתיי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת דוחקם! וכששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה (של משמר בלגה) וסתמו את חלונה. - ויש אומרים: משמרתה שהתה לבוא (בני המשמר התעצלו ולא הגיעו), ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו. אף על פי שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו (הרוויחו), שכיני בילגה נשתכרו, שבילגה לעולם חולקת בדרום וישבב אחיו בצפון.
במסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק א נאמר: טיטוס הרשע היה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר: לוקוס, לוקוס, אתה מלך ואני מלך, בוא ועשה עימי מלחמה. כמה שוורים נשחטו עליך? כמה עופות נמלקו עליך? כמה יינות נסכו עליך? כמה בשמים קיטרו עליך? אתה הוא שמחריב את כל העולם כולו.
מה שסיפרו על טיטוס קרוב למעשה המסופר על מרים בת בלגה.
נשתמדה
נראה שהלשון 'משומד', שהשתמשו בו לא כלפי עבריין סתם, אלא ככינוי למי שבכלל התנהגותו סטה ממסורת ודרכי ישראל, נטבעה בראשונה בימי המתיוונים ("ספרא דבי רב" א, עמוד 195).
אמרה לו: לוקוס, לוקוס
בבראשית רבה צט,ג נאמר: "בנימין זאב יטרף" - רבי פינחס פתר קרייא במזבח (חלק מהמזבח היה בנחלתו של בנימין): מה הזאב הזה חוטף (את הטרף), כך היה המזבח חוטף את הקורבנות, "בבוקר יאכל עד" - "את הכבש אחד תעשה בבוקר" (במדבר כח,ד), "ולערב יחלק שלל" - "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שם).
אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: קשה לפני המקום לעקור שלשלת יוחסין ממקומן
בבראשית רבה פב,יא נאמר: אמר רבי סימון: קשה לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסים ממקומם.
ובשיר השירים רבה ה [ה] א נאמר: אמר רבי סימון: קשה היא שלשלת יוחסים לפני הקב"ה להיעקר ממקומה.
חישבתים
במדרש תהילים עח,כא נאמר: "וַיִּרְעֵם (דויד) כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם" - רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר: ישב (דויד) וחישב לו שלא יהיה משמר נוטל עם חבירו בשדה אחוזה ('בתבונות כפיו' פירושו: בחשבונות שחישב דויד באצבעות ידיו. המילה 'תבונות' רומזת, שהיה דויד בקי בחישוב תקופות החמה ומולדות הלבנה והיה יודע לקבוע ולעבר שנים וחודשים, כמו שדרשו חכמינו את המילים "כי היא חכמתכם ובינתכם" ואת המילים "יודעי בינה לעיתים").
לפי המדרש, אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, שדויד חישב. ולפי הירושלמי, אמר רבי אבהו, שהוא חישב (כמו בירושלמי תרומות י,ח: "אמר רבי אבהו: חשבית יתה קרוב למאתים". ובירושלמי תרומות ה,ג: "אמר רבי אבהו: כל ימינו היינו טועין בה כמקל הזה של סומא עד שלמדנוה מן חשבון גימטריא...". - הרי שמדע החשבון סייע לרבי אבהו לפתור בעיות הלכתיות).
ובמדרש תהילים מט,ג נאמר: "פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת" - כמה שנאמר: "כי היא חוכמתכם ובינתכם" (דברים ד,ו). "אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי" - במשמרות של בית המקדש (דויד פתר את חידת קביעת משמרות הכהונה בחוכמות ובתבונות שהיו לו).
• • •
במשנה שנינו: "וטבעתה קבועה".
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): טבעות עשו (צריך לומר כמו בירושלמי מעשר שני וסוטה: 'עשה') להן – יוחנן כוהן גדול התקין לשוחטי הקודשים במקדש טבעות מתכת מיוחדות, להכניס בהן את צוואר הבהמה כשהיא עומדת להישחט, רחבות מלמעלן וצרות מלמטן (צריך לומר כמו בירושלמי מעשר שני וסוטה: 'רחבות מלמטן וצרות מלמעלן') – שהיו מכניסים את ראש הבהמה בטבעת מלמטה בצד הרחב, וכשהיו הופכים את הבהמה לשוחטה, היו הופכים גם את הטבעת, וצווארה נכנס לצד הצר, ולא היתה יכולה הבהמה להזיז את הראש לצדדים, ונשחטה בלי חשש שתתנבל ("תוספתא כפשוטה").
במשנה מעשר שני ה,טו וסוטה ט,י שנינו: יוחנן כוהן גדול... ביטל את הנוקפים.
ובירושלמי מעשר שני ה,טו וסוטה ט,י אמרו: "את הנוקפים". - אותן שהיו מכין על גבי העגל (לקורבן) בין קרניו (כדי להפילו לארץ, ויהא נוח לכפות ולשחוט אותו). אמר להן יוחנן כהן גדול: עד מתי אתם מאכילין את המזבח טריפות (שמא ניקב קרום של מוח) / (במסירה שלפנינו בסוטה:) נבילות (שפעמים שהבהמה מתה לפני שמספיקים לשחוט אותה)? ועמד ועשה להן טבעות. - רבי בא בשם רב יהודה: טבעות עשה להן, רחבות מלמטן וצרות מלמעלן.
טבעתה של בלגה היתה קבועה ברצפה ולא היתה מתהפכת ("תוספתא כפשוטה" על פי רש"י).
• • •
במשנה שנינו: "וחלונה סתומה".
מפרשים: שלא העמידו אותה על סכיניהן – משמר בלגה לא יכלו להשתמש בחלון בשביל להניח בו את סכיניהם.
ומציעים סיוע ממשנה לאמור לפני כן: כהיא דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (מידות ד,ז): הוא היה נקרא בית החילפות (כך בכתב יד אחד של המשנה. ובכתב יד שני: 'החֲלָפוֹת') – בכל אחד משני צידי האולם בצפונו ובדרומו היתה לשכה שנקראה כך, ששם היו גונזין את הסכינין – היו שם חלונות, שבהם היו הכוהנים מצניעים את הסכינים לשחיטת הקורבנות הנקראות "חלפות" (כמו שמצינו בעזרא א,ט: "מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים").
• • •