משנה
הכוהנים היו נחלקים לעשרים וארבעה משמרות, ובכל שבוע היה עובד במקדש משמר אחד. אבל ברגלים כל משמרות הכוהנים היו עולים לירושלים ומשתתפים בהקרבת הקורבנות הבאים מחמת הרגל (להלן הלכה ז). משנה זו באה ללמד, כיצד חילקו המשמרות ביניהם את קורבנות המוסף של חג הסוכות.
יום טוב הראשון של החג היו שם שלשה עשר פרים ואילים שנים ושעיר אחד – שלושה עשר משמרות מקריבים כל אחד פר אחד, שני משמרות מקריבים כל אחד איל, ומשמר אחד מקריב שעיר, הרי שש עשרה בהמות לשישה עשר משמרות. נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים לשמונה משמרות – ארבעה עשר כבשים חולקו בין שמונה המשמרות הנשארים, כמו שמפורש להלן. ביום הראשון – של סוכות, - ששה – משמרות, מקריבין שנים שנים – כל משמר מקריב שני כבשים, והשאר – שני המשמרות הנשארים, אחד אחד – כל משמר מקריב כבש אחד.
בשני – ביום השני של סוכות, שהיו בו שנים עשר פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי חמש עשרה בהמות לחמישה עשר משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לתשעה משמרות, - חמשה – משמרות, מקריבין שנים שנים – כל משמר מקריב שני כבשים, והשאר – ארבעה המשמרות הנשארים, אחד אחד – כל משמר מקריב כבש אחד.
בשלישי – ביום השלישי של סוכות, שהיו בו אחד עשר פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי ארבע עשרה בהמות לארבעה עשר משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לעשרה משמרות, - ארבעה – משמרות, מקריבין שנים שנים – כל משמר מקריב שני כבשים, והשאר – שישה המשמרות הנשארים, אחד אחד – כל משמר מקריב כבש אחד.
ברביעי – ביום הרביעי של סוכות, שהיו בו עשרה פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי שלוש עשרה בהמות לשלושה עשר משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לאחד עשר משמרות, - שלשה – משמרות, מקריבין שנים שנים – כל משמר מקריב שני כבשים, והשאר – שמונה המשמרות הנשארים, אחד אחד – כל משמר מקריב כבש אחד.
בחמישי – ביום החמישי של סוכות, שהיו בו תשעה פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי שתים עשרה בהמות לשנים עשר משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לשנים עשר משמרות, - שנים – שני משמרות, מקריבין שנים שנים – כל משמר מקריב שני כבשים, והשאר – עשרה המשמרות הנשארים, אחד אחד – כל משמר מקריב כבש אחד.
בשישי – ביום השישי של סוכות, שהיו בו שמונה פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי אחת עשרה בהמות לאחד עשר משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לשלושה עשר משמרות, - אחד – משמר אחד, מקריב שנים – שני כבשים, והשאר – שנים עשר המשמרות הנשארים, אחד אחד – כל משמר מקריב כבש אחד.
בשביעי – ביום השביעי של סוכות, שהיו בו שבעה פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי עשר בהמות לעשרה משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לארבעה עשר משמרות, כולן שווין – כל המשמרות היו שווים, שכל משמר מקריב בהמה אחת.
בשמיני – ביום טוב האחרון של חג הסוכות, שהיו בו פר אחד ואיל אחד ושעיר אחד ושבעה כבשים, חזרו לַפַּיִיס – להטלת גורל מי מן המשמרות יזכה בהקרבת עשר הבהמות, כרגלים – כמו בשאר הרגלים.
אמרו – חכמים: מי – המשמר, שהיה מקריב (צריך להוסיף כמו בכתבי היד של המשנה: 'פרים') היום – ביום אחד משבעת ימי החג, לא היה מקריב פרים למחר – לא היו מניחים לו להקריב פר למחר, עד שמשמרות אחרים, שעדיין לא הקריבו, יקריבו פר, אלא חוזרין חלילה – לפי הסדר שלהלן:
ביום הראשון הקריבו משמרות א - יג שלושה עשר פרים, משמרות יד - טו שני אילים, משמר טז שעיר, ומשמרות יז - כד ארבעה עשר כבשים.
ביום השני הקריבו משמרות יד - כד ומשמר א שנים עשר פרים, משמרות ב - ג שני אילים, משמר ד שעיר, ומשמרות ה - יג ארבעה עשר כבשים.
ביום השלישי הקריבו משמרות ב - יב אחד עשר פרים, משמרות יג - יד שני אילים, משמר טו שעיר, ומשמרות טז - כד ומשמר א ארבעה עשר כבשים.
ביום הרביעי הקריבו משמרות יג - כב עשרה פרים, משמרות כג - כד שני אילים, משמר א שעיר, ומשמרות ב - יב ארבעה עשר כבשים.
ביום החמישי הקריבו משמרות כג - כד ומשמרות א - ז תשעה פרים, משמרות ח - ט שני אילים, משמר י שעיר, ומשמרות יא - כב ארבעה עשר כבשים.
ביום השישי הקריבו משמרות ח - טו שמונה פרים, משמרות טז - יז שני אילים, משמר יח שעיר, ומשמרות יט - כד ומשמרות א - ז ארבעה עשר כבשים.
ביום השביעי הקריבו משמרות טז - כב שבעה פרים, משמרות כג - כד שני אילים, משמר א שעיר, ומשמרות ב - טו ארבעה עשר כבשים.
• • •
תלמוד
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): כל המשמרות שהיו במקדש היו שונות ומשלשות בפרים, חוץ משתים האחרונות שהיו שונות ולא היו משלשות בפרים – שהרי אמרו במשנה, שמי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר, אלא חוזרים חלילה. וכיוון שהיו שם שבעים פרים, שהם שלוש פעמים עשרים וארבע, פחות שתיים, עשרים ושניים משמרות (א - כב) הקריבו פרים שלוש פעמים ושני משמרות (כג - כד) הקריבו פרים רק פעמיים.
ומציעים בעיה: רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) שאל – הסתפק: מהו להתחיל מהן – משני המשמרות האחרונים שהיו שונים ולא היו משלשים בפרים, לרגל הבא – לאחר שבעת ימי חג הסוכות? – האם משמר אחד מהשניים (כג) יקריב פר ביום השמיני של סוכות והמשמר השני (כד) יקריב פר ביום טוב הראשון של חג הפסח, ולאחר ששני המשמרות האחרונים יקריבו פרים פעם שלישית וישוו לשאר המשמרות, יחזרו כל המשמרות לפייס גם בפרים? או שמא יחזרו ביום השמיני של סוכות כל המשמרות לפייס גם בפרים?
ומציעים משנה הסותרת את הדברים שנאמרו לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מתניתא אמרה כן (אפשר שהמונח הזה בא כאן באשגרה מלהלן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 458, הערה 577). וצריך לומר: 'מתניתא לא אמרה כן' ("שערי תורת ארץ ישראל"; "אוצר לשונות ירושלמיים"): – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה סוכה ה,ו) לא אומרת כך (שמתחילים משני המשמרות האחרונים לרגל הבא): בשמיני חזרו לפייס כרגלים – ביום השמיני של סוכות חזרו כל המשמרות לפייס כמו בשאר הרגלים, שלא כמו ששאל רבי לעזר (אפשר שאין כאן שיבוש, והמונח 'מתניתא אמרה כן', המוסב על בעיה, בא להקשות, מדוע צריך לשאול, מאחר שהדברים (כמעט) מפורשים במשנה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 458 והערה 579)).
ומציעים את הבעיה הקודמת לפי דעתו של חכם אחר: לא צורכה דילא – אין צורך (בלימוד ובעיון) אלא (כלומר, אין הספק אלא), כהדא דתני – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא) בשם רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי), דתני – ששונה רבי נתן: שמיני לא היה בו פייס – אלא אחד משני המשמרות האחרונים הקריב פר ביום השמיני של סוכות. על דעתיה דרבי נתן – על (לפי) דעתו של רבי נתן, שחלוק על משנתנו וסבור שלא היה פייס ביום השמיני של סוכות, מהו להתחיל מהן לרגל הבא? – האם השני משני המשמרות האחרונים יקריב פר ביום טוב הראשון של חג הפסח, ולאחר מכן יחזרו כל המשמרות לפייס גם בפרים? או שמא יחזרו ביום טוב הראשון של חג הפסח כל המשמרות לפייס גם בפרים? - אין פושטים את הבעיה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה א,ו.
ומציעים מימרה אמוראית שנשנתה גם כברייתא: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ותני כֵן: – אומר רבי יוחנן ושונה (התנא) כך: שמיני – יום טוב האחרון של חג הסוכות, - רגל בפני עצמו – לכמה עניינים (לפי פירושים שונים של הראשונים), כגון לעניין אבילות, שהיום השמיני עולה לאבל שבעה ימים משלושים ימי האבילות כאילו היה חג בפני עצמו בן שבעה ימים (כך פירשו הגאונים וכמה מהראשונים). ואילו היה היום השמיני המשך של ימי חג הסוכות הקודמים לו, לא היה עולה לאבל שבעה ימים, פייס בפני עצמו – ביום השמיני היו מטילים גורל כדי לקבוע איזה משמר יזכה בהקרבת קורבן המוסף. ואילו היה היום השמיני המשך של ימי חג הסוכות הקודמים לו, לא היה בו פייס אלא היו ממשיכים לפי הסדר של חג הסוכות וכל המשמרות היו מקריבים את קורבן המוסף, ברכה בפני עצמה – מפורש להלן, קרבן בפני עצמו – ביום השמיני היו בו פר אחד ואיל אחד ושעיר אחד ושבעה כבשים. ואילו היה היום השמיני המשך של ימי חג הסוכות הקודמים לו, היו בו שישה פרים (שהרי מספרם של הפרים בחג הסוכות פוחת והולך כל יום), שני אילים וארבעה עשר כבשים.
ומביאים מקורות לשלושה דברים ופירוש לדבר רביעי.
רגל - דאמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כולהם (צריך לומר כמו במקבילה: 'בכולהם') כתוב: – במוספי שבעת ימי חג הסוכות כתוב: "וּבַיּוֹם" (במדבר כט,יז ועוד) – "וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי", "וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", "וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי", "וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי", "וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי", "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", כל יום בוי"ו החיבור, וכאן כתוב: – במוסף של שמיני עצרת כתוב: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (במדבר כט,לה) – בלי וי"ו החיבור, ולא "וביום" כבשאר הימים, ללמדך שהוא רגל בפני עצמו – ואינו המשך של הימים הקודמים לו, שלא כמו שבעת ימי חג הסוכות שכל יום הוא המשך של הימים הקודמים לו.
פייס - יש להציע סיוע ממשנה: אמר רבי יוסה: מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה סוכה ה,ו) אומרת כך: בשמיני חזרו לפייס כרגלים – ביום השמיני של סוכות חזרו כל המשמרות לפייס כמו בשאר הרגלים. מכאן ששמיני - פייס בפני עצמו.
ברכה - אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): זמן – ברכת הזמן ("ברוך... שהגיענו לזמן הזה"). ואילו היה היום השמיני המשך של הימים הקודמים לו, לא היתה בו ברכת הזמן.
קרבן - במוסף של שמיני עצרת כתוב: "וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה' פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה" (במדבר כט,לו) – מכאן ששמיני - קורבן בפני עצמו.
עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה.
בתוספתא סוכה ד,טו שנו: כל המשמרות שונות ומשלשות בפרים, חוץ משתיים האחרונות ששונות ולא משלשות.
ושם ד,יז שנו: יום טוב האחרון של חג - פייס לעצמו, זמן (ברכת הזמן) לעצמו, רגל לעצמו, קורבן לעצמו, שיר (על הקורבן) לעצמו, ברכה לעצמה (לעניין הנוסח של הזכרת היום בתפילה ובברכת המזון), שנאמר: "ביום" (ולא נאמר "וביום" כמו בכל ימי חג הסוכות. מכאן שהוא יום טוב לעצמו לעניין כל הדברים שנשנו לעיל).
בבבלי סוכה מז,א-מח,א אמרו: אמר רבי יוחנן: אומרים זמן (ברכת הזמן) בשמיני של החג...
אמר רבי לוי בר לחמא ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא: תדע (שהיום השמיני של החג הוא רגל בפני עצמו), שהרי חלוק (משבעת ימי חג הסוכות) בשלושה דברים: בסוכה (שאין יושבים בו), ובלולב (שאין נוטלים בו), ובניסוך המים (שאין מנסכים בו). ולרבי יהודה דאמר: בלוג היה מנסך כל שמונה - הרי חלוק בשני דברים.
רב פפא אמר: הכא (בשמיני עצרת) כתיב: "פר", התם (בשבעת ימי חג הסוכות) כתיב: "פרים" / כולהו כתיב בהו "פרים", האי כתיב ביה "פר".
רב נחמן בר יצחק אמר: הכא כתיב: "ביום", התם כתיב: "וביום" / כולהו כתיב בהו "וביום", האי כתיב ביה "ביום".
רב נחמן אמר: אומרים זמן בשמיני של החג. ורב ששת אמר: אין אומרים זמן בשמיני של החג.
תניא כוותיה דרב נחמן: שמיני - סימן פז"ר קש"ב (שישה דברים שסימנם כך) - פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קורבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמה.
לפי הבבלי אמר רבי יוחנן רק ששמיני - זמן בפני עצמו, והביאו ברייתא שיש בשמיני שישה דברים בפני עצמם. ולפי הירושלמי אמר רבי יוחנן ושנו בברייתא כן שיש בשמיני ארבעה דברים בפני עצמם.
דברי רב נחמן בר יצחק בבבלי הם דברי רבי אבין בשם רבי אחא בירושלמי המסביר ששמיני - רגל בפני עצמו. דברי רב פפא בבבלי הם דברי סתם הירושלמי המסביר ששמיני - קורבן בפני עצמו.
בפסיקתא דרב כהנא כח,ו ובפסיקתא רבתי הוספה א פסקה ד נאמר: אמר רבי יוחנן: שמיני - רגל בפני עצמו, פייס בפני עצמו, קורבן בפני עצמו, ברכה בפני עצמה. - רגל בפני עצמו - אמר רבי בון: בכולם כתוב: "וביום", וכאן כתוב: "ביום", מכאן שהוא רגל בפני עצמו. פייס בפני עצמו - דתנינן: בשמיני חזרו לפייס ברגלים. קורבן בפני עצמו - "פר אחד איל אחד". ברכה בפני עצמה - אמר רבי אילא: מכאן שהוא טעון זמן.
בירושלמי ובפסיקתות, שלא מנו זמן, פירשו "ברכה" - ברכת הזמן. ברם בתוספתא ובבבלי אין לפרש כן, שהרי מנו זמן בפירוש.
לפי מסכת סופרים יח,יא, המזמור של היום השמיני של סוכות הוא "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים פרק ו). מזמור זה היה בשימוש בארץ ישראל הקדומה כשיר של שמיני עצרת. ההנחה היא שהלוויים היו אומרים במועדים בבית המקדש מזמורים הנזכרים במסכת סופרים.
בני ארץ ישראל הזכירו בתפילה את שם החג של סוכות בלשון "חג הסוכות הזה" ואת שם החג של שמיני עצרת בלשון "יום השמיני עצרת הזה".
• • •