עמדו שני כהנים בשער העליון – הוא שער ניקנור שבמזרח העזרה, שהוא למעלה מעזרת הנשים (ואין הוא שער העליון הנזכר במשנה שקלים ו,ג ומידות ב,ו, שהיה בדרום העזרה), היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים, ושתי חצוצרות בידם – של שני הכוהנים הללו. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו – שני הכוהנים בחצוצרות לסימן שהגיעה השעה ללכת אל השילוח לשאוב מים לניסוך, והתחילו לרדת במעלות. הגיעו – שני הכוהנים, למעלה עשירית – של חמש עשרה המעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה – לרצפה של עזרת הנשים, תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעים והולכין – ממשיכים לתקוע, עד שמגיעין לשער היוצא למזרח – מעזרת הנשים להר הבית. הגיעו – שני הכוהנים, לשער היוצא למזרח, והפכו פניהן למערב – לכיוון העזרה וההיכל, ואמרו: אבותינו היו במקום הזה – בבית המקדש הראשון, "אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל י'י וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל ח,טז) – בבית ראשון היו אנשים מישראל פונים עורף להיכל ה' בהשתחוותם לשמש במזרח, ואנו ליה וליה עינינו (בכתב יד אחד של המשנה: 'ואנו ליה עינינו'). רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: שונין (כופלים) אותו לומר: אנו ליה, וליה עינינו.
מן השער הם יצאו אל השילוח, כמתואר במשנה לעיל ד,ט.
כאן אין המשנה מדברת אלא מהליכתם לשילוח ולא מחזירתם, ועל כן לא הזכירה לא את ה"שלוש למילוי המים" שבהלכה ה ולא "הגיעו לשער המים תקעו..." שבפרק ד הלכה ט ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 352).
• • •
במשנה כאן שנינו: "עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידם. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו".
ובמשנה יומא א,ח שנינו: בכל יום תורמים את המזבח (מרימים את הדשן מעל המזבח) בקריאת הגבר או סמוך לו (סמוך לזמן קריאת הגבר) בין לפניו בין לאחריו.
ובמשנה תמיד א,ב שנינו: מי שהוא רוצה לתרום את המזבח (כל כוהן הרוצה להשתתף בהגרלה לעבודת תרומת הדשן), משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה (קודם שיבוא הממונה על ההגרלה). וכי באיזו שעה הממונה בא? לא כל העיתים שוות, פעמים שהוא בא מקריאת הגבר או סמוך לו (או שהוא בא סמוך לזמן קריאת הגבר) מלפניו או מלאחריו.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ה,א.
מספרים: תירגם – תרגם (פירש) רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) קומי דבית – לפני בית (מדרשו של) רבי שילה (חכם בבלי בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): קרא גברא (נראה שצריך לומר: 'קרא הגבר') – פירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה כאן הוא: - אכריז כרוזא – הכריז הכרוז (האיש הממונה על פתיחת השערים במקדש, ששמו גבר, הכריז שיפתחו את השערים, ש"גבר" שבמשנה כאן הוא שם אדם).
אמרון ליה: – אמרו לו (לרב): קרא תרנוגלא – קרא התרנגול (כך פירוש המילים "קרא הגבר", ש"גבר" פירושו תרנגול).
אמר לון: – אמר להם (רב): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה שקלים ה,א): בן גבר על נעילת שערים – שמו של האיש הממונה על פתיחת השערים במקדש היה בן גבר! אית לך מימר: בר תרנוגלא?! (בתמיהה) – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר שפירוש המילים "בן גבר" שבמשנה שקלים): הבן של התרנגול?! (והרי ודאי ש"גבר" שבמשנה שקלים אין פירושו תרנגול! אלא מכאן ש"גבר" שבמשנה כאן הוא שם אדם, והוא האיש ששמו בן גבר שבמשנה שקלים, שכן בשני המקומות מדובר במי שהיה ממונה על פתיחת השערים במקדש)
עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.
בבבלי יומא כ,ב-כא,א אמרו: מאי קריאת הגבר (שהוזכרה במשנה יומא א,ח: בכל יום תורמים את המזבח בקריאת הגבר)? - רב אמר: קרא גברא (הכריז האיש הממונה על כך). רבי שילא אמר: קרא תרנגולא.
רב איקלע לאתריה דרבי שילא, לא הווה אמורא (מתורגמן) למיקם עליה דרבי שילא, קם רב עליה ומפריש: מאי "קריאת הגבר"? - קרא גברא. - אמר ליה רבי שילא: לימא מר: קרא תרנגולא! - אמר ליה: כי הווה קאימנא קמיה דרבי / דרבי חייא ומפרישנא מאי "קריאת הגבר"? קרא גברא, ולא אמר לי ולא מידי; ומר אמר לי: אימא: קרא תרנגולא?
תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דרבי שילא. תניא כוותיה דרב: גביני כרוז מה הוא אומר (בהכרזתו)? - "עמדו כוהנים לעבודתכם ולוויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". תניא כוותיה דרבי שילא: היוצא (לדרך) קודם קריאת הגבר - דמו בראשו. רבי יאשיה אומר: עד שישנה (שיקרא קריאה שנייה), ויש אומרים: עד שישלש. ובאיזה תרנגול אמרו? - בתרנגול בינוני (מכאן שקריאת הגבר היא קריאת התרנגול).
לפי הבבלי, רב ורבי שילא נחלקו בפירוש הביטוי "קריאת הגבר" שבמשנה ביומא. ולפי הירושלמי, רב ובית רבי שילא נחלקו בפירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה בסוכה.
לפי הבבלי, רב אמר ש"גבר" שבמשנה ביומא פירושו אדם, והביאו בבבלי ראיה לדברי רב מגביני כרוז, שכן המשנה ביומא מדברת בהתחלת העבודה במקדש בכל בוקר, ולכן קריאת הגבר שבמשנה שם היא קריאתו של גביני שהיה הממונה על העמדת הכוהנים לעבודתם במקדש בכל בוקר. אבל לפי הירושלמי (לפי פירושנו), רב אמר ש"גבר" שבמשנה בסוכה הוא שם אדם, והביא רב ראיה לדבריו מבן גבר, שכן המשנה בסוכה מדברת בפתיחת השערים במקדש בבוקר, ולכן הגבר שבמשנה שם הוא בן גבר שהיה הממונה על פתיחת השערים במקדש בכל בוקר.
לפי הבבלי, רב סבור ש"קריאת הגבר" הוא מונח שמקורו בקריאת גביני כרוז במקדש בכל בוקר, אבל אין לדעת מה פירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה בסוכה לדעת רב. ואילו לפי הירושלמי (לפי פירושנו), רב יכול לסבור ש"קריאת הגבר" הוא מונח שפירושו קריאת התרנגול או שמקורו בקריאת גביני כרוז במקדש בכל בוקר, אבל פירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה בסוכה לדעת רב אינו קשור כלל למונח הזה על שני פירושיו.
• • •
במשנה שנינו: "הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו".
מציעים שאלה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מסתפק): עשירית מלמעלן? עשירית מלמטן? – האם מעלה עשירית שהזכירה המשנה היא המעלה העשירית מעזרת ישראל שלמעלה (וכוונת המשנה שירדו עשר מעלות ועמדו על המעלה העשירית מלמעלה), או שמא היא המעלה העשירית מעזרת נשים שלמטה (וכוונת המשנה שירדו חמש מעלות ועמדו על המעלה העשירית מלמטה)?
בבבלי סוכה נג,ב אמרו: בעי רבי ירמיה: האי "למעלה עשירית" - דנחית חמישה וקאי אעשרה, או דילמא דנחית עשרה וקאי אחמישה? - תיקו.
• • •
במשנה שנינו: "הגיעו לשער היוצא למזרח, והפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו היו במקום הזה 'אחוריהם אל היכל י'י ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש'".
אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): 'והמה משתחוים' אין כתוב כאן, אלא "וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם" (יחזקאל ח,טז) – זו צורה שאין לה דוגמה אחרת במקרא, ויש לדרוש את המילה הזו: שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל (רש"י ביחזקאל ח,טז הביא מימרה זו וגרס 'משחיתים ההיכל', וכך צריך לומר כאן ולהלן) – היו משתחווים, כשפניהם כלפי השמש במזרח, שהיו עובדים את השמש, ואחוריהם כלפי בית המקדש במערב, שהיו מגלים את החלק האחורי והתחתון בגופם ומטילים צואה ומשחיתים (מקלקלים) את ההיכל. כך מלמדת הצורה הלא מצויה "משתחויתם" שמורכבת משתי מילים: משתחווים ומשחיתים.
אמר רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כתוב (בתוכחה על עבודה זרה): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי" (ירמיהו ב,יג) – ישראל עשו שני מעשים רעים; ויש לתמוה: - וכי שתים רעות עשה עמי, הא וותרה – הנה ויתור (מחילה) לאלף – ויתר (מחל) ה' על אלף מעשים רעים אחרים שעשו ישראל?! – במה זכו שתי הרעות הללו שבגללן ויתר ה' על הרעות האחרות? אלא שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל – שתי הרעות הללו הן מעשה אחד שהיה קשה כמו שני מעשים רעים, שהיו משתחווים לשמש וגם משחיתים את ההיכל, כאמור לעיל, ומעשה זה היה קשה על ה' מן כל המעשים הרעים האחרים שעשו.
בשיר השירים רבה א [ו] ב נאמר: רבי אבא בר כהנא בשם רבי חייא רבה: כתיב: "כי שתיים רעות עשה עמי" (ירמיהו ב,יג) - הא וותרה למאת?! (הנה ויתור למאה?!) אלא מלמד שעשו אחת שהיתה קשה כשתיים, שהיו משתחווים לעבודה זרה ופורעים עצמם (גילו את מערומיהם (צורה מיוחדת של עבודה זרה)) כנגד בית המקדש. הדא היא דכתיב: "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית, וְהִנֵּה... כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה'... וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל ח,טז), כמה דתמר: "כי משחתם בהם, מום בם" (ויקרא כב,כה) ("משתחויתם" (במקום 'משתחוים') היא צורה דקדוקית בלתי רגילה, ולכן קושר זאת בעל המדרש עם המילה "משחתם", רמז על השחיתות שבמעשה זה).
בבבלי סוכה נג,ב אמרו: תנו רבנן: ממשמע שנאמר "ופניהם קדמה" איני יודע ש"אחוריהם אל היכל ה'"? (שהרי ההיכל לצד מערב הוא!) אלא מה תלמוד לומר: "אחוריהם אל היכל ה'"? מלמד שהיו פורעים (מגלים) עצמם ומתריזים (מטילים רעי) כלפי מטה (לשון נקייה כלפי שכינה).
"כי שתים רעות עשה עמי"
בבבלי תענית ה,א אמרו: אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב: "כי שתיים רעות עשה עמי"? תרתין הוא דהוו, עשרין ותרתין שביק להו?! (בספר יחזקאל פרק כב מנויים עשרים וארבעה חטאים שחטאו ישראל, וכיוון שלא נענשו רק על שניים מהם, מה אירע לשאר עשרים ושניים?) - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אחת היא ששקולה כשתיים, ומאי ניהו? עבודה זרה...
ובשמות רבה מב,ח נאמר: "כי שתיים רעות עשה עמי" (ירמיהו ב) - ושתי רעות עשו, לכך ויתר על עשרים ושתיים?! ומהו "כי שתיים רעות עשה עמי"? (אנו מוצאים בספר יחזקאל שעשרים וארבעה חטאים חטאו ישראל, ובמה זכו שתי הרעות הללו שבגללן ויתר ה' על העשרים ושתיים הרעות האחרות?) - "אנכי" ו"לא יהיה לך" (הדבר אמור על מעשה העגל, שבאותה שעה עשו שתי הרעות הללו הפוגעות בה', ועל שתי הרעות הללו של עבודה זרה שעשו ישראל כשהלכו במדבר דיבר ירמיהו שם).
הא וותרה
בספרי דברים פסקה א נאמר: "ודי זהב" - אמר להם: הא ותרה לכל מה שעשיתם, מעשה עגל קשה עליי מן הכל. היה רבי יהודה אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שעשה לחבירו צרות הרבה, ובאחרונה הוסיף לו צרה אחת. אמר לו: הא ותרה לכל מה שעשיתה לי, זו קשה עליי יותר מן הכל. כך אמר להם המקום לישראל: הא ותרה לכל מה שעשיתם, מעשה עגל קשה עליי יותר מן הכל.
ובירושלמי חגיגה א,ז אמרו (על הכתוב בירמיהו טז,יא: "אֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ"): אמר רבי חייה בר בא: אותי עזבו אוותרה (א (=הא) וותרה), שמא את תורתי שמרו. שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, השאור שבה היה מקרבן אצלי.
• • •