משנה
החסידים ואנשי המעשה – המדקדקים בקיום המצוות ומצטיינים במעשים הטובים, היו מרקדין לפניהן – לפני העם, באבוקות (צרורות של קיסמים הבוערים באש גדולה ומאירה) – החזיקו בידיהם אבוקות של אש ורקדו לפני העם שהתכנס בעזרת הנשים לראות בשמחת בית השואבה, ואומרים לפניהן דברי תושבחות (דברי שבח והלל). והלוים – היו מנגנים, בכינורות ובנבלים ובמצלתים ובכל כלי שיר בלא מספר (הרבה מאוד) (לשון המשנה הוא מעין הכתוב בדברי הימים א טו,טז בהעלאת הארון לירושלים: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה"), על חמש עשרה מעלות (מדרגות) היורדות מעזרת ישראל לעזרת הנשים, כנגד (בהקבלה ל-) חמש עשרה "שיר המעלות" שבתילים – שכתובים בספר תהילים מפרק קכ עד פרק קלד, שעליהם עומדין הלוים (בכתבי היד של המשנה: 'שעליהם הלוים עומדים') בשיר – כשהם אומרים שירה בשמחת בית השואבה (נראה שארבע המילים האחרונות יתירות, שהרי האמור במילים הללו הוא מה שהאריכה המשנה לתאר במשפט הזה לפני המילים הללו. המילים הללו הן העתקה בשל הדמיון מהמשנה מידות ב,ה המתארת את עזרת הנשים: "וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתילים, שעליהן הלוויים עומדים בשיר").
שמחת בית השואבה נמשכה עד הבוקר, ובבוקר התחילו בהכנות לשאיבת המים מן השילוח לצורך ניסוכם על המזבח.
תלמוד
במשנה שנינו: "החסידים ואנשי המעשה... ואומרים לפניהן דברי תושבחות".
מה דברי התושבחות שהיו אומרים בשמחת בית השואבה? -
מביאים ברייתא: יש מהן שהיו אומרים: "אשרייך ילדותי (השנים שבהן אדם הוא ילד) שלא ביישת את זקנותי (השנים שבהן אדם הוא זקן)" - אלו אנשי מעשה – כך היו אומרים אנשי מעשה, שכל ימיהם היו מדקדקים בקיום המצוות, ולא התביישו בזקנותם בשל חטאי ילדותם, שהרי לא חטאו. ויש מהן אומרים: "אשרייך זקנותי שכיפרת על ילדותי" - אלו בעלי תשובה (העוזבים את דרך הרשע, חוזרים למוטב ומתחרטים על מעשיהם הרעים) – כך היו אומרים בעלי תשובה, שכיפרה התשובה שעשו בזקנותם על חטאי ילדותם. אלו ואלו – אנשי מעשה ובעלי תשובה, היו אומרים: "אשרי מי שלא חטא – כל ימיו, ומי שחטא יימחל לו" – אם ישוב בתשובה.
בתוספתא סוכה ד,ב שנו: חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות ואומרים לפניהם דברי תושבחות. מה היו אומרים? "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא יימחל לו". ויש מהם שהיו אומרים: "אשרי / אשרייך ילדותי שלא ביישה / ביישת את זקנותי" - אלו אנשי מעשה. ויש מהם שהיו אומרים: "אשרייך זקנותי שתכפרי על ילדותי" - אלו בעלי תשובה.
בבבלי סוכה נג,א אמרו: תנו רבנן: יש מהם אומרים: "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו" - אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהם אומרים: "אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו" - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא יימחל לו".
ומספרים: הלל הזקן (מחכמי הזוגות), כד הוה חמי לון עברין (צריך לומר: 'עבדין') בפחז – כשהיה רואה אותם (את השמחים בשמחת בית השואבה) עושים בפחז (נוהגים בקלות דעת ובהוללות), הוה אמר לון: – היה אומר להם: דאנן (קיצור של 'די אנן' = דאי אנן) הכא, מָן הכא! – שאם אנחנו כאן, מי כאן! (כלומר, אין אנחנו נחשבים כאן כלל) ולקילוסן הוא צריך? – ולקילוסנו הוא צריך? (וכי הקב"ה צריך לדברי השבח והתהילה שאנו אומרים לפניו?) (שמא צריך לומר: 'ולקילוסיו הוא צריך?' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 153, הערה 26), וכן הוא במובאה של בעלי התוספות מהירושלמי כאן) והכתיב: – והרי כתוב (בחזון ארבע המלכויות שחזה דניאל): "אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן" (דניאל ז,י) – אלף אלפים (מלאכים) ישרתוהו (את האלוהים), וריבוא רבבות לפניו יעמדו (לשרתו)! – הלא יש לו אלף אלפים וריבי רבבות מלאכים המשבחים לפניו, ואינו צריך לקילוסם של ישראל!
כד הוה חמי לון עבדין בכושר – כשהיה (הלל הזקן) רואה אותם (את השמחים בשמחת בית השואבה) עושים בכושר (בכשרות, נוהגים כראוי), הוה אמר: – היה אומר: די (=דאי) לא נן הכא, מאן הכא? – אם לא אנחנו כאן, מי כאן? (כלומר, רק אנחנו נחשבים כאן) שאף על פי שיש לפניו כמה קילוסין, חביב (אהוב) הוא קילוסן של ישראל יותר מכל – אף על פי שיש לו אלף אלפים וריבי רבבות מלאכים המשבחים לפניו, הוא חפץ בקילוסם של ישראל יותר מקילוסם של המלאכים. - ויש להציע מקור לקביעה זו: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - כתוב (בפתיחה לנבואת דוד על ביתו): "מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כג,א) – דוד הוא האיש שאלוהי יעקב משח אותו למלך על ישראל, והוא שר וניגן שירים בישראל; ויש לדרוש את המילים "ונעים זמירות ישראל" שהן מוסבות על "אלוהי יעקב", שה' נעימות (אהובות) לו זמירותיהם של ישראל שהם מזמרים לפניו, וכן כתוב: "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל" (תהילים כב,ד) – אתה (ה'), הקדוש, כיסא כבודך שאתה יושב עליו הן תהילות ישראל, שישראל מהללים אותך תמיד על ישועתך. מכאן שחביב לפני ה' קילוסם של ישראל יותר.
במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כז נאמר: הוא (הלל הזקן) היה אומר: דאנן בה (נראה שצריך לומר כאן ולהלן: כה) - מָן בה, ואין לית אנן בה - מָן בה (אם אנו כאן - מי כאן! ואם אין אנו כאן - מי כאן?).
דאנן בה מן בה - מעשה בהלל הזקן שהיה יושב / עומד על בית השואבה ובני אדם עומדים ומתפללים. ראה אותם שגבה לבם, אמר להם: יודעים אתם שאנו ושבחנו כלום. והלא יש לפניו אלף אלפים וריבי רבבות של מלאכי השרת שיעבדו אותו, שנאמר: "היש מספר לגדודיו?" (איוב כה,ג).
ואין לית אנן בה מן בה - כיוון שראה אותם שנשבר לבם, אמר להם: והלא יש לפניו אלף אלפים וריבי רבבות של מלאכי השרת ואינו רוצה בשבחם של כולם אלא בשבחם של ישראל, שנאמר: "משיח אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל" (שמואל ב כג,א), ואומר: "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" (תהילים כב,ד).
בבבלי סוכה נג,א אמרו: תניא: אמרו עליו, על הלל הזקן: כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה אומר: אם אני כאן - הכל כאן. אם אין אני כאן - מי כאן.
ובמסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק יב נאמר: הוא (הלל הזקן) היה אומר: אם אני כאן - הכל כאן. אם אני לית כאן - מאן כאן.
שני הנוסחים בדברי הלל הזקן (נוסח אחד בירושלמי ובאבות דרבי נתן נוסח ב, ונוסח שני בבבלי ובאבות דרבי נתן נוסח א) שונים זה מזה.
ומביאים ברייתא: בן יהוצדק היה משתבח (מתהלל, מתפאר) בקפיצותיו – כשהיה מרקד בשמחת בית השואבה, שלא היה מי שהיה יכול לעשות כמוהו. אמרו עליו, על רבן שמעון בן גמליאל (הראשון, ראש בית הדין בירושלים בדור החורבן), שהיה מרקד בשמונה אבוקות של זהב (נראה שצריך לומר כמו בתוספתא ובבבלי: 'של אוּר', שכן אבוקה אינה אלא מוט עץ מוצת או חבילה של מוטות עץ מוצתים. אפשר ש'אבוקות של זהב' הוא אשגרה מ'מנורות של זהב' שבמשנה לעיל) – היה רוקד בשמחת בית השואבה ומחזיק בידיו שמונה אבוקות של אש, ולא היה אחד מהן נוגע בארץ (מגיה מחק מילה זו וכתב 'בחברו', כנראה על פי הבבלי) – שהיה זורק אותן כלפי מעלה ותופס אותן, ולא היתה אבוקה אחת נוגעת בחברתה. וכשהיה כורע, היה נועץ (תוחב, תוקע) גודלו (אגודלו, בוהן ידו) בארץ – ונשען על אגודלו, וכורע ומיד היה נזקף – ולא היה כל אחד יכול לעשות כך. הוא היה עושה כך בשילוב המשחק באבוקות.
בתוספתא סוכה ד,ד שנו: מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמונה אבוקות של אוּר, ולא היה אחד מהם נוגע בארץ, וכשהוא משתחווה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה, שוחה ונושק וזוקף מיד.
בבבלי סוכה נג,א אמרו: תניא: אמרו עליו, על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אוּר בידו וזורקן כלפי מעלה, ונוטל אחת וזורק אחת / ומקבל אחת וזורק אחת, ואינן נוגעות זו בזו / ואין אחת נוגעת בחברתה. וכשהיה משתחווה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה (מתכופף) ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן (לפי שהוא מעשה קשה ביותר). וזו היא קידה (האמורה בכתובים).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות א,ד.
בסיום של תפילת שלמה במלכים א ח,נד נאמר: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'... קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו" (הכתוב הזה הובא בירושלמי ברכות לפני המקבילה), ובפתיחה של תפילת שלמה בדברי הימים ב ו,יג נאמר: "...וַיִּבְרַךְ עַל בִּרְכָּיו נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל". הרי ששלמה התפלל בכריעה וגם בבריכה.
ומביאים ברייתא: אי זו היא כריעה ואי זו היא בריכה? (המשך הברייתא, שבו תשובה לשאלה זו, נשמט בירושלמי, או שהירושלמי קיצר ולא הביא את המשך הברייתא, כרגיל בירושלמי. לפי ברייתא המובאת בבבלי (ראה להלן) המחלקת בין הסוגים השונים של כריעות, כריעה - על ברכיים, ובריכה - על אפיים (כפיפת הפנים לארץ). - ואולי צריך לומר: 'זו היא כריעה וזו / זו היא בריכה', שכריעה ובריכה עניין אחד הן, שאם אין אדם כורע אינו יכול לברוך (ראה להלן הלכות ארץ ישראל מן הגניזה), ובא הירושלמי לומר שאין הכתובים במלכים ובדברי הימים סותרים זה את זה, ששלמה כרע כדי לברוך. - ואפשר שהמשפט 'זו היא כריעה זו היא בריכה' לפי הנוסח המתוקן שהצענו הוא סיומה של הברייתא לעיל המספרת על רבן שמעון בן גמליאל שהיה כורע, וכמו שהוא בברייתא המקבילה בבבלי (ראה לעיל) המספרת על רבן שמעון בן גמליאל שהיה משתחווה, שסיומה הוא: "וזו היא קידה", והכוונה שמעשהו של רבן שמעון בן גמליאל הוא קידה או שהוא כריעה ובריכה האמורות בכתובים)
ומספרים: רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) הראה כריעה (מגיה הגיה במסירה שלפנינו בברכות 'בריכה', כמו שהוא בכתב יד רומי) לפני רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) ונפסח (נעשה צולע) – שנקעה יריכו מחמת המאמץ, ונתרפא. לוי בר סיסי (לוי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) הראה בריכה לפני רבי ונפסח ולא נתרפא – שבריכה קשה מכריעה (ולפי הנוסח המתוקן שהצענו לעיל: 'זו היא כריעה זו היא בריכה', צריך לומר 'בריכה' בשני המעשים).
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
אם תחילת המקבילה מוסבת על הכתובים בתפילת שלמה, שאחד מהם הובא בברכות לפני המקבילה, הרי שהמקבילה מקורה בברכות והועתקה לסוכה. ואם תחילת המקבילה מוסבת על מעשהו של רבן שמעון בן גמליאל, שהובא בסוכה לפני המקבילה, הרי שהמקבילה מקורה בסוכה והועתקה לברכות.
בבבלי ברכות לד,ב אמרו: תנו רבנן: קידה - על אפיים, שנאמר: "ותיקוד בת-שבע אפיים ארץ" (מלכים א א), כריעה - על ברכיים, שנאמר: "מכרוע על ברכיו", השתחוואה - זו פישוט ידיים ורגליים, שנאמר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה" (בראשית לז).
ובבבלי סוכה נג,א אמרו: לוי הראה קידה לפני רבי ונעשה צולע.
בבראשית רבה לט,יב נאמר: אי זו היא כריעה ואי זו היא בריכה? - רבי חייא רבה הראה כריעה לפני רבי ונפסח ונתרפא. לוי בן סוסי הראה בריכה לפני רבי ונפסח ולא נתרפא.
לפי הבבלי, לוי הראה קידה. ולפי הירושלמי ובראשית רבה, לוי הראה בריכה.
בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה (עמודים קלד-קלה) נאמר: דרך כריעה ובריכה... כורע על ברכיו ושתי ידיו פרושות השמים ופניו תלויות, זו היא דרך בריכה, שנאמר: "וַיִּבְרַךְ עַל בִּרְכָּיו נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיְמָה" (דברי הימים ב ו,יג), אבל כריעה עיקר היא לכל דבר, שאין (=שאם) אין אדם כורע בקומתו, אינו יכול להשתחוות ולא לברוך ולא לעקוד (לקוד כעקידה, כמתואר שם לעיל)... וכן קידה דרכה בראש ובקודקוד, ...כל השתחוויה על הארץ היא, בידיים וברגליים ואפיים.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ב,ג.
כיוון שמספרים בהלכה זו שבשמחת בית השואבה היו מרקדים ושרים ומנגנים, דורשים כאן את הכתובים בהעלאת ארון ה' לעיר דוד, שבה דוד וכל ישראל רקדו ושרו וניגנו לפני ה' בשמחה.
מביאים מדרש כתובים (בהעלאת ארון ה' לעיר דוד): כתיב: – כתוב: "וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ, וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר: מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים!" (שמואל ב ו,כ) – דוד שב לומר דברי ברכה לאנשי ביתו, ומיכל אשתו יצאה לקראתו ואמרה לו בלעג: איך נראה היום מלך ישראל נכבד, שהופיע (בעת ריקודו) לפני השפחות של עבדיו (הפחותות שבשפחות, וזה ביטוי לחרפה רבה, והכוונה: לפני העם) כאחד האנשים הבזויים והשפלים! ("ריקים" - נקלים ופוחזים).
מהו – מה פירוש הביטוי "אַחַד הָרֵקִים"?
אמר (צריך להוסיף 'רבי') אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הריקים (צריך לומר כמו במקבילה מעובדת ומורחבת בבמדבר רבה ד,כ: 'הריק') שבריקים, זה אַרְכֵיסְטֵיס (מילה יוונית) – רקדן (העוסק בבידור הקהל).
ויש לדרוש את דברי מיכל: "מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום": אמרה לו (מיכל לדוד): היום נגלה כבוד בית אבא – שבית אבי היו כולם צנועים, כמסופר להלן. אבל אתה גילית לבושך והיית לגמרי בלי לבוש, כמו אחד הרקדנים, שיש מהם כאלה שרוקדים כשהם עירומים (לפי דרשה זו, דברי מיכל "מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום" הם דברי שבח על שאול מלך ישראל).
אמרו עליו, על בית שאול, שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם – לא ראה אדם בהם מימיהם עקב רגלם או בוהן רגלם מגולים כשהיו מהלכים, כי כולם היו צנועים ולבושים בגד ארוך שהגיע לארץ וכיסה אף את כף רגלם. הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (בנפילת שאול בידי דוד): "וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ, וְשָׁם מְעָרָה" (שמואל א כד,ג) – שאול בא למקום שבו היו גדרות צאן (מקומות מוקפים גדר בשביל הצאן) ליד הדרך; ויש לדרוש את המילה "גדרות" שהיא לשון רבים: - רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): גדר לפנים מגדר היה – שאול נכנס לדיר הצאן גדר לפנים מגדר (שתי גדרות) מתוך צניעותו. "וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו" (שם) – שאול נכנס למערה לעשות את צרכיו, והוה חמי ליה מש(ו)לשל ציבחד ומסליק ציבחד, מש(ו)לשל ציבחד ומסליק ציבחד (בסנהדרין אין ארבע המילים האחרונות) – והיה (דוד, שישבו הוא ואנשיו בחלקה הפנימי של המערה) רואה אותו (את שאול) משלשל (מוריד את בגדו העליון) מעט ומעלה (את בגדו התחתון) מעט, משלשל מעט ומעלה מעט (כדי שלא ייראה גילוי גופו בעת עשיית צרכיו, שנהג בצניעות יתירה). אמר דוד: היאך (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אהיך' (ספק בקריאה) ומגיה מחק וכתב 'היאך'. ונראה שצריך לומר כמו בבמדבר רבה: 'לית אריך', ולכך כיוון הסופר) מינגע בהדין גופא צדיקא (צריך לומר כמו בבמדבר רבה: 'צניעא') – אין זה הגון לנגוע (לפגוע) בגוף הצנוע הזה (בשאול. בסנהדרין: 'ארור מגע בהדין צניעה') הדא היא דו אמר ליה: – זהו (הדבר) שהוא (דוד) אומר לו (לשאול): "הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ י'י הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה, וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ, וַתָּחָס עָלֶיךָ, וָאֹמַר: לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי, כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא" (שמואל א כד,י) – היום נוכחת לדעת על פי מה שקרה היום, שה' נתן אותך היום בידי, ואמר כל אחד מאנשיי שיש להרוג אותך, אבל חסה עיני עליך והחלטתי שלא לפגוע בך לרעה, - 'וַאָחָס עליך' אין כתוב כאן – אין כתוב "ואחס" בגוף ראשון, אלא "וַתָּחָס עָלֶיךָ" – כתוב "ותחס" בגוף שלישי נקבה, - צניעותך חסת (בבמדבר רבה: 'חסה', ובסנהדרין: 'היא חסה') עליך – צניעותך חסה עליך (הצניעות שהיתה בך היא חסה עליך. - כאן המשפט אמור בארמית).
וממשיכים את מדרש הכתובים (בהעלאת ארון ה' לעיר דוד): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל: לִפְנֵי י'י אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם י'י עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי י'י" (שמואל ב ו,כא) – דוד אמר למיכל: רקדתי לפני ה' לפי שהעדיף אותי על אביך (שאול המלך) ובני ביתו ומינה אותי למושל על ישראל. "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה" (שמואל ב ו,כב) – אשפיל את עצמי לפני ה' עוד יותר ממה שעשיתי עד עתה, ואהיה שפל בעיניי, ודווקא השפחות, שאמרת שהתבזיתי בפניהן, הן תכבדנה אותי על השתתפותי בשמחה הגדולה כאחד מהעם; ויש לדרוש את הכתוב "וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה": - שאינן אמהות אלא אימהות – אמר לה דוד: אותן בנות ישראל שצווחת (שקראת) אותן אמהות (שפחות), אינן אמהות (שאינן חשובות) אלא אימהות (שהן חשובות), לוואי יהא לי חלק עימהן לעתיד לבוא (במדבר רבה), וזהו "עִמָּם אִכָּבֵדָה".
ושואלים: ומה (במקבילה: 'ובמה') נענשה – מיכל על דברי הבוז שאמרה לדוד: "כהיגלות נגלות אחד הריקים!"?
ומשיבים: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ" (שמואל ב ו,כג) – היא נענשה שלא זכתה להוליד ילדים כל ימיה.
ומציעים קושיה מפסוק: והא כתיב: – והרי כתוב: "וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד" (שמואל ב ג,ה) – עגלה זו מיכל! – הרי שהיה לה ילד!
ומתרצים: שגעת (שגעתה - השמיעה קול נהימה) כעגלה ומתה – הכתוב מכנה את מיכל בשם עגלה בהקשר להזכרת בנה משום שכשילדה את בנה זה געתה כמו עגלה בשל קשיי הלידה ומתה. ועד יום מותה לא היה לה ילד, אבל ביום מותה היה לה ילד, שילדה ביום מותה (ראה להלן מדרשי אגדה).
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.
כל הקטע על שאול ("אמרה: היום נגלה כבוד בית אבא...") אינו שייך כאן בסוכה, והוא נכנס בשל העתקת יתר מסנהדרין ב,ג, שהובא כאן, ככל הנראה, אגב ציון העובדה שדוד היה 'ארכיסטיס', דהיינו רקדן ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 238, הערה 10).
הרקדן היה בזוי מאוד על היהודים. כבר השבעים תרגמו "אחד הריקים" - אחד הרקדנים. השבעים לא קראו כאן 'הרוקדים', אלא תרגמו בדרך של ניסוח אחר 'ריק' ב'רקדן'. דבר זה מקוים על ידי פירושו של אמורא בארץ ישראל: 'מהו "הריקים"? אמר רבי בא בר כהנא: הריקים שבריקים, זה ארכסטיס' ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 25).
במדרש שמואל כה,ו נאמר: "ויהי ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול" וגו' (שמואל ב ו,טז) - אמרה לו: של בית אבא היתה מלכות נאה ממך. חלילה להם, שלא ראה אדם בהם מימיהם פיסת יד ופיסת רגל ועקב מגולים, אלא כולהם היו מכובדים ממך. - ומה אמר לה דוד? "לפני ה' אשר בחר בי מאביך" וגו' (שמואל ב ו,כא) - אמר לה: של בית אביך היו מבקשים כבוד עצמם ומניחים כבוד שמים, ואני איני עושה כן, אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים. ואם תאמרי, שהייתי שפל בעיני אחרים ונבזה בעיני עצמי, תלמוד לומר: "והייתי שפל בעיניי". - "ועם האמהות" וגו' (שמואל ב ו,כב) - אמר לה דוד: מיכל, חס ושלום, שאין את נקראת מן האימהות אלא מן האמהות.
"ותאמר מה נכבד היום" וגו' (שמואל ב ו,כ) - אמרה לו: אלוואי / דייך לעיני בני אדם, אלא "לעיני אמהות עבדיו"?! "כהיגלות נגלות אחד הריקים" (שם) - אמר רבי אבא בר כהנא: כאילין ארכיסטירס.
בבראשית רבה פב,ז נאמר: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (שמואל ב ו,כג) - עד יום מותה לא היה לה, הא ביום מותה היה לה. הדא היא דכתיב: "והשישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה). - ולמה קוראה עגלה? - אמר רבי יהודה בר סימון: שפעת כעגלה ומתה.
ובמדרש שמואל יא,ג נאמר: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (שמואל ב ו,כג) - אמר רבי יהודה בר רבי סימון: עד יום מותה לא היה לה ילד, הא ביום מותה היה לה ילד. הדא היא דכתיב: "והשישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה). - ולמה נקרא שמה עגלה? - אמר רבי יהודה בר רבי סימון: על שפעה כעגלה ומתה.
ושם כב,ד נאמר: כתיב: "השישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה) - למה נקרא שמה עגלה? - אמר רבי יהודה ברבי סימון: על שפעה כעגלה ומתה.
בבבלי ברכות סב,ב אמרו: "ואמר להרגך ותחס עליך" - "ואמר"? 'ואמרתי' מיבעי ליה! "ותחס"? 'וחסתי' מיבעי ליה! - אמר רבי אלעזר: אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה (אחריי להרוג אותי), והתורה אמרה: בא להורגך השכם להורגו. אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי היא? דכתיב: "ויבוא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבוא שאול להסך את רגליו". - תנא: גדר לפנים מן גדר, ומערה לפנים ממערה.
בבבלי מגילה יג,ב אמרו, שרחל היתה בה צניעות, ששתקה ולא גילתה ליעקב שדעתו של לבן לרמותו ולתת לו את לאה במקומה, ובשכר צניעותה זכתה ויצא ממנה שאול, שהיתה בו צניעות, ששתק ולא גילה לדודו ששמואל משח אותו למלך, ובשכר צניעותו זכה ויצאה ממנו אסתר, שהיתה בה צניעות, ששתקה ולא גילתה את עמה ואת מולדתה. הצניעות שייחסו לשאול בבבלי היא מעין הצניעות שייחסו שם לרחל ולאסתר, ולכן לא אמרו שם ששאול היתה בו צניעות בבית הכיסא.
• • •