משנה
מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן (מילה שמקורה בפרסית) – ממכנסיהם ומאבנטיהם הבלואים של הכוהנים, היו מפקיעין (חותכים, מתירים ומוציאים חוטים מבגד) – כדי לעשות מהם פתילות, ובהן היו מדליקין – בפתילות הללו היו משתמשים להדלקת המנורות שבעזרת הנשים בשמחת בית השואבה (נראה שהיו עושים כך משום שדבר שנעשה בו מצווה ייעשה בו מצווה נוספת).
לא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה מאור בית השואבה – לפי שהר הבית גבוה והמנורות היו גבוהות.
• • •
תלמוד
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): מבלאי מכנסי כהן גדול היו מדליקין את הנירות שבפנים – בפתילות שעשו ממכנסיו הבלואים של הכוהן הגדול היו משתמשים להדלקת נרות המנורה שבהיכל, ומבלאי מכנסי כהן הדיוט (פשוט (מקור המילה ביוונית)) היו מדליקין את הנירות שבחוץ – בפתילות שעשו ממכנסיהם הבלואים של הכוהנים ההדיוטים היו משתמשים להדלקת נרות בעזרות.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): כתיב: – כתוב (בעניין השמן למנורה): "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז,כ) – יש להביא את השמן, כדי שידליקו תמיד את הנרות, - שיערו – חכמים, לומר – משום לשון העלאה האמור בנרות: אין לך (בקטע גניזה נוסף 'דבר') עושה שלהבת אלא פשתן (שם כולל לסיבים ולאריג המיוצר מסיבי הפשתה שמפיקים מגבעולי הפשתה) בלבד – פתיל טוב שהשלהבת עולה בו למעלה הוא זה הטווי מפשתן בלבד, ולכן היו משתמשים להדלקת הנרות שבפנים ושבחוץ בפתילות שעשו מבלאי מכנסי הכוהנים שהם עשויים מפשתן בלבד (מימרה זו נאמרה גם בירושלמי שבת ב,ג).
הברייתא לעיל הזכירה את מכנסי הכוהנים ולא הזכירה את המייניהם, כי אבנטו של כוהן גדול עשוי צמר ופשתן, וכן אבנטו של כוהן הדיוט לדעת תנא אחד עשוי צמר ופשתן, ולא היו מדליקים בהם נרות, כי אין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד ולא צמר ופשתן. אבל בשמחת בית השואבה שבה המשנה מדברת השתמשו בפתילות שעשו גם מאבנטיהם של הכוהנים, כמו שאמרו בבבלי.
ושואלים: מהו – מה פירושה של המילה מפקיעין – שנזכרה במשנה?
ומשיבים: תירגם – תרגם (פירש) רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) קומי – לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מפשילים (פותלים, שוזרים) – עושים חבל ('מפקיעין' - מושכים חוטים מפקעת של חוטים כדי לעשות חבל (ראה מדרשי אגדה המובאים להלן). ובמשנה הכוונה שמושכים חוטים מבגד כדי לעשות פתילות).
בבבלי שבת כא,א אמרו: תני רמי בר חמא: פתילות שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, אין מדליקים בהם במקדש, משום שנאמר: "להעלות נר תמיד" (שמות כז). - הוא (רמי בר חמא) תני לה (את הברייתא הזאת) והוא אמר לה (את פירושה): כדי שתהא שלהבת עולה מאליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.
תנן: מבלאי מכנסי כוהנים ומהמייניהם היו מפקיעים, ומהם מדליקים! (הרי שמדליקים בפתילות שיש בהם תערובת של דבר שאינו ראוי להדליק בו, שבאבנטים היה גם צמר!) - שמחת בית השואבה שאני (שבאותה שמחה הדליקו פתילות רבות כל כך שהיתה האש כמדורה, ובמדורה אין מקפידים בטיב הפתילות).
תא שמע, דתני רבה בר מתנה: בגדי כהונה שבלו מפקיעים אותם, ומהם היו עושים פתילות למקדש. מאי לאו דכלאיים (גם בגדים העשויים צמר ופשתים (כלאיים) יחד, כגון אבנטי הכוהנים)? - לא, דבוץ (בגדים העשויים פשתן).
מפקיעין
בבראשית רבה סח,יב נאמר: חבל זה פחות משלושה (חוטים) אין מפקיעים (אין מושכים מהפקעת - גליל של חוטים) / מבקיעים אותו.
ובאסתר רבה ב,ז נאמר: "אחוז בחבלי בוץ וארגמן" - אמר רבי שמואל בר נחמן: בוא וראה שלוותו של אותו רשע (עושרו של אחשוורוש) מהו, שהכל מפקיעים בחבלי צמר ובחבלי פשתן (שוזרים חבלים מצמר ומפשתן), והרשע הזה בחבלי בוץ וארגמן (עושה חבלים מבוץ ומארגמן).
• • •
מציעים ברייתא / פסקה מן המשנה: תני: – שונה (התנא. - ואולי צריך לומר: 'תנינן' - שנינו ("אוצר לשונות ירושלמיים")): לא היה (בקטע גניזה: 'היתה') חצר בירושלם שלא היתה מאירה מאור בית השואבה – שעד כדי כך היה האור מרובה.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): יכולה אשה לבור (לברור, להבדיל בין הטוב לבין הרע) חיטיה לאור המערכה – של העצים הבוערים על המזבח שבעזרה, שעד כדי כך היה האור מרובה, ולא היה כל צורך להדליק נר להאיר.
ומקשים: ולא היו מועלות?! (בתמיהה) – וכי נשים הבוררות חיטיהן לאור המערכה אינן נהנות מן הקודשים?! והרי עצי המערכה הם של הקדש ויש בהם מעילה, שכשהם על גבי המזבח נתקדשו קדושת הגוף)!
ומתרצים: לאו – לא היו מועלות, דאמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הריח – הנאה מהריח של הקטורת שהקטירו במקדש, והמראה – הנאה מהמראה של בניין המקדש, והקול – הנאה מהקול של כלי השיר שניגנו בהם במקדש, אין בהן מעילה – כיוון שאין בהנאות הללו ממש, והאיסור ליהנות מדבר של קודש נאמר רק על שימוש שיש בו ממש.
בבבלי סוכה נג,א אמרו: תנא: אישה היתה בוררת חיטים לאור של בית השואבה.
בבבלי: לאור של בית השואבה. ובירושלמי: לאור המערכה. מהראשונים נראה שגרסו בירושלמי כמו בבבלי.
בבבלי פסחים כו,א אמרו: אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה.
בבבלי שם אמרו, שאין בהם משום מעילה, אבל יש בהם איסור לכתחילה מדברי חכמים. אבל לפי הירושלמי אין אפילו איסור לכתחילה.
"לא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה מאור בית השואבה" במשנה היא תוספת על פי ברייתא: "תני: לא היתה חצר בירושלם...". אלא שאפשר ש"תני" הראשון ("לא היתה חצר בירושלם...") אינו אלא פסקה של משנתנו ב"תני" ("תני" משמש לפעמים בירושלמי לציון של פסקה), ולה הסמיכו ברייתא "תני" השני ("יכולה אשה לבור...") ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 952-953).
כיוון שסיפרו שאור מהמקדש האיר למרחוק, מספרים שגם קולות מהמקדש נשמעו למרחוק וגם ריח מהמקדש הלך למרחוק.
ומביאים ברייתא: ששה קולות היו נשמעים מיריחו: מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח – קול שער ההיכל בשעה שנפתח היה נשמע עד יריחו. מיריחו היו שומעים קול המגריפה – כלי נגינה שהיה במקדש, והוציא כמה נעימות, וקולו היה גדול וחזק ונשמע עד יריחו. מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מיכני (מכונה או חלק ממכונה, מערכת גלגלים (מקור המילה ביוונית)) לכיור – בן קטין, שהיה כוהן גדול, עשה גלגל של עץ לשקע על ידו את הכיור בבור של מים, כדי שלא יהיו מי הכיור נפסלים בלינה (משנה יומא ג,י), וכשהיו מעלים את הכיור מן הבור היה קול הגלגל נשמע עד יריחו. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז – כוהן ששמו היה גביני היה מכריז במקדש בכל בוקר, שיעמדו הכוהנים לעבודה והלוויים לדוכן וישראל למעמד, וקולו היה נשמע עד יריחו. מיריחו היו שומעין קול החליל – שהיכה לפני המזבח בשנים עשר יום בשנה (משנה ערכין ב,ג), וקולו היה נשמע עד יריחו. מיריחו היו שומעין קול הצילצל (כלי נגינה) – שהקיש בו בן ארזא, וענו אחריו הלוויים בשיר (משנה תמיד ז,ג), וקולו היה נשמע עד יריחו. ויש אומרים: אף קולו של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכיפורים – כשהיה מתוודה על פרו ועל שעיר המשתלח (משנה יומא ג,ח; ד,ב; ו,ב), וקולו היה נשמע עד יריחו.
מיריחו היו מריחין ריח פיטום (ערבוב) הקטורת – שהיה הריח של הקטורת שהיו מקטירים במקדש פעמיים בכל יום מתפשט ומגיע עד יריחו. אמר רבי לעזר בן דלגיי: עזים היו לבית אבא בהרי אכוור (צריך לומר: 'מכוור' - בעבר הירדן המזרחי, מזרחה מים המלח) והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת – ומכאן שהגיע הריח עד למרחוק.
במשנה תמיד ג,ח שנינו:
נוסח אחד של כתבי היד של המשנה: מיריחו היו שומעים קול שער הגדול שנפתח. מיריחו היו שומעים קול הצלצל. מיריחו היו שומעים קול המגריפה. מיריחו היו שומעים קול החליל. מיריחו היו שומעים קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעים קול העץ שעשה בן קטין מיכנה לכיור.
נוסח שני של כתבי היד של המשנה: מיריחו היו שומעים קול שער הגדול שנפתח. מיריחו היו שומעים קול המגריפה. מיריחו היו שומעים קול העץ שעשה בן קטין מיכנה לכיור. מיריחו היו שומעים קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעים קול החליל. מיריחו היו שומעים קול הצלצל. ויש אומרים: אף קולו של כוהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכיפורים.
מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת. אמר רבי אליעזר בן דלגיי: עיזים היו לאבא / לבית אבא בהרי מכוור והיו מעטשות מריח פיטום הקטורת.
ישנן במשנה מסכת תמיד הוספות מאוחרות על פי ברייתות והתלמודים. משנה תמיד ג,ח כולה היא הוספה על פי ברייתא ומימרות אמוראים, כי הבבלי והירושלמי לא ידעו משנה זו.
בבבלי יומא כ,ב הביאו ברייתא: "גביני כרוז... היה קולו נשמע בשלוש פרסאות. ואף על פי כן כוהן גדול משובח ממנו (עד כאן ברייתא), דאמר מר: וכבר אמר "אנא השם" ונשמע קולו ביריחו, ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מירושלים ליריחו עשר פרסאות". ולא הזכירו כלל את המשנה של תמיד החולקת: "מיריחו היו שומעים קול גביני כרוז".
ובבבלי יומא לט,ב: "תנא: ציר דלתות ההיכל (שער הגדול) נשמע בשמונה תחומי שבת. עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת... אמר רבי אלעזר בן דלגאי...". וגם כאן לא הזכירו את המשנה החולקת: "מיריחו היו שומעים קול שער הגדול שנפתח".
אלא שכל זה אינו מעיקר המשנה אלא ברייתא היא.
וברייתא זו ישנה בעיקרה במדרש זוטא קוהלת פרשה ט: "תני: חמישה קולות היו נשמעים מיריחו: מיריחו היו שומעים קול שער הגדול כשנפתח. מיריחו היו שומעים קול המגריפה. [מיריחו היו שומעים קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. מיריחו היו שומעים קול גביני כרוז.] מיריחו היו שומעים קול הצלצל. ויש אומרים: אף קולו של כוהן גדול בשעה שהיה מזכיר את השם. מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת. אמר רבי אלעזר בן דלגא: עיזים היו לאבא בהרי מכוור והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת".
וכל הברייתא סתם בירושלמי סוכה ה,ג. אלא ששם: "שישה קולות", ונוסף: "מיריחו היו שומעים קול החליל".
זוהי אפוא כולה הוספה על פי ברייתא ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 30).
• • •