משנה
מוצאי יום טוב הראשון של החג היו יורדין – מהעזרה שבבית המקדש, לעזרת הנשים – השטח המזרחי של חצר בית המקדש, בין החומה הפנימית לעזרה, ומתקנין שם תיקון (שינוי לטוב) גדול. ומנורות של זהב היו שם – בעזרת הנשים, וספלים של זהב בראשיהן – ארבעה ספלים בראש כל מנורה, וארבעה סולמות על כל מנורה ומנורה – על כל מנורה היו תלויים למעלה מארבעת צדדיה ארבעה סולמות שעמדו על הארץ והגיעו לראש המנורה, סולם אחד לכל ספל, וארבעה ילדים מפרחי כהונה – מצעירי הכוהנים על ארבעה הסולמות, אחד על כל סולם, ובידיהן כדי שמן של מאה ועשרים לוג, והן מטילין על כל (בכתבי היד של המשנה: 'מטילים לתוך כל / מטילים לכל') ספל וספל – כל אחד היה יוצק שמן מכדו לספל.
• • •
תלמוד
מביאים ברייתא: אמר רבי יהושע בן חנניה (מגדולי התנאים בדור השני): כל ימים של שמחת בית השואבה לא היו טועמין טעם שינה כל עיקר (כלל וכלל, לגמרי). כתחילה – בתחילת היום, היו הולכין להקריב תמיד של שחר – לראות בהקרבתו. משם היו הולכין להקריב את המוספין – לראות בהקרבתם (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'ומשם היו הולכין להקריב נדרים ונדבות'), ומשם היו הולכין לוכל (לאכול) ולשתות, ומשם היו הולכין לתלמוד תורה (ללימוד תורה), ומשם היו הולכין להקריב תמיד של בין הערבים – לראות בהקרבתו, ומשם היו הולכין לשמחת בית השואבה.
ומציעים קושיה ממקור תנאי: והא תני: – והרי (התנא) שונה: שבועה שלא אישן שלשה ימים – אדם שאסר על עצמו בשבועה לישון שלושה ימים רצופים, - מלקין אותו – על שנשבע שבועת שווא, אם היה מזיד, וישן מיד – כי אין אדם יכול שלא לישון שלושה ימים רצופים! – ואיך ייתכן שלא היו ישינים כל עיקר כל הימים של שמחת בית השואבה?
ומציעים תירוץ: מתנמנמין היו – יש לפרש את דברי רבי יהושע שלא היו ישינים שינה כתיקונה כל הימים של שמחת בית השואבה, אבל היו מתנמנמים.
בתוספתא סוכה ד,ה שנו: אמר רבי יהושע בן חנניה: כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואים שינה. משכימים היינו לתמיד של שחר, משם לבית הכנסת (לתפילה), משם למוספים (לקורבן מוסף), משם לאכילה ולשתייה, משם לבית המדרש (לתלמוד תורה), משם לתמיד של בין הערביים, משם לשמחת בית השואבה.
בבבלי סוכה נג,א אמרו: תניא: אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה (של יום) - תמיד של שחר, משם - לתפילת השחר, משם - לתפילת המוספים, משם - לקורבן מוסף, משם - לבית המדרש (ללמוד), משם - לאכילה ולשתייה, משם - לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה.
איני? והאמר רבי יוחנן: כל האומר: שבועה שלא אישן שלושה ימים - מכים אותו וישן לאלתר! - אלא הכי קאמר: / מאי לא ראינו שינה בעינינו? לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי.
בירושלמי, בניגוד לתוספתא ולבבלי, לא נזכר בית הכנסת או תפילות.
לפי הברייתא בתוספתא ובבבלי לא ראו שינה. הבבלי מקשה ומתרץ שיש להחליף או לפרש שלא טעמו טעם שינה. הירושלמי מקשה כמו הבבלי, אף על פי שלפי הברייתא בירושלמי לא טעמו טעם שינה.
הברייתא שבירושלמי "שבועה שלא אישן שלושה ימים" יוחסה בבבלי לרבי יוחנן.
• • •
במשנה שנינו: "מוצאי יום טוב הראשון של החג היו יורדין לעזרת הנשים ומתקנין שם תיקון גדול".
שואלים: מה תיקון היו עושין שם – בעזרת הנשים?
ומשיבים: שהיו מעמידין האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן – היו מפרידים בין האנשים ובין הנשים, ולא היו מניחים לנשים להתערב בין האנשים, וזה התיקון הגדול ששנינו במשנה.
ומציעים משנה מסייעת: כהיא דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה מידות ב,ה): וחלקה היתה – עזרת הנשים שבמקדש, בראשונה – בתחילה היו הכתלים של עזרת הנשים חלקים בלא בליטות, והקיפוה כצוצטרה (גזוזטרה (מילה שמקורה ביוונית)) – לאחר זמן הקיפו את העזרה מבפנים בגזוזטרה מלמעלה (הגזוזטרה הקיפה את העזרה משלוש רוחות, כמו ששנו בתוספתא סוכה), שהנשים רואות – בשמחת בית השואבה שערכו בעזרת הנשים, מלמעלן – כשהן עומדות על הגזוזטרה, והאנשים מלמטן – בעזרת הנשים, כדי שלא יהו מעורבין – כדי שלא יתערבו האנשים והנשים ויבואו לידי קלות ראש.
ושואלים: ממי למדו – שיש להפריד בין האנשים ובין הנשים בשמחת בית השואבה?
ומשיבים: מדבר תורה: – מן דברי התורה (בנבואה על מלחמת העמים על ירושלים באחרית הימים): "וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד" (זכריה יב,יב-יד) – לא יתאספו למספד על החללים במלחמה כולם ביחד, אלא כל משפחה בפני עצמה, האנשים לחוד והנשים לחוד. ומכאן למדו שיש להפריד בין האנשים ובין הנשים בשמחת בית השואבה, כמבואר להלן.
ומציעים מחלוקת אמוראים שזהותם אינה ידועה: תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו על איזה מאורע יהיה ההספד באחרית הימים). חד אמר: – (חכם) אחד אומר: זה הספידו של משיח – שייהרג באחרית הימים, וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: זה הספידו של יצר הרע – שייהרג באחרית הימים.
ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדעות החולקות (בקשר ללימוד מן ההספד שיהיה באחרית הימים): מאן דאמר: – מי שאומר: זה הספידו של משיח - מה אם בשעה שהן אבילין – בזמן שעליו נאמרה נבואה זו, שהם אבלים על המשיח שנהרג, ולא יבואו לידי קלות ראש, - את אמר: – אתה אומר: האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן, בשעה שהן שמחים – בזמן שמחת בית השואבה, ויבואו לידי קלות ראש, - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שראוי שיהיו האנשים בפני עצמם והנשים בפני עצמם. מאן דאמר: – (ו)מי שאומר: זה הספידו של יצר הרע - מה אם בשעה שאין יצר הרע קיים – בזמן שעליו נאמרה נבואה זו, שיצר הרע נהרג, , ולא יבואו לידי קלות ראש, - את אמר: – אתה אומר: האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן, בשעה שיצר הרע קיים – בזמן שמחת בית השואבה, ויבואו לידי קלות ראש, - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שראוי שיהיו האנשים בפני עצמם והנשים בפני עצמם.
בתוספתא סוכה ד,א שנו: בראשונה כשהיו רואים שמחת בית השואבה היו אנשים רואים מבפנים ונשים מבחוץ. וכשראו בית דין שהם באים לידי קלות ראש, עשו שלוש גזוזטראות בעזרה כנגד שלוש רוחות, ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה, ולא היו מעורבים.
בבבלי סוכה נא,ב-נב,א אמרו: מאי "תיקון גדול"? - אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו (משנה מידות ב,ה): חלקה היתה בראשונה, והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלן ואנשים מלמטן (התיקון הגדול היה הושבת הנשים מלמעלה בגזוזטרה).
תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים (בתוך עזרת נשים) ואנשים מבחוץ (מחוץ לעזרת נשים), והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלן ואנשים מלמטן.
והיכי עביד הכי (לשנות במבנה בית המקדש ולבנות גזוזטרה)? והכתיב: "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית" (דברי הימים א כח,יט)! - אמר רב יוסף: קרא אשכוח ודרוש (ועל פיו עשו): "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דויד לבד ונשיהם לבד...". אמרו: והלא דברים קול וחומר: ומה לעתיד לבוא שהם עסוקים בהספד ואין יצר הרע שולט - אמרה תורה: אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שהם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט - על אחת כמה וכמה.
האי הספדא מאי עבידתיה? - פליגי בה רבי דוסא ורבנן. חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר: על יצר הרע שנהרג.
לפי שני התלמודים, התיקון הגדול של המשנה הוא העמדת האנשים בפני עצמם והנשים בפני עצמן (ולא בניית הגזוזטרה).
נוסח המשנה במידות שבבבלי "והתקינו שיהו נשים יושבות" הוא טעות בעקבות הברייתא שבבבלי.
הברייתא שבתוספתא מתארת שני שלבים: א. נשים מבחוץ ואנשים מבפנים, ב. נשים מלמעלן ואנשים מלמטן. והברייתא שבבבלי מתארת שלושה שלבים: א. נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, ב. נשים מבחוץ ואנשים מבפנים, ג. נשים מלמעלן ואנשים מלמטן.
בירושלמי: "ממי למדו?" (שיש להפריד בין האנשים ובין הנשים). ובבבלי: "והיכי עביד הכי?" (לבנות גזוזטרא בניגוד לתוכנית הבניין המקורית "בכתב מיד ה'").
בירושלמי: "תרין אמורין". ובבבלי: "רבי דוסא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבנן".
בירושלמי: משיח ויצר הרע. ובבבלי: משיח בן יוסף (נזכר רק בבבלי בסוגייתנו ובמדרשים מאוחרים) ויצר הרע.
אפשר לפרש את חלקו הראשון של הקול וחומר בבבלי "ומה לעתיד לבוא שהם עסוקים בהספד ואין יצר הרע שולט" כמכוונים לשתי הדעות על ההספד לעתיד לבוא שמובאות גם בבבלי: "הם עסוקים בהספד" - שהם אבלים על המשיח שנהרג, "אין יצר הרע שולט" - שיצר הרע נהרג. ובהתאם לכך אפשר לפרש את חלקו השני של הקול וחומר בבבלי "עכשיו שהם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט". הרי שהקול וחומר בבבלי כולל את שני הקולים והחמורים בירושלמי לפי שתי הדעות (וכן כתב ב"יפה עיניים").
• • •
במשנה שנינו: "ומנורות של זהב היו שם... וארבעה סולמות על כל מנורה ומנורה".
בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: וגובהן – של המנורות, מאה אמה.
ומציעים קושיה (על בר קפרא): והא תני: (נראה שצריך לומר רק: 'והא', והמילה 'תני' יתירה והיא אשגרה מהמשך הקושיה, שהרי אין מוצע כאן מקור תנאי) כל דתלי מאה אמין בעי בסיס תלתין ותלת – והרי כל שתלוי (בגובה) מאה אמות צריך בסיס שלושים ושלוש (אמות, שאם אין עובי בסיסו שליש גובהו - אינו יכול לעמוד, ולכן כל מי שרוצה לעלות על סולם לגובה מאה אמה צריך להרחיק את רגלי הסולם מן העמוד הגבוה מאה אמה שלושים ושלוש אמות, שאם לא יעשה כן, יתנועע הסולם וייפול ממקומו ("שערי תורת ארץ ישראל"), סולמא מיכא תלתין ותלת וסולמא מיכא תלתין ותלת – סולם מכאן שלושים ושלוש (אמות) וסולם מכאן שלושים ושלוש (אמות, שעל כל מנורה היו תלויים למעלה מארבעת צדדיה ארבעה סולמות שעמדו על הארץ והגיעו לראש המנורה, סולם מכאן וסולם מכאן, וצריך להרחיק את רגלי הסולמות מן המנורה שלושים ושלוש אמות. נמצא שהמרחק בין רגליו של הסולם מצד זה של המנורה ובין רגליו של הסולם מצד זה של המנורה שישים ושש אמות). והתני (צריך לומר: 'ותני' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 50)): – ושונה (התנא): כל העזרה – מתחילת עזרת ישראל במזרח עד אחורי קודש הקודשים במערב, לא היתה אלא אורך – ממזרח למערב, מאה ושמונים ושבע – אמות, על רוחב – מצפון לדרום, מאה ושלשים וחמש – אמות (כך שנינו במשנה מידות ב,ו; ה,א. ושם הנוסח: "כל העזרה היתה...". - מקור תנאי זה הוא על מידות העזרה הפנימית, שכוללת את מקום דריסת ישראל (עזרת ישראל), מקום דריסת הכוהנים (עזרת כוהנים), המזבח, בין האולם ולמזבח, ההיכל ואחורי בית הכפורת. אולם כאן אנו עסוקים בעזרת הנשים, והיה לירושלמי להביא מקור תנאי זה: "עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלושים וחמש על רוחב מאה ושלושים וחמש. וארבע לשכות היו בארבע מקצועותיה (זוויותיה) של ארבעים ארבעים אמה (כל אחת מהלשכות היתה ארבעים על ארבעים אמה)" (משנה מידות ב,ה))! – הרי שאם גובהן של המנורות מאה אמה, לא היה מקום בעזרת נשים לכמה מנורות ולסולמות שעל כל מנורה ומנורה! מכאן שאין גובהן מאה אמה, שלא כדברי בר קפרא!
ומציעים תגובה לקושיה: אשכח תני: – נמצא (תנא ש)שונה: מקומן מעשה ניסים (דבר פלא) היו – נס היה במנורות ובסולמות שלא תפסו מקום בעזרת הנשים כלל.
בבבלי סוכה נב,ב אמרו: תנא: גובהה של מנורה חמישים אמה.
באיכה רבה פתיחתא כג נאמר: אם אין עוביו שליש רומו - אינו יכול לעמוד.
• • •
במשנה שנינו: "וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהן כדי שמן של מאה ועשרים לוג".
מציעים שאלה פרשנית: מה? – מה פירוש? (איזו משתי אפשרויות המפורטות בהמשך היא נכונה?) ביד כולהם (כולם) מאה ועשרים לוג? – האם הפירוש הוא שבכל הכדים שבידי ארבעת הילדים היו מאה ועשרים לוג, שהם שלושים לוג בכל כד? או ביד כל אחד ואחד מאה ועשרים לוג? – או שמא הפירוש הוא שבכל כד שבידי כל אחד מהילדים היו מאה ועשרים לוג?
בבבלי סוכה נב,ב אמרו: איבעיא להו: מאה ועשרים לוג לכולהו, או דילמא לכל חד וחד? - תא שמע דתניא: וביד כל אחד ואחד כדי שמן של שלושים לוג, שהם כולם מאה ועשרים לוג.
הברייתא שהובאה בבבלי לא היתה ידועה לירושלמי, ולכן לא פשטו בירושלמי את השאלה.
• • •