משנה
המשנה מפרטת את דיני ניסוך המים.
ניסוך המים – בשעת הקרבת איברי קורבן התמיד של השחר בחג הסוכות, - שבעה, כיצד? (נראה שהמילה "שבעה" במשנתנו באה באשגרה, שכן אין לשאול כיצד נמשך זמנה של מצווה מספר ימים מסוים אלא במצווה שנוהגת מספר ימים משתנה, כגון לולב וערבה שנוהגים שישה ושבעה, וכאן השאלה היא: "ניסוך המים כיצד?" - כיצד נוהגים בניסוך המים במקדש כל ימי החג?, והיא כמו השאלה לעיל: "מצוות ערבה כיצד?") צלוחית (בקבוק) של זהב מחזקת שלשת לוגין – כשיעור נסכי היין של כבשׂ, היה ממלא – מים, מן השילוח – בריכה בירושלים שבה נקווים מי מעיין הגיחון. הגיעו – הכוהנים והעם לאחר שמילאו את הצלוחית, לשער המים – שהיה בדרום העזרה, תקעו והריעו ותקעו – הכוהנים בחצוצרות.
עלה – הכוהן העובד, בכבשׁ – של המזבח, שהיה בדרומו, ופנה לשמאלו – לקרן מערבית דרומית, ששם היו מנסכים, ושני ספלים של כסף היו שם – בראש המזבח, בקרן מערבית דרומית, אחד ליין ואחד למים. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: של סיד היו – הספלים, אלא שהיו מושחרין – ודומים לשל כסף, שהוא שחור מן הסיד, מפני היין – גם הספל של מים היה מושחר, לפי שבכל ימות השנה לא הקפידו והיו מנסכים את היין גם לתוך הספל של מים.
ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין – בכל ספל היה בתחתיתו כעין חוטם (קצה בולט) ובו נקב, אחד מעובה – הנקב של ספל אחד היה עבה ורחב, ואחד מידק – הנקב של הספל האחר היה דק וצר, כדי שיהו (בכתבי היד של המשנה נוסף 'שניהם') כלים בבת אחת (בכתבי היד של המשנה: 'בת אחת') – כדי שיציאת המים והיין תסתיים כאחת. מערבי – הספל שלצד מערב, של מים – בשביל ניסוך המים, ומזרחי – הספל שלצד מזרח, של יין – בשביל ניסוך היין.
עירה של המים בתוך (בכתב יד אחד של המשנה כאן ולהלן: 'בתוך', ובכתב יד שני של המשנה כאן ולהלן: 'לתוך') של היין – אם טעה ושפך את המים מן הצלוחית לתוך הספל של היין, או של היין לתוך של המים – אם טעה ושפך את היין מן הכלי לתוך הספל של המים, - יצא.
רבי יהודה אומר: מלוג (בכתבי היד של המשנה: 'בלוג', והוגה על ידי אחר 'מלוג') – ולא בשלושת לוגים, היה מנסך כל שמונה – אף ביום השמיני, ולא בשבעת ימי הסוכות בלבד (אבל חכמים חלוקים על רבי יהודה וסבורים שניסוך המים - שבעה).
ולמנסך אומרים לו: הגבה את ידך! שפעם אחת ניסך – כוהן שהיה צדוקי, על רגליו – ולא לתוך הספל של המים, מפני שאין הצדוקים מודים במצוות ניסוך המים בחג, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם – מפני זעמם עליו. לכן היו אומרים למנסך שיגביה את ידו, כדי שיראו שהוא נותן את המים לתוך הספל ואינו נוהג כצדוקי.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השילוח".
אמר רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): כדי לעשות פּוֹמְפִּי (מקור המילה ביוונית ובלטינית, ומשמעה: פאר, הדר) לדבר – היו ממלאים מים מן השילוח בצלוחית של זהב ולא של חרס, בשביל לפאר ולהדר את הדבר.
ומציעים זיהוי למקור התנאי עלום השם: רבי יוסי בן חנינה אמר בשם מנחם יותפייה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהעיר יודפת שבגליל התחתון): דרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) היא – של רבי עקיבה היא (המשנה שאמרה ששיעור המים לניסוך שלושה לוגים היא כדעת רבי עקיבה), ומביאים מקור התומך בזיהוי המוצע: דרבי עקיבה אמר: ניסוך המים - דבר תורה – מן התורה, שיש לו סמך בתורה, כמו שאמרו בירושלמי לעיל ד,א: "רבי עקיבה אמר: ניסוך המים - דבר תורה, בשני "ונסכיהם", בשישי "ונסכיה", בשביעי "כמשפטם" - מ'ם יו'ד מ'ם מים". וכיוון שלמדים ניסוך המים מדרש הכתובים בניסוך היין, לכן כשם שהשיעור הפחות של יין לניסוך שלושה לוגים, כך שיעור המים לניסוך שלושה לוגים.
נראה שבכל מקום שמצינו 'לעשות פומבי לדבר' הכוונה לטקסים ציבוריים נגד הצדוקים. אין הצדוקים מודים במצוות ניסוך המים בחג ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמוד 67, הערה 220).
כדי לעשות פומפי לדבר
בירושלמי יומא ב,ב אמרו, שארבע פייסות היו במקדש בכל יום (כל העבודות שבמקדש היו נעשות על ידי הגרלה, וארבע פעמים ביום היו הכוהנים מתכנסים להגרלה), ולא היה פייס אחד בלבד, כדי לעשות פומפי לדבר.
בירושלמי שם אמרו, שכוהן אחד היה מדשן את המזבח הפנימי (מוריד את האפר מעל גבי מזבח הקטורת שבהיכל) וכוהן שני היה מדשן את המנורה (נוטל את האפר והפסולת מהנרות של המנורה), אף על פי שהכוהן המדשן את המזבח הפנימי יכול לדשן את המנורה, כדי לעשות פומפי לדבר.
בירושלמי שם אמרו, שהכוהן שהיה מדשן את המזבח הפנימי היה מניח את הטני (סל, שהיה נותן לתוכו את האפר) בהיכל לאחר הדישון ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ונוטל את הטני, ולא היה מוציא את הטני לאחר הדישון, כדי לעשות פומפי לדבר; וכן הכוהן שהיה מדשן את המנורה היה מדשן בתחילה חמישה נרות ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ומדשן את שאר שני הנרות, ולא היה מדשן את כל הנרות בפעם אחת, כדי לעשות פומפי לדבר.
בירושלמי יומא ב,ו אמרו, שקורבן האיל היה קרב באחד עשר כוהנים, אף על פי שיכולים שלושה להעלותו, כדי לעשות פומפי לדבר.
בירושלמי יומא ב,ז אמרו, שקורבן הפר היה קרב בעשרים וארבעה כוהנים, כדי לעשות פומפי לדבר, על שום שנאמר: "בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהילים נה,טו) (רגש - קהל רב).
בירושלמי יומא ד,א אמרו, שהכוהן הגדול ביום הכיפורים היה טורף (מנענע ומערבב) את הגורלות של שני השעירים בקלפי (ארגז קטן), ולא בקלתות (סלים), כדי לעשות פומפי לדבר.
בירושלמי שקלים א,א אמרו, שתיקנו לתרום את הלשכה מהשקלים בשלושה פרקים בשנה (ולא בפרק אחד), כדי לעשות פומפי לדבר.
כשדבר נעשה בכמה פעמים, אף שאפשר לעשותו בפעם אחת (תרומת הלשכה, פייסות, דישון המזבח הפנימי, דישון המנורה), או כשדבר נעשה באנשים מרובים, אף שאפשר לעשותו באנשים מועטים (דישון המזבח הפנימי והמנורה, קורבן האיל, קורבן הפר), או כשדבר נעשה בכלי חשוב, אף שאפשר לעשותו בכלי פחות (קלפי, צלוחית של זהב), הרי שהדבר נעשה בפאר ובהדר. חכמים תיקנו לעשות את כל הדברים הללו הקשורים למקדש בפאר ובהדר, כדי לפאר ולהדר את בית ה'.
על דבר שנעשה באנשים מרובים, אף שאפשר לעשותו באנשים מועטים, אמרו בכמה מקומות בבבלי: "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד,כח).
אין לפרש 'פומפי' במשמע 'פומבי' (פרסום), שהרי הדברים הללו (מלבד מילוי המים לניסוך) שנעשו במקדש לא נעשו בגלוי ובפרהסיה לעיני כל (רק העומדים בעזרה שבמקדש היו יכולים לראות כמה מהדברים הללו). לכן נראה לפרש את מה שאמרו בירושלמי סוכה לגבי ניסוך המים כמו מה שאמרו בירושלמי יומא לגבי קלפי, ולא כפי שפירשו מפרשי הירושלמי.
כיוון שאמרו שהמשנה כאן בעניין ניסוך המים כרבי עקיבה, מביאים דברי תנא במשנה במקום אחר בעניין ניסוך המים בחוץ שאף הוא כרבי עקיבה.
מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה זבחים יג,ו): רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) אומר: אף המנסך מים (בכתבי היד של המשנה: 'מי החג') בחג בחוץ – אם ניסך בשוגג בחג הסוכות מחוץ לעזרה את המים שנתמלאו לשם ניסוך על המזבח, - חייב – קורבן חטאת כדין המקריב קודשים מחוץ לעזרה.
ומציעים הסבר לשיטתו של רבי אלעזר: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל שיטת רבי לעזר כשיטת (בקטע גניזה: 'בשיטת') רבי עקיבה רבו. כמה דרבי עקיבה אמר: – כמו שרבי עקיבה אומר: ניסוך המים - דבר תורה, כן רבי לעזר אומר (צריך לומר: 'אמר'): – כך רבי אלעזר אומר: ניסוך המים - דבר תורה – וכיוון שניסוך המים מן התורה, הרי זה קורבן לכל דבר, ואף לעניין הקרבה בחוץ, ולכן המנסך מים בחג בחוץ - חייב.
הסופר במסירה שלפנינו כתב כאן 'מה נפק מן ביניהון' ומחק. אפשר שמשפט זה הוא אשגרה מלהלן בשל הדימיון ('מה נפק מן ביניהון. אית תניי תני... אית תניי תני... מאן דאמר... ומאן דאמר...).
ומציעים גרסאות חלופיות של מקור תנאי: אית תניי תני – יש תנא (ש)שונה בשם רבי אלעזר: צריך שיהא מילויין לשם החג – צריך למלא את הצלוחית מים מן השילוח לשם החג. אית תניי תני – (ו)יש תנא (ש)שונה בשם רבי לעזר: אינו צריך שיהא מילויין לשם החג (כאן המונח 'אית תניי תני' מציע דברים המיוחסים לחכם נקוב שם (רבי אלעזר), אלא שדבריו הובאו על ידי מוסרים עלומי שם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 65, הערה 265)).
ומיישבים את הסתירה בין המקורות על ידי העמדתם לפי חכמים שונים: מאן דאמר: – מי שאומר: צריך שיהא מילויין לשם החג - רבי לעזר כרבי עקיבה – כשיטת רבי עקיבה, שאומר שניסוך המים מן התורה, ומאחר שניסוך המים מן התורה, צריך למלא לשם החג דווקא, ומאן דאמר: – ומי שאומר: אינו צריך שיהא מילויין לשם החג - רבי לעזר כרבנין – כשיטת חכמים, שחלוקים על רבי עקיבה ואומרים שניסוך המים אינו מן התורה, ומאחר שניסוך המים מדברי חכמים, אינו צריך למלא לשם החג דווקא.
ודוחים את יישוב הסתירה שהוצע לפני כן: לית יכיל! – אין אתה יכול (לומר שרבי אלעזר כחכמים)! ומציעים מקור כיסוד לדחייה: דאמר רבי יוחנן: כל שיטת רבי לעזר כשיטת רבי עקיבה רבו. כמה דרבי עקיבה אמר: – כמו שרבי עקיבה אומר: ניסוך המים - דבר תורה, כן רבי לעזר אמר: – כך רבי אלעזר אומר: ניסוך המים - דבר תורה – הרי שהמקורות חלוקים לשיטת האומר שניסוך המים מן התורה האם צריך למלא לשם החג או שלא.
(מה נפק מן ביניהון? אמר רבי זעורא: והוא שניסך שלשת לוגין בפנים ושלשת לוגין בחוץ. (יש לגרוס משפטים אלה להלן))
ומציעים גרסאות חלופיות של מקור תנאי: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: יש להן שיעור (מידה) – אפילו למעלה, שיש לנסך מים בפנים בשיעור שלושה לוגים בלבד ולא יותר, ואית תניי תני: – ויש תנא (ש)שונה: אין להן שיעור – למעלה, שמותר לנסך מים בפנים בשיעור יותר משלושה לוגים.
[ומציעים מקרה נפקות בין שני המקורות: מה נפק מן ביניהון? – מה יוצא מביניהם? אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): והוא שניסך (צריך לומר במקום שתי מילים אלו: 'ניסך') שלשת לוגין בפנים ושלשת לוגין בחוץ. (החלפת הגרסה של משפטים אלה היא על פי "שערי תורת ארץ ישראל")] ומפרטים את עמדותיהם של המקורות החולקים: מאן דאמר: – מי שאומר: יש להן שיעור - פטור – כיוון שאינו יכול לנסך בפנים אלא פעם אחת בלבד שלושה לוגים, לפיכך אם ניסך בפנים שלושה לוגים וחזר וניסך בחוץ שלושה לוגים - פטור, מפני שהמים שניסך בחוץ לא היו ראויים להתקבל בפנים, וכל דבר שאינו ראוי להתקבל בפנים אינו חייב עליו בחוץ, ומאן דאמר: – ומי שאומר: אין להן שיעור - חייב – מפני שהמים שניסך בחוץ היו ראויים להתקבל בפנים.
בתוספתא זבחים יב,ו שנו: המנסך שלושת לוגים מים בחג בחוץ - חייב, בשאר ימות השנה - פטור. רבי אלעזר אומר: אף בחג, אם נתמלא לשום חג - חייב, אם לאו - פטור.
בבבלי זבחים קי,ב אמרו: אמר רבי יוחנן משום מנחם יודפאה: רבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר: ניסוך המים דאורייתא (ולכן חייב אם עשאו בחוץ). דתניא: רבי עקיבא אומר: "ונסכיה" (במדבר כט,לא) - בשני ניסוכים הכתוב (בקורבנות חג הסוכות) מדבר, אחד ניסוך המים (שהוא המצווה המיוחדת לחג הסוכות) ואחד ניסוך היין (הנלווה לקורבן התמיד).
תנו רבנן: המנסך שלושת לוגים מים בחג בחוץ - חייב. רבי אלעזר אומר: אם מילאם לשם חג - חייב. - מאי בינייהו? - אמר רב נחמן בר יצחק: ביש שיעור במים (שצריך לנסך) קמיפלגי (לדעת תנא קמא אינו יכול לנסך יותר משלושה לוגים בחג, ולכן אם ניסך שלושה לוגים בפנים ולאחר מכן ניסך בחוץ - אינו חייב, ואילו לדעת רבי אלעזר אין שיעור לניסוך המים, ולכן אף אם ניסך שלושה לוגים בפנים, כל שמילא לשם חג וניסך בחוץ - חייב ("קרן אורה" על פי הירושלמי כאן)).
בבבלי אמר רבי יוחנן בשם מנחם יודפאה שרבי אלעזר כרבי עקיבא. ובירושלמי אמר רבי יוחנן כך בשם עצמו, ורבי יוסי בן חנינה אמר בשם מנחם יודפאה שהמשנה כאן כרבי עקיבא.
• • •
במשנה שנינו: "ושני ספלים של כסף היו שם. ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין".
יוסי בר אשיין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): צריכין הספלים להיות פקוקין (סתומים) בשעת הניסוך – צריך לסתום את נקבי הספלים כששופכים את היין לתוך אחד מהספלים בשעת הניסוך, כדי שיהיה הספל מלא יין. ומציעים מקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לקביעה זו?) נאמר (בקורבן התמיד): "בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לי'י" (במדבר כח,ז) – על המזבח שהוא קודש אתה חייב לשפוך נסך יין משכר, שאינו מהול במים, לשם ה'; ויש לדרוש מהכתוב שיש לנסך יין על המזבח שיגרום לו שכרות, ולכן צריך לסתום את הספלים, כדי שיהיה הספל מלא יין, וכך יהיה המזבח כשיכור.
בבבלי סוכה מט,ב אמרו: אמר ריש לקיש: בזמן שמנסכים יין על גבי מזבח פוקקים את השיתים (פוקקים את הנקבים שבמזבח שבהם יורדים הנסכים לשיתים), לקיים מה שנאמר: "בקודש הסך נסך שכר לה'". - מאי משמע? - אמר רב פפא: "שכר" - לשון שתייה, לשון שביעה, לשון שכרות.
בבבלי: פוקקים את השיתים. ובירושלמי: פוקקים את הספלים.
בפסיקתא דרב כהנא ו,א ובפסיקתא רבתי טז נאמר: יוסי בר מנשיי / רבי יוסי בן מנסיה בשם רבי שמעון בן לקיש: צריכים הספלים שיהו פקוקים בשעת הניסוך. - אמר רבי יוסה בר בון: מילתיה דרבי שמעון בן לקיש אמרה: לעיכוב / לעכב (שאם לא סתם - לא יצא).
• • •
המים והיין שהיו מנסכים על המזבח היו יורדים דרך נקבי הספלים לחלל העמוק שהיה מתחת לפינה הדרומית מערבית של המזבח הקרוי שית.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: השית היה נקוב (מפולש) עד התהום (מעמקי האדמה). מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לקביעה זו?) נאמר (במשל הכרם): "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן, וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ" (ישעיהו ה,א-ב) – "ידידי" ו"דודי" (כוונת הנביא לה') חפר בקרקע כדי לעקור את האבנים ממקומן, וסילק את האבנים מן הכרם, ונטע בכרם גפנים משובחות, ובנה מגדל שמירה לשומר הכרם; ויש לדרוש את הכתובים כמשל למקדש: - זה ההיכל – המגדל זה ההיכל שבמקדש, שהרי בניין ההיכל היה גבוה מאוד (מאה אמה) ועשוי כמגדל, "יֶקֶב חָצֵב בּוֹ" (שם) – חצב בתוך הכרם יקב (בור לקבל את התירוש מהגת בזמן דריכת הענבים); - זה המזבח – היקב זה המזבח שעליו מנסכים יין, "וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ" (שם) - זה השית – יש לרבות מהמילה "גם" את השית שהיה מתחת למזבח ('יקב' קרוב אל 'נקב', ומכאן יש ללמוד שהשית היה נקוב עד התהום).
ומביאים ברייתא נוספת: רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: מעשה שמים היו – השיתים שהיו מתחת למזבח נעשו על ידי ה' בבריאת העולם, ולא נעשו בידי אדם. לפי שהיו מעשה שמים, יכול – אולי יעלה על דעתך שלא יהו (צריך לומר: 'היו') נאים כמעשה ידי אומן! תלמוד לומר: – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב (בקילוס הדוד לרעיתו): "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" (שיר השירים ז,ב) – ירכייך העגולות הן כמו תכשיטים עגולים עשויים בידי אומן מומחה; ויש לדרוש את הכתוב הזה כמשל לשיתים החלולים שהיו מתחת למזבח, - נאים היו יותר ממעשה ידי אומן – לא נתפרש מניין שהיו נאים יותר ממעשה ידי אומן. ונראה לפרש כך: דרך הכתובים, כשמילה אחת מסיימת באות מסוימת, והמילה שאחריה מתחילה באותה האות, לפעמים נשמטת אותה האות שבתחילת המילה השנייה, וזו שבסוף המילה הראשונה תשמש גם לתחילת המילה השנייה, ולפעמים נשמטת אותה האות שבסוף המילה הראשונה, וזו שבתחילת המילה השנייה תשמש גם לסוף המילה הראשונה ("תוספת ברכה" א, עמוד 122). ואף כאן המ"ם מן "חלאים" משמשת גם לתחילת המילה "מעשה", ויוצא "ממעשה" - יותר ממעשה.
ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה (התנא): אמר רבי לעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני): לוֹל (בור, חלל בקרקע) קטן היה בין האולם ולמזבח – לנסכים של היין. אחת לששים לשבעים שנה (מגיה במסירה שלפנינו מחק את המילה 'לששים') היו פירחי כהונה (צעירי הכוהנים) יורדין – ללול, כדי לנקות אותו, ומעלין – מן השיתים, אותו – את שיירי הנסכים של היין, בקדושה (מילה זו יתירה, והיא אשגרה מלהלן), שהיה קרוש כעיגולי דבילה – שנתייבשו מימיו ונעשה קרוש מרוב הזמן ששהה בשיתים, והיה דומה לאחר שנקרש לעיגולי דבילה, ובאין ושורפין אותו בקדושה – במקום קדוש בעזרה, משום שהוא נשאר בקדושתו ואסור בהנאה כקודשים, ולכן צריך לשורפו. כשם שהיה ניסוכו בקדושה – שנאמר: "בקודש הסך נסך", כך היתה שריפתו בקדושה.
לפי רבי יוסי, הנסכים היו יורדים לשית ומהשית לתהום. אבל לפי רבי אלעזר ברבי צדוק, הנסכים היו יורדים ללול, ולכן היו צריכים לרדת ולהעלות משם את השיירים.
ומביאים ברייתא נוספת: אמר רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): רְאֵה שהתפיסתך התורה – התורה שאמרה "שֵׁכָר" ("הסך נסך שכר לה'") תפסה (נקטה, השתמשה ב-) לשון חיבה, לשון שיבעה (צריך לומר: 'שביעה'), לשון שיכרות – שכביכול ה' שותה את היין המתנסך על גבי המזבח ומחבב אותו ואחר כך שבע בו ולבסוף משתכר בו (כלשון שאמר רבי "ראה שהתפיסתך תורה" נמצא במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה ו ובספרי דברים פסקה מג: "רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בוא / צא וראה לשון שתפסה תורה 'מולך'").
בתוספתא סוכה ג,טו שנו: רבי יוסה אומר: שית היה נקוב לתהום, שנאמר: "אשירה נא לידידי" וגו' "ויעזקהו ויסקלהו וייטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו" - זה ההיכל, "יקב חצב בו" - זה המזבח, "וגם יקב חצב בו" - זה השית.
רבי לעזר בי רבי צדוק אומר: לוֹל קטן היה בין האולם ולמזבח למערבו של כבש, אחת לשבעים שנה / אחת לשישים לשבעים שנה פרחי כהונה יורדים לשם ומלקטים משם יין קרוש כעיגולי דבילה, ומעלים ושורפים אותו בקדושה, שנאמר: "בקודש הסך נסך" - כשם שניסוכו בקדושה, כך שריפתו בקדושה.
ובתוספתא מעילה א,טז שנו: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: לוֹל קטן היה בין האולם למזבח למערבו של כבש, אחת לשבעים שנה / אחת לשישים שבעים שנה פרחי כהונה יורדים לשם ומלקטים משם יין קרוש כעיגולי דבילה, ומעלים ושורפים אותו בקדושה, שנאמר: "בקודש הסך נסך שכר לי'י" - כשם שנסיכתו בקדושה, כך שריפתו בקדושה. - ואומר: "ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו", "ויבן מגדל בתוכו" - זה ההיכל, "יקב חצב בו" - זה המזבח, "וגם יקב חצב בו" - זה השית.
בבבלי סוכה מט,א אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתים מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר: "חמוקי ירכייך כמו חלאים מעשה ידי אומן". "חמוקי ירכייך" - אלו השיתים, "כמו חלאים" - שמחוללים (חלולים) ויורדים עד התהום, "מעשה ידי אומן" - מעשה ידי אומנותו של הקב"ה.
תניא: רבי יוסי אומר: שיתים מחוללים ויורדים עד התהום, שנאמר: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ויעזקהו ויסקלהו וייטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו". "מגדל" - זה בית המקדש, "יקב" - זה המזבח, "וגם יקב" - אלו השיתים.
תניא: אמר רבי אלעזר בר צדוק: לוֹל קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדים לשם ומלקטים משם יין קרוש שהוא דומה לעיגולי דבילה, ובאים ושורפים אותו בקדושה, שנאמר: "בקודש הסך נסך שכר לה'" - כשם שניסוכו בקדושה, כך שריפתו בקדושה.
בתוספתא ובירושלמי: 'שית'. ובבבלי: 'שיתין'.
בתוספתא ובירושלמי: לוֹל קטן היה בין האולם ולמזבח. ובבבלי: לוֹל קטן היה בין כבש למזבח.
בפסיקתא דרב כהנא ו,א ובפסיקתא רבתי טז נאמר: תני רבי חייה: "בקודש הסך נסך שכר לי'י" (במדבר כח,ז) - לשון שתייה, לשון שביעה / רוויה, לשון שכרות.
ובבמדבר רבה כא,יז נאמר: "הסך נסך שכר" - לשון שתייה, לשון שביעה, לשון שכרות.
רבי שמעון אומר: מעשה שמים היו
הדרשה לשיר השירים ז,ב כפי שהיא מופיעה בירושלמי מוקשה: מיקום דברי רבי שמעון בירושלמי קוטע את רצף הברייתות כפי שהוא בתוספתא ובבבלי, ומציג את דבריו כהמשך לברייתא של רבי יוסי. אולם אין זכר לדרשת רבי שמעון במקבילות לברייתא הראשונה בתוספתא ובבבלי. בדברי רבי שמעון אין זכר לא לשית ולא לשיתין. לולא הבבלי לא היינו מבינים כלל שרבי שמעון בירושלמי מזהה את "חמוקי ירכייך" עם השיתין דווקא. בבבלי אין זכר לנוי שלהם, ו"מעשה ידי אומן" מתפרש באופן הפוך לפירוש רבי שמעון בירושלמי, כמעשה ידי הקב"ה ("סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמודים 453-454).
במשנה (מידות ג,ג; מעילה ג,ג בכתבי היד), בתוספתא (ראה לעיל) ובירושלמי: 'שית' בלשון יחיד. ורק בבבלי: 'שיתין' בלשון רבים. במימרת רבי שמעון שבירושלמי כאן נאמר "היו" בלשון רבים, וגם לא נאמר בה על מה היא מדברת. מימרה זו נתפרשה על השיתים כמו המימרה האמוראית המקבילה בבבלי הדורשת את הכתוב בשיר השירים ז,ב על השיתים (ראה לעיל). ברם, מכיוון שבמימרה זו שבירושלמי כאן נאמר לשון רבים, נראה שמימרה זו במקורה לא דיברה על השית אלא על דבר אחר, אולי על הלוחות (דברים רבה ג,ז: "לוחות הראשונות מעשה שמים". אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 539: "ארבעה דברים נקראו מעשה ידיו של הקב"ה, ואלו הם: שמים וישראל ומקדש והלוחות"). מימרה זו הועתקה לירושלמי כאן בעקבות המימרה בבבלי על השיתים, וכדי להתאים מימרה זו לכאן הושמט ממנה עניין הלוחות שעליו היא מדברת, ולכן לא נאמר בה על מה היא מדברת. ההשערה, שמימרה זו דיברה במקורה על הלוחות ושהיא הועתקה לירושלמי לאחר עריכתו, מיישבת גם את הקשיים שיש במימרה זו שבירושלמי ביחס למיקומה וביחס להבדלים בתוכנה בינה ובין המימרה שבבבלי על השיתים.
מימרת רבי שמעון "מעשה שמים היו" (הלוחות / השיתים) הובאה לאחר מימרת רבי יוסי, משום שרבי יוסי דרש שהמקדש (ההיכל, המזבח והשית) היה מעשה ה'.
לשון חיבה
בויקרא רבה א,ב נאמר: רבי אבהו פתח: "ישובו יושבי בצילו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון" (הושע יד,ח)... "זכרו כיין לבנון" - אמר הקב"ה: חביב עליי שמותם של הגרים כיין נסך שקרב על גבי המזבח לפניי (זכר שמו של הגר חביב עליי כיין המתנסך בבית המקדש. "לבנון" כינוי לבית המקדש).
כיוון שהזכירו יין קרוש, מביאים מימרה בעניין זה.
רבי יודה בר לקרה אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): משחרב בית המקדש פסק (חדל, לא הוסיף להיות) יין קרוש – יין שנעשה מוצק, ופסקה זכוכית לבנה – זכוכית שקופה ונקייה שהצליחו לזככה ולנקותה מן החומרים שנתנו צבע, והיתה יקרה מאוד.
ושואלים: מהו – מה פירוש זכוכית לבנה?
ומשיבים: שהיתה מתקפלת (מתקלפת) – שהסירו ממנה את החומרים שנתנו צבע ('קפל' - היפוך אותיות מן 'קלף'. בסורית: 'קפל' - הסיר).
בבבלי סוטה מח,ב אמרו: אמר רבי אמי: משחרב מקדש ראשון, בטלה שירא פרנדא (סוג של משי) וזכוכית לבנה. - תניא נמי הכי: משחרב מקדש ראשון, בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ורכב ברזל; ויש אומרים: אף יין קרוש הבא משניר (החרמון) הדומה (לאחר קרישתו) לעיגולי דבילה.
באיכה רבה ד,ד ובאיכה רבה (בובר) ד [ב] נאמר: רבי יודן בן קרח בשם רבי שמואל בר נחמן: משחרב בית המקדש פסק יין קרוש וזכוכית לבנה. - ואי זה היא זכוכית לבנה? - [שהיא] נקפלת.
בתוספתא נידה ט,יז שנו: בראשונה היו מוליכים לבית האבל, עניים - בכלי זכוכית צבועה, ועשירים - בכלי זכוכית לבנה. חזרו להיות מוליכים בין בצבועה ובין בלבנה, מפני כבוד עניים.
ובבבלי מועד קטן כז,א אמרו: תנו רבנן: בראשונה היו משקים בבית האבל, עשירים - בזכוכית לבנה, ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל משקים בזכוכית צבועה, מפני כבודם של עניים.
ברור הוא, לפי המקורות האלה (תוספתא נידה ובבלי מועד קטן), שזכוכית לבנה בטלה משחרב מקדש שני, שלא כבבלי סוטה, שתקנה זו שהתקינו היא מזמן מאוחר מאוד של ימי הבית השני ("מחקרים בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 134, הערה 154).
• • •
במשנה שנינו: "אחד מעובה ואחד מידק, כדי שיהו כלים בבת אחת".
איזה מעובה ואיזה מידק? -
מציעים הסבר עלום שם שנדחה בהמשך: הוון בעיין מימר: – היו רוצים לומר: המעובה של מים והמידק של יין – הנקב של הספל שבו היה מנסך את המים היה עבה ורחב, והנקב של הספל שבו היה מנסך את היין היה דק וצר.
ודוחים את ההסבר: דאמר (נראה שצריך לומר: 'אמר') רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בשם רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נקב שאינו מוציא מים מוציא יין, ושאינו מוציא יין מוציא שמן, ושאינו מוציא שמן מוציא דבש (נראה שצריך לומר: 'נקב שמוציא מים אינו מוציא יין, ושמוציא יין אינו מוציא שמן, ושמוציא שמן אינו מוציא דבש', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") – נקב שדרכו יכולים לצאת מים, אין יכול לצאת יין, לפי שהיין סמיך מהמים, ונקב שדרכו יכול לצאת יין, אין יכול לצאת שמן, לפי שהשמן סמיך מהיין, ונקב שדרכו יכול לצאת שמן, אין יכול לצאת דבש, לפי שהדבש סמיך מהשמן (המציאות מחייבת את ההגהה של מימרה זו, כמו שכתב ב"שערי תורת ארץ ישראל"). - שיעור נסכי המים בחג הסוכות היה שלושה לוגים, וגם שיעור נסכי היין של כבשׂ התמיד של השחר היה שלושה לוגים, והיו מתחילים לנסך את המים ואת היין של התמיד בבת אחת, וכיוון שהמים ממהרים לצאת יותר מן היין, לפי שהיין סמיך מהמים, היה נקב הספל של המים צר יותר מן נקב הספל של היין, כדי שיציאת המים והיין תסתיים כאחת. הרי שהמעובה של יין והמידק של מים.
ומציעים הסבר חלופי: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: חילופין – חילוף הדברים (שנקב שאינו מוציא מים מוציא יין, הפך מה שאמר רבי יונה בשם רבי אימי (לפי הגהתנו), מכל מקום הנקב של הספל שבו היה מנסך את היין היה עבה ורחב, והנקב של הספל שבו היה מנסך את המים היה דק וצר) - דרבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) היא – של רבי יהודה היא (המשנה היא כדעת רבי יהודה), דרבי יהודה אמר: מלוג היה מנסך כל שמונה – שיעור נסכי המים בחג הסוכות היה לוג אחד ולא שלושה לוגים. וכיוון שהמים היו מועטים מן היין, ששיעור נסכי היין של כבשׂ התמיד של השחר היה שלושה לוגים, היה נקב הספל של המים צר יותר מן נקב הספל של היין, כדי שיציאת המים והיין תסתיים כאחת. הרי שהמעובה של יין והמידק של מים (אין כוונת הירושלמי "ואפילו תימר: חילופין" שהמציאות הפוכה ממה שאמר רבי יונה בשם רבי אימי (לפי הגהתנו), אלא הכוונה שאף אילו היתה המציאות הפוכה, מכל מקום היה נקב הספל של המים צר יותר מן נקב הספל של היין, מפני שלא הסמיכויות השונות של המים והיין קובעות את גודל נקבי הספלים אלא הכמויות השונות של המים והיין הן שקובעות).
נראה שהיו מי שפירשו ש"ואפילו תימר: חילופין" הוא דחיית ההסבר שהוצע תחילה, ולכן סברו שדברי רבי יונה בשם רבי אימי הם הנמקה להסבר שהוצע תחילה, ובשל כך גרסו בדבריו כפי שהוא בירושלמי שלפנינו. ברם, לא נמצא במקום אחר בירושלמי שדחו הסבר שהוצע בלשון "הוון בעיין מימר" בלשון "ואפילו תימר", ולא עוד אלא שלא נמצא במקום אחר בירושלמי שנימקו הסבר שהוצע בלשון "הוון בעיין מימר".
נראה שסברו תחילה שהמעובה של מים והמידק של יין משום ששנינו במשנה: "מערבי של מים, ומזרחי של יין" - הראשון מים והשני יין, ולכן גם מה ששנינו: "אחד מעובה ואחד מידק" - הראשון מים והשני יין.
בבבלי סוכה מח,ב אמרו: לימא מתניתין ("אחד מעובה ואחד דק") רבי יהודה היא ולא רבנן. דתנן: רבי יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה (ולשיטתו היה הבדל גדול בין שיעור היין שהוא שלושה לוגים לבין שיעור המים שהוא לוג אחד בלבד, וכדי שיכלו כאחת היה של היין רחב ושל המים צר). דאי רבנן - תרווייהו כי הדדי נינהו (שווים הם בשיעוריהם)! (ומדוע עשו להם נקבים שונים?)
אפילו תימא: רבנן, חמרא סמיך, מיא קליש (ולכן היין מתעכב לצאת יותר מן המים, וכדי שיכלו כאחת היה של היין רחב ושל המים צר).
גם לפי הבבלי וגם לפי הירושלמי, המעובה של יין והמידק של מים. בבבלי אמרו תחילה שהמשנה רבי יהודה היא ולא רבנן, ואמרו: "אפילו תימא רבנן". ובירושלמי (לפי הגהתנו ופירושנו) סברו תחילה שהמעובה של מים והמידק של יין, ודחו ואמרו שהמעובה של יין והמידק של מים, והמשנה רבנן היא, ואמרו עוד: "דרבי יהודה היא".
ומציעים בעיות (בעניין ניסוך המים): רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעא קומי – שאל לפני רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הקדימן לזבח – אם הקדים את ניסוך המים לקורבן תמיד של השחר, שניסך את המים לפני שחיטת התמיד, מה הן? – מה דינם? האם הדבר כשר או פסול? (אם ניסוך המים בא בגלל החג (חובת היום) - כשר, ואם הוא בא בגלל הזבח (חובת הזבח) כמו ניסוך היין - פסול וצריך לחזור ולנסך) ניסכן בלילה – אם הקדים וניסך את המים בלילה הקודם ולא ביום, מה הן? – מה דינם? האם הדבר כשר או פסול? (אם ניסוך המים הוא חובת היום - כשר, שהיום מתחיל בלילה הקודם, ואם הוא חובת הזבח כמו ניסוך היין - פסול) לא ניסך היום, מהו שינסך למחר? – האם מותר לנסך ביום אחר בשביל היום או אסור? (אם ניסוך המים הוא חובת היום - אסור, ואם הוא חובת הזבח כמו ניסוך היין - מותר)
אמר ליה: נישמעינה מן הדא דאמר רבי אילא בשם רבי יסי: "ונסכיה" - אחד ניסכי מים ואחד ניסכי יין. הדא אמרה: הקדימן לזבח - כשר; ניסכן בלילה - כשר; לא ניסך היום - לא ינסך למחר, על שם עבר יום - עבר קרבנו.
בקטע זה כפי שהוא לפנינו יש שני קשיים חמורים: א. לא זו בלבד שלא מצאנו במקום אחר בירושלמי את הלשון 'אמר ליה: נישמעינה מן הדא דאמר...', אלא שרבי אילא היה תלמידו של רבי יוחנן, ולא ייתכן שרבי יוחנן פושט את הבעיות ממימרה שאומר רבי אילא (ההצעות לתיקון הנוסח בקטע זה שהוצעו על ידי רז"פ ו"אהבת ציון וירושלים" בשל קושי זה אינן מתאימות לסגנון הירושלמי במקומות דומים אחרים). ב. רבי יוחנן פושט את הבעיות מדרשת הכתוב שיש להסיק ממנה שניסוך המים הוא כמו ניסוך היין, אך לפי זה יש להסיק חילוף הדברים האמורים בקטע זה.
לכן נראה שיש לגרוס כך:
אמר ליה: נישמעינה מן הדא: "ונסכיה" - אחד ניסכי מים ואחד ניסכי יין. הדא אמרה: הקדימן לזבח - פסול; ניסכן בלילה - פסול; לא ניסך היום - ינסך למחר. - אמר רבי אילא בשם רבי יסי: הקדימן לזבח - כשר; ניסכן בלילה - כשר; לא ניסך היום - לא ינסך למחר, על שם עבר יום - עבר קרבנו.
נראה, שבשל הדימיון בין שתי המימרות, נוצרה בטעות מימרה אחת המורכבת מחלקי שתי המימרות.
ופושטים את הבעיות: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש): נישמעינה מן הדא – נשמע (נלמד) אותה (את התשובה לבעיות) מזאת (מברייתא): "וּנְסָכֶיהָ" (במדבר כט,לא) – בעולת התמיד של חג הסוכות נאמר בכל יום: "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ" בלשון יחיד, פרט ליום השישי שנאמר בו: "וּנְסָכֶיהָ" בלשון רבים, ויש לדרוש שהכתוב הזה מדבר בשני ניסוכים הבאים עם קורבן התמיד של השחר בחג הסוכות, - אחד ניסכי מים ואחד ניסכי יין – ניסוך אחד של מים וניסוך שני של יין. מכאן למדים את ניסוך המים בחג הסוכות (לפי הבבלי תענית ב,ב וזבחים קי,ב רבי עקיבא דורש כך מהכתוב הזה. בבבלי זבחים שם רבי יוחנן הוא שמציע ברייתא זו כמו בירושלמי כאן). ומציעים את התשובה לבעיות: הדא אמרה: – זאת אומרת (כיוון שלפי דרשה זו נכללים ניסוך המים וניסוך היין במילה אחת, הרי שניסוך המים הוקש (הושווה) לניסוך היין, ולכן ניסוך המים הוא חובת הזבח כמו ניסוך היין, ומזה יש להסיק): הקדימן לזבח – אם הקדים ניסוך המים לקורבן תמיד של השחר, - פסול; ניסכן בלילה – אם הקדים וניסך את המים בלילה הקודם ולא ביום, - פסול; לא ניסך היום - ינסך למחר – מותר לנסך ביום אחר בשביל היום.
ומביאים דעה חולקת: אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הקדימן לזבח – אם הקדים ניסוך המים לקורבן תמיד של השחר, - כשר – מפני שהוא חובת היום; ניסכן בלילה – אם הקדים וניסך את המים בלילה הקודם ולא ביום, - כשר – מפני שהוא חובת היום; לא ניסך היום - לא ינסך למחר – אסור לנסך ביום אחר בשביל היום, ויש להציע עיקרון המשמש כמקור להלכה: על שם (משום) עבר יום - עבר קרבנו (עיקרון זה מפורש בספרי זוטא ו,י: "עבר יומו - עבר קורבנו". ובבבלי ברכות כו,א: "עבר יומו - בטל קרבנו") – ניסוך המים הוא חובת היום, וכיוון שעבר יומו עבר קורבנו, שביום אחר שוב אין הקורבן רצוי (לפי רבי אסי, יש לחלק בין ניסוך היין שהוא חובת הזבח לניסוך המים שהוא חובת היום).
בספרא "אמור" פרשה יב נאמר: "זבח ונסכים" - אם אין זבח - אין נסכים (שהנסכים מכוח הזבח הם באים), שיקדום זבח לנסכים, שאם קדמו נסכים לזבח - פסולים (שאין הנסכים מתקדשים אלא בזביחה). "דבר יום" - מלמד שכל היום כשר למוספים. "ביומו" - עיבר זמנו - אין חייבים באחריותם (ואינם יכולים להביא קורבן אחר בשבילו). יכול לא יהו חייבים באחריות נסכים למחר! (שלא יוכלו להביאם למחר כיוון שהם באים בגלל הזבח) - תלמוד לומר: "ומנחתם ונסכיהם" - ביום, "ומנחתם ונסכיהם" - למחר (הכתוב היתר בקורבנות החג מלמד שאין לנסכים זמן קבוע, שיכול להביאם אף למחר).
לפי ספרא (מובא בבבלי), אם הקדים את נסכי היין לזבח - פסול, ואם לא ניסך היום - ינסך למחר. לפי רבי יוחנן בירושלמי תעניות ד,ו, אם לא ניסך נסכי התמיד היום - ינסך למחר (וכן הוא בבבלי). לפי רבי יוחנן בירושלמי כאן, ניסוך המים הוא כמו ניסוך היין, ומכאן שלרבי יוחנן אם הקדים את נסכי המים לזבח - פסול, ואם ניסכם בלילה - פסול, ואם לא ניסך היום - ינסך למחר. לכן יש הכרח לגרוס בירושלמי כאן כמו שהצענו, שרבי יוחנן אמר: "הקדימן לזבח - פסול; ניסכן בלילה - פסול; לא ניסך היום - ינסך למחר".
כמו שבירושלמי כאן אמר רבי יוחנן לריש לקיש שיש ללמוד מדרשת הכתוב "ונסכיה" שניסוך המים הוקש לניסוך היין לעניינים הנידונים כאן, כך בבבלי זבחים קי,ב אמר רבי יוחנן (לריש לקיש, כמו שעולה מההמשך שם) שיש ללמוד מדרשת הכתוב "ונסכיה" שניסוך המים הוקש לניסוך היין לעניין חיוב על ניסוך המים בחוץ. בבבלי שם הגיב ריש לקיש על דברי רבי יוחנן שהקיש ניסוך המים לניסוך היין. ואמרו בבבלי שם, שלפי רבי אסי שאמר בשם רבי יוחנן שאמר בשם רבי נחוניא מבית חוורתן שניסוך המים הלכה למשה מסיני, אין להקיש ניסוך המים לניסוך היין. הרי שדברי רבי אסי בירושלמי כאן הם כדבריו בבבלי שניסוך המים אינו כמו ניסוך היין. נמצא שסוגיית הבבלי זבחים מאשרת את הצעתנו לגרסת הירושלמי כאן, שלפיה חלוקים רבי יוחנן ורבי אסי בעניין ניסוך המים, שלרבי יוחנן ניסוך המים הוא כמו ניסוך היין, ולרבי אסי ניסוך המים אינו כמו ניסוך היין.
• • •
במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: מלוג היה מנסך כל שמונה".
מסיקים: רבנין – החכמים מרבים במים וממעטים בימים – שכן לדעת החכמים (התנא הסתמי במשנה), ניסוך המים בחג - שלושת לוגים, כל שבעה. רבי יהודה ממעט במים ומרבה בימים (בקטע גניזה: 'מרבה בימים וממעט במים') – שכן לדעת רבי יהודה, ניסוך המים בחג - לוג אחד, כל שמונה.
בתוספתא סוכה ג,טז שנו: ניסוך המים - כל שבעה. רבי יהודה אומר: כל שמונה. רבי יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה. וחכמים אומרים: שלושת לוגים. נמצאת אומר: המרבה במים ממעט בימים, והמרבה בימים ממעט במים.
• • •
במשנה שנינו: "ולמנסך אומרים לו: הגבה את ידך! שפעם אחת ניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם".
בתוספתא פרה ג,ז-ח שנו: ומטמאים היו את הכוהן השורף את הפרה (האדומה, על ידי שסמכו זקני ישראל את ידיהם עליו), מפני הצדוקים, שלא יהו אומרים: במעורבי השמש נעשית (שכן הצדוקים היו דורשים שדווקא טהורים שכבר העריב שמשם לאחר טבילתם עוסקים בפרה, ואילו החכמים קיבלו שאף טבולי יום שעדיין לא העריב שמשם כשרים למעשי פרה. לפיכך היו מטמאים את הכוהן, וטבל ועשה מיד את הפרה, כדי להוציא מליבם של הצדוקים). - ומעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה, וידע בו רבן יוחנן בן זכיי ובא וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו: אישי כוהן גדול, מה נאה אתה להיות כוהן גדול! רד (לבית הטבילה) טבול אחת (טבול פעם אחת)! ירד וטבל ועלה. אחר שעלה צרם לו באוזנו (רבן יוחנן בן זכיי צרם לצדוקי באוזנו ועשאו בעל מום, ובעל מום פסול בפרה). אמר לו: בן זכיי, לכשאפנה לך (לכשאפנה אתנקם בך). אמר לו: כשתיפנה. לא שהה שלושה ימים (שלושה ימים לאו דווקא, אלא ימים מועטים) עד שנתנוהו בקברו. בא אביו לפני רבן יוחנן בן זכיי ואמר לו: בן זכיי, לא נפנה בני.
ובתוספתא סוכה ג,טז שנו: (ולמה צרכו לומר למנסך: 'הגבה את ידך!'?) שכבר היה מעשה בביתוסי אחד שניסך (את המים) על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, ונפגמה קרנו של המזבח ובטלה עבודה בו ביום, עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנוהו עליו, כדי שלא ייראה המזבח פגום, שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד - פסול. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר: אף הסובב.
ובתוספתא יומא א,ח שנו: ולמה צרכו להשביעו (זקני בית דין את הכוהן הגדול, שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו)? - שכבר היה מעשה בביתוסי אחד שהקטיר עד שהוא בחוץ (נתן את הקטורת על גחלים במחתה כשהוא עדיין בהיכל חוץ לפרוכת), ויצא ענן הקטורת והרתיע (זעזע, הרעיד) את כל הבית. - שהיו ביתוסין אומרים: יקטיר עד שהוא בחוץ, שנאמר: "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על הארון ולא ימות" (הם טענו, שאם לא יבוא הכוהן הגדול לקודש הקודשים בענן עשן הקטורת מבחוץ - ימות). אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" (הכוהן הגדול נותן את הקטורת על גחלים במחתה בקודש הקודשים)? הא כל המקטיר אין מקטיר אלא בפנים. אם כן, למה נאמר: "כי בענן אראה על הכפורת"? מלמד, שהוא נותן בה מעלה עשן ("ענן" פירושו ענן של עשן, שצריך להכניס לתוך הקטורת מין עשב העושה שיעלה העשן). הא אם לא נתן בה מעלה עשן - חייב מיתה. - כשיצא אמר לאביו: כל ימיכם הייתם דורשים ולא הייתם עושים, עד שעמדתי אני ועשיתי. אמר לו אביו: אף על פי שאנו דורשים אין אנו עושים, שומעים אנו לדברי חכמים. תמהני עליך אם תאריך ימים. לא שהה שלושה ימים (שלושה ימים לאו דווקא, אלא ימים מועטים) עד שנתנוהו בקברו.
בירושלמי יומא א,ה אמרו: ולמה משביעין אותו? מפני הבייתוסין, שהיו אומרים: יקטיר מבחוץ ויכניס מבפנים. - מעשה באחד שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים, וכשיצא אמר לאביו: אף על פי שהייתם דורשין כל ימיכם לא עשיתם, עד שעמד אותו האיש ועשה. אמר לו: אף על פי שהיינו דורשין כל ימינו, אבל כרצון חכמים היינו עושין. תמיה אני אם יאריך אותו האיש ימים בעולם. אמרו: לא באו ימים קלין (מועטים) עד שמת. ויש אומרים: יצא חוטמו מזנק תולעים וכמין פרסת עגל עלת בתוך מצחו.
לפי התוספתא, במעשה של הפרה ובמעשה של הכיפורים, הכוהן מת שלושה ימים לאחר המעשה. אולם בירושלמי מובאות מסורות חלוקות לגבי המעשה של הכיפורים: מת כעבור כמה ימים או שמת בו ביום.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא א,ה.
מציעים מסורת עלומת שם: אית דבעי מימר: – יש (מי) שרוצה לומר: היא (צריך לומר: 'הוא') דפרה – של (מסכת) פרה, היא (צריך לומר: 'הוא') דסוכה – של (מסכת) סוכה, היא (צריך לומר: 'הוא') דכיפורים – של (מסכת) כיפורים (יומא). - הכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו, הוא גם הכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות, והוא גם הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים, שכולם הם אדם אחד.
ומציעים מסורת אחרת: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) לא אמר כן – לא אומר כך (כמו מסורת 'אית דבעי מימר'), אלא או דפרה ודסוכה חד ודכיפורים חד – או שהכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו והכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות הם אדם אחד, והכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים הוא אדם אחר, או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד – או שהכוהן הצדוקי שעשה את הפרה לאחר שהעריב שמשו והכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים הם אדם אחד, והכוהן שניסך את המים על רגליו בחג הסוכות הוא אדם אחר.
ומקשרים בין המחלוקות שנזכרו לפני כן (בין המחלוקת בברייתא שבירושלמי יומא במעשה באחד שהקטיר מבחוץ ובין המחלוקת של המסורות בשלושת המעשים): מאן דאמר: – מי שאומר (בברייתא שבירושלמי יומא): לא באו ימים קלים עד שמת – הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מת כעבור ימים מועטים, - תלתיהון עבד – שלושתם עשה (מי שאומר כך הוא כמי שאומר שכוהן אחד עשה את שלושת הדברים, שהכוהן הקטיר מבחוץ ביום הכיפורים, ועשה את הפרה בין יום הכיפורים לחג הסוכות, וניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים, הרי שמת ימים מועטים לאחר שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים).
מאן דאמר: – (ו)מי שאומר (בברייתא שבירושלמי יומא): יצא – הכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מקודש הקודשים, כאשר חוטמו (אפו) מזנק (מזרים בקילוח) תולעים – תולעים היו יוצאים מנחירי אפו, וכמין פרסת עגל (במקבילה נוסף 'יצאת') בתוך מצחו – כעין טביעת כף רגל של עגל היתה על מצחו (שמלאך שהיה שם בעט בכף רגלו במצחו של הכוהן והמית אותו, ונאמר במלאכים: "וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל" (יחזקאל א,ז) - בצורת פרסה); הרי שמת ביום הכיפורים ביציאתו מקודש הקודשים, - כמאן דאמר: – כמי שאומר: או דפרה ודסוכה חד ודכיפורים חד, או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד – מי שאומר שהכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים מת מיד הוא כמי שאומר שאו שכוהן אחד עשה את הפרה וניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים, וכוהן אחר הקטיר מבחוץ ביום הכיפורים ומת ממלאך שהמית אותו, או שכוהן אחד עשה את הפרה והקטיר מבחוץ ביום הכיפורים ומת ממלאך שהמית אותו, וכוהן אחר ניסך על רגליו בחג הסוכות ומת ברגימת האתרוגים.
אף שניתן לייחס את שלושת המעשים לשלושה כוהנים שונים, המסורות שבירושלמי אומרות שאו שכוהן אחד עשה את שלושתם או ששני כוהנים עשו אותם. ונראה לומר, שהמסורות שבירושלמי הממעטות במספר הכוהנים הגדולים הצדוקים שעשו את המעשים הללו הולכות בעקבות הירושלמי הממעט במספר הכוהנים הגדולים ששימשו בבית שני שרובם היו רשעים, שכן לפי הירושלמי יומא א,א שימשו בבית שני שמונים וכמה כוהנים גדולים, ואילו לפי הבבלי יומא ט,א שימשו בבית שני יותר משלוש מאות כוהנים גדולים.
בבבלי יומא יט,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד (שנתמנה לכוהן גדול) שתיקן (את הקטורת) מבחוץ והכניס מבפנים. פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקים אנו (ולדעתנו צריכים לעשות כך), מתיראים אנו מן הפרושים (ואין אנו נוהגים כשיטתנו). אמר לו (הבן): כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה: "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז). אמרתי: אימתיי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! - אמרו: לא היו ימים מועטים עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעים יוצאים מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו (מקודש הקודשים) ניגף; דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכוהנים (להוציאו משם) ומצאו ככף רגל עגל בין כתיפיו (סימן למכת המלאך), שנאמר: "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל" (יחזקאל א).
בבבלי, כמו בירושלמי, מובאות מסורות חלוקות לגבי המעשה של הכיפורים: מת כעבור כמה ימים או שמת בו ביום. בירושלמי נזכרו תולעים שהיו יוצאים מחוטמו במסורת שמת בו ביום, ובבבלי נזכרו במסורת שמת כעבור כמה ימים. בירושלמי: פרסת עגל בתוך מצחו, ובבבלי: כף רגל עגל בין כתפיו.
ומביאים ברייתא: צווחה עליהן (גערה ונזפה בהם) העזרה: צאו מיכן, צאו מיכן (במקבילה אין שתי מילים אלו), בני עלי – חופני ופינחס, בניו של עלי הכוהן, טימאתם בית אלהינו – חיללתם את בית ה' במעשים המקולקלים שעשיתם, ביזוי הקורבנות וניאוף (כמסופר בשמואל א פרק ב).
נראה שברייתא זו בעניין צווחת העזרה על בני עלי הובאה כאן, משום שאף במעשה בכוהן שהקטיר מבחוץ ביום הכיפורים צווחה העזרה. בבבלי אמרו במעשה זה: "כמין קול נשמע בעזרה", ובתוספתא אמרו במעשה זה: "יצא ענן הקטורת והרתיע את כל הבית". גם בני עלי נענשו בעונש מיתה על מעשיהם כמו במעשה כאן.
בבבלי פסחים נז,א וכריתות כח,א אמרו: תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה. ראשונה: צאו מכאן בני עלי, שטימאו היכל ה'...
ומביאים ברייתא נוספת: בו ביום – באותו היום עצמו שכוהן ניסך את המים על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם, נפגמה (נתקלקלה) קרן המזבח – בשל רגימת האתרוגים, ונתנו עליו – על המזבח במקום הקרן שנפגמה, גוש של מלח שלא יהא נראה – המזבח, כפגום – עד שתיקנו את הקרן, שכל מזבח שאין לו קרן וסובב (בליטה מסביב לאמצע גובהן של דופנות המזבח) ויסוד (בליטה מסביב לתחתית המזבח) - פגום (במקבילה: 'פסול') הוא – אם בנו מזבח שאין לו אחד מאלה - המזבח פסול לעבודה, או אם נפגם אחד מאלה במזבח הבנוי - המזבח נפסל לעבודה (הירושלמי שהזכיר את הסובב כלל גם את דברי רבי יוסי בירבי יהודה בתוספתא).
הירושלמי הביא את סופה של הברייתא, ולא הביא את ראשה: מעשה בכוהן שניסך את המים על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. התוספתא והבבלי הביאו את הברייתא כולה.
בבבלי סוכה מח,ב-מט,א אמרו: תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. ואותו היום נפגמה קרן המזבח, והביאו בול (גוש) של מלח וסתמוהו, לא מפני שהוכשר לעבודה (על ידי סתימה זו) אלא כדי שלא ייראה המזבח פגום, שכל מזבח שאין לו לא כבש ולא קרן ולא יסוד ולא ריבוע (שלא נעשה כריבוע או שנפגם ריבועו) - פסול לעבודה. רבי יוסה בר יהודה אומר: אף הסובב.
מן הירושלמי כאן מוכח שהרגו העם באתרוגיהם את הכוהן שניסך על רגליו. ולשיטה זו מסתבר שלא הסתפקו באתרוגים אלא רגמו אותו גם באבנים. ברם במשנתנו ובתוספתא ובבבלי לא נזכר כלל שהרגו אותו ("תוספתא כפשוטה").
מלשון הבבלי "והביאו בול של מלח וסתמוהו, לא מפני שהוכשר לעבודה אלא כדי שלא ייראה המזבח פגום" משמע שגוש המלח לא הכשיר את המזבח לעבודה. אבל מלשון התוספתא "ובטלה עבודה בו ביום, עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנוהו עליו, כדי שלא ייראה המזבח פגום" משמע שאחרי שהביאו את גוש המלח ונתנו עליו הוכשר המזבח לעבודה, אלא שלא עבדו לפני כן מפני מראית העין, מפני שהמזבח נראה כפגום ("תוספתא כפשוטה"; "סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמוד 437). אולם מסופה של התוספתא "שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד - פסול" משתמע שהקרן שנפגמה פסלה את המזבח לעבודה (שם, הערה 1). בירושלמי משמע כמו בבבלי.
במעשה של הכוהן שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים ביום הכיפורים מסופר, שכמין פרסת עגל היה במצחו (שמלאך שהיה שם המית אותו).
ומציעים קושיה: בעון קומי – שאלו (הקשו) לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): והא כתיב: – והרי כתוב (בעבודה ביום הכיפורים): "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ" (ויקרא טז,יז) – בשעה שהכוהן נכנס לקודש הקודשים לעשות את מעשה הכיפור אסור לכל אדם להיות בתוך אוהל מועד עד שייצא (על פי פשט המקרא הכתוב עוסק בכפרת הדמים (הזאות הדם), אבל החכמים דרשו שהכתוב עוסק בכפרת הקטורת (הקטרת הקטורת)); ויש לדרוש את הלשון "וכל אדם": - אפילו אותן שכתוב בהן "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם" (יחזקאל א,י) לא יהיו באהל מועד בבואו לכפר בקודש (במקבילה אין שלוש המילים האחרונות) – כל מי שמכונה אדם, אפילו מלאכים, לא יהיו שם באותה שעה! – ואם כן, כיצד היה מלאך שם בשעה שהכוהן הקטיר מבחוץ והכניס מבפנים ביום הכיפורים?
ומתרצים: אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): בשעה שהוא נכנס כדרכו – דבר זה (שאף המלאכים אסור להם להיות שם באותה שעה) נאמר כשהכוהן עושה את עבודתו כראוי ומקטיר את הקטורת כמצוותה. אבל אם אינו עושה כך - המלאכים נמצאים שם לענוש אותו.
עד כאן המקבילה בירושלמי יומא.
הכינויים 'צדוקים' ו'בייתוסין' מתחלפים במקורות מסוימים. התוספתא מרבה להשתמש ב'בייתוסין' גם כשבמקור מקביל אחר מופיע 'צדוקים' (תוספתא סוכה ג,טז - בבלי סוכה מח,ב; תוספתא יומא א,ח - בבלי יומא יט,ב). הירושלמי יומא א,ה מזכיר 'בייתוסין' בעקבות התוספתא יומא א,ח ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמודים 48-49 והערה 166).
בדורות האחרונים (של ימי הבית השני) היו נאלצים הצדוקים, גם בשעה שהשלטון בידיהם, להישמע לדעתם ולהוראתם של הפרושים, מפני רצון העם, בכל דבר הלכה ודת לרבות בכל מה שנוגע להלכות המקדש (משנה יומא א,ה ותוספתא יומא א,ח; משנה סוכה ד,ט ותוספתא סוכה ג,טז, ועוד הרבה) ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 16).
העם ראה בחכמי התורה הפרושיים את מוריו, נשמע להם ועמד לצידם בהתנגשויות שבין הפרושים לכהונה הגדולה הצדוקית, בין אם הדבר התבטא בהבעת הערכתו ובין אם הדבר גרר עימו ביצוע מעשים במקדש בניגוד לדעתם של הכוהנים הגדולים (תוספתא סוכה ג,א; משנה מנחות י,ג ועוד) או אף התנגשויות אלימות (משנה סוכה ד,ט ותוספתא סוכה ג,טז) (שם, עמודים 23-24).
• • •