משנה
ההלל והשמחה - שמונה, כיצד? מלמד – דבר זה מורה, שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון – היום השמיני, של החג – לכבדו במאכל ובמשתה ובכלים נאים ובכסות נקייה, כשאר כל ימות החג – כשם שמכבדים את שאר ימי החג בדברים האלה.
סוכה - שבעה, כיצד? גמר מלוכל (מלאכול) – ביום השביעי של החג, - לא יתיר את סוכתו – לא יתיר את הקשרים, כדי לסתור את סוכתו, משום שיש בזה מלאכה האסורה בחול המועד, אבל מוריד הוא – מן הסוכה שעל גגו לביתו, את הכלים – שהעלה אותם לסוכה בערב החג, מן המנחה ולמעלן – החל בשעת מנחה קטנה (בתשע שעות ומחצה של היום) ויותר מזה, בשביל כבוד יום טוב האחרון – כדי שיהיו לו בביתו כלים לסעודות יום טוב האחרון של חג הסוכות שהוא אוכל בביתו (המשנה נקטה "מוריד את הכלים", מפני שהיו רגילים לעשות סוכותיהם על גגותיהם).
הלשון "כיצד" במשנתנו באה באשגרה משאר המשניות. וכוונת משנתנו שהמשנה הראשונה שקבעה "השמחה - שמונה" מלמדת וכו' ("שישה סדרי משנה", מועד, עמוד 477).
השמחה - שמונה, כיצד? מלמד...
משנתנו תתבאר כראוי באמצעות ההנחה, שתשובת "מלמד..." שייכת לשכבה מאוחרת במשנה, הבאה לבאר את המשנה הראשונה שעמדה לפניה. וכבר מצינו לא אחת שאלות "כיצד" הבאות מבעל משנה אחרונה, כביאור למשנה ראשונה שלפניה. בעלי משנה אחרונה נתקשו בביאורה של משנה ראשונה שקבעה "השמחה - שמונה", וליישובו של הקושי העלו את פתרונם: אין מדובר בשמחה כמשמעה הרווח, כי אם בכבוד יום טוב ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 94).
שמחה של משנה ראשונה עניינה אכילת קודשים בירושלים במסגרת עלייה לרגל, ואילו כבוד של משנה אחרונה עניינו מאכל ומשקה, כלים נאים וכסות נקייה, הנוהגים בשבת ובכל יום טוב, בלא עלייה לרגל ובגבולים.
מהו הקושי שראו בעלי משנה אחרונה במשנה הראשונה כפשוטה, שבגינו פירשוה כפי שפירשו?
הואיל ואין שמחה שבכתוב אלא שבעה ימים ("חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים... וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלֹהֶיךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז,יג-טו)), ואילו המשנה קבעה שמחה שמונה, נמצא שאין לפרש את השמחה שבמשנה כמשמעה, אלא יש להעמידה לעניין כבוד דווקא. כי כבוד יום טוב, שאינו עניין לשמחת סוכות דווקא, ודאי נוהג גם בשמיני, כשאר כל ימים טובים (שם, עמודים 160-162).
לשיטת משנה ראשונה מצוות השמחה של אכילת קודשים היא חלק ממצוותיו של הרגל, ולא ממצווֹת חג הסוכות, והואיל והשמיני הוא חלק מן הרגל השלישי וממצווֹת העלייה שלו, הרי אף בו נוהגת השמחה, אף שזו לא נאמרה בפירוש בתורה אלא לשבעה ימים. ברם משנה אחרונה סבורה שמצוות השמחה היא מחובותיו של חג הסוכות, כי מהותו של החג היא המחייבת לשמוח בו, לא רק באמצעות הלולב, אלא גם באכילת קודשים, ונמצא שאף שמחה, כמוה כלולב וכסוכה, אינה נמשכת אלא כאורכו של החג, שבעה ימים, כמפורש בתורה. מעתה קובעת משנה אחרונה שבשמיני לא ינהג אלא כבוד יום טוב, כשאר כל ימים טובים, אבל השמחה שאינה שמחת הרגל אלא שמחת חג הסוכות, אינה עניין לו (שם, עמודים 235-236).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "ההלל והשמחה - שמונה".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): שמונה עשר יום ולילה אחד קורין בהן את ההלל בכל שנה: שמונת ימי החג – של סוכות, ושמונת ימי החנוכה ויום טוב של העצרת – חג השבועות, ויום טוב הראשון של הפסח ולילו – בזמן אכילת קורבן הפסח בליל יום טוב הראשון של הפסח.
בתוספתא סוכה ג,ב שנו: שמונה עשרה יום בשנה ולילה אחד קורים בהם את ההלל. ואלו הם: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ויום טוב של עצרת.
ובבבלי ערכין י,א אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשרה ימים שהיחיד גומר (קורא) בהם את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה א,ד.
רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם עולא בר ישמעאל (עולא, אמורא בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): שלמי חגיגה – קורבן שלמים שהעולה למקדש ברגל חייב להקריב כדי לקיים מצוות חגיגה, ששחטן מערב הרגל – בערב יום טוב הראשון, ולא שחטם ברגל, שהוא הזמן הראוי לשחיטתם, - אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל – אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה כשאכלם ברגל.
ומציעים קושיה מברייתא: התיב – השיב (הקשה) רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): והתני: – והרי (התנא) שונה: חגיגת ארבעה עשר – קורבן שלמים שמקריבים בערב הפסח בארבעה עשר בניסן נוסף על קורבן הפסח, יוצאין בה משם (משום) שמחה – יוצאים בה ידי מצוות שמחה כשאכלה ברגל, כיוון שמצוות שמחה אינה כלל חובת הקרבה, אלא היא מצווה של אכילת קודשים שהוקרבו על גבי מזבח, יהיו אשר יהיו, ואין יוצאין בה משם (משום) שלמים – אין יוצאים בה ידי מצוות חגיגה ברגל, כיוון שמצוות חגיגה היא חובת הקרבת קורבן לשם חגיגה, וחובה זו אינה יכולה להתמלא על ידי הקרבת קורבן אחר העולה לשם מצווה אחרת, כגון חגיגת ארבעה עשר ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 33)! – מברייתא זו יש להקשות על המימרה האמוראית האמורה לפני כן, ששלמי חגיגה ששחטם בערב הרגל אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה!
ומתרצים את הקושיה (בהצעת פרשנות לברייתא על ידי העמדתה במקרה מסוים): אמר רבי זעורה: תיפתר – תתפרש (הברייתא), בששחטה ברגל – במקרה שלא שחט את חגיגת ארבעה עשר בערב הרגל עם קורבן הפסח, אלא ששחטה ברגל, ולכן יוצאים בה משם שמחה.
ודוחים את התירוץ: אמר רבי בא: אם בששחטה ברגל - אין זו חגיגת ארבעה עשר – כיוון שעבר זמנה, אלא היא נעשית קורבן שלמי נדבה, והיה לתנא של הברייתא לשנות בלשון זו: שלמי נדבה יוצאים בהם משם שמחה. לכן אין להעמיד את הברייתא במקרה זה.
ומציעים תירוץ אחר עקב דחיית התירוץ הקודם: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (איך יש ליישב את הקושיה מהברייתא?) אמר רבי זעורה: עד דאנן (צריך לומר כמו במקבילה: 'דאנא') תמן שמעתנה: – עד שאני שם (בעוד שהייתי בבבל) שמעתי אותה (את הדרשה להלן של הפסוק "ושמחת בחגך"): עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר; כד סלקינן הכא (צריך לומר כמו במקבילה: 'כד סלקית להכא') שמעתנה: – (ו)כאשר עליתי לכאן (לארץ ישראל) שמעתי אותה (את הדרשה להלן): רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר: נאמר (בחג הסוכות): "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז,טו) – תהיה רק בשמחה, שמחתך תהיה שלמה; ויש לדרוש את הכתוב: - לרבות – יש להוסיף את לילי יום טוב האחרון (כך הוא גם במקבילה, וכך צריך לומר. ומגיה הגיה כאן: 'הראשון') לשמחה – יש להביא קורבנות שלמים בערב יום טוב האחרון של חג הסוכות ולאכול מבשרם בליל היום האחרון (הכתוב "והיית אך שמח" מיותר מאחר שכבר נאמר בכתוב שלפניו "ושמחת בחגך", ולכן הוא בא לרבות שמחה נוספת). אי (צריך לומר כמו במקבילה: 'או') יכול אף לילי יום טוב הראשון (כך הוא גם במקבילה, וכך צריך לומר. ומגיה הגיה כאן: 'האחרון')! – אולי יעלה על דעתך שיש להביא קורבנות שלמים גם בערב יום טוב הראשון של חג הסוכות ולאכול מבשרם בליל היום הראשון! תלמוד לומר: – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב (שלעיל): "אַךְ" – לשון "אך" הוא לשון מיעוט, ובא ללמד שאין להביא קורבנות שלמים בערב יום טוב הראשון של חג הסוכות ולאכול מבשרם בליל היום הראשון (זו ברייתא של הספרי שרבי לעזר אמר ולא ציין את מקורה). ויש להקשות: אך חלק (זו אשגרה ממקומות אחרים, וצריך לומר כמו במקבילה: 'או חלף!') – או חילוף (היפוך הדברים)! (נדרוש את הפסוק בצורה הפוכה מזו שהוצעה לפני כן, ונרבה לילי יום טוב הראשון ונמעט לילי יום טוב האחרון!). ויש לתרץ: רבי חייה בשם רבי לעזר: נאמר (בחג הסוכות): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז,יד) – תשמח בחג הסוכות בהקרבת שלמים ועשיית סעודה בבשרם; ויש ללמוד מן הכתוב הזה המסמיך שמחה לחגיגה: - משאת (משאתה) מתחייב בחגיגה את (אתה) מתחייב בשמחה – וזהו מיום טוב הראשון ואילך. אבל לילי יום טוב הראשון, כיוון שעדיין אין אתה מתחייב בחגיגה, אין אתה מתחייב בשמחה. ולכן יש לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה ולא לילי יום טוב הראשון. לפי זה, שלמי חגיגה ששחטם בערב הרגל אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה, משום שעדיין אינו מתחייב בחגיגה, אבל חגיגת ארבעה עשר ששחטה בערב הפסח יוצא בה ידי מצוות שמחה, משום שכבר התחייב בחגיגה, ונמצא שערב הפסח שונה מערב הרגל אחר, ובכך מיושבת הקושיה מהברייתא (על פי "יפה עיניים") - (השמועה של רבי אלעזר (ששמע רבי זעורה) מתייחסת רק לסוף העניין: 'רבי חייה בשם רבי לעזר: "ושמחת בחגך"...'. ואילו הרישא היא ברייתא בספרי דברים פסקה קמב ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1178, הערה 75)).
גרסת 'אך חלק' אינה אלא שיבושה של 'או חלף' שבמקבילה. 'או חלף' מצוי בירושלמי, אבל 'אך חלק' אינה עולה בירושלמי בשום מקום ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 237. וראה שם הערה 17).
ומציעים קושיה ממשנה: התיבון: – השיבו (הקשו על דברי רבי לעזר): והתנינן: – והרי שנינו (משנה סוכה ד,א ו-ד,ח, בעניין המצוות בחג הסוכות): ההלל – קריאת פרקי ההלל (תהילים קיג-קיח), והשמחה – הבאת קורבנות שלמים ואכילה מבשרם, - שמונה – מצוותם שמונה ימים! ויש להציע מקרה שממנו מקשים: הגע עצמך – שער בנפשך, שחל יום טוב הראשון – של חג הסוכות, להיות בשבת. לשוחטן מערב הרגל – לשחוט שלמי חגיגה בערב יום טוב הראשון, - יש לדחות את האפשרות המוצעת: אין את (אתה) יכול, דאמר רבי זעורא בשם עולא בר ישמעאל שאמר בשם רבי לעזר: שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל - אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל – אינו יוצא בהם ידי מצוות שמחה כשאכלם ברגל. לשוחטן ברגל – לשחוט שלמי חגיגה ביום טוב הראשון שחל בשבת, - יש לדחות את האפשרות המוצעת: אין את (אתה) יכול, שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה את השבת – אין שלמי חגיגה קריבים בשבת. אימתי אמרו: ההלל והשמחה - שמונה? – לרבי לעזר, כיצד יתקיימו דברי המשנה שהשמחה בחג הסוכות מצוותה שמונה ימים? שכן מסתימת דברי המשנה האלה משמע, שלעולם השמחה שמונה ימים, בין שיום טוב הראשון חל בחול ובין שהוא חל בשבת, והרי כשיום טוב הראשון חל בשבת אין השמחה אלא שבעה ימים, כיוון שאין שמחה ביום טוב הראשון, מפני שלרבי לעזר אינו יוצא ידי חובת שמחה בשלמי חגיגה ששחטם מערב יום טוב הראשון! (אם אחד משאר הימים של החג חל בשבת, שוחטים שלמי חגיגה מערב שבת, והשמחה שמונה ימים)
ומציעים תירוץ לקושיה (בהעמדת המשנה במקרה מסוים): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קיימה – קיים (פירש) אותה (את המשנה) רב אבודמי (רב דימי, אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) נחותה – היורד (המהגר לבבל מארץ ישראל), בכהנים בשעיר – בכוהנים שאוכלים את שעיר החטאת (כשחל יום טוב הראשון בשבת, מקיימים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג על ידי אכילת הכוהנים משעיר החטאת של מוסף חג הסוכות שדוחה שבת, שבשבת אוכלים הכוהנים בשר חי מהחטאת הקריבה באותו יום ויוצאים בה ידי חובת שמחה (כמו ששנינו במשנה חגיגה א,ד, שהכוהנים יוצאים ידי חובת שמחה בחטאות). ואין כוונת המשנה שכל אדם מישראל חייב לקיים את מצוות השמחה בחג הסוכות כל שמונת ימי החג, אלא כוונת המשנה שאפשר לה למצוות השמחה להתקיים כל שמונת ימי החג).
עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה.
הסוגיה מקורה בחגיגה, ומשם הועתקה לסוכה בשל הבאת המשנה כאן בסוגיה.
בתוספתא פסחים ה,ג שנו: חגיגה הבאה עימו (חגיגת ארבעה עשר הבאה עם קורבן הפסח) - יוצא בה ידי חובתו משם שמחה, ואין יוצא בה ידי חובתו משם חגיגה (חגיגת הרגל).
בבבלי פסחים ע,ב-עא,א אמרו: אמר עולא אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטם מערב יום טוב אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה. משום שמחה - דכתיב: "וזבחת שלמים... ושמחת" (דברים כז,ז) - בעינן זביחה בשעת שמחה, וליכא. משום חגיגה - הווי דבר שבחובה (שהרי כל אדם חייב להביא קורבן זה), וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (ואינו יכול להביא קורבן חובה מדבר שכבר הוקדש לצורך אחר).
לימא מסייע ליה: "והיית אך שמח" (דברים טז,טו) - לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה (שאף בו יש חובת שמחה באכילת בשר שלמים שהוקרבו מאתמול). אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: "אך" - חילק ("אך" הוא לשון מיעוט וחלוקה, לומר שלא בכל פעם יש שמחה). - מאי טעמא? (מה טעם למדים אנו מלשון מיעוט זו לגבי הלילה הראשון דווקא שאין בו שמחה?) לאו משום דאין לו במה ישמח? (ששלמים ששחטם מערב הרגל אינו יוצא בהם משום שמחה)
לא, כדקתני טעמא: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון (לשמחה) ולהוציא לילי יום טוב הראשון? - מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו (ביום שלפניו), ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו.
מתיב רב יוסף: חגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה. אמאי? הא בעינן זביחה בשעת שמחה, וליכא! (ששחט את החגיגה בארבעה עשר)
אמר רב אידי בר אבין: שעיכב ושחטה (בחמישה עשר, בשעת שמחה).
אמר רב אשי: הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי - הא מתניתא מאן קתני לה? בן תימא. בן תימא - איפסלה לה בלינה! (שלשיטתו חגיגה זו דינה כפסח ואסור לאוכלה למחר) שמע מינה (שלא הקריבו אותה בזמנה, אלא לאחר מכן).
מתיב רבא: ההלל והשמחה (בחג הסוכות) - שמונה (ימים). ואי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה - הא זמנין דלא משכחת לה אלא שבעה, כגון שחל יום טוב הראשון להיות בשבת (ובשבת אין מקריבים קורבן חגיגה)!
אמר רב הונא בר יהודה: משמחו בשעירי הרגלים (מקיימים מצוות שמחה בבשר השעירים שמקריבים ברגלים לחטאת).
אמר רבא: שתי תשובות בדבר (לדחות). חדא: דשעירי הרגלים (בשבת) חי נאכלים, צלי אין נאכלים (שהרי אי אפשר לצלותם בשבת), ושמחה בחי ליכא (אכילת בשר חי אינה נקראת שמחה). ועוד: כוהנים אוכלים, וישראל שמחים?!
אלא אמר רב פפא: משמחו בכסות נקייה ויין ישן.
-
כי אתא רבין אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטם מערב יום טוב יוצא בהם משום שמחה, ואין יוצא בהם משום חגיגה. יוצא משום שמחה - לא בעינן זביחה בשעת שמחה. ולא משום חגיגה - הווי דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
והתניא: "והיית אך שמח" - לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: "אך" - חילק. - מאי טעמא? לאו משום דאין לו במה ישמח?
לא, כדקתני טעמא: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון? מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו.
בארץ ישראל לא ידעו את דברי רבין בשם רבי אלעזר, ובבבלי לא ידעו את דברי רבי חייה בר אבא בשם רבי אלעזר ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 313).
בבבלי אמר עולא בשם רבי אלעזר: שלמים (שלמי נדבה) ששחטם מערב יום טוב אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה. ובירושלמי אמר עולא בשם רבי אלעזר: שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל - אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל.
בספרי דברים פסקה קמב נאמר: "והיית אך שמח" - לרבות לילי יום טוב הראשון לשמחה. יכול שאני מרבה לילי יום טוב האחרון לשמחה! תלמוד לומר: "אך".
הגרסה בספרי הפוכה מהגרסה בירושלמי ובבבלי.
הירושלמי ידע שיש מדרש הדורש בחילוף ("או חלף") שנרמז גם בברייתא הבבלית ("מה ראית"), הוא הספרי ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 711).
• • •
במשנה שנינו: "סוכה - שבעה, כיצד? גמר מלוכל - לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלן, בשביל כבוד יום טוב האחרון".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ו,ו.
מי שאין לו מקום בביתו לאכול ביום טוב האחרון של חג הסוכות והוא חייב להמשיך לאכול בסוכתו (שהוא אוכל כל השנה במקום סוכתו, ובחג הסוכות הוא מפחת את המעזיבה ומסכך על גבה), מה יעשה כדי שלא ייראה כמוסיף ויושב בסוכה ביום טוב האחרון? - מביאים שתי מימרות.
רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): צריך אדם לפסול סוכתו – ביום השביעי של החג, מבעוד יום (בשעה שעדיין יום) – באחד מהאופנים הפוסלים את הסוכה, כגון שהוא מעביר ענף אחד מסכך הסוכה, ונמצא שיש בין שאר הענפים רווח יותר משלושה טפחים, ובזה יש היכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה (אין בזה מלאכה, אף שיש בזה משום פסילת הסוכה).
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: צריך לקדש – על היין לפני הסעודה ביום טוב האחרון, בתוך ביתו – ולא בתוך סוכתו, ובזה יש היכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, שדי בהיכר מועט.
מביאים שתי מימרות בעניין קידוש שלא במקום סעודה.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): קידש – על היין לפני הסעודה, בבית זה ונמלך (עיין והחליט) לוכל (לאכול) בבית אחר - מקדש (במקבילה: 'צריך לקדש') – פעם שנייה בבית האחר, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון. - מגיה במסירה שלפנינו מחק 'הושעיה'. אבל בקטע גניזה וכן במקבילה בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'רבי הושעיה', וכן הוא בפסיקתות. הגרסה לפי המגיה 'בשם רב' מתאימה לגרסה במימרה של רבי אבין להלן 'מה דמר רב'. ואילו הגרסה 'בשם רבי הושעיה' מתאימה לגרסה במימרה של רבי מנא להלן 'ודרבי הושעיה'): מי שסוכתו עריבה (נעימה) עליו – והוא רוצה לאכול בסוכתו בליל יום טוב האחרון של חג הסוכות, - מקדש בלילי יום טוב האחרון – על היין לפני הסעודה, בתוך ביתו ועולה – מביתו אל הסוכה שעל גגו, ואוכל בתוך סוכתו – ואינו צריך לקדש פעם שנייה בסוכתו.
ומתרצים את הסתירה בין שתי המימרות האמוראיות האחרונות: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא פליגין – ולא חלוקים (שתי המימרות הסותרות לכאורה שאמרו שמואל ורבי הושעיה בעניין קידוש שלא במקום סעודה אינן חולקות זו על זו, כיוון שיש להעמיד אותן במקרים שונים). מה דאמר – מה שאומר רב (כן הוא גם במקבילה בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2, וכן הוא בכמה ראשונים. אבל לפי הגרסה לעיל צריך לומר: 'מה דמר רבי הושעיה') – מקדש בתוך ביתו ואוכל בתוך סוכתו, ואינו צריך לקדש פעם שנייה, - בשלא היה בדעתו לוכל בבית אחר (צריך לומר כמו במקבילה בכתב יד רומי: 'בבית אחד') – במקרה שלא היה בדעתו מתחילה בשעה שקידש לאכול במקום שקידש, אלא היה בדעתו לאכול במקום אחר, אינו צריך לקדש פעם שנייה במקום האחר. מה דאמר – מה שאומר שמואל – קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר, צריך לקדש פעם שנייה, - בשהיה בדעתו לוכל בבית אחר (צריך לומר: 'בבית אחד') – במקרה שהיה בדעתו מתחילה בשעה שקידש לאכול במקום שקידש, ואחר כך שינה את דעתו לאכול בבית אחר, צריך לקדש פעם שנייה במקום האחר (הגרסה בראשונים: 'מה דמר רב - בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר, ומה דמר שמואל - בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר'. והפירוש, בין לפי הגרסה שלפנינו המוגהת ובין לפי גרסת הראשונים, הוא אחד. - בספר "העיטור" ובספר "שיבולי הלקט" הובאה גרסה הפוכה שהוגהה: 'מה דמר רב - בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר, ומה דמר (שמואל) [רבי יהושע בן לוי] - בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר', והפירוש: מה שאמר רב שצריך לפסול סוכתו מבעוד יום - בשלא היה דעתו לאכול בביתו אלא בסוכתו, שאין לו מקום לאכול בביתו, ולכן הוא צריך לפסול את סוכתו, ומה שאמר רבי יהושע בן לוי שצריך לקדש בביתו - בשהיה בדעתו לאכול בביתו, שיש לו מקום לאכול בביתו, ולכן אינו צריך לפסול את סוכתו).
ומציעים קשר בין שתי מחלוקות האמוראים שהובאו לפני כן: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אתיא דשמואל כרבי חייה (צריך לומר: 'כרב חייא בר אשי') ודרבי הושעיה כרבי יהושע בן לוי – באה (הולכת שיטתו) של שמואל כרב חייא בר אשי ושל רבי הושעיה כרבי יהושע בן לוי (שמואל שאומר: 'קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר - צריך לקדש פעם שנייה', סבור כרב חייא בר אשי בשם רב שאומר: 'צריך לפסול סוכתו מבעוד יום', שכיוון שהאוכל בסוכתו בליל יום טוב האחרון צריך לקדש בסוכתו, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה, ואינו יכול לקדש בביתו להיכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, הרי שהוא צריך לפסול את סוכתו מבעוד יום להיכר. ורבי הושעיה שאומר: 'מי שסוכתו עריבה עליו - מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו ואינו צריך לקדש פעם שנייה', סבור כרבי יהושע בן לוי שאומר: 'צריך לקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו', שכיוון שהאוכל בסוכתו בליל יום טוב האחרון אינו צריך לקדש בסוכתו, ויכול לקדש בביתו להיכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, הרי שאינו צריך לפסול את סוכתו מבעוד יום להיכר).
מציעים היסק: אמר רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): זאת אומרת, שהן נחלקין בפירות (במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה: 'בפירות', וכן הוא בכתב יד רומי. ובקטע בולוניה 2: 'בפיר'', ומגיה הוסיף 'ות' ('בפירות')) – מדברי הברייתא בברכות לעיל בעניין סדר סעודה, שאם הביאו להם (לאורחים המוזמנים לסעודה) יין ופרפראות כשהם יושבים בחדר ההמתנה - הם חלוקים זה מזה וכל אחד מברך לעצמו, ואם הביאו להם כשהם מסיבים בחדר האוכל (לפני עיקר הסעודה) - אינם חלוקים זה מזה ואחד מברך לכולם, יש להסיק שאם הביאו להם פירות אפילו כשהם מסיבים בחדר האוכל (לפני עיקר הסעודה) - הם חלוקים זה מזה וכל אחד מברך לעצמו, שאין הסיבה מועילה לאכילת פירות (כך פירש ר"ש משאנץ בתשובתו המובאת בספר האיגרות של רמ"ה, וכן פירש רז"פ. - "נחלקין" אינה לשון מחלוקת אלא לשון חלוקה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד מא)).
יש גורסים: "זאת אומרת שהן נחלקין בפירוש". כן הוא ברש"ס ובכמה דפוסים של הירושלמי כאן ובמקבילה, וכן הגיה רא"מ לונץ. והפירוש: יש להסיק מדברי רבי מנא, ששמואל ורבי הושעיה חלוקים, שלדעת שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, ולדעת רבי הושעיה יש קידוש שלא במקום סעודה, וזהו שלא כדברי רבי אבין ששמואל ורבי הושעיה אינם חלוקים. יש קושי בפירוש זה, שבעל מימרה זו, רבי אמי, קדם לבעלי המימרות הקודמות, רבי מנא ורבי אבין, ואינו יכול להתייחס לדבריהם. כמו כן, אין בירושלמי המונח "נחלקין בפירוש" (נראה שהמונח "בפירוש פליגין" שישנו בירושלמי הביא לגרסה הזו).
הפסיקתות וכן ראשונים שהביאו את הסוגיה בירושלמי כאן לא הביאו את המימרה "זאת אומרת...", ומזה נראה שאין המימרה הזאת חלק מן הסוגיה.
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
נראה שהסוגיה המוסבת על המשנה כאן הועתקה מכאן לברכות, ואילו המימרה "זאת אומרת שהן נחלקין בפירות" הועתקה מברכות לכאן. המימרה "זאת אומרת..." הועתקה לכאן בטעות, כי היא מוסבת על הברייתא בברכות לעיל בעניין סדר סעודה (לפי הגרסה והפירוש שפירשנו) שלא הובאה כאן.
בבבלי סוכה מח,א אמרו: ...אין לו מקום (בביתו) להניח כלים / להוריד כליו (והוא חייב להמשיך לאכול בסוכה), מהו? - אמר רב חייא בר אשי אמר רב / רב חייא בר אשי אמר: פוחת בה ארבעה (מוריד מסכך הסוכה ארבעה טפחים ומכסה בסכך פסול ופוסל את הסוכה); ורבי יהושע בן לוי / ורבי שמעון בן לקיש אמר: מדליק בה את הנר (דבר שאסור לעשות בסוכה בימי החג).
דברי רב חייא בר אשי בשם רב שווים בשני התלמודים. דברי רבי יהושע בן לוי שונים בשני התלמודים.
לפי הבבלי, רב חייא בר אשי ורבי יהושע בן לוי מדברים כשאין לו מקום בבית להוריד כליו. ולפי הירושלמי, הם חולקים גם כשיש לו מקום בבית להוריד כליו, אלא שסוכתו עריבה עליו ורוצה לישב בה גם ביום טוב האחרון.
בבבלי פסחים ק,ב-קא,א נחלקו רב ושמואל בעניין קידוש שלא במקום סעודה, לדעת רב יש קידוש שלא במקום סעודה, ולדעת שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה. דעת שמואל בבבלי מובאת בירושלמי כאן (המימרה הראשונה בעניין קידוש שלא במקום סעודה). אפשר שדעת רב בבבלי גרמה שינוי הגרסה בירושלמי כאן (המימרה השנייה בעניין קידוש שלא במקום סעודה) 'רב' במקום 'רבי הושעיה'. לפי הבבלי שם, דעת רבי יוחנן כדעת רב בעניין זה.
בפסיקתא דרב כהנא כח,ז ובפסיקתא רבתי הוספה א פסקה ד נאמר: תמן תנינן: סוכה שבעה כיצד? - גמר מלאכול - לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה, בשביל כבוד יום טוב האחרון.
רבי אבא בר כהנא, רב חייא בר אשי בשם רב: צריך לפסול סוכתו מבעוד יום.
רבי יהושע בן לוי אמר: צריך לקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו.
רבי יעקב בר אחא בשם שמואל אמר: קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר - צריך לקדש פעם שנייה.
רבי אחא, רבי חנינא בשם רבי הושעיא: הרי שהיתה סוכתו עריבה עליו - הרי זה מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו, ואינו צריך לקדש פעם שנייה.
אמר רבי אבין: אתייא דשמואל כרבי חייא (צריך לומר: 'כרב חייא בר אשי') ודרבי הושעיא כרבי יהושע בן לוי.
אמר רבי מנא: ולא פליגין. מה דאמר שמואל בשהיתה דעתו לאכול בבית אחד, ומה דאמר רבי יהושע בן לוי (צריך לומר: 'ומה דמר רבי הושעיא') כשאין דעתו לאכול בבית אחר (צריך לומר: 'בבית אחד').
מאמריהם של רבי אבין ורבי מנא בירושלמי מוחלפים בפסיקתות.
• • •