הלכות ו,ז
משנה
כמעשהו בחול – כדרך שעשו בערבה בימי החול, כך מעשהו בשבת – כשחל יום שביעי של ערבה להיות בשבת, שערבה ביום השביעי דוחה שבת, אלא שהיו מלקטין (קוטפים) אותה (צריך לומר כמו בכתבי היד של המשנה: 'אותן') – את ענפי הערבה, מערב שבת – ומביאים אותם למקדש לפני השבת, כי אסור היה להביא את הערבות ממקום לקיטתן בשבת, ומניחין אותן בגיגיות (קערות רחבות) של זהב – שהיו מלאות מים, כדי שלא יכמושו (ייבלו) (בוודאי גם ביום טוב הראשון לא היו מלקטים אותם ביום טוב, אלא שבעיקר בא להשמיענו דין יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת).
רבי יוחנן בן ברוקה (תנא בדור השלישי) אומר: חריות (ענפים) של דקל היו מלקטין וחובטין (מכים ודופקים) על גבי המזבח (בנוסחי המשנה המאוחרים: 'וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח'), ואותו היום – יום שביעי של חג הסוכות, היה נקרא יום חיבוט חריות.
מיד – ביום השביעי של חג הסוכות, אחרי סיום מצוות לולב, התינוקות שומטין (משליכים, מפילים) את לולביהן – שלהם, ואוכלין אתרוגיהן – שלהם, שמכיוון שכבר נעשתה מצוותם ואין בהם עוד צורך, הקטנים שומטים את הלולבים ואוכלים את האתרוגים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן".
מציעים דיוק מהמשנה: לא אמר אלא קטן – לא אמר התנא השונה את משנתנו אלא שקטנים היו אוכלים את אתרוגיהם ביום השביעי, הא – אבל גדול - לא – גדולים לא היו אוכלים את אתרוגיהם ביום השביעי.
ומציעים קושיה: לא כן אמר – לא כך אומר רבי אבינא (אמורא בבלי בדור השלישי) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אתרוג שנפסל ביום טוב הראשון – ואינו ראוי עוד לצאת בו, - מותר לאוכלו – באותו יום?! (בתמיהה) – ולמה אין גדולים אוכלים את אתרוגיהם ביום השביעי, שאינם ראויים עוד לצאת בהם, הואיל וכבר יצאו בהם ידי חובה?
ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תמן – שם (באתרוג ביום השביעי), - הוא אינו ראוי לצאת בו – שהרי כבר יצא בו ידי חובה, אחרים – מי שעדיין לא יצאו ידי חובה, ראויין לצאת בו – על ידי שאילה או על ידי מתנה, שכל היום כשר לנטילת לולב, ולכן עדיין האתרוג מוקצה למצוותו ואסור באכילה באותו יום (אבל התינוקות היו אוכלים, שלא היו נזהרים בדבר זה); ברם הכא – אבל כאן (באתרוג שנפסל ביום טוב הראשון), - לא הוא ולא אחרים יוצאין בו – אינו ראוי לצאת בו לא הוא ולא אחרים משום שנפסל, ולכן פקעה הקצאתו ומותר באכילה באותו יום.
בבבלי סוכה מו,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: אתרוג, בשביעי - אסור (ליהנות ממנו), בשמיני - מותר. וריש לקיש אמר: אתרוג אפילו בשביעי נמי מותר.
במאי קא מיפלגי? מר סבר: למצוותו אתקצאי (וכיוון שכבר קיים את מצוותו, בטל איסור הנאה), ומר סבר: לכולי יומא אתקצאי (אף לאחר שקיים את מצוותו, ולכן לא בטל איסור הנאה). - איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: מיד התינוקות שומטים את לולביהם ואוכלים אתרוגיהם. מאי לאו - הוא הדין גדולים! (ואם כן, האתרוג מותר בהנאה מיד לאחר גמר המצווה) - לא, תינוקות דווקא. - איכא דאמרי: איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: מיד התינוקות שומטים את לולביהם ואוכלים אתרוגיהם. תינוקות - אין, גדולים - לא! - הוא הדין דאפילו גדולים, והאי דקתני תינוקות - אורחא דמילתא קתני (שהתינוקות משתעשעים בכך).
ולוי אמר: אתרוג אפילו בשמיני אסור. ואבוה דשמואל אמר: אתרוג בשביעי - אסור, בשמיני - מותר.
אמר רבי זירא: אתרוג שנפסל - אסור לאוכלו כל שבעה (שכן הוקצה למצווה עד סוף החג).
דברי הירושלמי בעניין אתרוג ביום השביעי הם כרבי יוחנן בבבלי. רבי זירא בבבלי חלוק על רבי אבינא בשם רב בירושלמי בעניין אתרוג שנפסל. בבבלי לא הבחינו בין אתרוג ביום השביעי ובין אתרוג שנפסל.
• • •