משנה
בראש הפרק נמנות שבע מצוות בחג הסוכות על פי מספר הימים שבהן הן נוהגות, ואחר כך חוזרת המשנה ומבארת כל מצווה ומצווה.
לולב – נטילת לולב (הכוונה לכל ארבעת המינים), וערבה – זקיפת ערבות בצידי המזבח במקדש (להלן הלכה ה), - ששה ושבעה – פעמים מצוותם שישה ימים, ופעמים שבעה ימים, כמפורש להלן;
ההלל – קריאת פרקי ההלל (תהילים קיג-קיח), והשמחה – אכילת בשר קורבנות בירושלים, - שמונה – מצוותם שמונה ימים, בשבעת ימי חג הסוכות ובשמיני עצרת (להלן הלכה ח);
סוכה – הישיבה בסוכה (להלן הלכה ח), וניסוך המים – על גבי המזבח בחג הסוכות בשעת הקרבת התמיד של השחר (להלן הלכה ט) - שבעה – מצוותם שבעה ימים;
והחליל – שהיו מנגנים בחליל בשביל שאיבת המים לצורך ניסוכם, - חמשה וששה – פעמים מצוותם חמישה ימים, ופעמים שישה ימים, כמפורש להלן פרק ה הלכה א.
לולב - שבעה, כיצד – נמשכת המצווה שבעה? יום טוב הראשון של החג שחל להיות בשבת, לולב - שבעה – הלולב ניטל שבעה ימים, משום שלולב דוחה את השבת ביום הראשון, ושאר כל הימים – אם אחד משאר הימים של החג חל בשבת, - ששה – אין הלולב ניטל אלא שישה ימים, משום שלולב אינו דוחה את השבת בשאר הימים.
ערבה - שבעה, כיצד – נמשכת המצווה שבעה? יום השביעי של הערבה שחל להיות בשבת - שבעה – משום שערבה דוחה את השבת ביום השביעי, ושאר כל הימים - ששה – משום שערבה אינה דוחה את השבת בשאר הימים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "לולב וערבה - ששה ושבעה" כול'.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית א,ו.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ערבה – זקיפת ערבות בצידי המזבח במקדש, - הלכה למשה מסיני – מסורת שבעל פה, ואין לה סמך בתורה.
ומעירים: ודלא – ושלא כאבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) – הדעה של רבי יוחנן חולקת על דעתו של אבא שאול, ומציעים מקור לשיטת התנא הנזכר: דאבא שאול א(ו)מר: ערבה - דבר תורה – מן התורה, שיש לה סמך בתורה, "וערבי נחל" (ויקרא כג,מ) – לשון רבים, בעוד ששאר המינים נזכרו בלשון יחיד, - שתים – יש ללמוד מזה שיש שתי מצוות בערבה בחג הסוכות, ערבה ללולב – ערבה שנוטלים עם הלולב, וערבה למקדש – ערבה שזוקפים אותה בצידי המזבח במקדש.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: ערבה – זקיפת ערבות בצידי המזבח במקדש, וניסוך המים – על גבי המזבח בחג הסוכות, - הלכה למשה מסיני.
ומעירים: ודלא – ושלא כרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – הדעה של רבי יוחנן חולקת על דעתו של רבי עקיבה, ומציעים מקור לשיטת התנא הנזכר: דרבי עקיבה אמר: ניסוך המים - דבר תורה – מן התורה, שיש לו סמך בתורה, בשני "וְנִסְכֵּיהֶם" (במדבר כט,יט) – בעולת התמיד של חג הסוכות נאמר בכל יום: "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ", פרט ליום השני שנאמר בו: "וְנִסְכֵּיהֶם" בייתור יו"ד ומ"ם (רבי עקיבה לא דרש יו"ד יתירה זו. כלום רבי עקיבה קרא 'ונסכהם' כמו בבמדבר כט,לג? ("לשונות סופרים", "יובל שי", עמוד 324)), בשישי "וּנְסָכֶיהָ" (במדבר כט,לא) – בייתור יו"ד, בשביעי "כְּמִשְׁפָּטָם" (במדבר כט,לג) – בבהמות העולה של מוספי חג הסוכות נאמר בכל יום: "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט", פרט ליום השביעי שנאמר בו: "כְּמִשְׁפָּטָם" בייתור מ"ם, - מ'ם יו'ד מ'ם מים – אותיות יתירות אלו מצטרפות ל"מים". מדרש זה למד רבי עקיבה שניסוך המים מן התורה.
במשנה שביעית א,א שנינו: עד אימתי חורשים בשדה האילן (שדה שגדלים בו עצי פרי ואילני סרק) ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי (מותר לחרוש בקיץ של שישית כל זמן שהחריש עשוי להועיל לפרי של אותה שנה). ובית הלל אומרים: עד העצרת (חג השבועות). וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו (שסמוך לחג השבועות מסתיים המועד שהחריש מועיל לפרי).
ושם א,ו שנינו: עשר נטיעות (אילנות צעירים, שעדיין לא הגיעו להנבת פרי ראויה לשמה) מפוזרות (שאינן מרוכזות בחלק אחד של השדה) בתוך בית סאה (ששטחו 2500 אמה מרובעות) - חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה (מכיוון שאותן נטיעות לא פיתחו עדיין מערכת שורשים עמוקה, החריש חיוני להן בקיץ, שבא לשמור על הלחות הנמצאת בשכבות העליונות).
ובתוספתא שביעית א,א שנו: רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מותרים בעבודת הארץ עד ראש השנה.
ומציעים קושיה: רבי חייה בר בא בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוחנן: ועכשיו למה הם חורשין בזקינות? – אם הלכה היא שמותר לחרוש בשדה האילן עד העצרת, ורק עשר נטיעות בתוך בית סאה מותר לחרוש עד ראש השנה, כיצד התירו רבן גמליאל ובית דינו לחרוש עד ראש השנה גם באילנות בוגרים?
ומשיבים: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): בשעה שניתנה הלכה, לכך (במקבילה במסירה שלפנינו: 'כך', ובכתב יד רומי: 'לכך') ניתנה, שאם ביקשו (בכתב יד רומי: 'יבקשו') לחרוש - יחרוש (צריך לומר כמו במקבילה: 'יחרושו') – ההלכה ניתנה על תנאי, שאם יגיע בית דין למסקנה שהחריש בקיץ של ערב שביעית חיוני לאילן או לפרי של השנה השישית - חורשים בזקינות כמו בנטיעות עד ראש השנה.
רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי חונייא דברת חוורן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן המזרחי): ערבה – זקיפת ערבות בצידי המזבח במקדש, וניסוך המים – על גבי המזבח בחג הסוכות, ועשר נטיעות – חרישת בית סאה בשביל עשר נטיעות שבתוכה עד ראש השנה ערב שביעית, - מיסוד הנביאים (במקבילה נוסף 'הראשונים') הם – תקנה של הנביאים שחיו וניבאו בימי בית ראשון (ראה זכריה ז,ז).
ושואלים: מה?! ופליג?! – מה?! הוא חלוק?! (האם רבי חונייא חלוק על רבי יוחנן שאמר שהם הלכה למשה מסיני?)
כאן התחלת מקבילות גם בירושלמי פיאה א,א; שבת א,ד וכתובות ח,ח.
ומשיבים: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'ר'') לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כך היתה הלכה בידם – של הראשונים, והם הנביאים שתיקנו ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות, ושכחוה, ועמדו השניים – החכמים שלאחריהם, והסכימו על דעת הראשונים – וחזרו ותיקנו תקנה זו, ואף שלא ידעו מתקנתם של הראשונים כיוונו לדעתם. ללמדך, שכל דבר שנותנין נפשם בית דין (במקבילות: 'שבית דין נותנין נפשם') עליו – מתאמצים לקיים את הדבר במלואו, - סופו להתקיים בידן כמה (כמו) שנאמר למשה בסיני – ואף אם הדבר שהם מתקנים משתכח, הוא מתקיים לאחר זמן, כמו שמצינו כאן שהתקנה שתיקנו הראשונים ושכחוה סופה שהתקיימה, שעמדו השניים וחזרו ותיקנוה. ומכיוון שהתקיימו בידם כמו שנאמר למשה מסיני, אמר רבי יוחנן שהם הלכה למשה מסיני, אף שהם מיסוד הנביאים.
ומציעים קשר בין דברי אמוראים: ואתיא כהיא דאמר רבי מנא – ובאה (המימרה של רבי לוי הולכת) כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי מנא (היא מתאימה לדרשתו של רבי מנא על הכתוב): "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" (דברים לב,מז) – היה צריך לומר: 'כי לא דבר ריק הוא לכם', ודורש "כי לא דבר ריק": ואם רֵק הוא – אם קרה שדבר מדברי התורה נתרוקן ונתחסר, שאינו מתקיים בידכם, - "מִכֶּם" – הרי זה בגללכם, אתם אשמים בכך. למה? שאין אתם יגיעין בו – מכיוון שאינכם עמלים לקיים את הדבר כראוי. "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" - אימתי "הוּא חַיֵּיכֶם"? – מתי הדבר מתקיים בידכם? בשעה שאתם יגיעים בו.
עד כאן המקבילות בירושלמי פיאה, שבת וכתובות.
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי עבודה זרה ד,א.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר לרבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בבלייא – בבלי (רבי חייה בר בא היה בבלי שעלה לארץ ישראל), תרין (צריך לומר: 'תרתין') מילין סלקון (צריך לומר כמו במקבילה בעבודה זרה: 'סלקֵין') בידיכון ('מילין' היא לשון רבות, ולכן יש לגרוס 'תרתין' ולא 'תרין', והצורה 'סלקין' היא צורת הנסתרות בעבר ("אוצר לשונות ירושלמיים")): – שני דברים (מנהגים) עלו בידיכם (הועלו על ידיכם מבבל לארץ ישראל ונתקבלו בה): מפשיטותה (במקבילות: 'מפשוטיתה') דתעניתא – ההשתטחות של התענית (השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים בימי תענית ציבור), וערובתא (צריך לומר כמו במקבילה בשביעית: 'וערבתא') דיומא שביעייא – והערבה של היום השביעי (נטילת הערבה ביום השביעי של חג הסוכות, זכר למקדש).
ורבנין דקיסרין אמרין: – וחכמי קיסריה אומרים: אוף הדא מקזתה – גם ה'מקזתה' הזאת (פירוש המילה אינו ברור. ואולי הפירוש: הקזת הדם. - בארץ ישראל לא נהגו להקיז דם לאדם, מה שאין כן בבבל. הקזת דם לאדם נזכרת הרבה בבבלי. ובירושלמי אינה נזכרת אלא פעמיים: במקור תנאי ובסיפור על אמורא שעלה מבבל).
עד כאן המקבילות בירושלמי שביעית ועבודה זרה.
ומספרים: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) מפקד לאילין דמחשבין: – רבי סימון (היה) מצַווה את אלה שמחשבים (החכמים מחשבי לוח השנה): יהבון דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתה בשבתא ולא ערבתא בשבתא – תנו דעתכם שלא תעשו לא את התקיעה בשבת ולא את הערבה בשבת (שיימנעו מכך שיחולו תקיעת השופר של ראש השנה בשבת ונטילת הערבה של היום השביעי של חג הסוכות בשבת, מפני ששתיהן אינן דוחות שבת, ואם יחולו בשבת יתבטלו), ואין אדחקתון עבדון תקיעתה ולא תעבדון ערבתא – ואם נדחקתם (בקביעת הלוח לעשות זה או זה בשבת), עשו את התקיעה (שתחול בשבת, אף שתתבטל) ולא תעשו את הערבה (שתחול בשבת אלא ביום חול, כדי שלא תתבטל. הסבר הדבר הוא, שאם תחול התקיעה בשבת, לא תתבטל לגמרי, שכן תוקעים בשבת בבית הדין שבו מקדשים את החודש (משנה ראש השנה ד,א), אך אם תחול הערבה בשבת, תתבטל לגמרי. - בירושלמי ראש השנה ד,א אמרו, שבגבולים (כל מקום שאינו בתחום בית המקדש) אין חובת תקיעת שופר בראש השנה מן התורה בשבת, או שבגבולים אין חובת תקיעת שופר בראש השנה מן התורה אפילו בחול. - נטילת לולב ביום הראשון של חג הסוכות דוחה שבת בגבולים, ולכן לא אמר רבי סימון למחשבי הלוח שייתנו דעתם שלא יחול היום הראשון של חג הסוכות בשבת).
ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות
בתוספתא סוכה ג,א שנו: ערבה (להקיף בה את המזבח) - הלכה למשה מסיני. אבא שאול אומר: מן התורה, שנאמר: "וערבי נחל" - ערבה ללולב וערבה למזבח.
בבבלי סוכה לד,א; שם מד,א ועוד אמרו: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חוורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים - הלכה למשה מסיני.
רבי נחוניא איש בקעת בית חוורתן בבבלי הוא רבי חונייא דברת חוורן בירושלמי.
ועכשיו למה הם חורשין בזקינות? - בשעה שניתנה הלכה, לכך ניתנה, שאם ביקשו לחרוש - יחרושו
בירושלמי שביעית א,א אמרו: רבי קרוספי בשם רבי יוחנן: רבן גמליאל (בכתב יד רומי נוסף: הנשיא (בנו של רבי יהודה הנשיא, נשיא בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)) ובית דינו התירו באיסור שני פרקים הראשונים (ביטלו את האיסור לחרוש בערב שביעית בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת, והתירו לחרוש עד ראש השנה).
רבי יוחנן בעי: לא כן תנינן (עדיות א,ה): אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמיניין?! (וכיצד יכלו רבן גמליאל ובית דינו לבטל תקנה קדומה של תוספת שביעית שהסכימו עליה בית שמאי ובית הלל?)
רבי קרוספי בשם רבי יוחנן: שאם ביקשו לחרוש - יחרושו (גזרו על שני הפרקים תוך התנייה, שאם שיקולים חקלאיים יכריעו שהחריש בערב שביעית חשוב לאילנות או לגידולי שישית ושמינית - רשאי בית דין לבטל את האיסור).
עמדתו של רבי יוחנן בעניין עשר נטיעות כהלכה למשה מסיני אינה ברורה לגמרי. עניין זה לא הועלה בדיון בשיטת רבי יוחנן בירושלמי בראש מסכת שביעית. ואף בסוגייתנו נמסר משמו של רבי יוחנן שערבה וניסוך המים הם הלכה למשה מסיני ולא הזכיר עשר נטיעות. אומנם רש"ס גרס: 'עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים - הלכה למשה מסיני', ברם זו כנראה הגהתו על פי הבבלי. בבבלי אמר רבי יוחנן משמו של רבי נחוניא שעשר נטיעות, ערבה וניסוך המים הם הלכה למשה מסיני. בירושלמי כאן דברי רבי חונייא מובאים על ידי רבי בא בר זבדא, ולפיהם עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים הם מיסוד נביאים. הרי שיש להטיל ספק האם מסר רבי יוחנן שעשר נטיעות הוא הלכה למשה מסיני. תשובת רבי יוחנן "בשעה שניתנה הלכה..." אפשר לפרש על הלכה למשה מסיני, אבל אפשר לפרש שהמדובר בהלכה של בית שמאי ובית הלל (שאסרו לחרוש בערב שביעית בשדה האילן אחר העצרת ובשדה הלבן אחר הפסח) ("ירושלמי שביעית", עמוד 67).
ערבה - מיסוד הנביאים
בבבלי סוכה מד,א-ב אמרו: אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: ערבה - יסוד נביאים (תקנה שתיקנו נביאים), וחד אמר: ערבה - מנהג נביאים (מנהג שנהגו נביאים). תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר: יסוד נביאים, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ערבה - יסוד נביאים הוא. תסתיים.
אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי אמר רבי יוחנן הכי (ערבה - יסוד נביאים)? והאמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חוורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים - הלכה למשה מסיני! - אשתומם (תהה על דבר זה) כשעה חדא ואמר ליה: שכחום וחזרו ויסדום (הנביאים חזרו ותיקנו מחדש את ההלכה למשה מסיני שנשכחה במשך הדורות).
ומי אמר רבי יוחנן הכי (ערבה - הלכה למשה מסיני)? והאמר רבי יוחנן: דלכון (שלכם - חכמי בבל) אמרי, דלהון היא (שלהם היא - ערבה היא מנהג שנהגו בבבל)! - לא קשיא. כאן - במקדש (היא הלכה למשה מסיני), כאן - בגבולים (היא מנהג שנהגו בבבל בימי הבית והשתמר שם לאחר החורבן).
בבבלי החליפו את דעותיהם של רבי יוחנן ורבי נחוניא / חונייא בירושלמי.
בבבלי: "אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי אמר רבי יוחנן הכי?". ובירושלמי: "מה?! ופליג?!".
בבבלי: "אמר ליה: שכחום וחזרו ויסדום". ובירושלמי: "רבי לוי: כך היתה הלכה בידם ושכחוה, ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים. ללמדך, שכל דבר שנותנין נפשם בית דין עליו - סופו להתקיים בידן כמה שנאמר למשה בסיני".
מה שאמר רבי יוחנן בבבלי: "דלכון אמרי, דלהון היא", הוא מה שאמר רבי יוחנן לרבי חייה בר בא בירושלמי: "בבלייא, תרין מילין סלקון בידיכון: מפשוטיתה דתעניתא וערבתא דיומא שביעייא".
רבי יוחנן אמר לרבי חייה בר בא: בבלייא
הכינוי "בבלי" רגיל בפיו של רבי יוחנן בצורתו הארמית "בבלייא". כך הוא כינה את רבי אלעזר (כאן), את רבי חייא בר ווא, את רבי שמעון בר ווא, את רבי איסה ואת רבי זכיי.
מקזתה - הקזת דם
הקדמונים הקיזו דם לשתי מטרות: לריפוי ממחלות ולשמירה על הבריאות במסגרת של רפואה מונעת. רק לעיתים רחוקות ניתן למצוא בתלמוד (הבבלי) הקזת דם מן הווריד ליישום המטרה הראשונה ("הרפואה במקרא ובתלמוד", עמוד 379).
רבי סימון מפקד לאילין דמחשבין
נראה שבזכות מעמדו בבית הנשיא ובין החכמים, היה רבי סימון אחראי על חישוב הלוח לפי ההלכה, לפיכך הורה לחברי בית הדין של מחשבי הלוח להשתדל שלא להגיע למצב שראש השנה או יום חיבוט ערבה יחולו בשבת ("לוד וחכמיה", עמוד 134).
רבי סימון היה תושב לוד, ובימיו היה המקום הקבוע לקידוש חודשים בסביבות לוד.
בירושלמי ראש השנה א,ב אמרו: אמר רבי סימון: כתיב: "רַבּוֹת עָשִׂיתָ, אַתָּה י'י אֱלֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ" (תהילים מ,ו) - לשעבר (משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים) - "רבות עשית" (אתה ה' קידשת את החודשים וקבעת את המועדים על פי החשבונות של החודשים ושל השנים שהיו בידך), מיכן והילך (משיצאו ישראל ממצרים) - "נפלאותיך ומחשבותיך אלינו" (מסרת לנו את החשבונות הנפלאים (נסתרים, נעלמים, שקשה להבינם), כדי שאנו נקדש את החודשים ונקבע את המועדים על פי החשבונות).
מימרה זו על חשבונות הלוח הנפלאים יאה לרבי סימון שהיה אחראי על חישוב הלוח.
• • •