משנה
מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו – מי שאינו יודע לקרוא את ההלל, והיו עבד או אישה או קטן קוראים בקול לפניו את ההלל כדי שיחזור ויקרא אחריהם, עונה אחריהן מה שהן אומרין – הוא חייב לענות אחריהם כל מה שהם אומרים, לפי שהם אינם חייבים בקריאת ההלל, ומי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את האחרים ידי חובתם, לכן הוא צריך לענות אחריהם מה שהם אומרים, ותהא לו מאירה – הוא ראוי לקללה, על שלא למד לקרוא והוא צריך שאלו יהיו מקריאים אותו.
אם היה גדול מַקְרֶא – את ההלל, אותו – את מי שאינו יודע לקרוא, - עונה אחריו: "הללויה" – על כל עניין, ואינו צריך לענות מה שהוא אומר, לפי שהגדול מוציא אותו אפילו הוא יודע לקרוא בעצמו (בקריאת ההלל בציבור, הציבור עונים "הללויה" אחר כל חצי פסוק או פסוק ששליח הציבור אומר).
• • •
תלמוד
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,ג וראש השנה ג,ח.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): אבל אמרו – חכמים: אשה מברכת לבעלה – אישה מברכת ברכת המזון עבור בעלה, שמוציאה את בעלה ידי חובת ברכת המזון, ולאו דווקא בעלה, אלא שדיברו חכמים בהווה, שאין דרכה של אישה לאכול עם אחר ביחידות ("תוספתא כפשוטה"), ועבד לרבו – עבד שהוא גוי מברך ברכת המזון עבור אדונו, שמוציא את אדונו ידי חובת ברכת המזון, וקטן לאביו – בן קטן מברך ברכת המזון עבור אביו.
ומציעים קושיה: ניחא – (הדבר) נוח, אשה מברכת לבעלה, עבד לרבו – מובן הדין שאישה ועבד מברכים לאחרים ומוציאים אותם ידי חובתם, משום שגם אישה ועבד חייבים בברכת המזון מן התורה (עבד שהוא גוי חייב במצוות כאישה); קטן לאביו? – אין מובן הדין שקטן מברך לאחרים! ויש לחזק את הקושיה (בהצעת מימרה): לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי יוסי בן נהוריי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כל שאמרו בקטן כדי לחנכו (ללמד, להרגיל) – קטן אינו חייב במצוות כלל, וכל מה שאמרו חכמים בקטן שהוא חייב הוא שאביו חייב בדבר כדי לחנכו?! (בתמיהה) – והרי מי שאינו חייב בדבר - אין מוציא את הרבים ידי חובתם! (חינוך הוא חיוב להרגיל קטן במצוות שיתחייב בהן בגדלותו)
ומתרצים את הקושיה (בהצעת פרשנות לברייתא על ידי העמדתה במקרה מסוים): תיפתר – תתפרש (הברייתא), בעונה אחריהן "אמן" (בקטע גניזה אין המילה "אמן". במקבילה בראש השנה נמחקה במסירה שלפנינו המילה "אמן" על ידי מגיה, וכן לא גרסו אותה כמה מן הראשונים. המילה 'אמן' היא אשגרה ממקומות אחרים) – בברייתא מדובר במקרה שהאב עונה אחרי בנו הקטן כל מה שהוא אומר, והוא יוצא ידי חובתו מפני שהוא כמברך בעצמו (הלשון "אחריהן" ברבים היא אשגרה מהמשנה סוכה שלהלן, וצריך לומר "אחריו" ביחיד, שרק האב עונה אחרי בנו, אבל הבעל אינו עונה אחרי אשתו והאדון אינו עונה אחרי עבדו, משום שאישה ועבד חייבים בברכת המזון מן התורה. - לפי העמדת הברייתא, אין חידוש בקטן שמברך לאביו שהוא יוצא ידי חובתו, כיוון שהוא עונה אחריו כל מה שהוא אומר, אבל יש חידוש באישה ובעבד, שאין הבעל והאדון עונים אחריהם. כמו כן, לפי העמדת הברייתא, אין מובן ללשון "מברך" בקטן, שכיוון שאביו עונה אחריו כל מה שהוא אומר, הרי שהוא עצמו המברך, אבל יש מובן ללשון "מברך" באישה ובעבד, שאין הבעל והאדון עונים אחריהם).
ומציעים סיוע ממשנה: כהיא דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה סוכה ג,י): מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, (ו)עונה אחריהן מה שהן אומרין, ותהא לו מאירה (כאן 'כהיא דתנינן תמן' מציע את המשנה המקומית, בניגוד למצופה (לאור המילה 'תמן' שבסוף המונח), אולם מסתבר שלפנינו העתקה מן הסוגיה המקבילה (ברכות וראש השנה), שם המשנה שמציע המונח אינה המשנה המקומית ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 271)).
ומביאים ברייתא: ועוד אמרו (מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. ובמקבילה בברכות: 'אבל אמרו'. ובמקבילה בראש השנה אין כאן מילים אלו) – חכמים: תבוא מאירה לבן עשרים שהוא צריך לבן עשר – תבוא קללה על גדול שמחויב בקריאת ההלל ולא למד לקרוא אותו והוא צריך שקטן שאינו מחויב בקריאת ההלל יהיה מקריא אותו (ברייתא זו מוסבת על המשנה בסוכה. - בירושלמי כאן נספחה הברייתא למשנה בלא ציון מיוחד, ורגיל הוא בירושלמי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 799)).
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות וראש השנה.
הסוגיה מקורה בירושלמי ברכות ג,ג, שכן שנינו שם במשנה: "נשים ועבדים וקטנים חייבים בברכת המזון". ההלכה בברייתא הנידונה בסוגיה נשנית בסופה של ברייתא בתוספתא ברכות ה,יז בעניין ברכת המזון. הלכה זו פותחת בלשון "אבל אמרו", כי היא ניגוד להלכה בראשה של הברייתא בתוספתא: "נשים ועבדים וקטנים אין מוציאים את הרבים ידי חובתם".
הסוגיה הועתקה לירושלמי ראש השנה ג,ח, משום ששנינו שם במשנה בעניין תקיעת שופר: "חרש שוטה וקטן אין מוציאים את הרבים ידי חובתם. זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם".
הסוגיה הועתקה גם לירושלמי כאן, משום שבסוגיה מוצע סיוע מהמשנה כאן.
בתוספתא ברכות ה,יז שנו (בעניין ברכת המזון): נשים ועבדים וקטנים (אף על פי שהם חייבים בברכת המזון) אין מוציאים את הרבים ידי חובתם (בברכת המזון, מפני כבוד הציבור, שגנאי הוא להם שאישה ועבד וקטן מברכים להם). באמת אמרו: אישה מברכת לבעלה, בן (קטן) מברך לאביו, עבד מברך לרבו.
בבבלי סוכה לח,א אמרו: תנו רבנן: באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואישה מברכת לבעלה. אבל אמרו חכמים: תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו.
"באמת אמרו" פירושו "אבל אמרו". אם כן, קשה קצת הישנות הלשון אחר כך: "אבל אמרו חכמים: תבוא מאירה...", מה שאין בתוספתא כלל. לגרסה זו בבבלי ובירושלמי ברכות יש לומר, שבמקור "אבל אמרו חכמים: תבוא מאירה" וכו' לא הוסב על "באמת אמרו" וכו' אלא על המשנה בסוכה: "מי שהיה עבד או אישה או קטן מקרין אותו" וכו'. מכאן ראיה ש"מברכים" היינו מַקרים ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים רכא-רכב).
• • •