משנה
רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אומר: שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד – כך היא מצוות נטילת לולב, ואפילו שנים קטומים ואחד שאינו קטום – שלושת ההדסים אינם צריכים להיות שלמים, אלא אפילו שניים מהם קטומים ורק אחד מהם אינו קטום - כשירים הם.
רבי טרפון (תנא בדור השני) אומר: אפילו שלשתן – שלושת ההדסים, קטומין – כשירים הם.
רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.
• • •
תלמוד
מביאים מדרש: רבי ישמעאל דרש – דורש (דרשה במקרא): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם... פְּרִי עֵץ הָדָר" (ויקרא כג,מ) – אתרוג, - אחד – דורש "פרי" לשון יחיד, "כַּפֹּת תְּמָרִים" (שם) – לולב, - אחד – דורש "כַּפֹּת" חסר וי"ו כאילו כתוב 'כַּפַּת' לשון יחיד, "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" (שם) – הדס, - שלשה – דורש לפי מספר המילים, ששלוש המילים בביטוי זה רומזות לשלושה הדסים, "וְעַרְבֵי נָחַל" (שם) – ערבה, - שתים – דורש "ערבי" לשון רבים, והרי מיעוט רבים הוא שניים, ושתי דליות (ענפים) – שני ענפי הדס קטומים, אחת שאינה קטומה – ענף הדס אחד שאינו קטום (כמו שהוא אומר במשנה: "ואפילו שנים קטומים ואחד שאינו קטום").
בספרא "אמור" פרשה יב נאמר: רבי ישמעאל אומר: "פרי עץ הדר" - אחד, ו"כפות תמרים" - אחד, "וענף עץ עבות" - שלושה, "וערבי נחל" - שתיים, שתי דליות ואחד שאינו קטום. - רבי טרפון אומר: אפילו שלושתם קטומים. - רבי עקיבא אומר: "פרי עץ הדר" - אחד, ו"כפות תמרים" - אחד, "וענף עץ עבות" - אחד, "וערבי נחל" - אחת. הא כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.
ובויקרא רבה ל,ח ובפסיקתא דרב כהנא כז,ח נאמר: רבי ישמעאל אומר: "פרי עץ הדר" - אחד, ו"כפות תמרים" - אחד, "וענף עץ עבות" - שלושה, "וערבי נחל" - שתיים, שתי דליות ואחת שאינה קטומה. - רבי טרפון אומר: אפילו שלושתן קטומות.
ובבבלי סוכה לד,ב אמרו: תניא: רבי ישמעאל אומר: "פרי עץ הדר" - אחד, "כפות תמרים" - אחד, "ענף עץ עבות" - שלושה, "ערבי נחל" - שתיים, ואפילו שניים קטומים ואחד שאינו קטום. - רבי טרפון אומר: שלושה (הדסים), ואפילו שלושתם קטומים. - רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.
רבי עקיבא מחייב הדס אחד, כי הוא דורש "ענף עץ עבות" שמשמעותו לשון יחיד. אולם, אין אנו יודעים כיצד יפרש מקרא מפורש "ערבי נחל". אפשר שהוא סובר כאבא שאול (ראה לעיל).
• • •
במשנה שנינו: "רבי טרפון אומר: אפילו שלשתן קטומין".
מציעים קושיה: רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי אימי (רבי אמי, (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כמה דרבי ישמעאל – כמו שרבי ישמעאל מרבה בהדס – מצריך ליטול שלושה הדסים, שכך דרש את הכתוב בהדס לפי מספר המילים, ירבה בשאר כל המינין – יצריך ליטול יותר מאחד גם בשאר המינים, שכך ידרוש את הכתוב בלולב ובאתרוג לפי מספר המילים!
ומתרצים: אמר ליה: – אמר לו: מיסבור את סבר על דרבי ישמעאל – סָבוֹר אתה סובר על (לפי דעתו) של רבי ישמעאל, קטום הדר – עיקר המצווה הוא בשלושה הדסים, אלא שאפילו הדס קטום הוא הדור, ולכן הוא מכשיר שניים קטומים ואחד שאינו קטום, מפני שהדס קטום כשר, ולא הצריך אחד שאינו קטום אלא להידור מצווה בלבד (ומשום שאתה סובר כך, לכן הקשית על רבי ישמעאל את הקושיה שלפני כן). ויש להקשות (על מה שאתה סובר לפי דעתו של רבי ישמעאל): והא תנינן: – והרי שנינו (במשנה): רבי טרפון אומר: אפילו שלשתן קטומין – כשירים הם! לית בר נש אמר: – אין אדם אומר: "אפילו", אלא דהוא מודה על קדמיתא! – אלא שהוא מודה על הראשונה (ההלכה הראשונה במשנה)! (ממה שרבי טרפון אומר: "אפילו", יש ללמוד שהוא מודה לדברי רבי ישמעאל בדבר אחד, אף שהוא חולק עליו בדבר אחר, ואם כמו שאתה סובר לפי דעתו של רבי ישמעאל, אין רבי טרפון חולק על רבי ישמעאל, שהרי גם לרבי ישמעאל אפילו שלושתם קטומים כשירים. לכן יש לומר, שלפי דעתו של רבי ישמעאל עיקר המצווה הוא בהדס אחד, והדס קטום אינו הדור והוא פסול, ולכן שלושתם קטומים פסולים, אבל הוא מכשיר שניים קטומים ואחד שאינו קטום, מפני שלעיקר המצווה די בהדס אחד, ולא הצריך שלושה הדסים אלא לנוי מצווה, ואף אם שניים מהם קטומים. ורבי טרפון מודה לדברי רבי ישמעאל שעיקר המצווה הוא בהדס אחד, אבל הוא חולק עליו וסובר שאפילו הדס קטום הוא הדור, ולכן אפילו שלושתם קטומים כשירים. הרי שרבי ישמעאל אינו מרבה בהדס, ולכן אין להקשות עליו את הקושיה שלעיל)
ומציעים שאלה: רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בעא קומי – שאל לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מה בא רבי טרפון להוסיף על דברי רבי ישמעאל? – כיוון שלרבי ישמעאל עיקר המצווה הוא בשלושה הדסים, הרי כשם שהוא מכשיר שניים קטומים, כך יכשיר שלושתם קטומים, ולא הצריך אחד שאינו קטום אלא להידור מצווה בלבד. ואם כן, מה בא רבי טרפון להוסיף על דברי רבי ישמעאל? והרי הכל מודים שאפילו שלושתם קטומים כשירים!
ומשיבים: אמר ליה: – אמר לו: רבי ישמעאל לא סבר – לא סובר: קטום הדור – לפי דעתו של רבי ישמעאל עיקר המצווה הוא בהדס אחד, והוא סובר שהדס קטום אינו הדור והוא פסול, ולכן שלושתם קטומים פסולים, ורבי טרפון סבר – סובר: קטום הדור – גם לפי דעתו של רבי טרפון עיקר המצווה הוא בהדס אחד, אבל הוא סובר שאפילו הדס קטום הוא הדור, ולכן אפילו שלושתם קטומים כשירים.
קושיית רבי בא בר ממל ושאלת רבי חגיי דומות, וכן תירוץ רבי אימי ותשובת רבי יוסה דומים.
פירוש הסוגיה הוא לפי רמב"ן.
בבבלי סוכה לד,ב אמרו: ורבי ישמעאל, מה נפשך: אי שלימים בעי (שקטומים אינם הדר) - ליבעי נמי כולהו (שלימים ולא קטומים)! אי לא בעי שלימים - אפילו חד נמי לא (ויהיו כולם קטומים כדברי רבי טרפון)! - אמר ביראה אמר רבי אמי: חזר בו רבי ישמעאל.
נחלקו הראשונים, האם הכוונה שחזר בו ממה שהצריך שלושה ומכשיר אחד שהוא שלם והדור, או שחזר בו ממה שהצריך שלימים ומכשיר אף קטומים.
האם באמת יש סתירה בין הרישא והסיפא של דברי רבי ישמעאל שבגללה הוכרח רבי אמי לומר "חזר בו רבי ישמעאל"?
ייתכן שהדיבור "אמר ביראה אמר רבי אמי: חזר בו רבי ישמעאל" העברה היא מלעיל כז,א: "אמר ביראה אמר רבי אמי: חזר בו רבי אליעזר". שם יש מקום לומר שחזר בו, שכן הסיפא "ועוד אמר רבי אליעזר" באה ממקור אחר, אבל כאן הכל בבא אחת. האם חזר בו תוך כדי דיבור?
חיזוק נוסף להשערה זו יש למצוא בזה שמהירושלמי כאן ("רבי בא בר ממל בעא קומי רבי אימי...") נראה שלא אמר רבי אמי "חזר בו רבי ישמעאל" ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד ריח, הערה 1).
ומספרים: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) כד סלק להכא חמתון מבחרין הדסה – כאשר עלה לכאן (לארץ ישראל), ראה אותם (את בני ארץ ישראל) חותכים (קוצצים, קוטמים) את ההדס (את ענפי ההדס). אמר: למה בני מערבא מבחרין הדסה? – למה בני המערב (בני ארץ ישראל) חותכים את ההדס? (והרי מפורש במשנה, שהדס קטום פסול!)
ומציעים קושיה (על רבי יסא): ולא שמיע דאמר – ו(כי) לא שמע (רבי יסא) שאומר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כתוב (בעשיית חג הסוכות בירושלים בימי עזרא): "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת, לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (נחמיה ח,טו) – ראשי האבות שלחו אנשים וציוו להם שישמיעו בעריהם, ולאנשי ירושלים נאמר שייצאו להר שמחוץ לעיר ויביאו ענפי עצים שונים, כדי לעשות את מצוות חג הסוכות ככתוב בתורה; ויש לתמוה על לשון הכתוב: - לא היא "הֲדַס" ולא היא "עֵץ עָבֹת"?! (בתמיהה) – וכי אין שניהם זהים?! שהרי אנו מזהים "עץ עבות" עם הדס. ולשם מה הכפילות בכתוב? אלא הדס לסוכה – לצורך סיכוך הסוכות, ועץ עבות ללולב – לצורך נטילת ארבעת המינים (כך היא כוונת הכתוב: "עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן (העץ המכונה אורן ירושלים) וַעֲלֵי הֲדַס" לסוכה (לבניית הסוכות ולסיכוך), "וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת" ללולב). - בני ארץ ישראל היו קוטמים הדסים לסכך בהם את הסוכה, ומלקטים הדסים שאינם קטומים ("עץ עבות") ללולב ("על הירושלמי", עמוד 49; "עיונים לקסיקליים בעברית ובארמית", "אסופות ומבואות בלשון" ב, עמוד 139. - וראה להלן פירוש אחר שהצענו לקטע הזה).
בבבלי סוכה יב,א אמרו: רב חסדא אמר מהכא (מכתוב זה יש להביא הוכחה שיש לעשות סכך מדבר שגידולו מן הארץ): "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות". - היינו הדס היינו עץ עבות! - אמר רב חסדא: הדס שוטה לסוכה, ועץ עבות ללולב.
ב"אוצר לשונות ירושלמיים" מפרש "ולא שמיע" כאן בניחותא ולא בתמיהה, כי רבי יסא לפני שעלה לארץ ישראל לא ידע את מאמרו של רבי יהושע בן לוי שנאמר בארץ ישראל. ברם, אף אם רבי יסא לא ידע את מאמרו של רבי יהושע בן לוי, היה לו לדעת את מאמרו הזהה של רב חסדא שקשיש ממנו שנאמר בבבל, ולכן יש להקשות עליו שנעלם ממנו הדבר, ולפיכך פירשנו "ולא שמיע" כאן בתמיהה. והשווה לירושלמי ברכות א,ד: "רבי יסא, כד סליק להכא, חמתין גחנין ומלחשין. אמר לון: מהו דין לחישה? - ולא שמיע דמר...", שהעירו על רבי יסא שלא שמע את מאמריהם של רבי יוחנן ואמוראים ארץ ישראלים אחרים, וגם שם היה לו לרבי יסא לדעת את מאמריהם הדומים של רב ושמואל ואחרים אמוראי בבל שקשישים ממנו.
ומספרים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) הוה תקע (אולי צריך לומר: 'מקטע', או: 'מוקיד') לה – היה קוטע (חותך) אותו (את ההדס, כמו שעשו בני ארץ ישראל) / שורף אותו (את ההדס. - וראה להלן מה שכתבנו בזה).
סוד גידול ההדס המשולש
המחפש בדים משולשים בשיחי ההדס הגדלים בר בנחלי הגליל והגולן ימצא שהם מועטים ביותר. מרבית הבדים קצרים מן הדרוש והם שוטים, כלומר, העלים אינם מופיעים שלושה שלושה בקן כנדרש. הקטנת מספר הענפים על ידי שריפה או גיזום היא שמביאה להופעת בדים ארוכים ומשולשים. כיצד מעודדים השריפה או הגיזום את הופעת המשולשים?
ענפי ההדס מתחילים את התפתחותם במצב של סידור עלים נגדי (שניים שניים בכל דוּר), אחר כך הם עוברים למצב של סידור עלים לולייני (שוטים), ולבסוף הם מגיעים למצב של ענפים משולשים. רק ענפים ארוכים יכולים לעבור את שלבי ההתמיינות של סידור עלים נגדי ולולייני (שוטה) ולהגיע לשלב המשולש.
גיזום חריף מקטין את מספר הענפים הפורצים ומאפשר למספר המוקטן של הענפים להתארך וליהפך בחלקם העליון למשולשים. בהשוואה ניסיונית בין שריפה לגיזום התברר, ששריפה יעילה יותר מגיזום. מספר הענפים הפורצים אחרי שריפה קטן יותר והם מגיחים סמוך לפני הקרקע ומגיעים לאורך רב, וזה מאפשר להם לפתח ענף משולש ארוך מאוד. התברר, שהגיזום או השריפה צריכים להתבצע לא יאוחר מראשית האביב, כדי לתת לשיחי ההדס תקופת צימוח ארוכה שתאפשר להם להתארך ולהשתלש לקראת סוכות. גיזום בתאריך מאוחר יותר אינו מותיר די זמן לקבלת ענפים ארוכים, והענפים אינם מגיעים לשלב המשולש לקראת סוכות או שהקטע המשולש קצר מידי ויבול המשולשים יורד ("גן ונוף").
בסדרת בדיקות של טיפולי גיזום ושריפה של שיחי הדס בגינות נוי, נמצא כי גיזום חזק של כל הנוף, פרט לענפי יסוד בגובה של עד כ-20 ס"מ, היה הטיפול היעיל ביותר להשגת בדים מתאימים לחג הסוכות בעלי דורי עלים משולשים במרבית האורך של 30 ס"מ לכל בד. גיזום קל יותר, וכן איחור הגיזום, הפחית את ההשפעה. שריפת הנוף השתוותה או נפלה במקצת ביעילותה בהשוואה לגיזום חזק ("הליכות שדה" 66, עמוד 13).
נראה שסוד גידול ההדס המשולש נמצא בירושלמי כאן. רבי אסי, כשעלה לארץ ישראל, ראה את בני ארץ ישראל גוזמים את ענפי ההדס בחודשי האביב, כדי לקבל ענפי הדס משולשי עלים לקראת חג הסוכות. רבי אסי תהה על כך, כי לא ידע את סוד גידול ההדס המשולש. רבי אסי לא שמע שלצורך ארבעת המינים שנוטלים בחג הסוכות יש לקחת הדסים משולשים ("ענף עץ עבות") ולא הדסים שוטים (כמו שאמרו במפורש בבבלי על הכתוב בנחמיה שהובא בירושלמי כאן). אילו שמע רבי אסי דבר זה, היה בוודאי יודע את סוד גידול ההדס המשולש. רבי זירא גזם או שרף (לפי תיקון הגרסה שהצענו) את ענפי ההדס, כדי לקבל ענפי הדס משולשים (ייתכן שרבי זירא גידל הדסים, שכן מסופר עליו בירושלמי ברכות א,א שנתפס באנגריה להביא הדס לארמון השליט). כך נראה לפרש את המסופר בירושלמי כאן על האמוראים האלה.
רבי ישמעאל אמר בעניין שלושה הדסים: אפילו שנים קטומים ואחד שאינו קטום, וכן: שתי דליות ואחד שאינו קטום. נראה שלרבי ישמעאל אפשר לקחת ענף הדס ארוך ומשולש בחלקו העליון, שהתקבל לאחר שריפה או גיזום, ולחתוך אותו לשלושה, חלק אחד משולש שאינו קטום בראשו ושני חלקים קטומים שאינם משולשים. שני החלקים הקטומים של הענף הארוך הם שניים קטומים או שתי דליות שאמר רבי ישמעאל. הרי שיש קשר בין דברי רבי ישמעאל ובין המסופר על רבי אסי ורבי זירא בירושלמי כאן.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ט,ג.
מביאים ברייתא: העושה לולב – התולש לולב מן האילן לשם מצוות לולב, או האוגד לולב עם הדסים וערבות, לעצמו אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב" – עשיית חפצים שמקיימים בהם מצוות היא מצווה, ולכן יש לברך על עשייתם; העושה לולב לאחר אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב" לשמו – מכוון בברכה שהוא עושה את הלולב לשם אותו אדם אחר (המילה 'לשמו' אינה מנוסח הברכה. - רז"פ). כשהוא נוטלו – בחג הסוכות, מהו אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו על נטילת לולב". נתפלל בו אומר: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" (הנוסחים השונים כאן ('נתפלל בו...') ובמקבילה במסירה שלפנינו ('כשהוא נוטלו...') ובכתב יד רומי ('כשהוא מניח(ן)[ו]...') בעניין ברכת 'שהחיינו' על נטילת לולב הן הוספות שחדרו לתוך נוסח הירושלמי על פי המנהג הרווח לברך ברכה זו על נטילת לולב ביום הראשון. גם לפי התוספתא והבבלי אין ברכת 'שהחיינו' על נטילת לולב אלא על עשייתו). ומברך עליו כל שעה – בכל יום, שהוא נוטלו – מפני שאינו חייב בלולב בלילות, והלילות מפסיקים את חיובה של מצוות לולב (אפשר ש'כל שעה' הוא שיבוש של הנוסח 'כל שבעה' שבתוספתא ובבבלי, והמילים 'שהוא נוטלו' שאינן בתוספתא ובבבלי נוספו בירושלמי כהסבר לאחר שנשתבש הנוסח ל'כל שעה').
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
בתוספתא ברכות ו,י שנו: העושה לולב לעצמו אומר: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" / "ברוך שהגיענו לזמן הזה". כשהוא נוטלו / נוטלו אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". וצריך לברך עליו כל שבעה.
ובבבלי סוכה מו,א אמרו: העושה לולב לעצמו אומר: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". נטלו לצאת בו אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". אף על פי שבירך עליו יום ראשון, צריך לברך / חוזר ומברך עליו כל שבעה.
בירושלמי ברכות ג,ג אמרו: סוכה אינה טעונה ברכה אלא לילי יום טוב הראשון בלבד, לולב טעון ברכה כל שבעה. - רבי יוסי ורבי אחא הוו יתבין אמרין: מה בין סוכה ומה בין לולב? סוכה נוהגת בלילות ובימים, לולב אינו נוהג אלא ביום.
בבבלי סוכה מה,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: לולב שבעה (מברך עליו שבעה ימים), וסוכה יום אחד. - מאי טעמא? לולב דמפסקי לילות מימים (שהרי בלילה אין מצווה בלולב), כל חד וחד מצווה באפי נפשיה הוא. סוכה - דלא מפסקי לילות מימים (שמצוות סוכה בלילה כביום), כולהו כחד יומא אריכא דמיין.
ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סוכה שבעה, ולולב יום אחד. - מאי טעמא? סוכה דאורייתא - שבעה, לולב דרבנן (תקנת חכמים היא שייטלוהו שבעה ימים זכר למקדש) - יום אחד.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: סוכה שבעה, ולולב יום אחד.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחד זה ואחד זה שבעה.
לפי הירושלמי להלן, רבי יוחנן סבר שמברכים על לולב כל שבעה, כמו שמסר רבין בשמו בבבלי.
מתחילה פסק רבי יוחנן כרב (ראה ירושלמי ובבלי להלן) ושמואל (לולב שבעה), אבל בעקבת פסק הלכה חדש של תלמידם רב הונא (ראה ירושלמי להלן) שינה אף הוא את פסק ההלכה שלו ובירך על נטילת לולב רק ביום הראשון של החג, ומכאן המסורות הסותרות של רבה בר בר חנה ורב דימי מצד אחד והירושלמי (להלן) ורבין מצד שני ("סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמוד 258).
במקורות חכמינו נמצא שמברכים "שהחיינו" על קיום מצווה (להבדיל מהכנת מצווה) הבאה מזמן לזמן או שאינה מצויה תדיר רק בעניין הקרבת זבחים ומנחות (תוספתא ברכות ה,כב ובמקבילה בבבלי) ובעניין פדיון הבן (בבלי פסחים קכא,ב), אבל לא בעניין קיום מצוות אחרות כגון ישיבת סוכה ונטילת לולב.
ושואלים: כיצד מברכין על נר חנוכה?
ומשיבים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו על מצות הדלקת (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וכן הוא בקטע גניזה, אך אינה בנוסח הברכה שלהלן) נר חנוכה".
וקובעים: הכל מודין – כל החכמים, שנחלקו להלן בנוסח הברכה שהוא אומר כשהוא נוטל לולב, מסכימים ואינם חולקים, ביום טוב הראשון – של חג הסוכות, שהוא אומר: "על נטילת לולב" – שהואיל ונטילת לולב ביום טוב ראשון היא מצווה מן התורה, ראוי לומר שה' ציוונו על נטילת לולב.
ומציעים מחלוקת אמוראים (המונגדת לקביעה שלפני כן, המציינת שביום טוב הראשון אין מחלוקת): מה פליגין? – (ב)מה חלוקים? בשאר כל הימים – של חג הסוכות, שנטילת לולב היא מדברי חכמים ולא מן התורה. רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: "ברוך... אשר קידשנו במצותיו וציונו על נטילת לולב" – שאין לחלק בין יום טוב ראשון לשאר הימים. רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: "ברוך... אשר קידשנו במצותיו וציונו על מצות זקנים" – שהואיל ונטילת לולב בשאר הימים היא מדברי חכמים ולא מן התורה, אין ראוי לומר שה' ציוונו על נטילת לולב, אלא ראוי לומר שה' ציוונו על מצווה שתיקנו חכמים.
ושואלים: מה אמר – מה אומר רב בלולב? – לדעת רב בנוסח הברכה על נר חנוכה, מה נוסח הברכה על לולב בשאר הימים?
ומשיבים: מה אם חנוכה שהיא מדבריהן – הדלקת נר חנוכה היא מצווה מדברי חכמים ואין לה עיקר מן התורה, - הוא אומר: "על מצות נר חנוכה" – לדעת רב, לולב שהוא דבר תורה – נטילת לולב היא מצווה שיש לה עיקר מן התורה, - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שלדעת רב הוא אומר בשאר הימים "על נטילת לולב"!
ושואלים: מה אמר – מה אומר רבי יהושע בן לוי בחנוכה? – לדעת רבי יהושע בן לוי בנוסח הברכה על לולב בשאר הימים, מה נוסח הברכה על נר חנוכה?
ומשיבים: מה אם לולב שהוא דבר תורה – נטילת לולב היא מצווה שיש לה עיקר מן התורה, - הוא אומר – בשאר הימים: "על מצות זקינים" – לדעת רבי יהושע בן לוי, חנוכה שהיא מדבריהן – הדלקת נר חנוכה היא מצווה מדברי חכמים ואין לה עיקר מן התורה, - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שלדעת רבי יהושע בן לוי הוא אומר "על מצוות זקנים"!
ומציעים שאלה (השאלה הקודמת לדעת חכם אחר): לא צורכא דילא – אין צורך (בלימוד ועיון) אלא (כלומר, אין הספק אלא) מה אמר – מה אומר רבי יוחנן בחנוכה? – לדעת רבי יוחנן בנוסח הברכה על לולב בשאר הימים, מה נוסח הברכה על נר חנוכה? האם כשם שלולב בשאר הימים, אף שנטילת לולב היא מצווה מדברי חכמים, הוא אומר "על נטילת לולב", כך חנוכה, אף שהדלקת נר חנוכה היא מצווה מדברי חכמים, הוא אומר "על מצוות נר חנוכה" כדעת רב, או שמא לולב בשאר הימים, כיוון שנטילת לולב היא מצווה שיש לה עיקר מן התורה, הוא אומר "על נטילת לולב", אבל חנוכה, כיוון שהדלקת נר חנוכה היא מצווה מדברי חכמים ואין לה עיקר מן התורה, הוא אומר "על מצוות זקנים" כדעת רבי יהושע בן לוי? - אין משיבים על שאלה זו.
בבבלי סוכה מו,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שבעה מצוות לולב (יש לברך: "על נטילת לולב"). ורבי יהושע בן לוי אמר: יום ראשון מצוות לולב (יש לברך: "על נטילת לולב"), מכאן ואילך מצוות זקנים (יש לברך: "על מצוות זקנים").
ואף רב סבר כל שבעה מצוות לולב. דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך. - מאי מברך? - "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה". - והיכן ציוונו? (שהרי לא נצטווינו בתורה על הדלקת נרות חנוכה, וכיצד אפשר לומר עליה שהיא דבר שציוונו ה'?) - מ"לא תסור" (דברים יז) (הרי שאנו מצווים לשמוע לדברי חכמים, והמקיים דבריהם מקיים מצוות ה'). ורב נחמן בר יצחק אמר: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (דברים לב) (יש מצווה לשמוע לזקני ישראל).
רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא: אמר רב: כל שבעה מצוות לולב.
מהמקבילה בירושלמי כאן עולה שמחלוקת האמוראים בבבלי אינה עוסקת במספר הימים שבהם נוהגת מצוות לולב (בעניין זה עוסקת מחלוקת אמוראים בבבלי שם מה,ב, ראה לעיל) אלא בנוסח הברכה על נטילת לולב.
דעת שמואל בבבלי כדעת רבי יוחנן בירושלמי.
בירושלמי כאן מפורש שרב הוא בעל המימרה של נוסח הברכה על נר חנוכה, ולכן נראה שגם בבבלי ייחסו את נוסח הברכה לרב. בכמה כתבי יד של הבבלי ייחסו את נוסח הברכה לרב במפורש. בשני התלמודים למדו את דעת רב בנוסח הברכה בלולב מדעתו בנוסח הברכה בחנוכה, בירושלמי למדו בדרך של קול וחומר, ובבבלי בדרך של 'מה מצינו'.
ומביאים מחלוקת אמוראים בבליים.
חייה בריה דרב (אמורא בבלי בדור השני, בנו של האמורא רב) (בקטע גניזה נוסף 'אמר:') מברך על כל פעם ופעם (בקטע גניזה: 'כל יום ויום') – צריך לברך על הלולב בכל יום ויום מימי חג הסוכות, שמברכים אף על מצוות שהן מדברי חכמים.
רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) (בקטע גניזה נוסף 'אמר:') לא מברך אלא פעם אחת בלבד – צריך לברך על הלולב רק ביום טוב הראשון של חג הסוכות.
ומציעים הסבר: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב יוסף (גדול אמוראי בבל בדור השלישי): טעמיה דרב חונה – טעמו של רב חונה, דמאי מדבריהן – הפרשת מעשרות מן הדמאי (פירות שקיים ספק האם הם חייבים במעשרות, שנובע בדרך כלל מחוסר ידע לגבי מקור הפירות, כגון פירות עם הארץ) היא תקנת חכמים, ושאר כל הימים מדבריהן – נטילת לולב בשאר הימים של חג הסוכות אף היא תקנת חכמים. מה דמיי אין מברכין עליו – כשם שהמפריש מעשרות מן הדמאי אינו מברך על הפרשתו, אף שאר כל הימים אין מברכין עליו – כך גם הנוטל לולב בשאר הימים של חג הסוכות אינו מברך על נטילתו. רב חונה סבור שאין מברכים על מצוות שהן מדברי חכמים.
בבבלי שבת כג,א אמרו: אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך. - מאי מברך? - "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה". - והיכן ציוונו? - מ"לא תסור" (דברים יז). ורב נחמן בר יצחק אמר: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (דברים לב).
מתיב רב עמרם: הדמאי... מפרישים אותו ערום... ואי אמרת: כל מדרבנן בעי ברכה, הכא כי קאי ערום, היכי מברך? והא בעינן "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר" וליכא! - אמר אביי: ודאי דדבריהם (כגון נר חנוכה) - בעי ברכה, ספק דדבריהם (דבר מדברי חכמים שנגזר מפני הספק, כגון הפרשת דמאי, שספק הוא האם הופרשו ממנו מעשרות) - לא בעי ברכה. רבא אמר: רוב עמי הארץ מעשרים הם (דמאי אינו אפילו ספק אלא הוא חשש בלבד, ולכן אינו צריך ברכה).
לפי הבבלי, יש לדחות את הטעם שאמר רבי חונה בשם רב יוסף.
שלוש תבניות של ברכות יש בברכת המצוות. אחת שבתבניתה מצוינת המצווה, 'וציוונו על מצוות...', ושתיים שבתבניתן במקום ציון המצווה נמצא שם הפועל, 'וציוונו לעשות...', או שם הפעולה, 'וציוונו על העשייה'. במספר ברכות על מצוות יש הסכמה בין כל המקורות על נוסח הברכה, כדוגמת 'לישב בסוכה', 'על נטילת לולב'. אולם בברכות על מצוות אחרות (נר חנוכה ועוד) יש מחלוקת: נוסחן לפי המקורות הארץ ישראליים הוא 'וציוונו על מצוות...', ואלו במקורות הבבליים הנוסח הוא 'וציוונו לעשות...' או 'וציוונו על העשייה' ("על ברכת המצוות בארץ ישראל ובבבל", "תרביץ" עט, עמוד 385).
• • •