משנה
הדס הגזול והיבש - פסול.
של האשירה ושל עיר הנדחת - פסול.
נקטם ראשו – של ענף ההדס, נפרצו עליו או שהיו ענביו – הפירות דמויי ענבים קטנים של ההדס, מרובות מעליו - פסול, ואם מיעטן – שתלש מקצת ענביו, שלא יהיו מרובים מעליו, - כשר. ואין ממעטין ביום טוב – אסור לתלוש ענבים מההדס ביום טוב, לפי שנראה כמתקן כלי ביום טוב.
• • •
תלמוד
מביאים מדרש: כתיב: – כתוב (בפרשת חג הסוכות): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם... וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" (ויקרא כג,מ) – כל אחד מכם חייב לקחת ענף של עץ שהוא "עבות", ויש לפרש את הכתוב: - עץ שענפיו חופין (מכסים) את רובו – את רוב עצו ("עָבֹת" - בעל ענפים מרובים וסבוכים), ועולה (צומח, גדל) כמין קליעה (מקלעת, חוטים שנקלעו ונשזרו יחד) – ענף העץ דומה לקליעה בשל צורת הגידול של העלים ("עָבֹת" - כמו "עֲבֹת" - חבל עבה וקלוע). ואי זה זה? זה הדס – שההדס יש לו שני הסימנים: ענפיו חופים את רוב עצו ועולה כמין קליעה.
ומבססים את הקביעה הזו באמצעות הוכחה בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: זיתא – הזית, - יש להקשות על כך: עולה כמין קליעה ואין ענפיו חופין את רובו – אין לזית אלא אחד משני הסימנים, ולכן לא ייתכן לומר שהזית זה "ענף עץ עבות". אין תימר: – (ו)אם תאמר: זרגונה – מין צמח, - יש להקשות על כך: ענפיו חופות את רובו ואינו עולה כמין קליעה – אין לזרגון אלא אחד משני הסימנים, ולכן לא ייתכן לומר שהזרגון זה "ענף עץ עבות". אלא כך יש לומר: ואי זה זה? זה הדס – שהרי נשללה האפשרות ש"ענף עץ עבות" איננו הדס.
בספרא "אמור" פרשה יב נאמר: "וענף עץ עבות" - את שענף עצו דומה לקליעה, זה הדס.
ובויקרא רבה ל,ח נאמר: "וענף עץ עבות" - שענפיו חופים את עצו, הווי אומר: זה הדס.
ובפסיקתא דרב כהנא כז,ח נאמר: "וענף עץ עבות" - את שענף עצו דומה לקליעה, זה הדס.
בבבלי סוכה לב,ב אמרו: תנו רבנן: "ענף עץ עבות" - עץ שהוא עבות (כמין קליעה) וענפיו חופים את עצו. ואי זה הוא? הווי אומר: זה הדס. - ואימא זיתא! - בעינן עבות וליכא. - ואימא דולבא! - בעינן ענפיו חופים את עצו וליכא.
בבבלי פירשו "עָבֹת" בשתי המשמעויות שפירשו בירושלמי, ובשאר המקורות פירשו באחת משתי המשמעויות בלבד. לפי הבבלי, זית ענפיו חופים את עצו ואינו כמין קליעה, ואילו לפי הירושלמי, זית הוא כמין קליעה ואין ענפיו חופים את עצו. ונראה שיש לתקן את נוסח הבבלי וליתן את האמור בזית בדולב ואת האמור בדולב בזית. צורת גידולם של הזית ושל הדולב מוכיחה כך.
במשנה שנינו: "היו ענביו מרובות מעליו - פסול".
מצמצמים את תחולת המשנה: חייה בר אדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): במשחירות שנו – חכמים (הדין במשנה, שאם היו ענביו מרובות מעליו - פסול, חל רק במקרה שענביו הבשילו ונעשו שחורות, אבל במקרה שענביו עדיין ירוקות - כשר (פרי הבוסר ירוק, אחר כך הוא מנקיד נקודות כהות, ולבסוף הוא משחיר)).
למה? – מה הטעם שכשענביו המרובות מעליו נעשו שחורות פסול? משם (משום) שאינן דומות לעצו – ענבים שנעשו שחורות אין מראיהן כעלים החופים את העץ שהם ירוקים, והמצווה היא בענף שדומה לעץ, שנאמר: "ענף עץ עבות" - ענפו דומה לעצו, עצו דומה לענפו (בדומה למה שאמרו להלן לגבי "פרי עץ הדר"), או משם (משום) שנגמר פריו – ענבים שנעשו שחורות הן פירות שהבשילו, והמצווה היא בענף שיש בו עלים ולא פירות, שנאמר: "ענף עץ עבות", ולא פרי?
ומציעים מקרה נפקות בין שני הטעמים: מה נפק מן ביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מה הנפקות בין שני הטעמים?) היה דרכו לגדל ירוקים – יש נפקות ביניהם במקרה של מין הדס שענביו ירוקות גם כשהבשילו ואינן משחירות. ומציעים את הדבר היוצא מהטעם הראשון: אין תימר: – אם תאמר: משם שאינן דומות לעצו – אם הטעם שכשענביו המרובות מעליו נעשו שחורות פסול הוא משום שאינן דומות לעצו, - הרי אינן (צריך לומר: 'אֵין' =הֵן. המילה 'הן' נכתבה בירושלמי בכמה מקומות כ'אין') דומות לעצו – במקרה שהיה דרכו לגדל ירוקים יש להכשיר את ההדס כיוון שהן דומות לעצו! – ברם טעם זה גורם קושי, שהרי בכל מקרה המשנה פוסלת, גם במקרה שהיה דרכו לגדל ירוקים, שכן המשנה שנתה סתם, ואילו היה חילוק בין המקרים, היתה המשנה צריכה לפרש (ומה שאמרו "במשחירות שנו" ולא 'במבשילות שנו' הוא משום שענביהם של רוב מיני ההדס משחירות לעת הבשלתן).
ומציעים מסקנה בעקבות הדיון בטעמו של הדין: הוי: – הוֹוֶה (נמצא): לא (צריך לומר: 'לית') טעמא די לא (צריך לומר: 'דילא' =דלא) – אין הטעם אלא משם שנגמר פריו – ואף במקרה שהיה דרכו לגדל ירוקים פסול. - מכאן יש להסיק, שהטעם השני הוא הנכון, והטעם הראשון נדחה.
בבבלי סוכה לג,ב אמרו: אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול (האמורא רב) אמרו, והמקום (הקב"ה) יהיה בעזרו: לא שנו (שהדס שענביו מרובות מעליו - פסול) אלא ענביו שחורות, אבל ענביו ירוקות - מין הדס הן (שצבען דומה לעלי ההדס), וכשר.
בבבלי משמע שכשענביו המרובות מעליו שחורות פסול משום שאינן דומות לעצו.
• • •