משנה
מקבלת אשה – את הלולב, מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת – שעמד בהם הלולב לפני הנטילה, כדי שלא יכמוש, ואף שאישה אינה מצווה על נטילת לולב, יכולה לטלטל את הלולב ולהחזירו למים. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: בשבת מחזירין – רשאים להחזיר את הלולב למים שעמד בהם לפני הנטילה, אבל אסור להוסיף עליהם מים חדשים, וביום טוב מוסיפין – רשאים אפילו להוסיף מים חדשים, אבל אסור להחליף את המים, ובמועד – בחול המועד, מחליפין – רשאים אפילו להחליף את המים ולתת את הלולב במים אחרים.
כל קטן שיש בו דעת לנענע – את הלולב, - חייב בלולב – חייב מן התורה במצוות נטילת לולב.
• • •
תלמוד
מביאים ברייתא (בעניין של קטן): יודע לנענע – את הלולב, - חייב בלולב – חייב מן התורה במצוות נטילת לולב. יודע להתעטף – בבגד, - חייב בציצית – חייב מן התורה במצוות ציצית בבגדו. יודע לדבר - אביו מלמדו לשון תורה – אביו חייב ללמדו לשון הקודש, שהוא הלשון שהתורה כתובה בו (הביטוי "לשון תורה" במובן של לשון הקודש נמצא גם בבבלי פסחים פז,ב: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא מפני שקרוב לשונם ללשון תורה". בשאר המקומות בא הביטוי "לשון תורה" במובן של לשון המקרא ובניגוד לביטויים "לשון חכמים" ו"לשון בני אדם"). ואולי צריך לומר: 'אביו מלמדו לשון ותורה' - אביו חייב ללמדו לשון הקודש וגם תורה (כך הוא בתוספתא). יודע לשמור את ידיו – מטומאת ידיים, - אוכלין על ידיו תרומה – אוכלים תרומה שנגעה בידיו. יודע לשמור את גופו – מטומאה שמטמאת את הגוף, - אוכלין על גופו טהרות – אוכלים טהרות שנגעו בגופו, ואין חוששים שמא היה טמא וטימאן. אבל אינו עובר לפני התיבה – להתפלל תפילה, ואינו נושא את כפיו – לברך את העם ברכת כוהנים, אם הוא כוהן, ואינו עומד על הדוכן – בבית המקדש לשיר, אם הוא לוי, עד שיתמלא זקנו – העליון, שייראה כגדול. רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: וכולהם (וכולם) מבן עשרים שנה ומעלה – אפילו נתמלא זקנו, אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו ואינו עומד על הדוכן, עד שיהיה בן עשרים שנה, שנאמר (ביסוד ההיכל על ידי בני הגולה): "וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית י'י" (עזרא ג,ח) – ראשי העולים העמידו את הלוויים מגיל עשרים שנה ויותר להסדיר ולהגביר את מלאכת בניין בית ה'. ויש לפרש את הכתוב, שהלוויים נתמנו כמשוררים שישירו וינגנו בעת הקרבת הקורבנות (-"מלאכת בית ה'"). ומכאן יש ללמוד שאין לוי עומד על הדוכן עד שיהיה בן עשרים שנה. וכן אין אדם עובר לפני התיבה ואין כוהן נושא את כפיו עד שיהיה בן עשרים שנה.
בתוספתא חגיגה א,ב שנו: קטן... יודע לנענע - חייב בלולב. יודע להתעטף - חייב בציצית. יודע לדבר - אביו מלמדו "שמע" ותורה ולשון הקודש, ואם לאו - ראוי לו שלא בא לעולם... יודע לשמור את גופו - אוכלים על גופו טהרות. לשמור את ידיו - אוכלים על ידיו טהרות.
ושם א,ג שנו: נתמלא זקנו - ראוי ליעשות שליח ציבור לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו... רבי אומר: אומר אני, עד שיהא בן עשרים שנה, שנאמר: "ויעמידו את הלוויים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'".
ובתוספתא טהרות ג,י שנו (בעניין תינוק): היה יודע לשמור את גופו - אוכלים על גב גופו טהרות. לשמור את ידיו - אוכלים על גב ידיו טהרות. וכיצד בודקים אותו? מטבילים אותו ונותנים לו חולין לשום תרומה. אם היה יודע לשמור את גופו - אוכלים על גב גופו טהרות. לשמור את ידיו - אוכלים על גב ידיו טהרות.
בבבלי סוכה מב,א אמרו: תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב. היודע להתעטף - חייב בציצית... היודע לדבר - אביו מלמדו תורה וקריאת "שמע".
תורה מאי היא? - אמר רב המנונא: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב".
קריאת "שמע" מאי היא? - פסוק ראשון.
היודע לשמור גופו - אוכלים על גופו טהרות, לשמור ידיו - אוכלים על ידיו טהרות.
ובבבלי חולין כד,ב אמרו: תנו רבנן: נתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה (הוי"ו של "ולירד" היא וי"ו הפירוש) ולישא את כפיו... רבי אומר: אומר אני: עד שיהא בן עשרים.
אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי? דכתיב: "ויעמידו את הלוויים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'" (עזרא ג).
התוספתא חגיגה א,ב, המונה את הזמנים לגבי חיוב קטן במצוות השונות, רואה את היכולת הגופנית של הילד לביצוע המצווה כמועד לחיובו מן התורה.
אין במקרא, ואף לא בתורתם של התנאים, הגדרה חד משמעית למונח "קטן", ולא גיל מסוים למעבר מקטנות לגדלות. ההלכה הקדומה ראתה את הילד מיום לידתו, או מן היום שבו יש בידו היכולת הגופנית לקיים את המצווה, כמי שמצוּוה על קיומה של המצווה מן התורה. בהתאם לזה נקבעו המועדים השונים כגורמים המחייבים את הקטן במצוות ("בן שלוש עשרה למצוות?", "פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמוד 25).
אומנם במקרא אנו מוצאים את גיל עשרים כגיל קובע לעניינים שיש בהם משום ביטוי להשתייכות לעדה ולקבלת אחריות ותפקידים ציבוריים. בן עשרים הוא הגיל להימנות על פקודי העדה, על היוצאים לצבא ועל המצוּוים לתת את מחצית השקל לכפר על נפשותיהם. גם לעבודת המקדש, לנצח על המלאכה, נכנסים הלוויים מבן עשרים שנה ומעלה. בדברי חז"ל מצינו כמה עניינים נוספים שתחולתם בגיל עשרים ומעלה, כמו לעבור לפני התיבה ולשאת כפיים (שם, עמודים 29-30).
טעמו של רבי לא היה בברייתא שלפני הבבלי אלא רב חסדא מפרש כך.
• • •