משנה
מקום שנהגו לכפול – פסוקי הלל מסוימים בשעת קריאתו, - יכפול, לפשוט – שלא לכפול, - יפשוט, לברך אחריו – אחר קריאת ההלל, - יברך, הכל כמנהג המדינה.
הלוקח לולב – ארבעת המינים, מחבירו בשביעית – בשנה שבה נוהגת קדושת השנה השביעית, וחבירו חשוד בעיניו שהוא מוכר לו אתרוג שיש בו קדושת שביעית, שהאתרוג הוא פרי הראוי לאכילה, ואסור לעשות בו סחורה וחייבים לבער בזמן הביעור אותו ואת דמי מכירתו, - נותן לו – המוכר, כלומר, הלוקח מבקש ממנו שייתן לו, אתרוג במתנה, שאינו רשאי ליקחו בשביעית – אסור ליקח ממי שחשוד על השביעית פירות שיש בהם קדושת שביעית ולמסור לו את דמיהם, שמא לא יבערם בזמן הביעור ולא ינהג בהם קדושת שביעית. אבל מותר ליקח ממנו שאר המינים של הלולב, משום שהם כעצים שאין בהם קדושת שביעית.
• • •
במשנה שנינו: "אם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו: 'הללויה'".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,ח.
מציעים מחלוקת אמוראים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: "הללו יה" – שתי מילים (מעיקרה לשון ציווי לנוכחים: הללו את ה'. אבל בקריאה בפי קהל המתפללים משמעותה הכרזה: ה' מהולל הוא וראוי לתהילה), וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: "הללויה" – מילה אחת.
ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדעות שנזכרו לפני כן: מאן דאמר: – מי שאומר: "הללו יה" – שתי מילים, - נחלק – יש להפריד את "הללויה" לשתי מילים, ואינו נמחק – אסור לגרד ולהסיר את הכתב של המילה "יה", לפי שזה משמותיו של ה' שאינם נמחקים, מאן דאמר: – (ו)מי שאומר: "הללויה" – מילה אחת, - נמחק – מותר לגרד ולהסיר את הכתב של האותיות "יה", לפי שאין זה משמותיו של ה', ואינו נחלק – אין להפריד את "הללויה" לשתי מילים.
ומסתפקים: ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ולא יודעים מי אומר זאת ומי אומר זאת. ומציעים הכרעה בעניין המסופק: מן מה דאמר – ממה שאומר רב: שמעית מן חביבי: – שמעתי מדודי (רבי חייא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אם יתן לי אדם ספר תילים (תהילים (בלשון חכמים נבלעה הה"א)) של רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – הכוונה לאחד הטפסים שהעתיק רבי מאיר, ולא לספרו שלו ממש ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 167), שרבי מאיר היה כותב ספרים, מוחק אני את כל "הללויה" שבו, שלא נתכוון – רבי מאיר, לקדשן – לקבוע את האותיות "יה" כקדושים ולנהוג בהם קדושה כשאר שמות קדושים, כיוון שרבי מאיר סובר ש"הללויה" אינו נחלק, - הוי – הוֹוֶה (נמצא) דו אמר: – שהוא (רב) אומר: "הללו יה" – כיוון שמשמע שחכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים ש"הללו יה" נחלק, ורב סובר כחכמים ("שערי תורת ארץ ישראל"). ומכאן ששמואל אומר: "הללויה".
ומציעים דברי אמוראים: מיליהון דרבנין פליגן – דבריהם של החכמים (שלשלת האמוראים המוסרים את המימרה שלהלן) חלוקים (על רב ושמואל), דאמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בעשרה לשונות של שבח נאמר ספר תילים: באישור – "אַשְׁרֵי", בניצוח – "לַמְנַצֵּחַ", בניגון – "בִּנְגִינוֹת", "בִּנְגִינֹת", "עַל נְגִינַת", בשיר – "שִׁיר", במזמור – "מִזְמוֹר", בהשכל – "מַשְׂכִּיל", ברינה, בתודה – "לְתוֹדָה", בתפילה – "תְּפִלָּה", בברכה. המאושר (המשובח) שבכולן – שבכל הלשונות הללו, "הללויה", שהשם והשבח כלולין בו – נמצאים בלשון זה: "הללו" - השבח, "יה" - השם של ה'. הרי שהחכמים האלה סוברים ש"הללויה" מילה אחת (-"כלולין בו") ו"יה" הוא שם ה', שלא כרב ("הללו יה" שתי מילים ו"יה" הוא שם ה') ושלא כשמואל ("הללויה" מילה אחת ו"יה" אינו שם ה').
בבבלי פסחים קיז,א אמרו: אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: "הללויה" ו"כסיה" ו"ידידיה" - שם אחד הם. - רב אמר: "כסיה" ו"במרחביה" - שם אחד הם.
איבעיא להו: "הללויה" לרב מאי? - תא שמע, דאמר רב: חזינא תילי דבי חביבי דכתיב בהו "הללו" בחד גיסא ו"יה" בחד גיסא (משמע שמילה זו חלוקה לשתיים).
ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי "הללויה"? - הללוהו בהילולים הרבה ("יה" שבסופה הוא לשון הפלגה ולא שם ה').
ופליגא דידיה אדידיה, דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהילים: בניצוח, בניגון, במשכיל, במזמור, בשיר, באשרי, בתהילה, בתפילה, בהודאה, בהללויה. גדול מכולם "הללויה", שכולל שם ושבח בבת אחת (משמע שהוא סבור ש"הללויה" מצורף משתי מילים ואחת מהן היא שם ה').
בבבלי הביאו דעת רבי יוחנן ב"הללויה" והסתפקו בדעת רב. ובירושלמי הביאו מחלוקת רב ושמואל ב"הללויה" והסתפקו בדעתם. בשני התלמודים הכריעו בנוגע לספק בדעת רב ממה שסיפר רב על דודו, אך הסיפורים בתלמודים שונים זה מזה.
במדרש תהילים א,ו נאמר: כשם שאמרוהו (ספר תהילים) עשרה בני אדם, כך נאמר בעשרה מיני זמר: בניצוח, בניגון, במזמור, בשיר, בהלל, בתפילה, בברכה, בהודאה, בהללויה, באשרי. וגדול מכולם "הללויה", שכולל שם ושבח בתיבה אחת. - רב קרא כל ספרא (כל ספר תהילים) "הללו יה".
בירושלמי: לשונות של שבח. בבבלי: מאמרות של שבח. במדרש תהילים: מיני זמר.
'רינה' אין בבבלי ובמדרש תהילים. 'ברכה' אין בבבלי. 'השכל' / 'משכיל' אין במדרש תהילים.
בבבלי יש 'תהילה', ובמדרש תהילים יש 'הלל', ואינם בירושלמי.
בבבלי ובמדרש תהילים 'הללויה' הוא אחד מעשרה לשונות, ובירושלמי 'הללויה' אינו כלול בהם.
הלשונות שנמנו במקורות מצויים בכותרות שבראשי המזמורים של ספר תהילים. חלק מהלשונות שנמנו מציינים את סוגי המזמורים: מזמור, שיר, משכיל, תפילה, תהילה. לא נמנו במקורות סוגי המזמורים: מכתם, שיגיון. ברבים ממזמורי ספר תהילים הכותרות פותחות במילה 'למנצח'. במזמורים אחדים יש אחרי 'למנצח' ביטוי המתאר את סוג הניגון של המזמור, כגון 'בנגינות'.
הלשונות אשרי והללויה הם מילים הפותחות כמה גופי מזמורים ואינם חלק מכותרות המזמורים. גם הלשונות רינה וברכה שבחלק מהמקורות מתייחסים למילים משורשי הלשונות הללו הפותחות כמה גופי מזמורים.
מספרים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי (נראה שצריך לומר כמו במקבילה: 'בעא') קומי – שאל לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מה נעני? – מה נענה? (איך נענה "הללויה" בשעת קריאת ההלל? האם במילה אחת או בשתי מילים?) אמר ליה: בא כיפה קומך (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אמר ליה ...בא כיפה קומך', ומגיה הגיה 'ר' אבא' במקום '...בא' ו-'קומי' במקום 'קומך'. ובמקבילה כתב הסופר 'אמר ליה הכא כיפה קומך', ומגיה הגיה 'בפה' במקום 'כיפה'. ואולי צריך לומר: 'אמר ליה: הא רברבייא קומך') – אמר לו (רבי אבהו לרבי זעורה): הרי (החכמים) הגדולים לפניך (במקומך, ויש לך ללמוד ממנהגם איך אומרים "הללויה". רבי אבהו היה בקיסריה, ורבי זעורה היה בטבריה, ולכן אמר רבי אבהו לרבי זעורה שילמד ממנהגם של החכמים הגדולים בטבריה, רבי יוחנן ורבי אלעזר, שמסופר עליהם להלן. - המילה 'רברבייא' נשתבשה ל-'ר' בא כיפה/בפה'. - סיפור דומה מובא להלן, ששאלו את רבי חייא בר בא בעניין ענייה בשעת קריאת ההלל, והשיב להם שילמדו ממנהגם של החכמים הגדולים ('רבנין רברבייא'), ואף שם נתכוון רבי חייא בר בא שהיה בטבריה לחכמים הגדולים בטבריה. - לשון דומה ל-'רברבייא קומך', וגם כן ביחס לשאלה ששאל חכם כמו כאן, נמצא בירושלמי ברכות ב,ו ומועד קטן ג,ה: "רברבייא קומוי והוא שאיל לזעירייא?". - תשובה דומה לזו שאמר רבי אבהו כאן יש בסיפור בירושלמי שבת יד,ד ועבודה זרה ב,ב: "אהן עיימא דעינא - שאלון לרבי ירמיה. אמר לון: הא רבי בא קומיכון. שאלון לרבי בא ושרא לון. אמר לון: אוף אנא שרי". אפשר שהלשון שם 'הא רבי בא קומיכון' גרם לשיבוש כאן).
ומספרים עוד: רבי יונה (נראה שצריך לומר: 'רבי יוחנן' - גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) עני הכין והכין – ענה כך וכך (לפעמים כך, במילה אחת, ולפעמים כך, בשתי מילים ("שערי תורת ארץ ישראל")). רבי ל(י)עזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) לא (המילה 'לא' יתירה, ואינה בקטע גניזה ובמקבילה) עני הכין והכין – ענה כך וכך (לפעמים כך ולפעמים כך).
הקטע מ"רב ושמואל" עד "שהשם והשבח כלולין בו" מקורו במגילה, ששם עסקו לפני כן במילים במקרא ששם ה' כלול בהן שיש שמות שאינם נחלקים ויש שמות שהם נחלקים, וממגילה הועתק הקטע הזה לסוכה, משום המילה "הללויה" שבמשנה כאן.
הקטע מ"רבי זעורה בעי" עד "עני הכין והכין" מקורו בסוכה, והוא מוסב על המשנה כאן: "אם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו: 'הללויה'", ומסוכה הועתק הקטע הזה למגילה. יש להניח שלפני הקטע השני כאן הובאה במקור מחלוקת רב שמואל בעניין "הללויה", שכן בלא הבאת מחלוקת זו אין מובן לקטע הזה כאן.
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי ברכות ח,ח.
[יש להשלים את החיסרון כאן כמו שהוא במקבילות: מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, ולא ענה – "הללויה" אחר המקרא את ההלל על כל דבר שהוא אומר, - יצא – השומע ידי חובת קריאת ההלל, ענה – "הללויה" אחר המקרא את ההלל, ולא שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, - לא יצא – העונה ידי חובת קריאת ההלל (המימרה הבאה המוסבת על הברייתא הזו מוכיחה שהברייתא הזו מדברת בהלל, ואינה מדברת בברכה כמו בברייתא הזהה במקבילה בירושלמי ברכות לעיל).]
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר בשם רב אבא בר חנה (אמורא בבלי בדור הראשון) (יש להוסיף כאן כמו שהוא במקבילות: ואית דאמרין: – ויש שאומרים (מציעים מסורת חלופית עלומת שם): רב אבא בר חנה) אמר בשם רב: והוא שענה ראשי פרקים – אם שמע את ההלל ממי שהיה מקרא אותו ולא ענה אחריו "הללויה" - יצא השומע ידי חובת קריאת ההלל רק אם ענה אחריו את תחילות הפרקים של ההלל (בקריאת ההלל בציבור, הציבור עונים אחר שליח הציבור "הללויה" וגם ראשי פרקים).
ומציעים שאלה: רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל: והיי לין אינון – ואילו הם ראשי פרקים – של ההלל?
ומשיבים: "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי י'י הַלְלוּ אֶת שֵׁם י'י" (תהילים קיג,א) – שהוא ראש הפרק הראשון של ההלל (נקטו ראש פרק זה לדוגמה. שאר ראשי הפרקים של ההלל הם: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (תהילים קיד,א); "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע י'י אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי" (תהילים קטז,א); "הַלְלוּ אֶת י'י כָּל גּוֹיִם" (תהילים קיז,א); "הוֹדוּ לַי'י כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהילים קיח,א)).
בעון קומי – שאלו לפני רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מניין (מהיכן) אם שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, ולא ענה – "הללויה" אחר המקרא את ההלל, יצא – השומע ידי חובת קריאת ההלל?
אמר לון: – אמר (רבי חייא בר אבא) להם: מן מה דאנן חמיין רבנין רברבייא קיימין בציבורא – ממה שאנחנו רואים את החכמים הגדולים עומדים בציבור (בשעת קריאת ההלל), ואילין אמרין: – ואלה (חלק אחד מהציבור) אומרים: "בָּרוּךְ הַבָּא" (תהילים קיח,כו), ואילין אמרין: – ואלה (חלק אחר מהציבור) אומרים: "בְּשֵׁם י'י" (שם), ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן – אף שאלה אינם אומרים מה שאלה אומרים, כולם יוצאים ידי חובת קריאת ההלל, שהואיל ואלה שומעים מה שאלה אומרים, הם נחשבים כמי שגם הם עצמם אומרים מה שאלה אומרים. ממנהג זה שנהגו בהלל, שהסכימו לו החכמים הגדולים, שהרי לא מחו בידם, יש ללמוד, שאם שמע את ההלל ולא ענה "הללויה" אחר המקרא - יצא השומע ידי חובת קריאת ההלל, מפני שהשומע את העונים "הללויה" אחר המקרא נחשב כמי שגם הוא עצמו עונה אחר המקרא.
בבבלי סוכה לח,א-ב אמרו: אמר רבא: הלכות גדולות אפשר ללמוד ממנהג ההלל: (בזמנו של רבא כבר היו הכול בקיאים בקריאת ההלל והיו הכול קוראים את ההלל עם שליח הציבור, אבל היו בידם מנהגים מיוחדים בקריאת ההלל בבית הכנסת, וממנהגים אלה למד על כמה הלכות ישנות בקריאת ההלל שבגללן נקבעו מנהגים אלה, ואף שלא הוצרכו עוד לכל אלה, מכל מקום הוסיפו לנהוג כך בקריאת ההלל) ...הוא (שליח הציבור) אומר: "ברוך הבא" והם (הציבור) אומרים: "בשם ה'" - מכאן ששומע כעונה / מכאן שאם שמע (את ההלל) ולא ענה - יצא.
בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע ולא ענה, מהו? - אמר להו: החכמים והסופרים והדרשנים וראשי העם אומרים: שמע ולא ענה - יצא.
לפי הבבלי שאלו מרבי חייא בר אבא: "שמע ולא ענה, מהו?", ולפי הירושלמי שאלו אותו: "מניין שאם שמע ולא ענה - יצא?". דברי רבא בבבלי הם תשובת רבי חייא בר אבא לפי הירושלמי. בירושלמי: "החכמים הגדולים", ובבבלי: "החכמים והסופרים והדרשנים וראשי העם".
מציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): עונה הוא אדם "אמן" – אדם רשאי לענות "אמן" אחר המברך ברכת המזון, אף על פי שלא אכל – העונה, ואינו מחויב בברכת המזון. אינו אומר "ברוך שאכלנו" – אדם אינו רשאי לענות עם מי שחייבים לזמן (להצטרף לברכת המזון בחבורה) את המענה של ברכת הזימון ("ברוך על המזון שאכלנו"), אם לא אכל (במקבילות: 'אלא אם כן אכל') – העונה עם החייבים לזמן, מפני שאינו יכול לומר "שאכלנו" כשלא אכל.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): אין עונין "אמן" יתומה – "אמן" שאדם אומר על ברכה שלא שמע אותה, כמפורש להלן, ולא "אמן" קטופה – "אמן" שהובלעה בה הנו"ן (במקבילות נוסף: 'בן עזאי אומר: העונה "אמן" יתומה - יהיו בניו יתומים, קטופה - תיקטף נשמתו, ארוכה - יאריך ימים בטובה').
ושואלים: אי זו היא "אמן" יתומה?
ומשיבים: אמר רבי הונא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ההן דחייב למברכה והוא עני ולא ידע מהו (צריך לומר כמו במקבילות: 'ולא ידע מה הוא עני') – זה שחייב לברך (ברכה, ורוצה לצאת ידי חובת הברכה בעניית "אמן" על הברכה שהוא חייב בה שחבירו מברך) והוא עונה ("אמן") ולא יודע מה הוא עונה (שלא שמע את הברכה שהוא עונה עליה, אלא שמע שאחרים עונים "אמן" וענה עימהם).
בתוספתא מגילה ג,כז שנו: אין עונים "אמן" לא יתומה ולא קטופה. בן עזיי אומר: העונה "אמן" יתומה - יהיו בניו יתומים, קטופה - יתקטפו חייו, ארוכה - יאריך ימים ושנים.
ובבבלי ברכות מז,א אמרו: תנו רבנן: אין עונים לא "אמן" חטופה, ולא "אמן" קטופה, ולא "אמן" יתומה, ולא יזרוק ברכה מפיו (במהירות ובלא עיון). בן עזאי אומר: כל העונה "אמן" יתומה - יהיו בניו יתומים, חטופה - יתחטפו ימיו, קטופה - יתקטפו ימיו, וכל המאריך ב"אמן" / ארוכה - מאריכים לו ימיו ושנותיו.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): גוי שבירך את השם – שאמר מילות ברכה לה' והזכיר את שם ה' בברכתו, בלי שום קשר לברכה שתיקנו חכמים (כגון שאמר: 'ברוך ה'', או 'ברוך ה' אלוהי ישראל' וכדומה), - עונין אחריו "אמן" – שהרי גוי אינו מצווה על הזכרת שם שמים לבטלה, ואין דרך הגוי לכוון לעבודה זרה כשהוא מזכיר את ה'. גוי שבירך בשם – שבירך ברכה שטבעו חכמים והזכיר את שם ה' בברכתו, - אין עונין אחריו "אמן" – עד שישמע את כל הברכה, שדינו ככותי לעניין זה, ששנינו במשנה ברכות ח,ח: "אין עונין 'אמן' אחר כותי מברך, עד שישמע כל הברכה" ("תוספתא כפשוטה").
בתוספתא ברכות ה,כא שנו:
הגרסה בכתב יד אחד: גוי המברך בשם - עונים אחריו "אמן", את השם - אין עונים אחריו "אמן", עד שישמע את כל הברכה (אפשר שצריך להפך את הגרסה: גוי המברך את השם - עונים... בשם - אין עונים... וזו היא מסורת הירושלמי).
הגרסה בכתב יד שני: גוי המברך את השם (שבירך ברכה שטבעו חכמים) - עונים אחריו "אמן" (שהרי גוי אינו מצווה לא על הברכות ולא על הוצאת שם שמים לבטלה, ובין ששינה ובין שלא שינה ממטבע של ברכות הרי הוא מברך את השם), כותי המברך בשם (שבירך ברכה שטבעו חכמים) - אין עונים אחריו "אמן", עד שישמע כל הברכה (שהרי כותי מצווה על הברכות ועל הוצאת שם שמים לבטלה, וברכותיו הן ברכה בשם, ואם שינה ממטבע של ברכות אין עונים אחריו "אמן", ולפיכך צריך לשמוע ממנו את כל הברכה, מפני שאנו חוששים שמא שינה ממטבע של ברכות).
אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): אם בירכך גוי – שאמר לך מילות ברכה והזכיר את שם ה' בברכתו (כגון שאמר: 'יברכך ה'', או 'ברוך הבא בשם ה'', או 'ה' עימך' וכדומה), - ענה אחריו "אמן", דכתיב: – שכתוב (בעניין שכר קיום המצוות): "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז,יד) – עם ישראל יהיה המבורך שבעמים ('מכל העמים' - יותר מכל העמים); ויש לדרוש את הכתוב, שאף אם גויים יברכו אותך, תחול עליך הברכה ('מכל העמים' - מפי כל העמים).
ומספרים: גוי אחד פגע (פגש) ברבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) ובירכו. אמר ליה: – אמר לו (רבי ישמעאל לגוי): כבר מילתך אמירה – כבר דברך אמור (כבר נאמר הגמול על דבריך במקום אחר. - 'מילה' בארמית הוא שם ממין נקבה). אחר פגע בו – גוי אחר פגע ברבי ישמעאל, וקיללו. אמר ליה: – אמר לו (רבי ישמעאל לגוי): כבר מילתך אמירה – כבר דברך אמור (כבר נאמר הגמול על דבריך במקום אחר). אמרון ליה תלמידוי: – אמרו לו (לרבי ישמעאל) תלמידיו (בתמיהה): רבי, היך מה דאמרת לדין אמרת לדין?! – כמו שאמרת לזה (שבירך אותך) אמרת לזה (שקילל אותך)?! אמר לון: – אמר להם (לתלמידיו): ולא כן כתיב: – ו(כי) לא כך כתוב (בברכת יצחק ליעקב): "אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" (בראשית כז,כט)?! (בתמיהה) – כל אחד מהמקללים אותך יהיה מקולל, וכל אחד מהמברכים אותך יהיה מבורך. הרי שכבר נאמר בתורה הגמול על דבריו של כל אחד מהגויים האלה, ברכה לזה שבירך אותי וקללה לזה שקילל אותי.
עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה וברכות.
הקטע הראשון מ"תני: שמע ולא ענה - יצא" עד "ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן" מקורו בסוכה, שכן הברייתא בעניין עניית 'הללויה' "שמע ולא ענה - יצא" מוסבת על המשנה כאן: "אם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו: 'הללויה'", ומסוכה הועתק הקטע הזה למגילה בשל הקטע הקודם שם העוסק בעניין "הללויה", וכן הועתק הקטע הזה לברכות בשל ברייתא בעניין עניית "אמן" שהובאה שם הזהה לברייתא בעניין עניית 'הללויה'.
הקטע השני מ"תני רבי הושעיה" עד "'ומברכיך ברוך'" מקורו בברכות, שכן הקטע הזה, העוסק בעניין עניית "אמן" ובעניין ברכה ממי שאינו ישראל, מוסב על המשנה שם: "עונין 'אמן' אחר ישראל מברך, ואין עונין 'אמן' אחר כותי מברך". מברכות הועתק הקטע השני לסוכה ולמגילה לאחר שהקטע הראשון כבר נמצא בכל המקומות הללו.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מקום שנהגו לכפול - יכפול, לפשוט - יפשוט".
מביאים ברייתא: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) היה כופל בה דברים – היה כופל את הקילוסים שבהלל, והם הפסוקים: "הודו לה'..." ו"אנא ה' הושיעה נא". רבי לעזר בן פרטא (תנא בדור השלישי) פושט בה דברים – לא היה כופל את הקילוסים שבהלל (המילה 'הלל' משמשת בירושלמי בלשון נקבה).
בתוספתא פסחים י,ט שנו: רבי לעזר בן פרטא היה פושט בה דברים. רבי היה כופל בה דברים.
"דברים" במקורות ארץ ישראל פירושו בהרבה מקומות: קילוסים. ואף לפנינו הכוונה שרבי לעזר בן פרטא היה פושט ולא היה כופל את הקילוסים שבהלל, ורבי היה כופל את הקילוסים. והקילוסים שבהלל הם "הודו לה'..." ו"אנא ה' הושיעה נא", ובשניהם היו החכמים מנענעים בלולביהם (משנה סוכה ג,ט), סימן מובהק לקילוס. ורבי היה כופל את הקילוסים, משום שכן הוא מנהג הקילוס לכפול ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי סוכה לט,א אמרו: תנא: רבי כופל בה דברים. רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים. - מאי מוסיף? - אמר אביי: מוסיף לכפול מ"אודך" ולמטה (עד סוף הפרק).
מסורת הבבלי בדברי רבי אלעזר בן פרטא שונה מהתוספתא ומהירושלמי.
לפי הנוסח הבבלי, נהג רבי אלעזר בן פרטא מנהג שונה מן המנהגים הנזכרים במשנה: "לכפול", "לפשוט", ובעל הסוגיה הביא את הברייתא ללמדנו שהיו גם מנהגים שונים של כפילה. אך לפי הנוסח בתוספתא, נהגו החכמים כל אחד כאחד מן המנהגים הנזכרים במשנה ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 577).
לפי פירוש אביי לדברי רבי אלעזר בן פרטא בברייתא הבבלית, נראה שאביי לא גרס בדברי רבי אלעזר בן פרטא "דברים", ש"דברים" הם הקילוסים "הודו לה'..." ו"אנא ה'..." (שם, עמוד 576, הערה 2).
• • •
במשנה שנינו: "הלוקח לולב מחבירו בשביעית - נותן לו אתרוג במתנה, שאינו רשאי ליקחו בשביעית".
מציעים זיהוי למשנה: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): דזקני הגליל היא – של זקני הגליל היא (המשנה מתאימה לדברי זקני הגליל), ומציעים מקור לדברים: דזקני הגליל אומרים (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אומ'' (=אומרים), ויש להגיה: 'אמרין', כי הדברים אמורים בארמית): – שזקני הגליל אומרים: (בקטע גניזה: 'דתני: זקני גליל היו אומרים:') אסור למסור למי שהוא חשוד על השביעית מזון שתי סעודות – אסור למסור למי שחשוד על השביעית דמי פירות שיש בהם קדושת שביעית, אפילו אין דמי הפירות אלא כדמי מזון של שתי סעודות. אבל חכמים אומרים, שאסור למסור למי שהוא חשוד על השביעית דמי פירות יותר מדמי מזון של שלוש סעודות (בבלי סוכה לט,א, וכן תוספתא שביעית ו,כ), אבל דמי מזון של שלוש סעודות מוסרים לו משום חייו של מוכר (ולשיטת זקני הגליל מוסרים לו דמי מזון של סעודה אחת). וכיוון שאין דמי אתרוג יותר מדמי מזון של שלוש סעודות, הרי שהמשנה שאוסרת ליקח ממי שחשוד על השביעית אתרוג שיש בו קדושת שביעית ולמסור לו את דמיו היא כזקני הגליל.
ומציעים פרשנות נוספת למשנה: אמר רבי מתנייה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): תיפתר דברי הכל – תתפרש (המשנה) כדברי הכל (לפי שיטת כלל החכמים), כשהיו אתרוגים נמכרין ביוקר – המשנה יכולה להתפרש כדברי הכל על ידי העמדתה שקרה שהיו האתרוגים נמכרים ביוקר, והיו דמי אתרוג יותר מדמי מזון של שלוש סעודות, ובמקרה זה אף לחכמים אסור למסור את דמיו למי שחשוד על השביעית.
ומציעים מעשה (המתקשר לאמור לפני כן): כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): תרונגייא הוון מצפצפין תמן – האתרוגים היו מצומצמים (מצויים בצמצום, נדירים, יקרי המציאות) שָׁם (בבבל), והוה – והיה רב נחמן בר יעקב (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) יהב אתרוגא מתנה לבריה – נותן את האתרוג מתנה לבנו (הגדול, שלא היתה לרב נחמן האפשרות לרכוש לו יותר מאתרוג אחד). אמר ליה: – אמר לו (לבנו): לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו (בקטע גניזה ובירושלמי גיטין: 'תחזירהו') לי – שנתן לו את האתרוג על מנת להחזיר אותו לאחר שיזכה בו וייצא בו ידי חובת המצווה, שמתנה זו היא מתנה גמורה אם קיים המקבל את התנאי (פשוטה של לשון זו משמעה, שנתן לו על מנת להחזיר, שוודאי לא היה רוצה לתלות את החזרת האתרוג ברצון בנו, כשהאתרוגים היו בדוחק ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 446)).
מעשה זה מובא בירושלמי גיטין ב,ג. ושם אמרו: "האומר לאישה: הרי זה גיטך על מנת שתתנהו לי - פסול, על מנת שתחזירהו לי - כשר. - ולא דא היא קמייתא? - אמר רבי יוסי: לכשתרצה. אמר רבי יוסי בירבי בון: לכשתזכה בו ובמצוותו תחזירהו לי. - כהדא: תרונגייא הוון מצפצפין תמן...".
הירושלמי שם הבחין בין לשון "על מנת שתתנהו לי", שהוא נותן לה את הגט מתחילה רק לשם גירושין, כדי שתתגרש בו, ולא במתנה גמורה, לבין "על מנת שתחזירהו לי", שנתן לה במתנה גמורה, אך בתנאי שתחזור ותקנה לו ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 446).
נראה שצריך לומר בירושלמי שם בדברי רבי יוסי בירבי בון 'לכשתזכה' ולא יותר, והמילים שאחרי כן הן העתקה בטעות מדברי רב נחמן בר יעקב בעניין האתרוגים. ונחלקו האמוראים בירושלמי שם ב"על מנת שתחזירהו לי", שלרבי יוסי תלה הבעל את החזרת הגט ברצון האישה ולא התנה את הגט בהחזרתו, ולרבי יוסי בירבי בון התנה הבעל את הגט בהחזרתו לאחר שתזכה בו, שמתנה זו היא מתנה גמורה אם קיימה האישה את התנאי (ב"תוספתא כפשוטה" מועד ב עמודים 866-867 ונשים ג עמוד 805 פירש את הירושלמי שם וכאן בדרך אחרת).
בתוספתא סוכה ב,יא שנו: יום טוב הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה.
מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה ולא היה עימהם לולב, ולקח רבן גמליאל לולב בדינר זהב, וכיוון שיצא בו ידי חובתו נתנו במתנה גמורה לחבירו עד שיצאו כולם ידי חובתם, ואחר כך החזירוהו לו.
התוספתא אינה באה למעט מתנה על מנת להחזיר, שמתנה על מנת להחזיר היא מתנה גמורה אם קיים המקבל את התנאי.
בבבלי סוכה מא,ב אמרו: תנו רבנן: ...אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באים בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו (קנאו) באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו (ידי חובה), ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו לרבי עקיבא במתנה, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל.
למה לי למימר "החזירו לרבן גמליאל"? - מילתא אגב אורחיה קא משמע לן: מתנה על מנת להחזיר - שמה מתנה (אף על פי שמַתְנה מראש שמתנה זו תוחזר, כיוון שנותן אותה לפי שעה במתנה, הרי זו מתנה גמורה). כי הא דאמר רבא: האומר לחבירו: "הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי", נטלו ויצא בו, החזירו - יצא, לא החזירו - לא יצא (שכיוון שלא קיים את התנאי, נמצא שלא היתה לו זכות במתנה).
• • •