משנה
נשים ועבדים – עבדים גויים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקטנים פטורין מן הסוכה – מישיבה בסוכה בחג הסוכות.
כל קטן שאינו צריך לאמו – שתטפל בו, - חייב בסוכה – חייב מן התורה במצוות ישיבה בסוכה.
מעשה שילדה כלתו של שמי הזקן (מחכמי הזוגות), ופיחת את המעזיבה – הוריד חלק משכבת הטיט שעל הגג מעל מיטת כלתו, וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן – התינוק שנולד לכלתו, שלדעת שמיי כל קטן חייב בסוכה מן התורה, אפילו קטן המוטל בעריסה שצריך תמיד לאימו.
ההלכה הקדומה לא הכירה כלל גיל מסוים כגיל מחייב ביחס למצוות האמורות בתורה.
לדעת שמאי הזקן, המייצג את ההלכה הקדומה, אפילו קטן המוטל בעריסה, שזקוק תמיד לאימו, חייב לשבת (לשכב) בסוכה מן התורה.
אכן, כך שנינו בספרא "אמור" פרשה יב על הכתוב "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג,מב): "כל האזרח" - לרבות את הקטנים. שיטת הספרא כשמאי הזקן, הסובר שגם קטן בן יומו חייב בסוכה מן התורה, ולא משום חינוך.
נראה שגם לדעת תנא קמא קטן חייב בסוכה מן התורה. אלא שלתנא קמא יש להבדיל בין קטן שצריך לאימו, שהוא פטור מן הסוכה, לבין קטן שאינו צריך לאימו, שהוא חייב בסוכה מן התורה.
הבבלי סוכה כח,ב מעיר על הסתירה שבין הספרא, הדורש "'כל' - לרבות את הקטנים", למשנתנו, הקובעת שקטן פטור מן הסוכה. והתלמוד מתרץ, שמשנתנו עוסקת בקטן שלא הגיע לחינוך, ואילו הספרא דן בקטן שהגיע לחינוך, וקרא אסמכתא בעלמא.
אולם דומה שהסוגיה הסתמית בסוכה שם איננה אלא העברה מחגיגה ד,א. שהרי תשובה לסתירה מצויה במשנה גופה, המבחינה בין קטן הזקוק לאימו, שהוא פטור מן הסוכה, לקטן שאינו צריך לאימו, שהוא חייב בסוכה. לפי זה אין כל צורך לומר, שמדרש הכתוב "לרבות את קטנים" הוא אסמכתא בעלמא, ואין כל הכרח לפרש שחיוב קטן בסוכה הוא מדרבנן. אפשר שהספרא דן בקטן שאינו צריך לאימו, ומשנתנו עוסקת בקטן שצריך לאמו. בכל אופן, ההלכה הקדומה המשתקפת בדברי שמאי הזקן ובמשנתנו היתה סבורה, שגם קטן שהוא למטה מגיל שלוש עשרה חייב בסוכה מן התורה ("בן שלוש עשרה למצוות?", "פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמודים 22-23).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "קטנים פטורין מו הסוכה".
שואלים: אי זהו קטן – שהוא פטור מן הסוכה?
ומשיבים תשובה אחת: דבית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמרין: – (החכמים) של בית רבי ינאי אומרים: כל שהוא צריך לאמו שתקנחנו (תנגב אותו, תנקה אותו) – לאחר שעשה את צרכיו, ואינו יכול לקנח את עצמו.
ומשיבים תשובה שנייה: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: כל שהוא ניעור (מתעורר) משנתו וקורא: אימא – עד שהיא באה אליו.
ומציעים ברייתא: תני – שונה רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): קטן שאינו צריך לאמו - חייב בסוכה ויוצא בעירובה של אמו – צריכים לערב בשבילו עירוב תחומים ולזַכּות לו, ואם אימו עירבה בשבילו למקום אחד ואביו עירב בשבילו למקום אחר, הוא יוצא בעירוב שעירבה עליו אימו, ולא בעירוב שעירב עליו אביו.
בתוספתא עירובין ו,יב שנו: קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אימו (בעירוב שעירבה אימו לעצמה, שאין צריכים לערב עליו כלל).
ושם חגיגה א,ב שנו: קטן (שאינו צריך לאימו) יוצא בעירוב אימו (בעירוב שעירבה עליו, שצריכים לערב עליו) וחייב בסוכה.
התוספתא בחגיגה היא הברייתא ששונה רבי הושעיה בירושלמי ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי סוכה כח,ב אמרו: "קטן שאינו צריך לאימו" כו'. - היכי דמי קטן שאינו צריך לאימו? - אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה ואין אימו מקנחתו (שיכול לקנח את עצמו). רבי שמעון בן לקיש אמר: כל שניעור משנתו ואינו קורא: "אימא" / "אימא, אימא". - גדולים נמי קרו! - אלא כל שניעור משנתו ואינו קורא: "אימא, אימא" (שאינו מוסיף לקרוא עד שתבוא אימו) / לא קשיא, הא דקרי ושתיק, והא דקרי ולא שתיק.
בבבלי: אי זהו קטן שאינו צריך לאימו שהוא חייב בסוכה? - דבי רבי ינאי ורבי שמעון בן לקיש. ובירושלמי: אי זהו קטן שהוא פטור מן הסוכה? - דבי רבי ינאי ורבי יוחנן.
בעוד שבירושלמי הגדירו אמוראים את הקטן הפטור בחלק הראשון במשנה, בבבלי ניסחו את הגדרות האמוראים האלה (בחילוף רבי שמעון בן לקיש - רבי יוחנן) על הקטן החייב בחלק השני במשנה. עולה על הדעת, שהמשנה בצורתה המקורית לא שנתה כלל את החלק השני: "כל קטן שאינו צריך לאמו - חייב בסוכה", והוא הוכנס למשנה על פי הברייתא ששנה רבי הושעיה. דבי רבי ינאי ורבי יוחנן פירשו, כפי שהובא בירושלמי, את החלק הראשון: קטן הפטור מן הסוכה, אלא שבבבלי, לאחר שכבר היה לפניהם החלק השני במשנה, פירשו את לשונו: "שאינו צריך לאמו", ועל זה הביא בעל הסוגיה הבבלית את הגדרות דבי רבי ינאי ורבי יוחנן בניסוח שלילי על קטן שאינו צריך לאימו ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 412).
• • •