משנה
רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לוכל (לאכול) בסוכה – בשבעת ימי החג, אחת ביום ואחת בלילה – שתי סעודות בכל יום (הלשון 'אחת ביום ואחת בלילה' באה בשל הכלל 'כל הקצר קודם', כמו הלשון 'בין ביום ובין בלילה', אף שהסדר הפוך, שהלילה קודם ליום). וחכמים אומרים: אין לדבר קיצבה (שיעור מסוים ומוגדר) – אין קיצבה לסעודות שאדם אוכל בסוכה, חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד – שבלילה הראשון הוא חייב לאכול סעודה בסוכה.
ועוד אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון – של חג הסוכות, משלים (ממלא את החסר) בלילי יום טוב האחרון – יאכל סעודה נוספת בליל היום השמיני של החג כדי להשלים את הסעודה שלא אכל בליל היום הראשון של החג, אף על פי שאוכל אותה חוץ לסוכה. וחכמים אומרים: אין לדבר תשלומין (השלמה) – אין יכולת להשלים את סעודת החובה של ליל היום הראשון של החג, ועל זה נאמר: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קוהלת א,טו) – אם יש דבר מעוקם, אין ביד אדם ליישרו, ואם יש דבר שהוא חסר, אין ביד אדם למלא את החסרון ("לתקון" - להיות מתוקן. "להימנות" - לעשות שהוא ייספר, כי הוא חסר).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לוכל בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קיצבה, חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד".
מסבירים את טעמו של רבי אליעזר: מה טעמא דרבי ליעזר? – מה הטעם (המקור) של רבי אליעזר? - נאמר כאן – בפרשת חג הסוכות: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג,מב) – אתם חייבים לדור בסוכה בשבעת ימי החג, ונאמר להלן – בפרשת ימי המילואים: "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא ח,לה) – אהרן ובניו הכוהנים נצטוו לשהות בחצר המשכן ביום ובלילה בשבעת ימי המילואים. מה ישיבה שנאמר להלן - עשה בה את הלילות כימים – דינם של הלילות ודינם של הימים שווים, אף ישיבה שנאמר כאן - נעשה בה את הלילות כימים – דינם של הלילות ודינם של הימים שווים. רבי אליעזר לומד מגזירה שווה זו שחובה לקיים את מצוות הישיבה בסוכה בכל יום ובכל לילה בשבעת ימי החג, וכיוון שהישיבה בסוכה כוללת אכילת סעודה, לכן חייב אדם לאכול סעודה בסוכה בכל יום ובכל לילה בשבעת ימי החג.
ומסבירים את טעמם של חכמים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי): נאמר "חֲמִשָּׁה עָשָׂר" בפסח – בפרשת חג המצות: "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה'" (ויקרא כג,ו), ונאמר "חֲמִשָּׁה עָשָׂר" בחג – בפרשת חג הסוכות: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'" (ויקרא כג,לד). מה "חֲמִשָּׁה עָשָׂר" שנאמר בפסח - לילה הראשון חובה – חייב אדם לאכול מצה, ושאר כל הימים רשות – אינו חייב לאכול מצה (אבל מצווה לאכול מצה), אף על פי שמלשון הכתובים בתורה בעניין חובת אכילת מצה משמע ששבעת הימים של חג המצות שווים, אף "חֲמִשָּׁה עָשָׂר" שנאמר בחג - לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות – חכמים לומדים בגזירה שווה שחייב אדם לאכול סעודה בסוכה רק בליל היום הראשון של החג, אבל בשאר הימים של החג אינו חייב לאכול סעודה בסוכה (אבל מצווה לאכול סעודה בסוכה), אף על פי שמלשון הכתובים בתורה בעניין חובת הישיבה בסוכה משמע ששבעת הימים של חג הסוכות שווים (הבבלי והירושלמי נחלקו בכמה מקומות בעניין רשות וחובה. בבבלי, רשות היא רשות ואינה מצווה, וחובה אינה אלא מצווה בלבד. ואילו בירושלמי, רשות היא מצווה, וחובה היא חובה ואינה מצווה בלבד).
ומציעים שאלה (על טעמם של חכמים): חברייא בעיי: – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) שואלים (מקשים או מסתפקים): אומ' (צריך לומר: 'או'. נראה ש'או' השתבש ל-'או'' ול-'אומ'') מה להלן – בפסח, - עד שייכנסו (נראה שצריך לומר כאן ובסמוך: 'כדי שייכנס', כמו בברייתא שהבאנו להלן שהיא המקור ללשון זו. 'עד' הוא אשגרה מהשאלה הדומה להלן) למצה בתאוה (בתשוקה) – לא יתחיל אדם לאכול בערב פסח עד שתחשך (משנה פסחים י,א), כדי שיאכל מצה בלילה בתשוקת אכילה בשל היותו רעב, וכא – וכאן (בחג), - עד שייכנסו לסוכה בתאוה – לא יתחיל אדם לאכול בערב החג סמוך למנחה עד שתחשך, כדי שיאכל בסוכה בלילה בתשוקת אכילה בשל היותו רעב.
ומציעים שאלה נוספת (על טעמם של חכמים): רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה או מסתפק): אי (צריך לומר: 'או') מה להלן – בפסח, - עד שיאכל כזית מצה – לא ייצא אדם ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח עד שיאכל מצה בשיעור כזית, וכא – וכאן (בחג), - עד שיאכל כזית דגן (מיני תבואה הגדלים בשיבולים, שגרגיריהם משמשים מזון לאדם, כגון: חיטה, שעורה ועוד) בסוכה – לא ייצא אדם ידי חובת ישיבת סוכה בלילה הראשון של החג עד שיאכל לחם בשיעור כזית.
ייתכן להטעים את טעמיהם של רבי אליעזר וחכמים שנחלקו בעניין חובת האכילה בסוכה, שרבי אליעזר לומד מחובת האכילה מקורבנות המילואים שנצטוו בה אהרן ובניו, וחכמים לומדים מחובת האכילה של מצה בפסח.
רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) אמר: כל שבעה חובה – חכמים סוברים שחייב אדם לאכול סעודה בסוכה בכל שבעת ימי החג ולא רק בליל היום הראשון של החג.
רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: פליגין – חלוקים (המימרות של רבי יוחנן ורבי הושעיה חלוקות זו על זו, שלרבי יוחנן לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות, ולרבי הושעיה כל שבעה חובה. ונראה שלפי רבי ברכיה, רבי יוחנן ורבי הושעיה חלוקים בדעת חכמים במשנה שאמרו "אין לדבר קיצבה", שלרבי יוחנן דעת חכמים היא שאין חובה לאכול סעודה בסוכה (אבל מצווה לאכול סעודה בסוכה) חוץ מליל היום הראשון של החג, ולרבי הושעיה דעת חכמים היא שיש חובה לאכול סעודה בסוכה בשבעת ימי החג (וטעמם כטעמו של רבי אליעזר שהובא לעיל) אך אין שיעור למספר הסעודות).
רבי אבונא (נראה שצריך לומר: 'רבי אבון', שהוא בן מחלוקתו של רבי ברכיה בכמה מקומות. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: לא פליגין – לא חלוקים (המימרות של רבי יוחנן ורבי הושעיה אינן חלוקות זו על זו. לפי רבי אבון, גם לרבי הושעיה דעת חכמים היא שאין חובה לאכול סעודה בסוכה חוץ מליל היום הראשון של החג). ומסבירים את שתי המימרות האמוראיות החולקות לכאורה באופן שלא יחלקו זו על זו (ההסבר מבוסס על אוקימתות למימרות הסותרות): מה דאמר – מה שאומר רבי יוחנן – לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות, - בשנתן דעתו (שׂם ליבו, ייחד מחשבתו) – מדובר שנתן את דעתו לכך שלילה הראשון חובה, ואכל סעודה בסוכה בלילה הראשון של החג, שאינו חייב עוד לאכול סעודה בסוכה בשאר הימים, מה דאמר – מה שאומר רבי הושעיה – כל שבעה חובה, - בשלא נתן דעתו – מדובר שלא נתן את דעתו לכך שלילה הראשון חובה, ולא אכל סעודה בסוכה בלילה הראשון של החג, שהוא חייב לאכול סעודה בסוכה באחד משאר הימים של החג, כדי להשלים את הסעודה שלא אכל בלילה הראשון.
שיטת רבי ברכיה היא שרבי הושעיה חולק על רבי יוחנן. שיטתו המנוגדת של רבי אבונא, המנסה להעמיד את רבי הושעיה כרבי יוחנן באמצעות אוקימתא, נראית כהשתקפות התקבלותה של שיטת רבי יוחנן בהמשך דורות האמוראים. מתוך כך בא הניסיון להתאים לה את שיטת רבי הושעיה, שכפשוטה חלוקה עליה ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 389, הערה 77).
בבבלי סוכה כז,א אמרו: מאי טעמא דרבי אליעזר? דאמר קרא: "בסוכות תשבו שבעת ימים" - "תשבו" כעין תדורו, מה דירה - אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה - אחת ביום ואחת בלילה.
ורבנן? - כדירה, מה דירה - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. - אי הכי, אפילו לילי יום טוב הראשון נמי! - אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן "חמישה עשר" ונאמר להלן "חמישה עשר" / נאמר "חמישה עשר" בחג המצות ונאמר "חמישה עשר" בחג הסוכות. מה להלן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות. - והתם מנלן? - אמר קרא / דכתיב: "בערב תאכלו מצות" - הכתוב קבעו חובה.
טעמו של רבי אליעזר בבבלי אינו כטעמו בירושלמי.
לפי הבבלי, לדעת חכמים שמכאן ואילך רשות, "אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל", שבבבלי רשות היא רשות ואינה מצווה.
בבבלי: רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק. ובירושלמי: רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל. גרסת הירושלמי מסתברת, כיוון שבשום מקום בתלמודים לא מסר רבי יוחנן לימוד בגזירה שווה משום רבי שמעון בן יהוצדק אלא בשם רבי ישמעאל (שלא כמו שכתב ב"שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 370, הערה 13).
מימרתו של רבי הושעיה בירושלמי אין לה זכר בבבלי.
בספרא "אמור" פרשה יב נאמר: "ימים" - אין לי ימים, לילות מניין? הריני דן, נאמר כאן שבעה ונאמר שבעה באוהל מועד ("וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים"), מה שבעה האמורים באוהל מועד עשה בהם את הלילות כימים, אף שבעה האמורים כאן נעשה בהם את הלילות כימים. - או לכה לדרך זו, נאמר כאן שבעה ונאמר שבעה בלולב, מה שבעה האמורים בלולב לא עשה בהם את הלילות כימים, אף שבעה האמורים כאן לא נעשה בהם את הלילות כימים. - נראה למי דומה, דנים שבעה שהם תדירים כל היום (מצוות סוכה) משבעה שהם תדירים כל היום (מצוות מילואים), ואל יוכיחו שבעה שבלולב שאינם תדירים כל היום. - או לכה לדרך זו, דנים שבעה שהם מנהג לדורות (מצוות סוכה) משבעה שהם מנהג לדורות (מצוות לולב), ואל יוכיחו שבעה שבאוהל מועד שאין מנהג לדורות. - תלמוד לומר: "תשבו שבעת ימים" "תשבו שבעת ימים" לגזירה שווה, מה "תשבו שבעת ימים" שנאמר באוהל מועד עשה בהם את הלילות כימים, אף "תשבו שבעת ימים" האמורים כאן נעשה בהם את הלילות כימים.
בבבלי סוכה מג,א-ב אמרו: תנו רבנן: "בסוכות תשבו שבעת ימים" - ימים ואפילו לילות. - אתה אומר ימים ואפילו לילות, או אינו אלא ימים ולא לילות! ודין הוא: נאמר כאן "ימים" ונאמר בלולב "ימים", מה להלן ימים ולא לילות, אף כאן ימים ולא לילות. או כלך לדרך זו: נאמר כאן "ימים" ונאמר במילואים "ימים", מה להלן ימים ואפילו לילות, אף כאן ימים ואפילו לילות. - נראה למי דומה: דנים דבר שמצוותו כל היום (מצוות סוכה) מדבר שמצוותו כל היום (מצוות מילואים), ואל יוכיח דבר שמצוותו שעה אחת (מצוות לולב). או כלך לדרך זו: דנים דבר שמצוותו לדורות (מצוות סוכה) מדבר שמצותו לדורות (מצוות לולב), ואל יוכיחו מילואים שאין נוהגים לדורות. - תלמוד לומר: "תשבו" "תשבו" לגזירה שווה. נאמר כאן "תשבו" ונאמר במילואים "תשבו", מה להלן ימים ואפילו לילות, אף כאן ימים ואפילו לילות.
המדרש, הלומד סוכות ממילואים בגזירה שווה שחובה לקיים את מצוות הישיבה בסוכה בכל יום ובכל לילה בשבעת ימי החג, שמובא בירושלמי כמקור לדעת רבי אליעזר במשנה כאן, מובא בבבלי על המשנה להלן ד,א כמקור לדין שסוכה מצוותה שבעה ימים ואפילו לילות.
כדי שייכנס למצה / לסוכה בתאוה
במשנה פסחים י,א שנינו: ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך.
ובירושלמי פסחים י,א אמרו: מתניתא דרבי יודה, דתני: ערב שבת מן המנחה ולמעלן לא יטעום אדם כלום עד שתחשך, כדי שייכנס לשבת בתאוה; דברי רבי יודה. רבי יוסה אומר: אוכל והולך עד שעה שהוא משלים.
• • •
מציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) בשם רבי ליעזר: מי שלא עשה סוכתו בערב הרגל – לפני חג הסוכות, - אל יעשנה ברגל – בחולו של מועד.
ומציעים קושיה מברייתא: והתני – והרי שונה בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): נפלה (הוטלה כלפי מטה) סוכתו ברגל - יקימנה ברגל! – הרי שמותר לעשות סוכה ברגל, שלא כדברי הברייתא הקודמת!
ומתרצים: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): קנס קנסוֹ רבי ליעזר שלא עשה סוכתו מערב הרגל – מי שלא עשה סוכה לפני הרגל, שוב אין מניחים לו לעשות סוכה ברגל, משום קנס. אבל אם עשה סוכה לפני הרגל אלא שנפלה ברגל, אין לקנוס אותו.
בבבלי סוכה כז,א-ב אמרו: תניא: רבי אליעזר אומר: אין עושים סוכה בחולו של מועד. וחכמים אומרים: עושים סוכה בחולו של מועד. ושווים (ומסכימים הכל), שאם נפלה - שחוזר ובונה בחולו של מועד.
מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר קרא: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" - עשה סוכה הראויה לשבעה. - ורבנן? הכי קאמר רחמנא: עשה סוכה בחג (חובת עשיית סוכה קיימת כל שבעת הימים, שאם לא עשאה - חייב לעשותה).
"ושווים, שאם נפלה - שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד". - פשיטא! - מהו דתימא: האי (שחזר ובנה) - אחריתי היא, ואינה לשבעה, קמשמע לן (שאף הוא מודה, שהיא נחשבת לאותה סוכה).
טעמו של רבי אליעזר שונה בשני התלמודים. לפי הבבלי טעמו הוא מדרש הכתוב, ולפי הירושלמי טעמו הוא משום קנס. דעת חכמים החלוקים על רבי אליעזר לא הובאה בירושלמי. בברייתא שבבבלי נאמר, שרבי אליעזר מודה שאם נפלה סוכתו ברגל - יקימנה ברגל, ואילו בירושלמי הביאו ברייתא אחרת בעניין זה.
• • •
במשנה שנינו: "ועוד אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון, משלים בלילי יום טוב האחרון".
מציעים סתירה: מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי אליעזר! (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן הוא אמר: – שם (במקום אחר - במשנתנו בראשה) הוא אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לוכל בסוכה, וכא (צריך להוסיף: 'הוא') אמר הכין?! – וכאן (במשנתנו בסופה) הוא אומר כך (שמי שלא אכל סעודה בסוכה בליל היום הראשון של החג, ישלים בליל היום השמיני של החג. הרי שרבי אליעזר מצריך השלמה לליל היום הראשון של החג בלבד. ואם כן, אין אדם חייב לאכול סעודה בסוכה אלא בליל היום הראשון של החג, שאילו היה חייב אדם לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה בשבעת ימי החג, היה לו לומר שמי שלא אכל סעודה בסוכה באחד משבעת ימי החג, ישלים בליל היום השמיני של החג)?!
ומתרצים: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): למצוה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'למצה' ומגיה תיקן 'למצוה') הושווה (הושבה (חילוף ב - ו)) – משנתנו בראשה הוסבה ונאמרה רק לעניין מצווה, שלכתחילה אדם חייב לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה בשבעת ימי החג. אבל מי שלא אכל סעודה בסוכה באחד משבעת ימי החג, אינו משלים בליל היום השמיני של החג את הסעודה שלא אכל אלא אם לא אכל בליל היום הראשון של החג, שרק בסעודת הלילה הראשון יש חובת השלמה.
בבבלי סוכה כז,א אמרו: "ועוד אמר רבי אליעזר...". - והא אמר רבי אליעזר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה! - אמר בירא אמר רב אמי: חזר בו רבי אליעזר (זאת אומרת: שני תנאים שנו את המשנה, וסיפא "ועוד אמר רבי אליעזר" תנא אחר הוא, וכיוצא בו במקומות אחרים ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 250)).
גם הבבלי העלה סתירה בין שיטת רבי אליעזר בראש המשנה לשיטתו בסופה, אך לא הסביר את טיבה של הסתירה. רוב הראשונים פירשו את הסתירה בבבלי כמו פירושה של הסתירה בירושלמי.
• • •