משנה
העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות – האילנות משמשים דפנות לסוכה, - כשירה.
שלוחי מצוה – ההולכים ממקום למקום בשליחות למטרות ציבוריות של מצווה, פטורין מן הסוכה – לפי שמותר ואף חובה לקיים מצווה, למרות שבעקבות כך לא תהיה יכולת לקיים מצווה אחרת התלויה בזמן מסוים ("העוסק במצוה פטור מן המצוה - שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה", "משלב" מ, עמוד 57).
חולין ומשמשיהן (משרתיהם, עוזריהם) – של החולים, פטורין מן הסוכה.
אוכלין ושותין עראי (באופן זמני, לא בקביעות) חוץ לסוכה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה".
מספרים: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אזל לעייני טב – הלך לעין טב (יישוב ביהודה, בסביבות לוד, בצידה הדרומי, שבו היו יושבים בית דין, שקיבלו עדים וקידשו את החודשים, וממנו היו מודיעים על כך לכל ישראל), לסימנה – לסימן (לקידוש החודש). מי אתי צהא גו איסרטא – משבא (כשחזר מעין טב) צמא (היה צמא) בדרך, ולא קביל עלוי מיטעום כלום – ולא קיבל עליו לטעום כלום (סירב לאכול דבר כל שהוא), עד דעל ליה למטללתיה (צריך לומר: 'למטלתיה') דרבי יוחנן ספרה דגופתא – עד שנכנס לו לסוכתו של רבי יוחנן הסופר (סופר מתעסק בקריאת התורה בבית הכנסת ועוסק בכתיבת גיטין, שטרות, דברי דיינים בדין וספרי תורה) של גופתא (יישוב בגליל התחתון סמוך לציפורי. - רב חונה החמיר על עצמו, אף על פי שהיה שליח מצווה והיה פטור מן הסוכה, ואף על פי שאוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה. - אפשר שרבי יוחנן ספרא דגופתא שנזכר כאן הוא רבי יונתן ספרא דגופתא שנזכר בירושלמי מגילה ג,ו, כי השמות יוחנן ויונתן מתחלפים בכמה מקומות).
"סימנא" הוא הסימן שבאמצעותו הודיעו שלוחי הנשיא לנשיא שקידשו את החודש, וזה הפך למונח המשמש לציון מעשה קידוש החודש בכללותו ("הגליל בתקופת המשנה", עמוד 126, הערה 64).
רב חונה מן הדור הרביעי לאמוראים נשלח מטבריה לעין טב לקדש את החודש, וכשחזר מעין טב, לא חזר מיד לטבריה, אלא האריך בדרכו ועסק בצורכי ציבור, ובתוך חול המועד של חג הסוכות עדיין היה בדרכו, וכשליח מצווה היה פטור מן הסוכה, אולם הוא החמיר על עצמו ולא טעם כלום עד שהגיע לסוכתו של רבי יוחנן הסופר בגופתא הסמוכה לציפורי ("המקומות לקידוש חודשים ולעיבור השנה בארץ לאחר החורבן", "תרביץ" לה, עמודים 36-37; "ארץ ישראל וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד", עמודים 40-41; "המקומות לקידוש חודשים ולעיבור השנה בארץ לאחר החורבן", "בימי הבית ובימי המשנה", עמודים 256-257).
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה
מי הם "שלוחי מצווה"? אם הכוונה היא באופן כללי לאנשים העוסקים במצווה, למה לא נאמר "העוסקים במצווה פטורים מן הסוכה"? במקורות תנאיים ואמוראיים בארץ ישראל, הביטוי "שלוחי מצווה" מוזכר רק בהקשר שלנו (במשנה ובצורה זהה בתוספתא סוכה). אין מקור קדום המפרש את משמעותו, אך נראה שנוכל להבינו בעזרת ברייתא אחת המופיעה בבבלי ובירושלמי: "תני: מעשה ברבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה שהיו באים בספינה, ועשה לו רבי עקיבה סוכה בראש הספינה, ובאת הרוח והפריחתה. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבה, איה סוכתך?" (ירושלמי סוכה ב,ג).
רבי עקיבא עשה סוכה בראש הספינה. לעומת זאת, נראה שרבי אלעזר בן עזריה (ולפי הבבלי: רבן גמליאל), שגם הוא היה בספינה, לא עשה סוכה, ואף לגלג על מעשהו של רבי עקיבא. ככל הנראה, רבי אלעזר בן עזריה (או רבן גמליאל) סבר שבנסיבות הקיימות הוא פטור מסוכה. מסתבר שלדעתו, עצם הימצאותו על הספינה (שלדעתו לא ניתן לקיים בה מצוות סוכה כהלכתה) פוטרת אותו מישיבה בסוכה.
אנו פוגשים כאן חכמים חשובים הנמצאים בספינה בחג הסוכות. לא מצוינת הסיבה להיותם בספינה, אולם לא סביר שהם הפליגו לשייט להנאתם או שמדובר על הפלגה לצורך עסקים. על פי מקורות נוספים אנו יודעים על מוסד של שליחי הנשיא לארצות הגולה. רבן גמליאל חידש קשרים אלו עם הגולה, ובימיו נשלחו חכמים חשובים לגלויות שונות.
מהתיאורים שבמקורות עולה שמדובר בשליחות למטרות ציבוריות של מצווה, בלשון התנאים "עסוקים בצורכי ציבור" (תוספתא ברכות א,ב). מהמקורות נראה שמותר לצאת למשימה כזו, אף שבעקבות כך האדם יימצא במצב שבו לא יוכל לקיים את מצוות סוכה, כגון שיהיה בספינה או בדרך. מסתבר שאנשים שיצאו למשימות כאלה הם הם שלוחי מצווה הנזכרים במשנה. לפי המשנה, אנשים אלו פטורים מסוכה, ואין אומרים להם לדחות את שליחותם עד לאחר חג הסוכות. בהתאם לכך, גם רבי אלעזר בן עזריה (או רבן גמליאל) בברייתא סבר שהיותו "שליח מצווה" פוטרת אותו מן הצורך לדאוג לסוכה ("העוסק במצוה פטור מן המצוה - שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה", "משלב" מ, עמודים 54-55).
בבבלי סוכה כו,א אמרו: תנו רבנן: הולכי לדבר מצווה - פטורים (מן הסוכה) בין ביום ובין בלילה.
כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי / מיקלעי בשבתא דריגלא לבי ריש גלותא / כי הוו אזלי לרגלא, הוו קא גני ארקתא דנהרא (היו ישינים על שפת הנהר, ולא בסוכה), אמרי: שלוחי מצוה אנן ופטירינן (ממצוות סוכה).
ההלכה שבברייתא בבבלי אין לה מקבילה בתוספתא או בירושלמי. הליכה לדבר מצווה היא הליכה לבקר חולים ולנחם אבלים ולקבור מתים ולגמול חסדים ולכל דבר שיש בו צד מצווה, ולא רק הליכה לעסוק בצורכי ציבור. לפי הבבלי, הולכי לדבר מצווה נחשבים שלוחי מצווה ופטורים מן הסוכה.
המעשה ברב חסדא ורבה בר רב הונא, וכן המעשים להלן בסוגיה, מלמדים שבבבל לא נהגו להחמיר אצל הפטורים מן הסוכה, ואף ראשי הדור לא החמירו על עצמם ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 388).
הולכי דרכים
בתוספתא סוכה ב,ג שנו: הולכי דרכים (לדבר הרשות) - פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה.
בבבלי סוכה כו,א אמרו: תנו רבנן: הולכי דרכים ביום - פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה - פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום.
בירושלמי לא הובאה ברייתא בעניין הולכי דרכים. ברם, בירושלמי להלן הובאה ברייתא בעניין שומרי העיר, וכיוון שדינם של הולכי דרכים ודינם של שומרי העיר שווים, הרי שהירושלמי מסכים לדין ששנו בעניין הולכי דרכים.
• • •
במשנה שנינו: "חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה".
מרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי מנא: לא סוף דבר חולין של סכנה (חשש או אפשרות של אסון) – הדין בחולים ומשמשיהם נכון לא רק במקרה שהחולים במצב העלול לגרום מוות, אלא אפילו חולין שאינן של סכנה – גם במקרה שהחולים אינם במצב העלול לגרום מוות, אלא הם חשים כאב בראשם או בעיניהם, - הם ומשמשיהם פטורים מן הסוכה.
ומציעים ברייתא (המביאה מעשה הלכתי): תני: – שונה (התנא): אמר רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): מעשה שהייתי חושש (חש כאב) עיניי בקיסרין (עיר על חוף ים התיכון) – בחג הסוכות, והתיר לי רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) ברבי (=ביר רבי - אדם חשוב. כך קרא רבן שמעון בן גמליאל לרבי יוסי בכמה מקומות) לי ולכל משמשיי לישן חוץ לסוכה – מכאן ראיה שאפילו חולים שאינם של סכנה ומשמשיהם פטורים מן הסוכה (רבן שמעון בן גמליאל לא התיר לעצמו לישון מחוץ לסוכה, שלא רצה ליצור את הרושם שהוא מתייחס להלכה בהתאם לנוחותו האישית ("הגליל בתקופת המשנה", עמוד 26, הערה 38)).
בתוספתא סוכה ב,ב שנו: חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה (פסקה ממשנתנו), ולא חולה מסוכן, אלא אפילו החושש בראשו והחושש בעיניו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה וחשתי בעיניי בקיסרין, והתיר לי רבי יוסי ברבי לישן אני ושמשי חוץ לסוכה.
בבבלי סוכה כו,א אמרו: תנו רבנן: חולה שאמרו - לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בעיניו, ואפילו חש בראשו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיניי בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה.
דברי רבי מנא בירושלמי הם דברי הברייתא בתוספתא ובבבלי.
רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: שושבינין (ידידים של החתן המלווים אותו לחופה (מקור המילה באכדית)) וכל בני חופה (המשתתפים בשמחת החתונה) פטורין מן הסוכה – כל שבעת ימי משתה החתונה, שהם אוכלים ושותים כל הסעודות עם החתן בבית החופה (חופה היא אוהל או חדר שבו היו מתייחדים החתן והכלה בשבעת ימי המשתה).
בבבלי סוכה כה,ב אמרו: אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: חתן וכל השושבינים וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעה.
מאי טעמא? משום דבעו למיחדי (לשמוח). - וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה! - אין שמחה (של חתונה) אלא בחופה. - וליכלו בסוכה וליחדו בחופה! - אין שמחה אלא במקום סעודה (וכיוון שצריכים לשמוח בחופה, צריכים הם גם לאכול שם את סעודתם). - וליעבדו חופה בסוכה! - אביי אמר: משום ייחוד (אין עושים כך שמא יזדמן שתישאר הכלה עם אדם זר בסוכה, ויעברו על האיסור להתייחד עם אשת איש). ורבא אמר: משום צער חתן (שהסוכה אינה סגורה מכל צד, ולא יוכל החתן להיות ביחידות עם כלתו, וייגרם לו צער).
אמר רבי זירא: אנא אכלי בסוכה וחדי בחופה, וכל שכן דחדי ליבאי, דקא עבידנא תרתי (גם חתונה וגם מצוות סוכה).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה – שבלילה הם הולכים לביתם. שומרי העיר בלילה פטורים מן הסוכה בלילה וחייבין ביום – שהרי אין הם עובדים ביום. שומרי העיר ביום ובלילה – יש להניח שהכוונה ליחידה המוצבת בכוננות או בתצפית ("מערכת הביטחון הפנימי בעיר היהודית בתקופת המשנה והתלמוד", "קתדרה" 22, עמוד 44), פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, ששומרי העיר פטורים מן הסוכה בזמן ששומרים בו), - בשומרי גייסות (יחידה מיוחדת בכוננות קבועה או בתצפית שנועדה ללחימה בגייסות (כנופיות שודדים) (שם)) – במקרה שהשומרים מגינים על אנשי העיר מפני אויבים, והם סובבים בעיר ואינם נמצאים במקום קבוע, אבל בשומרי ממון (כסף, רכוש) – במקרה שהשומרים מגינים על ממון העיר מפני גנבים, - עשו אותן כשומרי גַנּות (גנים, מקומות גידול עצי פרי) ופרדיסין (גני עצי פרי) – דינם כשומרי גנות ופרדסים, שהם שומרים על הפירות מפני גנבים, שהם חייבים בסוכה בזמן ששומרים בו, מפני שהם נמצאים במקום קבוע ויכולים לעשות סוכה במקום שמירתם.
בתוספתא סוכה ב,ג שנו: שומרי העיר ביום - פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. שומרי העיר בלילה - פטורים בלילה וחייבים ביום. שומרי העיר בין ביום ובין בלילה - פטורים בין ביום ובין בלילה. שומרי גנות ופרדסים - פטורים בלילה וחייבים ביום / פטורים בין ביום בין בלילה.
בבבלי סוכה כו,א אמרו: תנו רבנן: שומרי העיר ביום - פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. שומרי העיר בלילה - פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום. שומרי גנות ופרדסים - פטורים בין ביום בין בלילה.
וליעבדי סוכה התם (במקום ששומרים בו) וליתבו! (ומדוע שומרי גנות פטורים מן הסוכה?) - אביי אמר: "תשבו" כעין תדורו (וכיוון שאין השומר יכול לעשות במקום שמירתו סוכה הראויה לדירה גמורה, אין המצווה חלה עליו). רבא אמר: פרצה קוראה לגנב (אם יעשה לו השומר מקום קבוע לשבת בו, יגנבו הגנבים ממקום אחר).
התלמודים חלוקים בעניין שומרי גנות ופרדסים. ובתוספתא יש שני נוסחים בעניין זה.
ומספרים: אבודמא מלחא – המַלָּח (משיט ספינה או סוחר מֶלַח) הוה דמך קומי חנותיה – היה ישן (בלילה) לפני חנותו (כדי לשמור על חנותו). עבר – עבר (ליד החנות) רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר ליה – אמר לו (לאבודמא): איזיל דמוך גו מטללתך (צריך לומר: 'מטלתך', וכן להלן) – לֵךְ שַׁן בתוך סוכתך (שתעשה לפני חנותך)! (משום ששומרי ממון חייבים בסוכה שהם עושים במקום שמירתם בין ביום ובין בלילה, כאמור לעיל).
ומספרים עוד: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) הוה שושביניה ד- – היה שושבינו (מלווה החתן (מקור המילה באכדית)) של רבי יעקב בר יפליטי. אתא שאיל – בא ושאל לרבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – האם הוא פטור מן הסוכה כמו שאמר רבי בא בר זבדא לעיל?. אמר ליה – אמר לו (לרבי מנא): איזיל דמוך גו מטללתך – לֵךְ שַׁן בתוך סוכתך! (משום שהשושבינים פטורים רק מאכילה ושתייה בסוכה אבל הם חייבים בשינה בסוכה שבבתיהם, שכן השושבינים אוכלים ושותים עם החתן בחופה, אבל הם חוזרים לבתיהם לעת השינה).
ומספרים עוד: רבי יצחק בר מריון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה שושביניה דחד בר נש – היה שושבינו של אדם אחד. שאיל – שאל לרבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) – האם הוא פטור מן הסוכה?. אמר ליה – אמר לו (לרבי יצחק בר מריון): איזיל דמוך גו מטללתך – לֵךְ שַׁן בתוך סוכתך!.
ומביאים ברייתא: מעשה שהלך רבי אילעאי (תנא בדור השלישי) אצל רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) בלוד (עיר במישור החוף) – בחג (ללמוד תורה אצלו או לשאול מפיו דבר הלכה). אמר ליה – אמר לו: א(ף)[ין] את (אתה) משובתי הרגל?! – וכי אין אתה ממי שמבלים את ימי החג בביתם בחוג משפחתם?! והלא אמרו שאין שבחו של תלמיד חכמים (תלמיד של חכמים - כינוי לאדם למדן, בקי בתורה) להיות מניח (עוזב) את ביתו ברגל והולך לו – למקום אחר ושוהה שם ואינו חוזר לביתו!
ומציעים מעשה (המתקשר מצד תוכנו עם האמור לפניו): כהדא: – כמו זאת (המעשה): רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) סליק לגזורה ד- – עלה (הלך) למילה (לסעודת ברית המילה) של רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ולא קביל עלוי מיטעום כלום – ולא קיבל עליו (רבי זעורה) לטעום כלום (סירב לאכול דבר כל שהוא בסעודה).
ומסתפקים למה נהג רבי זעורה כך: אִין משום דלא הוה עיסקיה טעם כלום עד יפני מוסף – אם משום שלא היה עסקו (טבעו) לטעום כלום עד שיסתיים מוסף (עד הסוף של תפילת המוספים, שסעודת הברית היתה ברגל שיש בו מוסף, והיתה קודם שהתפלל תפילת המוספים), - (ו)לא ידעין – לא יודעים (האם משום כך לא טעם רבי זעורה כלום). ואִין משום – ואם משום שאין שבחו של תלמיד חכמים להיות מניח את ביתו ברגל (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'והולך לו') – ואוכל חוץ לביתו, אף על פי שחוזר באותו יום לביתו לאכול עם בני ביתו (בזה החמיר רבי זעורה על עצמו יותר ממה שאמר רבי אליעזר לעיל), - (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף בטעות 'בהדין') לא ידעין – לא יודעים (האם משום כך לא טעם רבי זעורה כלום) (לפי התבנית המקובלת בירושלמי, 'לא ידעין' בא אחרי כל אחד מצידי הספק, ולכן יש למחוק את הוי"ו של 'ולא ידעין', וכן יש למחוק את 'בהדין' בהגהה (או את ההגהה כולה) שנגררה בטעות על ידי המגיה מלעיל עם 'והולך לו' ('והולך לו בהדין' - 'והולך לו כהדא') ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 599)).
בתוספתא סוכה ב,א שנו: שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה (פסקה ממשנתנו), אף על פי שאמרו: אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל (מכל מקום, אם הוא שלוח מצווה - פטור מן הסוכה). מעשה ברבי אלעאי שהלך אצל רבי ליעזר ללוד, אמר לו: מה זה, אלעאי? אי אתה משובתי הרגל?! (וכי) לא אמרו: אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל, משם שנאמר: "ושמחת בחגך..." (דברים טז,יד)?! (בתמיהה)
בבבלי סוכה כז,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל (בחג), אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל?! שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל, דכתיב: "ושמחת אתה וביתך" (דברים יד) (ואם יוצא מביתו, אינו יכול לשמוח עם בני ביתו).
בתוספתא: "אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל". ובירושלמי: "אין שבחו של תלמיד חכמים להניח את ביתו ברגל". ובבבלי: "משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל". ויש הבדל בין הלשונות.
בבבלי ברכות כח,ב אמרו: אמר רב הונא: אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפילת המוספים.
לפי צד אחד של הספק בירושלמי, נהג רבי זירא שעלה מבבל כרב הונא הבבלי שהיה רבו.
• • •
במשנה שנינו: "אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה".
אמר רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): אכילה עראי – יש עראי באכילה, ולכן אוכלים עראי חוץ לסוכה, אין שינה עראי – אין עראי בשינה, ולכן אין ישינים עראי חוץ לסוכה.
ומביאים הסבר: חברייא אמרין: – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) אומרים: שכֵּן אדם משתקע בתוך שנתו – אין ישינים עראי חוץ לסוכה, מפני החשש שאדם שישן שינת עראי עשוי להמשיך ולישון שינת קבע (מה שאין כן באכילה).
ומביאים הסבר נוסף: אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שכֵּן אדם ישן קימאה (מעט) ודייו – אין ישינים עראי חוץ לסוכה, מפני שלעיתים אדם שישן שינת עראי עשויה השינה להספיק לו כאילו ישן שינת קבע (מה שאין כן באכילה).
ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות: מה נפק מן ביניהון? – מה יוצא מביניהם? ומפרטים את הנפקות: מסר שנתו לאחר – במקרה שישן שינת עראי ואמר לאדם אחר שיעיר אותו משנתו לאחר זמן קצר, כדי שלא ימשיך ויישן שינת קבע. ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי שני בני המחלוקת: על דעתהון דחבריא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'דרבנן' ומגיה תיקן 'דחבריא') – על (לפי) דעתם של החברים, מותר – במקרה זה מותר לישון עראי חוץ לסוכה, משום שלא ישתקע בתוך שנתו. על דעתיה דרבי אילא – על (לפי) דעתו של רבי אילא, אסור – גם במקרה זה אסור לישון עראי חוץ לסוכה, משום שהוא ישן קימאה ודיו.
בבבלי סוכה כו,א אמרו: תנו רבנן: אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישינים שינת עראי חוץ לסוכה.
מאי טעמא? (מה טעם ההבדל, שהרי מצוות אכילה חובה היא כמצוות שינה בסוכה?)
אמר רב יוסף: גזירה שמא יירדם (וימשיך לישון שינת קבע). - אמר ליה אביי: אלא הא דתניא: ישן אדם בתפילין שינת עראי, אבל לא שינת קבע. וניחוש / התם נמי ניחוש שמא יירדם! - אמר רב יצחק בריה דרב עילאי: במוסר שנתו לאחרים. - מתקיף ליה רב משרשיא: ערביך ערבא צריך! (מי יבטיח שאף האחר שמונה להעיר אותו לא יירדם ויישנו שניהם?) - אלא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: במניח ראשו בין ברכיו עסיקינן (שבמצב כזה אינו יכול לישון שינת קבע, אלא לנמנם בלבד).
רבא אמר: לפי שאין קבע לשינה (כל שינה נחשבת כקבע, מפני שאפילו בשינת עראי די לו).
שיטת רבי אלעזר בירושלמי עולה בקנה אחד עם זו של הברייתא שבבבלי. בין שהברייתא שימשה לו מקור, בין שהוא בא מדיוק בלשון המשנה, שבה רק אכילה בלבד ("מחקרים בתלמוד", עמוד 189).
טעמו של רב יוסף בבבלי כחברייא בירושלמי, וטעמו של רבא בבבלי כרבי אילא בירושלמי. בבבלי אמרו שבמוסר שנתו לאחרים מותר לישון עראי בתפילין לפי הטעם הראשון אך דחו, ובירושלמי אמרו שבמוסר שנתו לאחרים מותר לישון עראי חוץ לסוכה לפי הטעם הראשון. ההיתר לישון עראי לפי הטעם הראשון במניח ראשו בין ברכיו שנמסר בשם רבי יוחנן בבבלי לא נזכר בירושלמי.
• • •