משנה
העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה (אונייה, כלי שיט גדול) - כשירה, ועולין לה ביום טוב. בראש האילן או על גבי הגמל - כשירה, ואין עולין לה ביום טוב – משום שאין משתמשים באילן ובבהמה ביום טוב.
שתים בידי אדם ואחת באילן, או שתים באילן ואחת בידי אדם – אם קרקעית הסוכה נסמכת משני צדדיה על מוטות הקבועים בארץ שנעשו בידי אדם או על גג בית, ומצד שלישי היא נסמכת על אילן, או להיפך, - כשירה, ואין עולין לה ביום טוב – שהרי הסוכה נסמכת על האילן, הואיל ואילו יינטל האילן לא תהיה הסוכה יכולה לעמוד, ואין עולים באילן ביום טוב. שלש בידי אדם ואחת באילן - כשירה, ועולין לה ביום טוב – לפי שאין הסוכה נסמכת על האילן. זה הכלל: כל שיינטל האילן והיא יכולה לעמוד (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'בפני עצמה - כשירה', ואינו בכתבי היד של המשנה) – שאין הסוכה נסמכת על האילן, - עולין לה ביום טוב.
בתוספתא סוכה א,יא שנו: סיכך / המסכך על גבי עגלה שהיא גבוהה עשרה.
ברייתא זו מפרשת את משנתנו: "העושה סוכתו בראש העגלה - כשירה". ומבארת התוספתא שכוונת המשנה שסיכך על גבי דפנות העגלה שהיא גבוהה מקרקעיתה עשרה טפחים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "העושה סוכתו בראש הספינה - כשירה".
מציעים פרשנות למשנה (בהצעת שאלה ותשובה): מה אנן קיימין? – (ב)מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המשנה?) אם בנתונה בארץ – אם מדובר במקרה שעשה סוכה בראש ספינה הנמצאת ביבשה, - דברי הכל מותר – יש לדחות אפשרות זו, מפני שכלל החכמים סבורים שסוכה זו כשירה, ולא היתה המשנה צריכה להשמיענו את דינה של סוכה זו, אם במפרשׁת (מפליגה, נוסעת בים) – אם מדובר במקרה שעשה סוכה בראש ספינה המהלכת בים, - מחלוקת רבי אלעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) ורבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים)! – יש לדחות אפשרות זו, מפני שדינה של סוכה זו נתון במחלוקת תנאים (בברייתא המובאת להלן), שלרבי אלעזר בן עזריה הסוכה פסולה, ולרבי עקיבה הסוכה כשירה, ואילו מהמשנה משמע שהיא עוסקת בסוכה שהיא כשירה לדברי הכל! אלא כן אנן קיימין – (ב)כך אנחנו עומדים (עוסקים) - בנתונה באלמין (צריך לומר: 'בלמין / בלמן / בלימן'. - מקור המילה ביוונית: נמל) – מדובר במקרה שעשה סוכה בראש ספינה הנמצאת בנמל שעל חוף הים, שהספינה עומדת במים אצל החוף במקום אחד, והיתה המשנה צריכה להשמיענו שסוכה זו כשירה לדברי הכל ואין דינה כסוכה שבראש ספינה המפרשת בים שנחלקו בה תנאים.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין א,ז.
ומציעים קשר בין דברי תנאים: רבי שמעון בן כרסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) ורבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) ורבי אלעזר בן עזריה שלשתן אמרו דבר אחד – שדבר שאינו עומד במקומו מחמת עצמו, כגון בהמה, או מחמת דבר אחר, כגון רוח, אינו נחשב מחיצה או אוהל, כמפורש להלן.
רבי מאיר - דלחיים – של (משנת) לחיים, דתנינן: – ששנינו (משנה עירובין א,ז. - משנה זו באה ללמד, מה יכול לשמש בתור לחי לתיקון המבוי, ודרך אגב מובאות בה גם הלכות אחרות): "בכל עושין לחיים, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים – כל דבר שהוא גבוה עשרה טפחים או יותר, יכולים לעשותו לחי להכשר המבוי, ואפילו דבר שיש בו רוח חיים, כגון בהמה; רבי מאיר אוסר – שדבר שיש בו רוח חיים אין עושים אותו לחי, שמא יישמט ויסתלק ממקומו (ירושלמי עירובין). ומטמא משם (משום) גולל (האבן שסותמים בה את הכוך של מת בתוך המערה, וגם האבן שמניחים על קבר החפור באדמה) – דבר שיש בו רוח חיים מטמא משום גולל, אם עשו אותו גולל לקבר, שהנוגע בו טמא שבעה ימים כדין הנוגע בגולל; רבי מאיר מטהר" – שדבר שיש בו רוח חיים אינו מטמא משום גולל (וכן שנינו במשנה אהילות טו,ט: "בהמה שעשאה גולל לקבר - הנוגע בה טמא טומאת שבעה. רבי מאיר אומר: כל שיש בו רוח חיים אינו מטמא משום גולל". - הלשון 'רבי מאיר דלחיים' מתייחס לדעת רבי מאיר בעניין לחי ולא לדעתו בעניין גולל, מכיוון שמקורה של מימרה זו בירושלמי עירובין בסוגיה שעל משנת לחיים שבה נידונה דעת רבי מאיר בעניין לחי. בנוסף לכך, העיקרון ההלכתי המשותף לדעות המקושרות כאן על ידי 'אמרו דבר אחד' מתאים לדעת רבי מאיר בעניין לחי אבל אינו מתאים לדעתו בעניין גולל, שכן אפשר שרבי מאיר מטהר דבר שיש בו רוח חיים משום גולל מכיוון שבעלי חיים אינם מקבלים טומאה).
(ו)רבי יוסה - דאהילות – של (מסכת) אהילות (משנה אהילות ח,ה): (ד)"רבי יוסי אומר: הבית שבספינה - אינו מביא את הטומאה" – הבית שבראש הספינה שהיא שטה על פני המים, אם הוא מאהיל על מת ועל כלים שבספינה, אינו מביא את הטומאה על הכלים, הואיל ואין הבית שבספינה נחשב אוהל המתקיים, מפני שאינו יכול לעמוד ברוח שבים.
רבי לעזר בן עזריה - דתני: – ששונה (התנא): מעשה ברבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה שהיו באין בספינה – נוסעים באונייה, ועשה לו רבי עקיבה סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה (הטילה וזרקה אותה בכוח נשיבתה). אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבה, איה סוכתך? – כלומר, מעיקרה לא היתה זו סוכה כשירה, מפני שאינה יכולה לעמוד ברוח שבים (בירושלמי עירובין: 'היכן סוכתך', ובגיליון נכתב בידי הסופר "ס'א איה" ונמחק בידי המגיה. מילת השאלה בלשון חכמים 'היכן' הומרה בספרים אחרים ל'איה' המקראית. בקטע גניזה ("שרידי הירושלמי", עמוד 94) נכתב 'איה' כנוסח הספרים האחרים שנזכרו בגיליון המסירה שלפנינו. בירושלמי סוכה כתב סופר המסירה שלפנינו מלכתחילה 'איה', וזה המקום היחיד בירושלמי שמופיעה בו מילה השאלה 'איה'. גם בשאר ספרות חכמים נדירה היא מאוד ("לקראת הוצאה חדשה של שרידי הירושלמי", "לשוננו" עב, עמודים 280-281)) – לדעת רבי אלעזר בן עזריה, סוכה שעשאה בראש ספינה המהלכת בים - פסולה, מפני שאינה יכולה לעמוד ברוח שבים.
עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין.
'אמרו דבר אחד' תמיד מקשר בין דבריהם של שניים או שלושה חכמים שהראשון שבהם נזכר לפני כן בסוגיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 80). החכם הראשון הנזכר הוא רבי מאיר דלחיים, ומכאן שהמקבילה מקורה בעירובין, ומשם הועתקה לסוכה בשל מחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה שהוזכרה בסוכה לעיל ופורטה במקבילה.
הנוסח בכתב יד אחד של המשנה בעירובין: ''בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים; רבי מאיר אוסר. ומטמא משם גולל...', וכן הוא במשנה שבמסירה שלפנינו. הנוסח בכתב יד אחר של המשנה שם: ''בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים. רבי יוסה מטמא משם גולל...'. והנוסח בקטע גניזה של המשנה שם: 'בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים; רבי יוסי אוסר. ומטמא משום גולל...'.
לשון הירושלמי 'רבי מאיר דלחיים', המתייחס לדעת רבי מאיר בעניין לחי, מוכיח שנוסח המשנה שבפני הירושלמי היה כמו בכתב יד אחד של המשנה: ''בכל עושין לחיים... רבי מאיר אוסר', ונשמט בירושלמי בעירובין וכאן ראשה של המשנה המתייחס לרבי מאיר דלחיים, ובמקומו הובא בירושלמי המשכה של המשנה המתייחס לרבי מאיר דגולל. נוסח המשנה שבפני הירושלמי לא היה כמו בכתב יד אחר של המשנה וכמו בקטע גניזה של המשנה, שכן לפי הנוסח בשניהם אין רבי מאיר דלחיים, ועוד, שלפי הנוסח בכתב יד אחר של המשנה רבי יוסי דגולל סותר את רבי יוסי דאהילות, ולפי הנוסח בקטע גניזה של המשנה יש רבי יוסי דלחיים. נראה שבשל נוסחי המשנה שבהם אין רבי מאיר דלחיים נשמט בירושלמי בעירובין וכאן ראשה של המשנה.
בבבלי סוכה כג,א אמרו: מתניתין מני? - רבי עקיבא היא. דתניא: העושה סוכתו בראש הספינה - רבן גמליאל פוסל ורבי עקיבא מכשיר. מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באים בספינה. עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה. למחר נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך?
אמר אביי: דכולי עלמא, היכא דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה - לא כלום היא (אין זו סוכה כלל), יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה - כולי עלמא לא פליגי דכשירה. כי פליגי - ביכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים. רבן גמליאל סבר: סוכה דירת קבע בעינן, וכיוון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים - לא כלום היא. רבי עקיבא סבר: סוכה דירת עראי בעינן, וכיוון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה - כשירה.
בבבלי: רבן גמליאל ורבי עקיבא. ובירושלמי: רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא.
הבבלי מעמיד את משנתנו כרבי עקיבא. לפי הירושלמי, משנתנו לדברי הכל.
מסתבר שהמסורת הארץ ישראלית לא מסרה כלל את המחלוקת בנוסח של הלכה כללית על סוכה בראש הספינה, אלא רק מסורת של המעשה שהיו באים בספינה, וממנו הסיק בעל הסוגיה שלדעת רבי אלעזר בן עזריה סוכה שאינה עומדת ברוח שבים פסולה. אך ההלכה הכללית לא היתה מנוסחת לפני בעל הסוגיה הארץ ישראלית, שאילו כן לא היה נמנע מלהביא אותה עם ההלכות של רבי מאיר ורבי יוסי שאמרו דבר אחד.
ומכאן שהיתה קיימת רק מסורת של המעשה שהיו באים בספינה. על פי המסורת של המעשה הסיקו שנחלקו החכמים בשאלת סוכה בראש הספינה, ועל פיה ניסחו את ההלכה הכללית בצורת המחלוקת בין החכמים שבברייתא בבבלי ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 160).
לפי הירושלמי, משנתנו לדברי הכל, והיא עוסקת בנתונה בלמין, ומחלוקת החכמים היא במפרשת. ולא הבחינו בירושלמי בין יכולה לעמוד ברוח מצויה של ים ובין אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של ים, וכל שהיא מפרשת בים, שהרוח המצויה שלה חזקה מזו של יבשה, נחלקו בה החכמים.
לפי הבבלי, שהעמידו את משנתנו כרבי עקיבא, נראה שפירשו אותה במפרשת, שמעשה שהיה במפרשת היה, ומשנתנו במחלוקת היא שנויה. לפי ההעמדה של אביי במחלוקת התנאים, יש להעמיד את משנתנו ביכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של ים. אך אפשר שאביי לא העמיד את משנתנו כך ובמחלוקת, אלא העמיד את משנתנו ביכולה לעמוד ברוח מצויה של ים ודברי הכל (שם, עמודים 162-163).
בבבלי סוכה כג,א אמרו: רבי מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים - אין עושים אותו לא דופן לסוכה, ולא לחי למבוי, ולא פסים לביראות, ולא גולל לקבר. - מאי טעמא דרבי מאיר? - אביי אמר: שמא תמות (הבהמה). רבי זירא אמר: שמא תברח.
ושם כד,א אמרו: בין למאן דאמר: שמא תמות, בין למאן דאמר: שמא תברח, מדאורייתא מחיצה מעליא היא, ורבנן הוא דגזרו בה (שמא תארע תקלה). אלא מעתה, לרבי מאיר תטמא משום גולל? אלמה תנן: רבי יהודה מטמא משום גולל, ורבי מאיר מטהר! - אלא אמר רב אחא בר יעקב: קסבר רבי מאיר: כל מחיצה שעומדת ברוח (בלא חיזוק חיצוני) - אינה מחיצה. איכא דאמרי: אמר רב אחא בר יעקב: קסבר רבי מאיר: כל מחיצה שאינה עשויה בידי אדם - אינה מחיצה.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ג,ג.
אם אדם צריך ללכת בשבת חוץ לתחום לצורך מצווה, הריהו עושה בערב שבת עירוב תחומים, היינו שהוא מניח במקום מסוים בתוך תחומו או בסופו מזון שתי סעודות, ועל ידי כך הוא קונה שם שביתה בשעת כניסת השבת, שרואים את מקום הנחת העירוב כאילו הוא ביתו לשבת זו, ומותר לו ללכת בשבת מאותו מקום אלפיים אמה לכל רוח.
במשנה עירובין ג,ג שנינו: נתנו באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב.
מביאים ברייתא: נתנוֹ – אם הניח את מזון עירובו, באילן, למעלה מעשרה טפחים – יותר מעשרה טפחים מן הקרקע, - אינו עירוב, למטה מעשרה טפחים – אם נתן את עירובו באילן פחות מעשרה טפחים מן הקרקע, - עירובו עירוב ואסור לטלטלו – אסור ליטול את העירוב מן האילן בשבת, מפני שאסור להשתמש באילן בשבת, למטה משלשה – אם נתן את העירוב באילן פחות משלושה טפחים מן הקרקע, - מותר – ליטלו בשבת, משום שתוך שלושה טפחים מן הקרקע דינו כקרקע ממש (מדין לבוד), ואינו נחשב כמשתמש באילן.
ומציעים תמיהה על הברייתא: וקשיא! – ו(הדבר) קשה! (הקושיה מוסבת על דברי הברייתא: למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב ואסור לטלטלו. הקושיה מבוססת על סתירה פנימית בדברי הברייתא) אם עירובו עירוב - יהא מותר לטלטלו, ואם אסור לטלטלו - לא יהא עירובו עירוב – שכן הדין הוא שהמערב עירוב תחומים צריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד, כלומר, שיוכל לאכול את מזון עירובו בשבת במקום שהתכוון לשבות בו!
ומיישבים את התמיהה: ראוי הוא לעבור על (שלא לקיים את) השבות (כינוי לאיסור בשבת משום גזירת חכמים) ולוכל (ולאכול) – האיסור ליטול את העירוב מן האילן בשבת הוא משום שהוא משתמש באילן בשבת, שאינו אלא איסור מדברי חכמים משום שבות, אבל מכיוון שיכול הוא לעבור על השבות וליטול את העירוב בשבת ולאוכלו, הרי שהוא ועירובו במקום אחד, ולכן אין העירוב בטל.
ומציעים קושיה: מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים (שראוי הוא לעבור על השבות ולאכול), מתעורר קושי כמוצע בהמשך, אפילו למעלה מעשרה! – אף אם נתן את העירוב באילן למעלה מעשרה טפחים, יהיה עירובו עירוב, שמכיוון שיכול הוא לעבור על השבות וליטול את העירוב ולאוכלו, הרי שהוא ועירובו במקום אחד! ומדוע הברייתא אומרת שבמקרה זה אין עירובו עירוב?
ומתרצים (בהצעת פרשנות לברייתא על ידי העמדתה במקרה מסוים): רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): תיפתר – תתפרש (הברייתא), שהיתה בכרתו (במקבילה: 'כורתו' - החלק העיקרי של גזע האילן) ארבעה – שגזעו של האילן היה רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ומקום ששטחו ארבעה על ארבעה טפחים לפחות וגובהו עשרה טפחים או יותר הרי הוא רשות היחיד, ולכן במקרה שנתן את העירוב באילן למעלה מעשרה אין עירובו עירוב, כיוון שעירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבים (שהאילן עומד ברשות הרבים, ונותן העירוב התכוון לקנות שביתה תחת האילן, כמו שאומר רבי מנא להלן), ואינו יכול ליטול את העירוב בשבת מן האילן אל תחתיו שהוא שובת שם כדי לאוכלו שם, משום איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת שהוא איסור מן התורה.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי מנא: והיא שתהא רשות הרבים מקפתו מכל צד, באומר: שביתתי תחתיו – אם נתן את העירוב באילן למעלה מעשרה - אין עירובו עירוב, רק אם רשות הרבים מקיפה את האילן מכל צדדיו, ונותן העירוב התכוון לקנות שביתה תחת האילן למטה, ונמצא שעירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבים.
ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה (התנא): נתנוֹ – אם הניח את מזון עירובו, בכלכלה (טנא, סל לפירות וכיוצא בהם) ותלייו באילן – העומד ברשות הרבים, ונותן העירוב התכוון לקנות שביתה תחת האילן, אבל לא היתה כורתו של האילן ארבעה, למעלה מעשרה טפחים - אינו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב ואסור לטלטלו, למטה משלשה - מותר – נראה שנוסח הברייתא כאן הועתק בטעות מנוסח הברייתא לעיל, ברם מהירושלמי להלן מוכח שנוסח הברייתא כאן הוא כך: 'למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב ואסור לטלטלו, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב ומותר לטלטלו', וכן הגיהו ב"קורבן העדה" וב"שערי תורת ארץ ישראל". - למעלה מעשרה טפחים – יותר מעשרה טפחים מן הקרקע, - עירובו עירוב ואסור לטלטלו – שהכלכלה דינה רשות היחיד, שהיא רחבה ארבעה על ארבעה טפחים, ומאחר ויש לה מחיצות מלמעלה אנו מחשיבים את המחיצות כאילו היו יורדות ומגיעות עד לארץ, ונעשה על ידי כך עמוד שרוחבו ארבעה טפחים וגובהו עשרה טפחים שהוא רשות היחיד, וכיוון שעירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבים, אסור ליטלו בשבת, מפני שהוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, למטה מעשרה טפחים – אם נתן את העירוב בכלכלה ותלאו באילן פחות מעשרה טפחים מן הקרקע, - עירובו עירוב ומותר לטלטלו.
ומציעים תמיהה על הברייתא: וקשיא! – ו(הדבר) קשה! (הקושיה מוסבת על דברי הברייתא: למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב ואסור לטלטלו) אם עירובו עירוב - יהא מותר לטלטלו, ואם אסור לטלטלו - לא יהא עירובו עירוב – שכן הדין הוא שהמערב עירוב תחומים צריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד, כלומר, שיוכל לאכול את מזון עירובו בשבת במקום שהתכוון לשבות בו!
ומיישבים את התמיהה: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ראוי הוא להופכה ולבטל רשות היחיד שבה – האיסור ליטול את העירוב מן הכלכלה בשבת הוא משום שהכלכלה דינה רשות היחיד, מאחר ויש לה מחיצות מלמעלה, אבל מכיוון שיכול הוא להפוך את הכלכלה ולבטל רשות היחיד שבה וליטול את העירוב בשבת ולאוכלו, שכשהכלכלה הפוכה אין מחיצותיה מחיצות ואינה עוד רשות היחיד, הרי שהוא ועירובו במקום אחד, ולכן אין העירוב בטל.
ומציעים היסק: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא אמרה: – זאת אומרת: ספסל (מושב עשוי לוח מאורך על גבי רגליים לישיבה לאנשים אחדים (מקור המילה בלטינית)) שהוא נתון ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה – שדינו רשות היחיד, והניח את מזון עירובו על גבי הספסל, ונותן העירוב התכוון לקנות שביתה בצד הספסל, מכיון שהוא ראוי להופכו ולבטל רשות הרבים (צריך לומר כמו במקבילה: 'רשות היחיד') שבו (נראה שיש להוסיף כאן: 'עירובו עירוב', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". אפשר שמילים אלו נשמטו בשל הדמיון למילים שבהמשך או שנמחקו בשל ההנחה שהמילים שבהמשך הן סיום דברי רבי יוסה) – מכיוון שיכול הוא להפוך את הספסל על צידו ולבטל רשות היחיד שבו וליטול את העירוב בשבת ולאוכלו, שכשהספסל הפוך על צידו אינו גבוה אלא ארבעה ואינו עוד רשות היחיד, הרי שהוא ועירובו במקום אחד, ולכן אין העירוב בטל. כך מסיק רבי יוסי ממה שאומר רבי אחא בשם רבי חיננא.
הדא אמרה, שעירובו עירוב ומותר לטלטלו (נראה שמילים אלו יתירות, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". אפשר שמילים אלו היו כתובות על הגיליון בנוסח 'והכא את אמר עירובו עירוב ומותר לטלטלו' ובאו לתקן את הנוסח המוטעה שלהלן 'והכא את אמר עירובו עירוב ואסור לטלטלו', ונכנסו מילים אלו לגוף הירושלמי שלא במקומן תוך שינוי ל'הדא אמרה ש-' כדי להתאימן לכאן).
בתוספתא עירובין ב,יג שנו: נתנו באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו, בתוך שלושה - מותר ליטלו.
הגרסה בכתב יד אחד של התוספתא: נתנו בכלכלה ותלאה באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו; דברי רבי.
הגרסה בשני כתבי יד אחרים של התוספתא: נתנו בכלכלה ותלאה באילן, למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו, בתוך עשרה (נראה שצריך לומר: למטה מעשרה) - מותר ליטלו; דברי רבי.
הגרסה בכתב היד האחד של התוספתא מתאימה לגרסה בברייתא בירושלמי שלפנינו. ואילו הגרסה בשני כתבי היד האחרים של התוספתא מתאימה לגרסה בברייתא בבבלי ולהגהה בברייתא בירושלמי.
בבבלי עירובין לב,ב אמרו: משנה. נתנו באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב.
תלמוד. יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי ורבא בר נתן, ויתיב רב נחמן גבייהו, ויתבי וקאמרי: האי אילן דקאי היכא? אילימא דקאי ברשות היחיד - מה לי למעלה מה לי למטה? רשות היחיד עולה עד לרקיע! ואלא דקאי ברשות הרבים; דנתכוון לשבות היכא? אילימא דנתכוון לשבות למעלה (באילן) - הוא ועירובו במקום אחד הוא! (ואפילו למעלה מעשרה יהיה עירובו עירוב!) אלא נתכוון לשבות למטה (ברשות הרבים) - והא קא משתמש באילן! (ואפילו למטה מעשרה לא יהיה עירובו עירוב!) - לעולם דקאי ברשות הרבים, ונתכוון לשבות למטה, ורבי היא, דאמר: כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות (שימוש באילן בשבת אסור רק משום שבות ולא גזרו עליו בין השמשות שהוא שעת קניית העירוב, וכיוון שמותר בין השמשות ליטול את עירובו מן האילן למקום שביתתו כדי לאוכלו שם, לכן למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב).
אתמר נמי: אמר רב נחמן אמר שמואל: הכא באילן העומד ברשות הרבים עסקינן, גבוה עשרה ורחב ארבעה (שיש בו שיעור רשות היחיד), ונתכוון לשבות למטה (וכיוון שאסור בין השמשות ליטול את עירובו מן האילן למקום שביתתו כדי לאוכלו שם, שיש בכך איסור הוצאה מרשות לרשות מן התורה, לכן למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב). ורבי היא, דאמר: כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
ושם לג,א-ב אמרו: תניא: נתנו באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו, בתוך שלושה - מותר ליטלו. נתנו בכלכלה ותלאו באילן, אפילו למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו; דברי רבי.
רבי ירמיה אמר: שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה לתוך עשרה (וליטול את העירוב שבתוכה כדי לאוכלו, ולכן לדברי רבי אפילו למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב).
"נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב" - בבבלי ובירושלמי פירשו שיש באילן רוחב ארבעה טפחים והוא עומד ברשות הרבים, ונותן העירוב התכוון לקנות שביתה למטה, והרי עירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבים.
"נתנו באילן למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב" - בירושלמי פירשו: "ראוי הוא לעבור על השבות ולאכול". ובבבלי פירשו כרבי הסובר שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ("תוספתא כפשוטה").
הירושלמי הסביר את טעמו של רבי ש"ראוי הוא לעבור על השבות ולאכול". הבבלי, כנראה, אינו סובל פירוש התולה קניין עירוב באפשרות של העברה על שבות. לכן חיפש הבבלי פירוש אחר, ואמר שמשנתנו כדעת רבי שלא גזרו על שבות בין השמשות. הבבלי ייחס דעה זו לרבי כדי לפרש את דברי רבי בתוספתא. הירושלמי אינו יודע כלל מה שמייחס הבבלי לרבי ("פירוש למשנה מסכת עירובין", עמודים 72-73).
ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה סוכה ב,ג): (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא במקבילה. - על פי רוב המונח 'תמן תנינן' מציע משניות ממקומות אחרים, אולם פה ושם הוא מציע משניות מאותו הפרק ואפילו את המשנה המקומית. כאן המונח מציע את המשנה המקומית, ואפשר שהמגיה השלים את המונח על פי המקבילה, ששם השימוש במונח מתאים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 582; עמוד 584, הערה 107)) שתים בידי אדם ואחת באילן, או שתים באילן ואחת בידי אדם – אם קרקעית הסוכה נסמכת משני צדדיה על מוטות הקבועים בארץ שנעשו בידי אדם או על גג בית, ומצד שלישי היא נסמכת על אילן, או להיפך, - כשירה – הסוכה, ואין עולין לה ביום טוב – שהרי הסוכה נסמכת על האילן, הואיל ואילו יינטל האילן לא תהיה הסוכה יכולה לעמוד, ואין עולים באילן ביום טוב.
ומצביעים על סתירה בין המשנה והברייתא: הכא את אמר: – כאן (במשנה בעניין סוכה שסמך אותה באילן) אתה אומר: כשירה ואין עולין לה ביום טוב – הרי שאסור להשתמש באילן בשבת וביום טוב, והכא את אמר: – וכאן (בברייתא בעניין עירוב שנתנו בכלכלה התלויה באילן למטה מעשרה טפחים) אתה אומר: עירובו עירוב ומותר לטלטלו – הרי שמותר להשתמש באילן בשבת?! (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ואסור' כמו הנוסח המוטעה בברייתא לעיל, ומגיה מחק וכתב 'ומותר' כמו שהוא במקבילה. - לעיל כתבנו, שהמילים היתירות שבירושלמי לעיל '...עירובו עירוב ומותר לטלטלו' נכתבו על הגיליון ובאו לתקן את הנוסח המוטעה כאן '...עירובו עירוב ואסור לטלטלו' שהוא גם הנוסח כאן שכתב הסופר במסירה שלפנינו)
ומתרצים את הסתירה (בהצעת אוקימתות למקורות הסותרים): אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): כאן – בסוכה, - מלמעלן – מדובר במקרה שסמך את הסוכה באילן למעלה, שהוא משתמש באילן עצמו, כאן – בעירוב, - מלמטן (צריך לומר כמו במקבילה: 'מן הצד') – מדובר במקרה שתלה את הכלכלה באילן מן הצד, שהוא משתמש בצדדי אילן.
ומציעים מסקנות הנלמדות על דרך ההשוואה ממקור אחד לשני ולהיפך: הדא ילפה מן ההיא – זאת לומדת מן ההיא, וההיא ילפה מן הדא – וההיא לומדת מזאת. ומפרטים את המסקנות: הדא ילפה מן ההיא – זאת (הברייתא בעניין עירוב) לומדת מן ההיא (המשנה בעניין סוכה), שאם היה נתון בצידו (במקבילה: 'באיבו'. ונראה שצריך לומר: 'באוּבּו / בעוּבּו') של אילן – אם נתן את העירוב עצמו בעובו של אילן (עוֹב - חֵיק. והכוונה כאן כנראה למקום שהענף יוצא בו מן העץ), שעירובו עירוב – שהרי רוב האילנות אין בעובם ארבעה טפחים, ומותר (צריך לומר כמו במקבילה: 'ואסור') לטלטלו – מפני שהוא משתמש באילן עצמו. וההיא ילפה מן הדא – וההיא (המשנה בעניין סוכה) לומדת מזאת (הברייתא בעניין עירוב), שאם היו שתי יתידות יוצאות וסיכך על גביהן – שעשה סוכה על גבי שתי יתידות שתקע באילן, והיתידות חזקות שאפשר לסמוך עליהן את הסוכה, שהיא כשירה ועולין לה ביום טוב – מפני שהוא משתמש באילן מן הצד.
ודוחים את התירוץ לסתירה בין המשנה והברייתא: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): בין הכא בין תמן – בין כאן (ו)בין שם (גם בעירוב שנתנו בכלכלה התלויה באילן וגם בסוכה שסמך אותה באילן), מן הצד היא – בשניהם הוא משתמש באילן מן הצד, שבסוכה מדובר שסמך אותה על גבי ענפי אילן.
ומציעים תירוץ אחר עקב דחיית התירוץ הקודם: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (איך יש ליישב את הסתירה בין המשנה והברייתא, שלפי המשנה בעניין סוכה אסור להשתמש בצדדי אילן בשבת וביום טוב, ולפי הברייתא בעניין עירוב מותר להשתמש בצדדי אילן בשבת?) (פירוש 'מאי' - מהי, בחילוף אל"ף/ה"א, כלומר, מה היא) כההיא דאמר – כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ד- – של רבי שמעון בן אלעזר היא – יש להעמיד את הברייתא בעניין עירוב כתנא זה, שהוא סובר שמותר להשתמש בצדדי אילן בשבת, כאמור להלן, ואילו המשנה בעניין סוכה היא כחכמים החלוקים על תנא זה וסבורים שאסור להשתמש בצדדי אילן בשבת, ומביאים מקור לשיטת התנא הנזכר: דתני: – ששונה (התנא): רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר: מותר להשתמש על צידדי בהמה בשבת. וקובעים: היא צידדי בהמה, היא צידדי אילן – דין צדדי אילן כדין צדדי בהמה, שדינם של שני הדברים זהה, וכשם שלשיטת תנא זה מותר להשתמש בצדדי בהמה בשבת, כך מותר להשתמש בצדדי אילן בשבת.
עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין.
מקבילה זו מקורה בעירובין, ולא הועתקה לכאן אלא בשל הדיון במשנה כאן.
בתוספתא סוכה א,יג שנו: רבי שמעון בן לעזר אומר משם רבי מאיר: שתיים בידי אדם ואחת באילן - כשירה, ועולים לה ביום טוב.
לפי הירושלמי, רבי שמעון בן אלעזר סובר, שכשם שמותר להשתמש בצדדי בהמה בשבת אם אינו סומך את רוב כובדו עליה, כך מותר להשתמש בצדדי אילן בשבת אם אין רוב הכובד עליו. והתוספתא מתבארת כפשוטה, שדווקא בשתיים בידי אדם ואחת באילן מתיר רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר, משום שרוב כובד הסוכה הוא על הדפנות שנעשו בידי אדם, ומיעוטה נסמך על האילן, ודינו כמשתמש בצדדי אילן, שמותר לדעתו, אבל בשתיים באילן ואחת בידי אדם אף הוא יודה שאסור לעלות לה ביום טוב ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי שבת קנד,ב אמרו: שתיים בידי אדם ואחת באילן - כשירה, ואין עולים לה ביום טוב. - מאי לאו, דחק ביה באילן (ובתוך החקק שנוצר הכניס קורה המחזיקה את הדופן, ונמצא משתמש בצדדי האילן), דהוו להו צדדים וצדדים אסורים! - לא, דכפייה לאילן ואנח סיכוך עילוויה, דקא משתמש באילן.
בשני התלמודים, יש מי שפירש את משנתנו שאין עולים לה ביום טוב משום משתמש באילן עצמו, ויש מי שפירש משום משתמש בצדדי אילן.
ושם אמרו: אין עולים לה ביום טוב. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: עולים לה ביום טוב.
אין זו הברייתא שבתוספתא, שבבבלי רבי מאיר חולק על כל המשנה, וסובר שעולים לה ביום טוב אפילו שתיים באילן ואחת בידי אדם, שלדעתו מותר להשתמש בצדדי אילן.
• • •