משנה
הסומך (בכתבי היד של המשנה: 'הסוכך', ונראה שהוא טעות, לפי שהשורש סכ"ך משמש בהקשר לסוכה בבניין פיעל ולא בבניין קל) סוכתו לכרעי המיטה – השעין את הסכך על גבי רגלי המיטה (המיטה שלהם היתה עשויה מארבעה קרשים סביב, והיו מסרגים אותה בחבלים, ועליהם היו מציעים כרים וכסתות, ובארבע קרנותיה היו ארבע רגליים, העולים למעלה מעט משפת המיטה), - כשירה – הסוכה. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה – שאם מזיזים את המיטה ממקומה, הסכך נופל, - פסולה – הסוכה.
תלמוד
במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה - פסולה".
מביאים מחלוקת אמוראים בטעמו של רבי יהודה שפוסל.
אמר רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): משֵּׁם (משום) שאין ממעי המיטה (החלק הפנימי של המיטה) לסכך עשרה טפחים – כיוון שאין הסכך יכול לעמוד בפני עצמו בלא המיטה, מודדים את גובה הסוכה ממעי המיטה עד הסכך ולא מהקרקע עד הסכך, וכיוון שאין הסוכה גבוהה עשרה טפחים - פסולה.
אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): משֵּׁם (משום) שאין מעמידין (מציבים, מקימים) על גבי דבר טמא – כיוון שאין הסכך יכול לעמוד בפני עצמו בלא המיטה, נמצא שהוא מעמיד את כל הסכך בדבר המקבל טומאה, שמיטה מקבלת טומאה, ולכן הסוכה פסולה, שדבר המעמיד את כל הסכך דינו כסכך, ודבר המקבל טומאה פסול לסכך.
ומציעים קושיה (על רבי בא): והא תני: – והרי (התנא) שונה: מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלין (מורידים) מיטותיהן לפני חלונותיהן והיו מסככין על גביהן – מפני הצפיפות של עולי הרגלים, היו מסככים על גבי המיטות והיו ישינים על גבי המיטות ומתחתיהן, ואלו ואלו יוצאים ידי חובת סוכה! ומפרטים את דברי רבי בא כדי להקשות עליו: אין תימר: – אם תאמר (שטעמו של רבי יהודה שפוסל בסומך סוכתו על גבי כרעי המיטה): משם שאין מעמידין על גבי דבר טמא - הרי מעמידין על גבי דבר טמא – שהרי אנשי ירושלים סיככו על גבי המיטות שמקבלות טומאה! ומציעים מסקנה (בעקבות דחיית הטעם שהציע רבי אבא): הוי: – הוֹוֶה (נמצא): לית (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לא' ומגיה תיקן 'לית') טעמא דילא (=דלא. מגיה מחק וכתב 'אלא') – אין הטעם (של רבי יהודה שפוסל בסומך סוכתו על גבי כרעי המיטה) אלא משם שאין ממעי המיטה לסכך עשרה טפחים – אבל במיטות של אנשי ירושלים היו עשרה טפחים ממעי המיטה עד הסכך, ולפיכך היו סוכותיהם כשירות.
בתוספתא סוכה ב,ג שנו: מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלים מיטותיהם בחלונות שהם גבוהים עשרה טפחים ומסככים על גביהן וישנים תחתיהן (אף תחת המיטות).
בירושלמי הוכיחו מברייתא זו על שיטת רבי יהודה. ונראה שהברייתא היא רבי יהודה, והביא ראיה ממנה לשיטתו במשנה ב,א שהישן תחת המיטה יצא ידי חובתו, שכן נהגו אנשי ירושלים שסיככו על גבי המיטות וישנו גם תחת המיטות. וסובר רבי יהודה שמעי המיטה אינם מפסיקים בסוכה, ואין הבדל כלל בין ישן תחת המיטה שבסוכה ובין ישן תחת המיטה שסיכך עליה, ולרבנן לא יצא ידי חובתו, ולרבי יהודה יצא. וסובר רבי יהודה שמסתבר שהיו עשרה טפחים גם ממעי המיטה לסכך וגם ממעי המיטה לארץ, הואיל והיו עשויות מלכתחילה לישון על גביהן ומתחתיהן ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי סוכה כא,ב אמרו: מאי טעמא דרבי יהודה? - פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר: לפי שאין לה קבע (ורבי יהודה סבור שסוכה צריכה להיות כדירת קבע), וחד אמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה.
הטעם הראשון בבבלי אינו בירושלמי, והטעם השני בבבלי הוא הטעם שהציע רבי אבא בירושלמי. הטעם שהציע רבי אמי בירושלמי אינו בבבלי.
• • •