משנה
כל שבעת ימים – של חג הסוכות, עושה אדם את סוכתו קבע (דבר קבוע) ואת ביתו עראי (דבר זמני) – שיהיה עיקר דירתו בסוכה (קביעה זו מתייחסת לדרך המגורים בסוכה ולא לבניין הסוכה).
ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות – את הכלים מן הסוכה ולצאת מתוכה? משתסרח (תתקלקל ותיתן ריח רע) המִקְפָּה (תבשיל מעובה וסמיך) – שיירדו גשמים בשיעור כזה, עד שתתקלקל המקפה ממי הגשמים שנכנסו לתוכה.
מושלין אותו משל: למה הדבר דומה? – למה דומה דבר ירידת גשמים בחג, שאינו זמן גשמים בארץ ישראל? לעבד שבא למזוג (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'כוס', ואינו בכתבי היד של המשנה) – לערב יין במים ולהגישו לשתות, לקונו (בכתבי היד של המשנה: 'לקוניו') – לאדוניו שקנה אותו, ושפך הקיתון (כד (מקור המילה ביוונית)) – האדון שפך את המים שבקיתון, שממנו רצה העבד למזוג לו, על פניו – של העבד. כך הגשמים הבאים בחג שלא בעיתם סימן שאין ישיבת הסוכה רצויה לפני ה' (תרגום מונחי המשל לנמשל: העבד - עם ישראל, מזיגת הכוס - מצוות סוכה, האדון (הקונה) - ה', הקיתון שנשפך על הפנים - הגשם היורד לתוך הסוכה).
מזיגת היין נעשתה בשעת הגשתו. השותה היה מחזיק את כוסו ובה קצת יין, והשמש (המשרת) מזג לשותה מים, חמים או קרים, מקיתון שבידו של השמש ("משנת ארץ ישראל", סוכה, עמוד 121).
המשל שמשלו הוא טעם אגדי לדין שמפנים מפני הגשמים, ברם הטעם העיקרי לדין הזה הוא משום שהגשמים גורמים צער ליושבים בסוכה, ולכן שנו בירושלמי להלן, שכשם שמפנים מפני הגשמים, כך מפנים מפני השרב ומפני היתושים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "כל שבעת ימים עושה אדם את סוכתו קבע".
מביאים מדרש: כתיב: – כתוב (בפרשת חג הסוכות): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג,מב) - ואין "תשבו" אלא תדורו – כך יש לפרש את המילה "תשבו" (שהרי לא ייתכן לומר ישיבה ממש, שיישבו בסוכה שבעת ימים), שתעשו את הסוכה דירת קבע בשבעת ימי החג. ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע למילה זו: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" (דברים יא,לא) – תנחלו את הארץ ותדורו בה (פרשנות זו היא בדרך הפשט). מכאן אמרו, שיהא אוכל בסוכה ומטייל (שׂוחק, משתעשע) בסוכה ומעלה כליו – שהוא משתמש בהם לאכילה ולשתייה ולשינה ולשאר צרכיו, לסוכה – בכל שבעת ימי החג, כדרך שהוא דר בביתו (ההכנסה לסוכה קרויה העלאה, לפי שרגילים היו לעשות את הסוכות על גגותיהם).
בספרא "אמור" פרשה יב נאמר: "תשבו" - ואין "תשבו" אלא תדורו. מיכן אמרו: אוכל בסוכה, שותה בסוכה, ומטייל בסוכה, ומעלה כליו בסוכה.
בבבלי סוכה כח,ב אמרו: תנו רבנן: "תשבו" - כעין תדורו. מכאן אמרו: כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים - מעלם לסוכה, מצעות נאות - מעלן לסוכה, אוכל ושותה בסוכה, ושונה בסוכה.
הלשון בברייתא שבבבלי: "'תשבו' - כעין תדורו", שמשמעה שתשבו בסוכה באותה צורה ובאותה מידה שאתם דרים בביתכם, היא אשגרה מלשון הבבלי בכמה מקומות.
• • •
במשנה שנינו: "ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות? משתסרח המקפה".
מרחיבים את תחולת הקביעה: לא סוף דבר שתסרח – הדין שמותר לפנות נכון לא רק במקרה שירדו גשמים לתוך המקפה והתקלקלה, אלא אפילו כדי שתסרח – גם במקרה שירדו גשמים לתוך הסוכה בשיעור כזה, שאילו הביאו מקפה לסוכה וירדו הגשמים לתוך המקפה היתה מתקלקלת, מותר לפנות.
ומרחיבים עוד את תחולת הקביעה: לא סוף דבר מקפת גריסין – הדין שמותר לפנות נכון לא רק במקרה שירדו גשמים לתוך הסוכה בשיעור כזה, שאילו הביאו מקפה של גריסים לסוכה וירדו הגשמים לתוך המקפה היתה מתקלקלת, אלא אפילו מקפה של כל דבר – גם במקרה שירדו גשמים לתוך הסוכה בשיעור כזה, שאילו הביאו מקפה של כל דבר לסוכה וירדו הגשמים לתוך המקפה היתה מתקלקלת, מותר לפנות, אף שמקפה של כל דבר ממהרת להתקלקל יותר ממקפה של גריסים.
בבבלי סוכה כט,א אמרו: תנא: משתסרח המקפה של גריסים.
שמא היתה לפני בעל סוגיית הירושלמי "מקפה של גריסים" במשנה עצמה, או שנשמטה בירושלמי הברייתא המובאת בבבלי. הברייתא בבבלי ובעל הסוגיה שם לא גרסו במשנה "של גריסים" ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 367).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): כשם שמפנין – את הכלים מן הסוכה ויוצאים מתוכה, מפני הגשמים, כך מפנין מפני השרב (חום רב ויובש) ומפני היתושין – שכשיש לאדם היושב בסוכה צער שלא היה לו אילו היה יושב בביתו, מותר לו לצאת מהסוכה ולישב בביתו, שכן אדם שדר בדירה שיש לו בה צער, הולך ודר בדירה אחרת שאין לו בה צער. רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) נכנס – לסוכה, כשפסקו גשמים, ויוצא – מהסוכה, כשירדו גשמים, כל הלילה – כמה פעמים במשך כל הלילה. רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) נכנס ויוצא כל הלילה.
ומספרים: חד תלמיד מן דרבי מנא – תלמיד אחד מ(תלמידיו) של רבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) הורי לחד מן קריבוי דנשייא – הורה לאחד מקרוביו של הנשיא: יצא – מהסוכה, כשירדו גשמים, - אין מטריחין (לוחצים) עליו שיחזור – לסוכה, כשיפסקו גשמים, אלא דר בביתו.
ומקשים (כדי לדחות את הקביעה של תלמידו של רבי מנא): ולא שמיע: – ולא שמע (את הברייתא שהובאה לעיל): רבן גמליאל נכנס ויוצא כל הלילה; רבי ליעזר נכנס ויוצא כל הלילה?! (בתמיהה) – וכי הוא (תלמידו של רבי מנא) איננו מכיר את הברייתא הזאת המספרת שהתנאים הללו הטריחו על עצמם לחזור לסוכה?!
בתוספתא סוכה ב,ד שנו: היה אוכל בסוכה וירדו עליו גשמים ועמד והלך לו, אף על פי שפסקו גשמים אין מחייבים אותו לחזור, עד שיגמור. היה ישן בסוכה וירדו עליו גשמים ועמד והלך לו, אף על פי שפסקו גשמים אין מחייבים אותו לחזור, עד שייעור.
בבבלי סוכה כט,א אמרו: תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד (מן הסוכה לאכול בביתו) - אין מטריחים אותו לעלות (מיד כשפסקו הגשמים) עד שיגמור סעודתו. היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד (מן הסוכה לישון בביתו) - אין מטריחים אותו לעלות עד שייאור (היום) / עד שייעור (משנתו).
בתוספתא ובבבלי לא הזכירו את רבן גמליאל ורבי אליעזר שסיפרו עליהם בירושלמי שהיו נכנסים ויוצאים כל הלילה. ובירושלמי לא הזכירו את הברייתא שבתוספתא ובבבלי שאין מטריחים עליו לחזור כשיפסקו גשמים, שכנראה עליה סמך תלמידו של רבי מנא שהורה כך.
בעל הסוגיה בירושלמי לא ראה במעשה רבן גמליאל ורבי אליעזר חומרה יתירה אלא הלכה, והקשה מן המעשה על הוראת תלמידו של רבי מנא ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 368).
מפנין מפני היתושין
בבבלי סוכה כו,א אמרו: רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא (לישון בתוך כילה) בסוכה (אף שאינו יוצא ידי חובת סוכה) משום בקי (רמשים עוקצים). רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא (לישון חוץ לסוכה) משום סרחא דגרגישתא (סרחון האדמה שבקרקע הסוכה). רבא לטעמיה, דאמר רבא: מצטער (מי שהישיבה בסוכה גורמת לו ייסורים) - פטור מן הסוכה.
רבי מנא ובית הנשיא
לרבי מנא היו קשרים עם בית הנשיא (רבי יהודה נשיאה). רבי מנא השיב על שאלות הנשיא (ירושלמי פסחים י,א), ואף יעץ לו בעסקיו (ירושלמי ברכות ח,ה וכלאיים ח,ד), תלמידיו לימדו את בני משפחת הנשיא (ירושלמי כאן; תעניות א,ו ויומא ח,א; מועד קטן ג,ה).
• • •