משנה
הדלה עליה – הרים והמשיך על הסוכה, את הגפן, את הדלעת ואת הקיסוס (צמח מטפס (מקור השם ביוונית)) וסיכך על גבן – שסיכך בסכך כשר על הגפן או על הדלעת או על הקיסוס, - פסולה – הסוכה, מפני שסיכך אותה גם בדבר המחובר לקרקע, שהוא סכך פסול. אם היה הסיכוך הרבה מהן – שהיה הסכך הכשר מרובה מסכך הגפן והדלעת והקיסוס, או שקצצן – את הענפים לאחר שהדלה אותם עליה, ונעשו סכך כשר, - כשירה – הסוכה.
זה הכלל – בעניין הסכך: דבר שהוא מקבל טומאה, אם אין גידוליו מן הארץ - אין מסככין בו (נוסח זה של הסופר במסירה שלפנינו הוא הנוסח בכתבי היד של המשנה. ומשמע שאם גידוליו מן הארץ אף שהוא מקבל טומאה, כגון כלי פשתן, מסככים בו. וזה אינו נכון, וברור שהמילים 'אם אין' הן טעות סופר וצריך לומר: 'או שאין'. בנוסחי המשנה המאוחרים נוסף: 'וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ - מסככין בו') – דבר שהוא מקבל טומאה, כגון כלים ובגדים, או דבר שאין גידוליו מן הארץ, אף על פי שאינו מקבל טומאה, לפי שלא נגמרה מלאכתו, כגון עורות בהמה שאינם מעובדים, אין מסככים בו את הסוכה.
"זה הכלל" שבמשנה כאן שונה מ"זה הכלל" שבמקומות אחרים, שכן במקומות אחרים הכלל הוא מעין הפרט שקדם לו, ואילו כאן אין הכלל מעין הפרט שנשנה לפני כן בעניין מחובר לקרקע שהוא פסול.
אפשר שהמילים "זה הכלל" יתירות, והן אשגרה מהמשפט הדומה במשנה פרה ו,ד: "זה הכלל: דבר שהוא מקבל טומאה - פסול, ודבר שאינו מקבל טומאה - כשר". ואפשר עוד שהמשנה במקורה שנתה רק כך: "דבר שאין גידוליו מן הארץ - אין מסככין בו", והלכה זו היא מעין ההלכה שלפניה "הדלה עליה את הגפן..." וההלכה שלאחריה "חבילי קש וחבילי עצים..." שהם דברים שגידוליהם מן הארץ ואין מסככים בהם, ואילו "דבר שהוא מקבל טומאה" לא נשנה כאן, שהלכה זו אינה שייכת לכאן, והיא מוזכרת במשנה בסוף פרק זה בעניין מחצלת, ומשם נשתגרה הלכה זו לכאן, ואולי בשל כך הנוסח המוקשה שבכתבי היד של המשנה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אם היה הסיכוך הרבה מהן, או שקצצן - כשירה".
מצמצמים את תחולת הקביעה: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): והוא שידלה (צריך לומר: 'שהדלה', כמו במימרת רבי יוסה להלן) אותן לכך – הסוכה כשירה אם קצץ אותם, רק אם הדלה אותם מתחילה על מנת לסכך בהם. אבל אם לא הדלה אותם מתחילה על מנת לסכך בהם - הסוכה פסולה, אפילו קצץ אותם לאחר שהדלה אותם.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): צריך לנענע – את הענפים לאחר שקצץ אותם, שהסוכה כשירה אם קצץ אותם, רק אם נענע אותם, מפני שעל ידי הנענוע עשה בהם מעשה לשם סכך, ולא הוכשרו מעצמם על ידי הקיצוץ.
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תרתיהון (צריך לומר: 'תרתיהין') לקולא – שתיהן (שתי המימרות) לקולה (ולא לחומרה, שלא באה המימרה השנייה להוסיף על המימרה הראשונה ולומר, שאף על פי שהדלה אותם מתחילה לשם סכך, צריך לנענע לאחר שקצץ אותם, אלא המימרה השנייה באה לומר, שאם לא הדלה אותם מתחילה לשם סכך וקצץ אותם, צריך לנענע, כאמור להלן). הדלה אותן לכך אף על פי שלא נענע, נענע אף על פי שלא הדלה אותן לכך – בכל אחד משני האופנים הללו הסוכה כשירה.
בבבלי סוכה יא,א-ב אמרו: יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: "או שקצצם - כשירה" - אמר רב: צריך לנענע (לאחר שקצצם). אמר ליה רב הונא: הא שמואל אמרה ולא רב, דרב אכשורי מכשר בלא נענוע... קציצתם זו היא עשייתם (ואין צורך במעשה נוסף לאחר קציצתם להכשירם).
מיתיבי (לרב מברייתא בספרי דברים פסקה קמ): "תעשה" - ולא מן העשוי. מכאן אמרו: הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבם - פסולה. היכי דמי? אילימא בשלא קצצם - מאי איריא משום "תעשה" ולא מן העשוי? תיפוק ליה דהווי מחובר. אלא לאו דקצצם, וקתני פסולה, ושמע מינה דלא אמרינן: קציצתם זו היא עשייתם! - אמר לך רב: הכא במאי עסקינן - כגון דשלפינהו שלופי (עקרם מן הקרקע והניחם במקומם, שנראה כאילו הם עדיין מחוברים), דלא מינכרא עשייה דידהו (ולכן אין בכך כדי להכשירם).
תירוץ לקושיה מהברייתא על רב בבבלי נמצא בירושלמי. רב מפרש את משנתנו בשהדלה אותם מעיקרא לשם סוכה ולפיכך אם קצצם כשירה, אבל הברייתא עוסקת בשלא הדלה אותם לשם סכך אלא לשם עצמם על מנת שילך החדש ויתפשט, ובזה אפילו קצצם פסולה אלא אם כן נענע ("השפעת בית שמאי על ספרי דברים" - הערה, "ספר אסף", עמוד 425).
רבי בא אמר בשם חיננא בר שלמיא (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב: סיככה – את הסוכה, בשלביות (שליבות - מדרגות בסולם, חווקים) (פסולה (מילה זו אשגרה היא מלהלן א,ו, שנתקצרה שם המימרה של רב, אבל כאן מיותרת היא ("ללקסיקון התלמודי", "תרביץ" א חוברת ג, עמוד 134, הערה 4))), בזכרים – שלבים הנכנסים בחורים שבעומדים של הסולם, - כשירה – שהשלבים הזכרים אינם משופים (מהוקצעים, מוחלקים) לכלים, בנקיבות – שלבים שיש להם מגרעות משני צידיהם, והעומדים של הסולם נכנסים בהם, - פסולה – שהשלבים הנקיבות משופים לכלים (אסור לסכך בנסרים משופים לכלים, משום שייעודם לעשיית כלים המקבלים טומאה על ידי שיפויים מבטל מהם דין סכך כשר. ראה ירושלמי להלן א,ו).
ומביאים ברייתא: סיככה באניצי פשתן (חבילה של סיבי פשתן לאחר שהוסרו מן הגבעולים) – שכבר נכתשו ונופצו קני הפשתן, - פסולה – הסוכה, מפני שהם מקבלים טומאה ופסולים לסכך בהם, בהוֹצְנֵי פשתן (עומרים של גבעולי פשתן שנתלשו ונצררו) - כשירה – הסוכה, מפני שאינם מקבלים טומאה.
סיככה בחבלים - מציעים גרסאות חלופיות של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: כשירה, ואית תניי תני: – ויש תנא (ש)שונה: פסולה. ומיישבים את הסתירה בין המקורות על ידי העמדתם במקרים שונים: מאן דמר: – מי שאומר: כשירה - בחבלים של סיב – הגדל סביב לדקל, שאינם מקבלים טומאה, ומאן דמר: – ומי שאומר: פסולה - בחבלים של פשתן – של סיבי פשתן, שהם מקבלים טומאה.
בתוספתא סוכה א,ד-ה שנו: סיככה בחבלים - כשירה / פסולה. סיככה בהוצני פשתן - כשירה, בעניצי פשתן - פסולה.
שתי הגרסאות לעניין חבלים יש להן קיום, שהרי אמרו בירושלמי: "סיככה בחבלים - אית תניי תני: כשירה, ואית תניי תני: פסולה" ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי סוכה יב,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: סיככה בהוצים / בחיצים זכרים - כשירה (שהם פשוטי כלי עץ ואינם מקבלים טומאה), בנקיבות - פסולה (שהם מקבלי כלי עץ, שיש להם קיבול כלשהו, ומקבלים טומאה).
בזכרים - כשירה. - פשיטא! - מהו דתימא: נגזור זכרים אטו נקיבות, קא משמע לן.
בנקיבות - פסולה. - פשיטא! - מהו דתימא: בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול, קא משמע לן (שבית קיבול העשוי למלאות הוא בית קיבול, ולכן נקיבות שהן בית קיבול העשוי למלאות מקבלות טומאה ופסולות לסיכוך).
אמר רבה בר רב הונא אמר רב / אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סיככה באניצי / בעניצי פשתן - פסולה, בהוצני פשתן - כשירה.
הנוסח העיקרי בבבלי הוא "בחוצים", והנוסח "בחיצים" הוא הגהה של מגיהי ספרים. "חוצים" הם "שלביות" בירושלמי. שלביות נקיבות משופים לכלים והן של עץ, ולרב אין מסככים בהם (ירושלמי להלן א,ו). שלביות הן שלבים של סולם, והסולם טהור הוא (ספרא "שמיני" פרשה ו) וגם שלביו טהורים בין זכרים ובין נקיבות. טעם האיסור של שלביות אינו משום טומאה ממש.
זכרים הם שלבים הנכנסים בחור שבעומדים, ואלה אינם צריכים להיות משופים לכלים, ונקיבות הם שלבים שיש להם מגרעות משני צידיהם, והעומדים נכנסים בהם, והם משופים לכלים.
"חוצים" הם שלבים של סולם, והם הם "חווקים", "עווקים", "חבקים". החילוף "הוצים" במקום "חוצים" בא כאן מפני ש"חוצים" אלה נתחלפו לסופרים ב"הוצים" של דקל ("ללקסיקון התלמודי", "תרביץ" א חוברת ג, עמודים 134-135).
• • •
מה המקור להלכה שמסככים בדבר שגידוליו מן הארץ? -
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתוב (בחג הסוכות): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים טז,יג) – אתם חייבים לחגוג את חג הסוכות בזמן שאתם אוספים את התבואה מהגורן לאחר הדישה ואת היין מהיקב לאחר הדריכה ומכנסים אותם למקומות שיהיו שמורים בהם שלא יתקלקלו בגשם; ויש לדרוש את הכתוב: - מפסולת שבגורן ושביקב את (אתה) עושה לך סכך – אתה צריך לעשות את הסכך של הסוכה מקשי התבואה שבגורן ומענפי הגפנים שביקב. מכאן שמסככים בדבר שגידוליו מן הארץ.
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ב,ו) – ענן היה רגיל לעלות מהארץ ולהשקות אותה. וכיוון שהסוכות שישבו בהם בני ישראל כשעברו במדבר היו מסוככות בענני כבוד, לכן יש ללמוד את דיני הסכך מעננים, וכשם שענן הוא דבר שגידוליו מן הארץ (-"ואד יעלה מן הארץ", ויש לדרוש 'יעלה' במשמע: יצמח, יגדל), אף סכך הסוכה צריך להיות דבר שגידוליו מן הארץ (לדעה זו ענני כבוד עלו מן הארץ (רבנו חננאל בבבלי סוכה יא,ב)).
ומציעים קשר בין אמרות שונות של שני האמוראים: אמר רבי תנחומה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): דין כדעתיה ודין כדעתיה – זה כדעתו וזה כדעתו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שנחלקו בעניין המקור לדין הסכך הולכים לשיטתם). רבי יוחנן דו אמר – שהוא אומר: עננים מלמעלה – העננים המשקים את הארץ בגשם באים מן השמים, ואין זה גידוליו מן הארץ, היו (צריך לומר: 'הו') דו יליף לה – הוא שהוא לומד אותה (את ההלכה בעניין הסכך) מ"אָסְפְּךָ" – ולא מעננים (מ"ואד יעלה מן הארץ"). ורבי שמעון בן לקיש (צריך להוסיף: 'דו') אמר – שהוא אומר: עננים מלמטן – העננים המשקים את הארץ בגשם באים מן הארץ, והרי זה גידוליו מן הארץ, היו (צריך לומר: 'הו') דו יליף לה – הוא שהוא לומד אותה מעננים (הקריאה 'עננים מלמעלה היו' 'עננים מלמטן היו' היא בהשפעת לשון הברייתא בבבלי סוכה יא,ב: 'ענני כבוד היו' ("אוצר לשונות ירושלמיים")).
ומציעים קשר נוסף בין אמרות שונות של שני האמוראים: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): דין כדעתיה ודין כדעתיה – זה כדעתו וזה כדעתו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שנחלקו בעניין העננים הולכים לשיטתם). רבי יוחנן דו מדמי לה (המילה 'דו' כאן ולהלן נראית מיותרת. ואולי יש כאן לשון קצרה תחת: 'הוא דו מדמי לה' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) – הוא שהוא מדמה אותה במשלח (צריך לומר: 'כמשלח') לחבירו חבית וקנקנה (כד, כלי קיבול קטן ליין או לשמן) – כמות מסוימת של יין מחביתו עם קנקן משלו שבתוכו היין. רבי יוחנן סובר, שהגשמים מתנה הם שה' נותן לארץ (כך אמר רבי יוחנן בבראשית רבה ו,ה), ודרכו של נותן מתנה לתת בעין יפה, ולכן ה' נותן את הגשם עם העננים מן השמים. רבי שמעון בן לקיש דו מדמי לה – הוא שהוא מדמה אותה כהן דאמר לחבריה: – כזה שאומר לחבירו: שלח קופתך וסב לך חיטין – שלח קופתך (סלך) וטול לך חיטים (כשאדם מבקש מחבירו שילווה לו סאה של חיטים, חבירו אומר לו שיביא את קופתו וימדוד לו חיטים, שכן הדרך שהלווה מביא כלי משלו. רבי שמעון בן לקיש סובר, שהגשמים הלוואה הם שה' נותן לארץ, והוא נותן את הגשם בתוך העננים משל הארץ).
בבבלי סוכה יא,ב-יב,א אמרו: "זה הכלל: כל דבר שמקבל טומאה" כו'. - מנא הני מילי? - אמר ריש לקיש: אמר קרא: "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב), מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ.
הניחא למאן דאמר: ענני כבוד היו (הסוכות האמורות במקרא שלהלן, ולכן ראוי לנו ללמוד הלכות סוכה מעננים, שסכך הסוכה צריך להיות כמו הענן), אלא למאן דאמר: סוכות ממש עשו להם, מאי איכא למימר? דתניא: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג) - ענני כבוד היו; דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש (עשויות קש וכדומה) עשו להם. הניחא לרבי אליעזר, אלא לרבי עקיבא מאי איכא למימר?
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: אמר קרא: "חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז) - מקיש (משווה) סוכה לחגיגה (קורבן חגיגה), מה חגיגה - דבר שאינו מקבל טומאה (שהרי חי הוא) וגידולו מן הארץ, אף סוכה - דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אמר קרא: "באוספך מגורנך ומיקבך" (דברים טז) - בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר (ומהם למדו דיני סכך).
בבבלי נתפרשו דרשת ריש לקיש ודרשת רב דימי בשם רבי יוחנן כמתייחסות להלכה שמסככים בדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, וזה בשל "זה הכלל" שבמשנה שכולל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. אך קשה לפרש את דרשת ריש לקיש שאד הוא דבר שאינו מקבל טומאה. מתוך קושי זה נראה, שגם ריש לקיש וגם רבי יוחנן למדו מן הכתובים רק את ההלכה שמסככים בדבר שגידולו מן הארץ, כמו שפירשנו את דרשותיהם בירושלמי.
לפי הבבלי, הלימוד של רבי יוחנן מ"אוספך" הוא לדעה שסוכות ממש עשו להם. אך לפי הירושלמי, גם רבי יוחנן יכול לסבור כדעה שענני כבוד היו, אלא שלרבי יוחנן עננים מלמעלה, ולכן אינו לומד מעננים.
דרשת רבין בשם רבי יוחנן בבבלי כבירושלמי. דרשת רב דימי בשם רבי יוחנן בבבלי לא נזכרה כלל בירושלמי.
בבראשית רבה יג,יא נאמר: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש - רבי יוחנן אמר: אין עננים אלא מלמעלן, "וארו עם ענני שמיא" (דניאל ז,יג) (והנה עם ענני השמים. - ראיה שהעננים באים מהשמים). רבי שמעון בן לקיש אמר: אין עננים אלא מלמטן, שנאמר: "מעלה נשיאים מקצה הארץ" (תהילים קלה,ז). - על דעתיה דרבי יוחנן, לאחד שכיבד את חבירו חבית של יין וקנקנה. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש, לאחד שאמר לחבירו: הלוויני סאה אחת חיטים, אמר לו: הבא קופתך ובוא מדוד. כך הקב"ה אומר לארץ: אייטי / אייתי ענניך וקבלי מטר.
ובמדרש תהילים יח,טז נאמר: רבי שמעון בן לקיש אמר: הענן מלמטה הוא עולה, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב,ו).
• • •