סוכה הישנה - בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) פוסלין, ובית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) מכשירין. אי זו היא הישנה – שחולקים בה בית שמאי ובית הלל? כל שעשאה – שהניח עליה את הסכך, קודם לחג שלשים יום – שמן הסתם לא עשאה לשם החג. אבל אם עשאה בתוך שלושים יום, ודאי עשאה לשם החג. אבל אם עשאה לשם החג, אפילו מתחילת השנה – תיכף לאחר חג הסוכות של השנה שעברה, - כשירה.
• • •
במשנה שנינו: "סוכה הישנה - בית שמי פוסלין, ובית הלל מכשירין".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): צריך לחדש בה דבר – צריך לעשות משהו חדש בסוכה ישנה קודם לחג, לפי בית הלל שמכשירים אותה, כדי שיהיה ניכר שהיא לשם החג (החידוש הוא בהוספה לסכך). ואם לא חידש בה כלום - פסולה.
מביאים מחלוקת: חברייא אמרין: – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) אומרים: טפח – צריך לחדש דבר בסוכה ישנה בשיעור של טפח על טפח. רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אומר: כל שהוא – די לחדש בה משהו.
מאן דאמר: – מי (רבי יוסה) שאומר: כל שהוא - ובלבד על פני כולה – די לחדש בה כל שהוא רק אם החידוש הוא מעל לסוכה (לסכך) כולה. אבל החברים שאומרים: טפח - די לחדש בה רק במקום אחד.
במסכת שמחות ז,כג שנו: סוכה ישנה - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים, עד שיחדש בה דבר. איזוהי סוכה ישנה? כל שעשאה קודם לחג שלושים יום, אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחילת השנה - כשרה.
בבבלי סוכה מו,א אמרו: תנו רבנן: העושה סוכה לעצמו אומר: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". נכנס לישב בה (בחג הסוכות) אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". היתה עשויה ועומדת, אם יכול לחדש בה דבר - מברך מיד / מברך אחת ("שהחיינו" על חידוש דבר בה), ואם לאו - לכשייכנס לישב בה מברך שתיים / מברך שתיים בכניסתו ("שהחיינו" ו"לישב בסוכה").
סוכה ישנה - לפי הברייתא בבבלי אפשר שלא יחדש בה דבר, ולפי הברייתא בירושלמי צריך לחדש בה דבר.
חברייא
הכינוי 'חברייא' בירושלמי בא בהוראה עיקרית אחת: קבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, במרוצת המאה השלישית ועד למחצית המאה הרביעית, שעדיין לא הגיעו להוראה מסיבה כלשהי ("על החברייא", "בר אילן" כ-כא, עמוד 94).
ומציעים קביעה: אף במצה כן – כשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בסוכה ישנה, כך הם חולקים במצה ישנה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ב,ה.
ומפרטים את הקביעה: מצה הישנה – מצה שנעשתה קודם הפסח שלושים יום או יותר, שמן הסתם לא עשאה לשם פסח, - תפלוגתא דבית שמי ודבית הלל – מחלוקת בית שמאי ובית הלל (דינה של מצה ישנה נתון במחלוקת בית שמאי ובית הלל שנחלקו בסוכה ישנה, שלבית שמאי המצה פסולה, ולבית הלל המצה כשירה).
אמר רבי יוסה: דברי הכל היא – אין להשוות בין סוכה למצה, שמצה ישנה פסולה לדברי הכל, אפילו לבית הלל, ואין מחלוקת בעניין זה, בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן, שלפיה בית שמאי ובית הלל חולקים במצה ישנה. ומסבירים: מכיון שלא עשאה לשם פסח, דבר בריא (ברור, ודאי) שלא דיקדק (הקפיד) בה – לא שמר על המצה שלא תחמיץ, ולכן אינו יוצא בה ידי חובתו. אבל אם עשאה לשם פסח - כשירה ויוצא בה, כמו שאמרו במשנה בעניין סוכה ישנה.
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
המונח "תפלוגתא" מציע שימוש במחלוקת שנאמרה לעניין אחר, גם אם דומה, כדי לקבוע מה הדין במקרה הנידון ("בירורי ירושלמי", "סידרא" כ, עמוד 162).
בתוספתא פסחים ב,כא שנו: יוצאים במצה ישנה, ובלבד שעשאה מתחילה לשום פסח.
מביאים ברייתא: סוכת הרועים, סוכת היוצרים (אומנים העושים כלי חרס) - כשירה – למצוות סוכה, מפני שהן עשויות לצל ולא לדירה. סוכת הכותים (שומרונים), עשויה כהילכתה – אם הסוכה מסוככת כהלכות סוכה, - כשירה, שלא כהילכתה - פסולה.
בתוספתא סוכה א,ד שנו: סוכת הרועים, סוכת הקייצים (קוצצי תאנים) - פסולה.
הירושלמי חולק על התוספתא בסוכת הרועים. נראה שהברייתא שבתוספתא היא כבית שמאי, ולפיכך סוכת הרועים והקייצים פסולה, מפני שלא נעשתה לשם החג, והברייתא שבירושלמי ובבבלי היא כבית הלל ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי סוכה ח,ב אמרו: אמר רבי לוי משום רבי מאיר: שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו, הפנימית (למגורים) - אינה סוכה (שהרי הוא דר בה כל השנה) וחייבת במזוזה (מכיוון שהיא דירת קבע), והחיצונה (לעבודה ומכירה) - סוכה ופטורה מן המזוזה.
תנו רבנן: סוכת גנב"ך - סוכת גויים, סוכת נשים, סוכת בהמה, סוכת כותים - כשירה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. - אמר רב חסדא: והוא שעשאה לצל.
תנו רבנן: סוכת רקב"ש - סוכת רועים, סוכת קייצים, סוכת בורגנים (שומרי שדות), סוכת שומרי פירות - כשירה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. - אמר רב חסדא: והוא שעשאה לצל.
סוכת היוצרים שבירושלמי היא סוכת היוצרים החיצונה שבבבלי.
לפי הבבלי, התנאי להכשר הסוכה "עשויה כהלכתה" נאמר על כל הסוכות הללו, סוכת גנב"ך וסוכת רקב"ש, שבכולן יש מקום לחשוש שלא נעשתה הסוכה כהלכתה. אבל לפי הירושלמי, אין התנאי "עשויה כהלכתה" אלא בסוכת כותים, שיש מקום לחשוש יותר שלא עשאוה כהלכתה.
הסוכות הללו כשירות לשיטת בית הלל שבמשנה שאינם דורשים שתהיה הסוכה עשויה לשם החג.
כיוון שדנו בעשיית סוכה לשם החג, דנים בברכות על עשיית סוכה והישיבה בה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ט,ג.
מביאים ברייתא: העושה סוכה – המסכך סוכה לשם מצוות סוכה, לעצמו – עבור עצמו, מהו אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה" – עשיית חפצים שמקיימים בהם מצוות היא מצווה, ולכן יש לברך על עשייתם. העושה סוכה לאחר – עבור אדם אחר, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה" לשמו – מכוון בברכה שהוא עושה את הסוכה לשם אותו אדם אחר (המילה 'לשמו' אינה מנוסח הברכה. - רז"פ). נכנס לישב בה – בחג הסוכות, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה". משהוא מברך עליה בלילי יום טוב הראשון ("לילי" הוא צורת יחיד נסמך, ולא צורת רבים, והושפע מן הארמית), אינו צריך לברך עליה עוד (שוב) מעתה – בשאר הימים, מפני שהוא חייב בסוכה גם בלילות, והלילות אינם מפסיקים את חיובה של מצוות סוכה.
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
בתוספתא ברכות ו,ט שנו: העושה סוכה לעצמו אומר: "ברוך שהגיענו לזמן הזה". נכנס לישב בה אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". משבירך עליה יום הראשון, שוב אינו צריך לברך.
ובבבלי סוכה מו,א אמרו: העושה סוכה לעצמו אומר: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". נכנס לישב בה אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". כיוון שבירך עליה יום ראשון, שוב אינו צריך לברך / חוזר ומברך.
הבבלי הביא את התוספתא בנוסח שלפנינו, שדווקא העושה לעצמו מברך, אבל לאחר אינו מברך. הגרסה שלפנינו בתוספתא מקוימת גם על ידי כמה ראשונים, ברם בכמה ראשונים משמע שהיה לפניהם בתוספתא כעין גרסת הירושלמי.
התוספתא היא בשיטת הירושלמי, שבסוכה אינו מברך אלא פעם אחת. ובבבלי סוכה מה,ב נחלקו בזה שמואל ורבי יוחנן, ולשמואל אינו מברך אלא פעם אחת, ולרבי יוחנן מברך כל שבעה. והבבלי שם מו,א הביא את התוספתא, והעמידו אותה כחכמים, אבל לרבי מברך כל שבעה ("תוספתא כפשוטה").
בשעת הכנת מצווה יש לברך לפי התוספתא והבבלי "שהחיינו...", ואילו לפי הירושלמי "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות...".
חנין בר בא (רב חנן בר רבא, אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): וזמן – כשנכנס לישב בסוכה בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות, מברך (כמו בכל יום טוב) גם ברכת הזמן ("ברוך... שהגיענו לזמן הזה").
בירושלמי ברכות ח,א אמרו (בעניין יום טוב שחל להיות במוצאי שבת): חנין בר בא בשם רב: יין, קידוש, נר, הבדלה, סוכה וזמן.
ובבבלי סוכה נו,א אמרו: איתמר: רב אמר: סוכה ואחר כך זמן. רבה בר בר חנה אמר: זמן ואחר כך סוכה. רב אמר: סוכה ואחר כך זמן, חיובא דיומא עדיף. רבה בר בר חנה אמר: זמן ואחר כך סוכה, תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם.
מימרת חנין בר בא בשם רב בירושלמי מוסבת על ברייתא שהזכירה את הברכה על הישיבה בסוכה בלילה הראשון של סוכות. רב אמר שיש לברך ברכת הזמן בשעת הישיבה בסוכה בנוסף על הברכה "לישב בסוכה". המימרה של חנין בר בא בשם רב בירושלמי ברכות היא המימרה שלו בירושלמי כאן.
ושואלים: מכיון שחשיכה – כשהתחיל ליל יום טוב הראשון של חג הסוכות, מהו שיהא צריך להזכיר זמן? – האם הוא צריך לברך ברכת הזמן אף שעדיין לא נכנס לישב בסוכה, או שמא אינו מברך ברכת הזמן עד שנכנס לישב בסוכה?
ומשיבים: רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) אמר: צריך להזכיר זמן – צריך לברך ברכת הזמן כשחשיכה אף שעדיין לא נכנס לישב בסוכה.
רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: צריך להזכיר זמן.
רבי זבידה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: צריך להזכיר זמן.
רבי חייה בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) עביד לה שמועה: – עושה אותה שמועה (מאמר אמורא, שלא אמר את העניין כשאלה שאמורא משיב עליה, אלא אמר אותו כהלכה שנמסרה בשם אמורא): רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון); וכן רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חמה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אבוי ד- – אביו של רבי אושעיה: מכיון שחשיכה צריך להזכיר זמן.
• • •