משנה
העושה סוכתו כמין צריף (סוכת נצרים שראשי דופנותיה מתחברים למעלה כראש פירמידה) – סוכה בעלת דפנות נטויות, רחבה למטה ומצרה ועולה למעלה, ואין לה גג, והדפנות משמשות גם כגג, או שסמכה לכותל – שהיטה את הסכך על הכותל בשיפוע, וקצהו השני יורד עד לארץ, - רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) פוסל, מפני שאין לה גג – שלא ניכר מהו גג ומהו כותל; וחכמים מכשירין.
מחצלת קנים (שטיח עשוי מקלעת של קני קש או גומא) – כך דינה: - מחצלת גדולה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה – אבל מחצלת קטנה, הואיל וסתמה לשכיבה עשויה, אף על פי שעשאה לסיכוך, אין מסככים בה, לפי שהיא מקבלת טומאה. רבי אליעזר אומר: אחת גדולה ואחת קטנה – בין גדולה ובין קטנה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל - רבי אליעזר פוסל, מפני שאין לה גג; וחכמים מכשירין".
מביאים ברייתא: מודה רבי ליעזר לחכמים, שאם היתה – הסוכה שעשאה כמין צריף, נתונה – בארבע זוויותיה, על ארבעה אבנים – הגבוהות מן הקרקע טפח לפחות, או שהיתה – הסוכה שעשאה כמין צריף או שסמכה לכותל, גבוהה מן הארץ פותח (ברבנו חננאל וברי"ץ גיאת וברא"ש אין מילה זו, אבל ישנה בבעלי התוספות) טפח – לפחות, שהיא כשירה – משום שרואים את טפח האוויר שבין הסוכה לארץ כאילו הוא קיר זקוף, כיוון שחלל בגובה טפח הוא שיעור אוהל בכל מקום, ורואים את הסוכה (הדפנות הנטויות או הסכך הנטוי) כגג, ויש כאן היכר של קירות וגג (אוויר טפח נחשב כסתום מטעם לבוד).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): העושה סוכתו כבית יער הלבנון – מבנה עמודים מפואר שבנה שלמה המלך בירושלים, שאפשר שבחלקו התחתון היו הקירות זקופים ובחלקו העליון היו הקירות משופעים ונוגעים זה בזה מלמעלה, ואפשר שהיה מבנה מדורג ומשופע מבחוץ (מבנה דמוי פירמידה מדורגת) כמראה עץ ארז הלבנון, - כשירה – הסוכה.
ושואלים: למי נצרכה? – לדעת מי מן החכמים נצרכה הברייתא לומר דין זה שסוכה שעשאה כבית יער הלבנון כשירה? לפי איזה תנא יש חידוש בברייתא?
ומשיבים: לרבי ליעזר – לשיטת רבי אליעזר, שאף על גב שהוא אומר שסוכה שעשאה כמין צריף פסולה, מודה הוא שסוכה שעשאה כבית יער הלבנון כשירה, משום שיש כאן היכר של קירות וגג.
בתוספתא סוכה א,י שנו: העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה על הכותל - מודה רבי ליעזר, שאם יש בגגה טפח, או שהיתה גבוהה מן הארץ טפח, שהיא כשירה.
בבבלי סוכה יט,ב אמרו: תנא: מודה רבי אליעזר שאם הגביהה (את הסוכה שעשאה כמין צריף או שסמכה לכותל) מן הקרקע טפח או שהפליגה (את הסוכה שסמכה לכותל) מן הכותל טפח - שהיא כשירה (משום שניכרים החלק שמשמש כדופן והחלק שמשמש כגג).
• • •
במשנה שנינו: "מחצלת קנים - מחצלת גדולה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. רבי אליעזר אומר: אחת גדולה ואחת קטנה, עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה".
מציעים פרשנות למשנה: אבא בר בר חנה (רבה בר בר חנא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): במחצלות אושא (עיר בגליל התחתון) שנו – המשנה מדברת במחצלות שעושים בעיר אושא, שסתמן עשויות לשכיבה, שחכמים (תנא קמא במשנה) סוברים, שדווקא במחצלת גדולה, אם עשאה לסיכוך - מסככים בה, אבל במחצלת קטנה - אין מסככים בה, ורבי אליעזר סובר, שאין הבדל בין מחצלת גדולה ובין מחצלת קטנה, ואם עשאה לסיכוך - מסככים בה.
מה ששנינו במשנה הן בדברי חכמים והן בדברי רבי אליעזר: "עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך - מסככין בה ואינה מקבלת טומאה", יש לפרש: אם עשאה סתם - נעשה כמי שעשאה לשכיבה ואין מסככים בה, ואם עשאה לסיכוך - מסככים בה. כך פירש רב פפא בבבלי סוכה כ,א את דברי רבי אליעזר, ושלא כמו שפירש רבא שם.
ומביאים ברייתא: אמר רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): סתם מחצלות אושא טמאות עד שיעשם אוהלים – שהמחצלות של אושא סתמן עשויות לשכיבה, ולכן הן מקבלות טומאה, ורק אם עשאן לסיכוך - אינן מקבלות טומאה, סתם מחצלות טיבריא טהורות עד שיעשם לשכיבה – שהמחצלות של טיבריא סתמן עשויות לסיכוך, ולכן אינן מקבלות טומאה, ורק אם עשאן לשכיבה - מקבלות טומאה. - לדעת רבי אליעזר, במחצלות אושא, בין גדולה ובין קטנה - מקבלת טומאה ואין מסככים בה, ואם עשאה לסיכוך - מסככים בה ואינה מקבלת טומאה, ובמחצלות טיבריא, בין גדולה ובין קטנה - מסככים בה ואינה מקבלת טומאה, ואם עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככים בה. ומדברי רבי אליעזר נלמד לדברי חכמים, שלדעת חכמים, במחצלות אושא, גדולה - מקבלת טומאה ואין מסככים בה, ואם עשאה לסיכוך - מסככים בה ואינה מקבלת טומאה, אבל קטנה - מקבלת טומאה ואין מסככים בה, ובמחצלות טיבריא, קטנה - מסככים בה ואינה מקבלת טומאה, ואם עשאה לשכיבה - מקבלת טומאה ואין מסככים בה, אבל גדולה - מסככים בה ואינה מקבלת טומאה. וזהו שאמר רבי יוחנן לעיל, שהמשנה מדברת במחצלות אושא.
רבי יצחק בר חקולה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) ורבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) הורון באילין – הורו באלה (המחצלות) על (ברשב"א: 'דעל') פתח החנויות שהן טהורות – לפי שהן עשויות לסיכוך, להגן על מה שבחנויות מפני החמה ומפני הגשמים, ואינן עשויות לשכיבה.
הורי – הורה רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ארוגה – מחצלת שעשויה מעשה אריגה, שמפצלים את הקנים לחלקים אחדים ומהם אורגים מחצלת שתי וערב, - טמיאה – לפי שהיא משמשת לשכיבה.
ושואלים: מהו לסכך בה? – מה הדין בקשר למקרה שאדם מסכך את הסוכה במחצלת ארוגה? האם הסוכה כשירה?
ופושטים את הבעיה (בהשוואה בין מקרים): מחלוקת רבי ליעזר וחכמים – דינו של העניין הזה נתון במחלוקת התנאים במשנה בעניין מחצלת שאינה ארוגה, שלדעת תנא קמא, אם היא גדולה ועשאה לסיכוך - מסככים בה, אבל קטנה - סתמה לשכיבה עשויה ואין מסככים בה, ולדעת רבי אליעזר, בין גדולה ובין קטנה, אם עשאה לסיכוך - מסככים בה (בברייתא שבתוספתא ובבבלי (ראה להלן) יש מחלוקת תנאים אחרים בעניין מחצלת ארוגה האם מסככים בה).
רבי יצחק ברבי לעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) הורי מדוחק – הורה מתוך דוחק, להתיר ראשי מעדנים – לפתוח את קישורי הקנים של מחצלת (שכן קושרים את ראשי קני הקש או הגומא, כדי שלא תיסתר המקלעת של המחצלת), ולסכך בהן.
ומקשים (על רבי יצחק ברבי לעזר, בהצעת משנה המשמשת כיסוד לקושיה): תנינן: – שנינו (משנה כלים כ,ז בעניין מחצלת המקבלת טומאת מדרס): וכן המתיר ראשי מעדנים - טהורה – המחצלת, שאינה מקבלת טומאת מדרס, לפי שהיא מתפרקת. ואת אמר הכן?! – ואתה אומר כך (שרק מדוחק התירו לסכך בהם)?! (אין מתרצים קושיה זו. - בדרך כלל 'תנינן' מציע את המשנה המקומית. כאן המונח מציע משנה ממסכת אחרת ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 605 והערה 251)
בתוספתא סוכה א,י שנו: מחצלת של חשיפה ושל גמי (מיני קנים רכים), גדולה - מסככים בה, קטנה - אין מסככים בה (שסתמה לשכיבה, ומקבלת טומאה). של קנים ושל חלף (מיני קנים קשים), גדולה - מסככים בה, ארוגה - אין מסככים בה. רבי ישמעאל בי רבי יוסה אמר משם אביו: אף ארוגה - מסככים בה. וכן היה רבי דוסה אומר כדבריו.
בבבלי סוכה כ,א-ב אמרו: תניא: מחצלת קנים, גדולה - מסככים בה, קטנה - אין מסככים בה. רבי אליעזר אומר: אם אינה מקבלת טומאה - מסככים בה.
תנו רבנן: מחצלת של חשיפה ושל גמי, גדולה - מסככים בה, קטנה - אין מסככים בה. של קנים ושל חילת, גדולה - מסככים בה, ארוגה - אין מסככים בה. רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: זו וזו - מסככים בה. וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו.
המשנה סתמה ולא פירשה מה הדין לתנא קמא בקטנה. הוא שונה מבגדולה. אבל כיצד? לחומרה (אפילו עשאה הוא לסיכוך, אין מסככים בה) או לקולה (אפילו עשאה הוא לשכיבה, הואיל ורובן לסיכוך, מסככים בה)?
התשובה לשאלה זו אנו מוצאים רק בברייתות (בבבלי): "גדולה - מסככים בה, קטנה - אין מסככים בה". הרי שלתנא קמא קטנה חמורה מגדולה.
המחלוקת (של תנא קמא ורבי אליעזר) היא בעשאה לסיכוך. תנא קמא סובר, דווקא בגדולה עשאה לסיכוך מסככים בה, אבל בקטנה הואיל ורובן לשכיבה עשויות אין מסככים בה, ורבי אליעזר סובר שאין הבדל ביניהן. כן הוא בירושלמי: "אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן: במחצלות אושא שנו", כלומר, המחלוקת היא רק במחצלות אושא שרובן לשכיבה עשויות ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים קפו-קפח).
• • •