שני הפרקים הראשונים של המסכת עוסקים בהלכות עשיית הסוכה ובמצוות הישיבה בה.
משנה
משנה זו באה ללמד את שיעורי הסוכה.
סוכה – הסכך לצל, שהיא גבוהה למעלה (בכתבי היד של המשנה אין מילה זו) מעשרים אמה – מן הקרקע, - פסולה, ורבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלש דפנות (קירות), ושחמתה מרובה מצילתה – שאור השמש החודר פנימה דרך הסכך מרובה מהצל הנוצר מהסכך (היחס בין הצל לחמה נמדד בכל היקף הסוכה), - פסולה (מבחינה דקדוקית צריך להיות "צילה", אך יש כאן תופעה לשונית של גרירה, עקב המילה "חמתה").
תלמוד
במשנה שנינו: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה, ורבי יהודה מכשיר".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין א,א.
מָבוֹי - מבוא, רחוב קטן בין שתי שורות בתים המביא מרחובה של העיר שהוא רשות הרבים אל החצירות. מן התורה מותר לטלטל בשבת חפץ ממקום למקום במבוי, כיוון שהוא מוקף שלוש מחיצות, אלא שחכמים אסרו לטלטל בו ארבע אמות, שמא יחליפוהו ברשות הרבים, ולא התירו לטלטל בו אלא אם כן מקיפים (סותמים) אותו מרוח הרביעית הפתוחה לרשות הרבים, שהיא פתח המבוי, וסתימה זו דיה בכל שהוא, בלחי (לוח או עמוד) בצד הכניסה או בקורה (מוט עבה המשמש לבניין) למעלה על שתי המחיצות בפתח המבוי.
במשנה עירובין א,א שנינו: מבוי (פתח המבוי הגובל עם רשות הרבים) שהוא גבוה למעלה (בכתבי היד של המשנה אין מילה זו) מעשרים אמה (שהקורה המונחת על גבי שתי מחיצות הכניסה גבוהה מעשרים אמה מן הקרקע) - ימעט (צריך למעט את הגובה. בתוספתא עירובין א,א שנו: כיצד ממעטו? נותן עליו קורה מעשרים ולמטה (נותן קורה אחרת בתוך עשרים אמה). ובברייתא בבבלי עירובין ג,ב שנו: כיצד הוא עושה? מניח את הקורה משפת עשרים ולמטה (משפיל את הקורה שהיא למעלה מעשרים למטה מעשרים). ובירושלמי עירובין א,א אמרו: כיצד ימעט? עושה איסטבה / מסטבה (ספסל) על פתח המבוי (ממעט את החלל על ידי הגבהת הקרקע, שבונה איצטבא מלמטה) ומתיר המבוי. ונחלקו אמוראים שם בשיעור הצריך לאיצטבא זו ברוחב: רבי אחא בשם רבי הושעיה: ארבעה טפחים כדי מקום. רבי יוסה אומר: טפח כדי קורה. חברייא אמרין: כל שהו). רבי יהודה אומר: אינו צריך (למעט).
רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר לה סתם – אומר אותה (את המימרה) סתם (חכם זה מסר את המימרה המובאת בהמשך שלא בשמו של חכם אחר, בניגוד לדעה אחרת המובאת בהמשך, שלפיה מימרה זו נמסרה על ידי חכם אחר הקדום יותר), רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): (ו)רבנין ילפין לה – החכמים לומדים אותה (את ההלכה שפתח למעלה מעשרים אמה אינו קרוי פתח, ולכן מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט) מפיתחו של ההיכל – שבמקדש, שנכנסים דרכו מן האולם (הבניין שלפני ההיכל) אל ההיכל, שהיה גבוה עשרים אמה (משנה מידות ד,א), ורבי יודה יליף לה – ורבי יהודה לומד אותה (את ההלכה שאף פתח למעלה מעשרים אמה קרוי פתח, ולכן מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - אינו צריך למעט) מפתחו של האולם – שבמקדש, שהיה גבוה יותר מעשרים אמה (ראה להלן).
ומקשים: אם מפתחו של האולם – לומד אותה רבי יהודה, דיו ארבעים אמה! – מספיק לו למבוי שיהא מותר לטלטל בו אם הקורה מונחת עד ארבעים אמה מן הקרקע ולא יותר! ומציעים משנה המסייעת לקביעה זו: דתנינן תמן: – ששנינו שם (במקום אחר - משנה מידות ג,ז): פתחו של האולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה. ומציעים ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם: תני – שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אפילו ארבעים חמשים אמה – רבי חייא שונה ברייתא החולקת על המשנה: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט, ורבי יהודה מכשיר אפילו ארבעים חמישים אמה. תני – שונה בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אפילו מאה אמה – בר קפרא שונה ברייתא החולקת על המשנה: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט, ורבי יהודה מכשיר אפילו מאה אמה. - רבי חייא ובר קפרא נחלקו בדעת רבי יהודה האם עד חמישים דווקא או שלא. הרי שלרבי יהודה, מבוי שהוא גבוה מארבעים אמה - אינו צריך למעט, ומכאן שרבי יהודה אינו לומד אותה מפתחו של האולם.
ומציעים קשר בין אמרות שונות של התנאים: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): רבי יודה כדעתיה – רבי יהודה (שאומר שמבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - אינו צריך למעט) כדעתו (הולך לשיטתו), ורבנין כדעתהון – והחכמים (שאומרים שמבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט) כדעתם (הולכים לשיטתם), ומציעים מראה מקום לדברי התנאים: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה עירובין ט,ד): וכן גשרים – ברשות הרבים, המפולשין (נפתחים מקצה אל קצה) – משתי רוחות מתחתיהם, אבל בשתי הרוחות האחרות מחיצות מחזיקות את הגשרים, מטלטלין תחתיהן בשבת – מותר לכתחילה לטלטל תחת הגשרים בשבת, אף על פי שאין אלא שתי מחיצות, מפני שהם רשות הרבים מקורה, ובשני הצדדים הפתוחים אנו רואים את קצות התקרה כאילו הם יורדים למטה ויוצרים מחיצות (כאמור להלן); דברי רבי יהודה. וחכמים אוסרין – אסור לכתחילה לטלטל תחת הגשרים. ומנסחים את המכנה המשותף לשתי האמרות: היך מה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם (בגשרים המפולשים לדעת רבי יהודה): את (אתה) רואה את התקרה כאילו היא יורדת וסותמת – רואים את התקרה שמשני הצדדים הפתוחים כאילו היא יורדת למטה וסותמת את אותם הצדדים, ונמצא המקום סתום מארבע צדדיו, כך את אמר הכא: – כך אתה אומר גם כאן (במבוי שהוא גבוה מעשרים אמה לדעת רבי יהודה): את רואה את המלתירה (קורה להחזקת תקרת הבניין (מקור המילה ביוונית)) כאילו היא יורדת וסותמת (הגרסה קשה, כי הרי במלתרה (שסתמה רחבה ארבעה טפחים) כולם מודים שאפילו גבוהה מעשרים אמה אינו צריך למעט, לפי הירושלמי להלן ("הירושלמי כפשוטו", עמודים 217-218). - ונראה שהמילה 'המלתירה' היא אשגרה מהירושלמי עירובין ח,ו, ששם נאמרה הלשון "את רואה אותה כילו יורדת וסותמת" בתקרה וכן במלתרה, וכאן צריך לומר 'הקורה' במקום 'המלתירה') – רואים את הקורה שבפתח המבוי כאילו היא יורדת למטה וסותמת את אותו הצד, ונמצא המבוי סתום מארבע צדדיו, ולכן אינו צריך למעט. וכן לדעת החכמים, כמו שאין אומרים בגשרים המפולשים: אתה רואה את התקרה כאילו היא יורדת וסותמת, כך אין אומרים במבוי שהוא גבוה מעשרים אמה: אתה רואה את הקורה כאילו היא יורדת וסותמת, ולכן ימעט.
בתוספתא עירובין א,א שנו: מבוי שגבוה מעשרים אמה, יתר מפתחו של היכל - הרי זה צריך למעט.
בבבלי עירובין ב,א-ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל, ורבי יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם. דתנן: פתחו של היכל גובהו עשרים אמה ורוחבו עשר אמות, ושל אולם גובהו ארבעים אמה ורוחבו עשרים אמה.
ורבי יהודה מפתחו של אולם גמר? והתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט, ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמישים אמה. ותני בר קפרא: עד מאה. בשלמא לבר קפרא - גוזמא (רצה לומר שרבי יהודה מכשיר בגבוה הרבה מעשרים), אלא לרב יהודה, בשלמא ארבעים - גמר מפתחו של אולם, אלא חמישים מנא ליה? (אלא עלינו לומר שלא למד רבי יהודה מפתחו של אולם אלא טעם אחר היה לו) - אמר רב חסדא: הא מתניתא אטעיתיה לרב (ובשל זה הסביר כך את השיטות), דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, יותר מפתחו של היכל - ימעט. הוא (רב) סבר: מדרבנן מפתחו של היכל גמרי, רבי יהודה מפתחו של אולם גמר. ולא היא, רבי יהודה מפתחא דמלכין גמר (שנוהגים לעשות פתחיהם גבוהים ביותר).
בבבלי: אמר רב יהודה אמר רב, ובירושלמי: רבי יוסי אמר לה סתם, רבי אחא בשם רב. בשני התלמודים הקשו מברייתות של רבי חייא ובר קפרא שרבי יהודה אינו לומד אותה מפתחו של האולם.
רב תפס את דברי התוספתא "מבוי שגבוה מעשרים אמה, יתר מפתחו של היכל" כטעם לשיטת החכמים, ולכן ההכרח לדעתו למצוא טעם גם לשיטת רבי יהודה. אבל דבריו מתנגדים למה שמפורש בברייתות של רבי חייא ובר קפרא בירושלמי ובבבלי שרבי יהודה מתיר ביותר מארבעים אמה, שהוא הגובה של פתחו של אולם. ורב חסדא בבבלי מסביר את טעותו של רב בהבנת התוספתא ("פירוש למשנה מסכת עירובין", עמוד 2, הערה 5).
ומציעים השוואה בין שני נושאים: היא דעתיה ד- – היא דעתו של רבי יודה בסוכה, היא דעתיה – היא דעתו במבוי – דעתו בסוכה ודעתו במבוי שוות, שסוכה ומבוי שהם גבוהים מעשרים אמה - כשרים. היא דעתהון דרבנין – היא דעתם של החכמים בסוכה, היא דעתהון – היא דעתם במבוי – דעתם בסוכה ודעתם במבוי שוות, שסוכה ומבוי שהם גבוהים מעשרים אמה - פסולים.
ודוחים את השוואת שני הנושאים: ולא דמייא! – ולא דומָה! (ולא דומה הדבר! אין שני הנושאים הנידונים דומים) יש דברים כשרים בסוכה ופסולים במבוי, ויש דברים כשירים במבוי ופסולים בסוכה – כמפורט להלן:
ומביאים שלושה דברים שכשירים בסוכה ופסולים במבוי:
דוקרנין (קלשונים (מקור המילה ביוונית)) – קנים מפוצלים למעלה לשניים או לשלושה פיצולים, כמין קלשון, - כשירים בסוכה ופסולין במבוי, ומציעים ברייתא המסייעת לכך: ותני כֵן: – ושונה (התנא) כך: הביא ארבעה דוקרנין – אם היו לסוכה דפנות גבוהות עשרה טפחים והעמיד על הדפנות ארבעה קנים בארבע זוויות הסוכה, וסיכך (כיסה) על גביהן – שסמך את הסכך על גבי הקנים, - בסוכה כשר – הסוכה כשירה, אפילו הקנים גבוהים כמה אמות, מאחר שהדפנות שתחתיהן גבוהות עשרה טפחים (כמו ששנינו במשנה סוכה א,ט: המשלשל דפנות... מלמטן למעלן, אם גבוהה מן הארץ עשרה טפחים - כשירה) ("שערי תורת ארץ ישראל", עירובין; וכן פירש ב"חשק שלמה", בבלי סוכה ד,ב), והטעם הוא שרואים כאילו הדפנות עולות ומגיעות עד לסכך, ובמבוי פסול – אם העמיד על שתי המחיצות בפתח המבוי שני קנים וסמך את הקורה על גבי הקנים - המבוי פסול, כי הקורה צריכה להיות מונחת על גבי המחיצות (נראה שהמילים "בסוכה כשר ובמבוי פסול" הן אשגרה מהלשונות הדומים בסוגיה, שהרי "הביא ארבעה דוקרנין וסיכך על גביהן" אינו עניין אלא לסוכה בלבד. וצריך לומר: '...וסיכך על גביהן - כשר'. - אין לפרש לגבי סוכה שנעץ את הדוקרנים בקרקע בארבע זוויות וסיכך על גביהם ולא עשה דפנות, אלא מסתבר לפרש שנעץ את הדוקרנים בראשי הדפנות בארבע פינות הסוכה, כשם שבמבוי מדובר שנעץ את הדוקרנים בראשי הכתלים משני צידי המבוי, וכמו שמשמע מהאמור להלן לגבי הדוקרנים במבוי; ועוד, שבברייתא שבבבלי סוכה ד,ב שנו: "נעץ ארבעה קונדיסים (עמודים, מוטות) בארץ וסיכך על גבם - רבי יעקב מכשיר, וחכמים פוסלים", הרי שלדעת חכמים שהלכה כמותם סוכה כזו פסולה). הרי שאין שני הנושאים האלה דומים. ומציעים צמצום כפול של תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שדוקרנים פסולים במבוי) - בגבוהין שלשה למעלה מכותלי המבוי – במקרה שהקנים גבוהים שלושה טפחים מעל למחיצות המבוי - המבוי פסול, אבל אם אינן גבוהין שלשה למעלה מכותלי המבוי - כשר – שכל פחות משלושה טפחים הרי הוא כלבוד (כמחובר), והרי זה כמו שהקורה מונחת על גבי המחיצות; ועוד, זאת שאתה אומר שדוקרנים פסולים במבוי - בשאין בהן רוחב ארבעה – במקרה שהקנים אינם רחבים ארבעה טפחים - המבוי פסול, אבל אם יש בהן רוחב ארבעה, אפילו גבוהין כמה (הרבה) - כשר – שהקנים נחשבים כאילו הם ממחיצות המבוי (ובלבד שלא יהיו הקנים גבוהים מעשרים אמה מן הקרקע).
דפנות – שלוש דפנות, - כשירות בסוכה ופסולות במבוי, ומציעים ברייתא המסייעת לכך: ותני כן: – ושונה (התנא) כך (בעניין סוכה): שתים כהילכתן – דופן אחת לאורך הסוכה ודופן שנייה לרוחבה, והשלישית אפילו טפח – שסוכה כשירה אף אם הדופן השלישית אינה ארוכה כשתי הדפנות האחרות. ומפרשים את הברייתא: רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שתים של ארבעה ארבעה טפחים – דופן אחת לאורך הסוכה במידה של ארבעה טפחים ודופן שנייה לרוחבה במידה של ארבעה טפחים, והשלישית אפילו טפח - כשר – הסוכה כשירה. ובמבוי - עד שיהא מגופף (מוקף, נסתם) מארבע רוחותיו – מוקף מחיצות משלוש רוחותיו וקורה ברוח הרביעית הפתוחה לרשות הרבים. אבל מבוי שמוקף מחיצות משלוש רוחותיו בלא קורה ברוח הרביעית - פסול. הרי שאין שני הנושאים האלה דומים.
רחב מעשר אמות - בסוכה כשר – אם באחת מרוחותיה של הסוכה יש פרצה רחבה יותר מעשר אמות - הסוכה כשירה, ובמבוי פסול – מבוי הרחב מעשר אמות - ימעט (משנה עירובין א,א), שאם פתח המבוי רחב מעשר אמות - אין זה פתח אלא פרצה, וצריך למעט את הפתח ולהעמידו על עשר אמות או פחות.
ומביאים שלושה דברים שכשירים במבוי ופסולים בסוכה:
הדלה עליה – הרים ותלה על הסוכה, את הגפן – ענפי הגפן, את הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גביו (הגרסה הנכונה בכתבי היד של המשנה: 'על גבן') – כיסה בסכך כשר על הגפן או על הדלעת או על הקיסוס, - פסולה (משנה סוכה א,ד) – משום שסיכך אותה גם בדבר המחובר לקרקע, שהוא סכך פסול. ובמבוי כשר, שאם הדלה על פתח המבוי את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס - אין צריך המבוי קורה (תוספתא עירובין א,ז). ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שבמבוי כשר) - על (צריך לומר: 'עד') בית סאתים (מקום ששטחו מספיק לזריעת שתי סאים של גרגרי תבואה) – שהמבוי לא יהיה גדול משטח של בית סאתיים, אבל יותר מבית סאתים - נעשית כמחיצה (מקום גדור) שהוקפה זרעים, שאין מותר לטלטל בה אלא בארבע אמות – מכיוון שהגפן והדלעת לא ניטעו לשם מחיצה, אלא המחיצה נעשתה מאליה (שהגפן והדלעת עלו מאליהן), אפילו הדלה אותן בידיים, אסור לטלטל במבוי אם הוא יותר מבית סאתיים (הירושלמי סובר שקורה משום מחיצה, ואף על פי שהדלה בידיים, מכל מקום אנו הולכים אחר עיקר הגפן והדלעת שהוא מחיצה שנעשתה מאליה ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 159, הערה 28)).
חמתה מרובה מצילתה - בסוכה פסולה (משנה סוכה א,א), במבוי כשר – שאם סיכך על פתח המבוי בסכך שאינו סוכך כראוי - אין צריך המבוי קורה.
סוכה מקורה (מכוסה בתקרה) – שסיכך אותה בנסרים רחבים, - פסולה – משום שנסרים דומים לתקרת הבית ולא לסכך (ראה משנה סוכה א,ו), מבוי מקורה - כשר – שאם סיכך על פתח המבוי בנסרים - אין צריך המבוי קורה. ומרחיבים את תחולת הקביעה: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): לא סוף דבר מקורה – הדין במבוי נכון לא רק במקרה הנידון שהמבוי מקורה, אלא אפילו נתן מלתרה (קורה להחזקת תקרת הבניין (מקור המילה ביוונית)) ויש בה רוחב ארבעה טפחים - מתרת את המבוי – גם במקרה שנתן בפתח המבוי מלתרה, שסתמה רחבה ארבעה טפחים (ראה "הירושלמי כפשוטו", עמודים 228-229) - מותר לטלטל במבוי, אף על פי שהקורה גבוהה מעשרים אמה, ואין צריך המבוי קורה אחרת בתוך עשרים אמה.
עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין.
סוגיה זו מקומה בעירובין ומשם הועברה לכאן.
דפנות
בתוספתא סוכה א,יג שנו: וחכמים אומרים: שתיים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח.
ובבבלי סוכה ו,ב אמרו: תנו רבנן: שתיים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח.
הדלה עליה
בתוספתא עירובין א,ז שנו: הדלה עליו את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס מרוח אחת (בפתח המבוי) - אין צריך כלום (אף על פי שאין הקירוי מקבל אריח).
סוכה מקורה - פסולה
המקור להלכה זו היא המשנה סוכה א,ז: "תקרה שאין עליה מעזיבה", ואף שיש לומר ששם הפסול הוא משום "'תעשה' - ולא מן העשוי" כדעת הבבלי, ברם הירושלמי, שלא פירש כלום בטעם הפסול של תקרה שאין עליה מעזיבה, למד פשט המשנה שהפסול הוא משום סוכה מקורה, ופסולה אפילו עשה את התקרה לשם סכך ("עלי תמר").
מבוי מקורה
בתוספתא עירובין א,ז שנו: מבוי המקורה מרוח אחת (בפתח המבוי) - אין צריך כלום.
אפילו נתן מלתרה ויש בה רוחב ארבעה טפחים
בבבלי עירובין ג,א אמרו: אמר רבי אילעא אמר רב: רחבה ארבעה אף על פי שאינה בריאה (חזקה, הרי קורה זו מכשירה את המבוי). אם יש לו (למבוי) אמלתרא, אפילו גבוה מעשרים אמה - אינו צריך למעט.
סתם מלתרה רחבה ארבעה טפחים, ולכן דברי רב בבבלי בעניין מבוי גבוה מעשרים אמה שיש לו מלתרה הם דברי רבי הושעיה בירושלמי.
• • •
מקשים (על המשנה): אִילו בית שהוא גבוה מכמה (נראה שמילה תמוהה זו נוצרה מצירוף שתי מילים: 'מכ' אמה' - מעשרים אמה. כך הוא גם בירושלמי עירובין פרק א סוף הלכה ג. וצריך לומר: 'שהוא גבוה מכ' אמה', וכן כתב ב"אהבת ציון וירושלים"), שמא אינו חייב במעקה (גדר או קיר לא גבוה מסביב לגג שטוח)?! אינו חייב במזוזה (מגילת קלף שכתובות עליה הפרשיות: "שמע", "והיה אם שמוע", ושקובעים אותה במזוזת פתח הבית)?! (בתמיהה) – וכי בית שגבוה מעשרים אמה אין דינו כבית ופטור מלעשות לו מעקה לגגו ומלקבוע לו מזוזה בפתחו?! והרי בית אף שגבוה ביותר חייב במעקה ובמזוזה! וכיוון שסוכה היא כבית, מדוע סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה?
ומתרצים: אלא בית מקורה, אין סוכה מקורה – סוכה שונה מבית, מפני שבית מכוסה בתקרה וסוכה אינה מכוסה בתקרה אלא בסכך, שכן סוכה מקורה פסולה, ולכן בית אף שגבוה ביותר דינו כבית, מה שאין כן סוכה, ולכן סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה.
ומקשים: מצינו סיכוך שהוא כקירוי – הרי כך ההלכה שסכך של סוכה דינו כתקרה של בית, ומציעים משנה המסייעת לקביעה זו: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה סוכה א,ט): הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים – שיש רווח של שלושה טפחים בין הדופן לסכך באורך הסוכה או ברוחבה, - פסולה – הסוכה, שאוויר פוסל מן הצד בשלושה טפחים. ועוד שנינו שם (משנה סוכה א,י): "בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות - פסולה" - בית שנפלה מקצת מתקרתו באמצעו וסיכך על המקום שנפחת, מה שנשתייר מן התקרה שמפסיק בין הסכך לבין כותלי הבית אינו פוסל אלא בארבע אמות, אבל פחות מארבע אמות - הסוכה כשירה. הרי שמצאנו שתקרה דינה כסכך, ולכן אין לומר שסוכה שונה מבית מפני שבית מקורה וסוכה אינה מקורה! (הירושלמי כאן הביא את תחילת המשנה וכוונתו לסופה, כמו שמצינו במקומות אחרים בירושלמי. - ב"שערי תורת ארץ ישראל" כתב שצריך לומר: 'דתנינן תמן: בית שנפחת וסיכך על גביו...')
ומתרצים: אלא בית מגופף ואין סוכה מגופפת – סוכה שונה מבית, מפני שבית מוקף כתלים מכל רוחותיו וסוכה אינה מוקפת כתלים מכל רוחותיה, שכן סוכה כשירה אף אם אין לה שלוש דפנות שלימות, ולכן בית אף שגבוה ביותר דינו כבית, מה שאין כן סוכה, ולכן סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה.
ומציעים קושיה (כדי לפרוך את הקביעה שלפני כן): והרי אכסדרה (בניין עמודים מקורה (מקור המילה ביוונית)) שנפרצה במלואה (כל היקפה) לרשות הרבים – שאין לה מחיצות, - רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (מגיה הוסיף את המילה 'בשם'), רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) תריהון אמרין: – שניהם אומרים (רבי אילא מוסר שרב ורבי יוחנן אומרים): מטלטלין בכולה – שהיא רשות היחיד. הרי שמצאנו שבניין דינו כבית אף שאינו מוקף כתלים, ולכן אין לומר שסוכה שונה מבית מפני שבית מגופף וסוכה אינה מגופפת! (מימרה זו בעניין אכסדרה נאמרה בירושלמי עירובין א,א)
ומציעים תירוץ לקושיה שלא ניתרצה עקב דחיית הפתרונות לקושיה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (פירוש 'מאי' - מהי (מה היא), בחילוף אל"ף ה"א. 'מאי' במונח זה אינה לשון בבלי ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 891, הערה 15)) כיוון שסוכה היא כבית, מדוע סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה? רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: התורה אמרה – בפרשת חג הסוכות: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ" (ויקרא כג,מב) – אתם חייבים לדור בסוכה ('אין "תשבו" אלא תדורו'); ויש לדרוש את הכתוב שצריך לשבת בצל הסכך (סוכה היא הסכך לצל), - עד עשרים אמה את (אתה) יושב בצילה של הסוכה – בצל הסכך, מעשרים אמה ולמעלן את (אתה) יושב בצילן של הדפנות – ולא בצל הסכך, שמפני גובה הדפנות הן יוצרות צל תמיד, וצל הסכך אין בו כדי לשנות כלל. ולכן סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה.
בבבלי סוכה ב,א אמרו: מנא הני מילי (שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה)?
אמר רבה: דאמר קרא: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג) - עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה (משום שעינו מבחינה בסכך של הסוכה), למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא.
רבי זירא אמר: מהכא: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" (ישעיהו ד) - עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה (בצל הסכך), למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות.
רבא אמר: מהכא: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג) - אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע (שאתה יושב בה כל השנה) ושב בדירת עראי (היא הסוכה). עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי (שעד גובה זה אפשר לבנות מבנה ארעי), למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע (אין אדם בונה בניין ארעי בגובה זה אלא בניין קבע בלבד, ואין זו סוכה כראוי).
טעמו של רבי זירא בבבלי הוא מה שאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בירושלמי, אבל המקורות בכתוב שהציעו שונים. אפשר שרבי זירא דרש את הכתוב "וסוכה תהיה לצל" רק כאסמכתא לדרשה העיקרית של רבי יוחנן, שישיבה בסוכה שבכתוב היא ישיבה בצל הסכך.
טעמיהם של רבה ורבא הבבליים אינם מובאים בירושלמי.
רבי יוחנן בירושלמי משתמש בשורש יש"ב ('יושב בצילה של הסוכה') ולא בשורש דו"ר המשמש בלשון חכמים במשמעות "מגורים", כיוון שהפסוק "בסוכות תשבו" מובא בדבריו והמשפט מותאם ללשון המקרא. גם רבי זירא בבבלי, ששמע מרבי יוחנן, משתמש בשורש יש"ב, אף על פי שהוא מביא פסוק אחר. גם רבא בבבלי משתמש בשורש יש"ב ('שב בדירת עראי'), כיוון שהוא מביא את הפסוק "בסוכות תשבו". אבל רבה בבבלי שאינו מביא את הפסוק הזה משתמש בשורש דו"ר ('דר בסוכה').
ייתכן שרבה דורש את המילה "סוכה" כשם מהשורש סכ"ה שמשמעו: ראה, הביט, ומכאן שעל היושב בסוכה לראות את הסכך.
אכסדרה
בבבלי עירובין כה,א אמרו: איתמר: אכסדרה בבקעה (שדינה ככרמלית) - רב אמר: מותר לטלטל בכולה, ושמואל אמר: אין מטלטלים אלא בארבע אמות. רב אמר: מותר לטלטל בכולה - אמרינן: פי תקרה יורד וסותם (והריהי כולה רשות היחיד לעצמה). ושמואל אמר: אין מטלטלים אלא בארבע אמות - לא אמרינן: פי תקרה יורד וסותם.
בבבלי: רב, ובירושלמי: רב ורבי יוחנן. בבבלי: אכסדרה בבקעה, ובירושלמי: אכסדרה ברשות הרבים.
ומצמצמים את תחולת הקביעה (מוסב על המשנה): אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - פסולה) - בנתונה למעלה מעשרים אמה לדפנות – במקרה שהסכך נתון על הדפנות בגובה למעלה מעשרים אמה מן הקרקע, שהדפנות גבוהות מעשרים אמה, והסכך מונח על ראש הדפנות, אבל אם היתה נתונה למטה מעשרים אמה לדפנות – במקרה שהסכך נתון על הדפנות בגובה למטה מעשרים אמה מן הקרקע, אף שהדפנות גבוהות מעשרים אמה, שהסכך אינו מונח על ראש הדפנות אלא על אמצען, - כשירה – הסוכה, כיוון שהסכך אינו גבוה מעשרים אמה.
ומציעים קושיה (כדי לפרוך את הדעה של רבי יונה): אמר ליה – אמר לו (לרבי יונה) רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): על דעתך דאת אמר: – על דעתך שאתה אומר: בדפנות הדבר תלוי – אם צמצום תחולת הקביעה של המשנה שהציע רבי יונה הוא נכון, שפסול סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה תלוי בגובה שבו הסכך נתון על הדפנות, ורק אם הסכך נתון למעלה מעשרים אמה לדפנות - פסולה, ניתני: – נִשְׁנה (במשנה): סוכה שהיא נתונה למעלה מעשרים אמה לדפנות - פסולה! – המשנה היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר! וכיוון שנשנו הדברים במשנה כפי שנשנו, משמע שאף אם הסכך נתון למטה מעשרים אמה לדפנות - פסולה, כיוון שהדפנות גבוהות מעשרים אמה.
ומציעים צמצום אחר של תחולת הקביעה: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב: זאת שאתה אומר, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - פסולה - בשאינה מחזקת (מכילה) אלא כדי (במידת, בשיעור המספיק ל-) ראשו ורובו ושולחנו – במקרה שהסוכה קטנה, שיש בשטחה רק כדי ראשו של אדם ורוב גופו ושולחנו שהוא אוכל עליו, שבפחות מזה אין סוכה כשירה (בירושלמי להלן ב,ז פסק רב הלכה כבית שמאי שסוכה שיש בה רק כדי ראשו ורובו פסולה, הרי שלפי רב שיעור משך סוכה קטנה הוא כדי ראשו ורובו ושולחנו), אבל אם היתה מחזקת יותר – במקרה שהסוכה גדולה יותר, - כשירה – הסוכה, אף שהסכך גבוה מעשרים אמה מן הקרקע.
ומציעים צמצום אחר של תחולת הקביעה: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): זאת שאתה אומר, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - פסולה - בשאין דפנותיה עולות עמה – במקרה שדפנות הסוכה אינן מגיעות עד לסכך, שהסכך גבוה מעל הדפנות, אבל אם היו דפנותיה עולות עמה – במקרה שדפנות הסוכה מגיעות עד לסכך, - כשירה – הסוכה, אף שהסכך גבוה מעשרים אמה מן הקרקע.
ומציעים קושיה (מברייתא על דברי האמוראים שהובאו לפני כן): והא מתניתא פליגא: – והרי המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) חלוקה: אמר רבי יהודה: מעשה בסוכתה של הילני המלכה בלוד (שמא הוסיפו את המילה "בלוד" על פי כמה מעשים שמוסר רבי יהודה מלוד, ובכלל נזכרה לוד הרבה פעמים בברייתות בקשר עם מעשים. ובאמת מה לה להילני המלכה ובניה בלוד? ("תוספתא כפשוטה")) שהיתה גבוהה יותר מעשרים אמה, והיו חכמים נכנסין ויוצאין בה ולא אמר אדם דבר – לא אמר לה אחד מהחכמים שאין הסוכה כשירה. ממעשה זה הביא רבי יהודה ראיה לדבריו, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - כשירה. אמרו – החכמים החולקים על רבי יהודה, לו – לרבי יהודה: מפני שהיא – הילני, אשה, ואין אשה מצוה על המצות – ואינה חייבת בסוכה, ולכן לא היתה סוכתה של הילני חייבת להיות כשירה כדין, ולפיכך לא אמרו לה דבר. הרי שאין משם ראיה לדבריו של רבי יהודה. אמר להן – רבי יהודה לחכמים: אם משם ראייה?! (נראה שמילים אלה נשתרבבו לכאן בטעות מלעיל, וכך צריך לומר לעיל: 'אמרו לו: משם ראיה?! מפני שהיא אשה...', כמו שהוא במקומות אחרים שחכם מביא מעשה ראיה לדבריו וחביריו דוחים את הראיה בלשון זו, והמילה 'אם' יתירה) והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה – להילני, והיו יושבים עימה בסוכתה, והם היו חייבים בסוכה! – הרי משם ראיה לדבריו של רבי יהודה, שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - כשירה! (עד כאן הברייתא) ויש לתמוה (על דברי האמוראים שהובאו לפני כן): אית לך מימר – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר) בסוכתה של הילני: בשאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו – שכן לפי רב, חכמים פוסלים סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה רק במקרה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו, אלא (צריך לומר: 'או' (גליונות הרש"ל, "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 103, הערה 975)) בשאין דפנותיה עולות עמה – שכן לפי רבי יאשיה, חכמים פוסלים סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה רק במקרה שאין דפנותיה עולות עימה?! (בתמיהה) – והרי אין דרכה של מלכה לשבת בסוכה כזו או כזו! - מכאן יש להוכיח שהחכמים פוסלים סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה אפילו במקרה שהיא מחזקת יותר מראשו ורובו ושולחנו, שהרי סוכת הילני המלכה בוודאי היתה גדולה, וכן יש להוכיח שהחכמים פוסלים סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה אפילו במקרה שדפנותיה עולות עימה, שהרי סוכת הילני המלכה בוודאי היתה סוכה נאה שדפנותיה עולות עימה. ולכן יש לשלול את דעות האמוראים רב ורבי יאשיה (אין מקשים על הדעה של רבי יונה, כיוון שזו כבר נפרכה לעיל).
ומציינים (כדי לענות על הקושיה שהועלתה): מסתברא מה דאמר רבי יאשיה לית היא פליגא – מסתבר שעל מה שאומר רבי יאשיה אינה חלוקה (מסתבר שאין הברייתא חלוקה על דברי רבי יאשיה שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה רק במקרה שאין דפנותיה עולות עימה), דכן ארחיהון דעתירייא מיעבד דפנתא קלילן די ייא קרורה עליל – שכן דרכם של העשירים לעשות את הדפנות קלות (חדירות לאוויר), (כדי) שיהיה הקור (האוויר הקר) נכנס (בסוכה, מפני החום שבשלהי הקיץ. וגם סוכתה של הילני לא היו דפנותיה מגיעות עד לסכך כדי שיהיה האוויר שולט בה, ובזה החכמים פוסלים. - כך יש לענות על הקושיה שהועלתה על דברי רבי יאשיה, אבל אין עונים על הקושיה שהועלתה על דברי רב).
בתוספתא סוכה א,א שנו: אמר רבי יהודה: מעשה בסוכת הילני שהיתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסים ויוצאים אצלה, ולא אמר אחד מהם דבר. אמרו לו: מפני שהיא אישה, ואישה אין חייבת בסוכה. אמר להם: והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה, וכולם שרויים בתוכה!
בבבלי סוכה ב,ב-ג,א אמרו: כמאן אזלא הא דאמר רבי יאשיה אמר רב: מחלוקת (בסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה) בשאין דפנות מגיעות לסכך, אבל דפנות מגיעות לסכך - אפילו למעלה מעשרים אמה כשירה. כמאן? - כרבה, דאמר: סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה משום דלא שלטא בה עינא (למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה משום שאין עינו של אדם מבחינה בסכך), וכיוון דדפנות מגיעות לסכך - משלט שלטא בה עינא.
כמאן אזלא הא דאמר רב הונא אמר רב: מחלוקת בשאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות, אבל יש בה יותר מארבע אמות על ארבע אמות - אפילו למעלה מעשרים אמה כשירה. כמאן? - כרבי זירא, דאמר: סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה משום צל הוא (למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות), וכיוון דרוויחא (ששטחה גדול) איכא צל סוכה (צל הסכך).
כמאן אזלא הא דאמר רב חנן בר רבה אמר רב: מחלוקת בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו, אבל מחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושולחנו - אפילו למעלה מעשרים אמה כשירה. כמאן? דלא כחד (אין להסביר הלכה זו לפי אף אחד מהטעמים השונים לפסול סוכה גבוהה שנתנו האמוראים).
מיתיבי: סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה - פסולה, ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמישים אמה. אמר רבי יהודה: מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסים ויוצאים לשם, ולא אמרו לה דבר. - אמרו לו: משם ראיה?! אישה היתה ופטורה מן הסוכה. - אמר להם: והלא שבעה בנים היו לה. ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. - מאי "ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים"? הכי קאמר להו (רבי יהודה): וכי תימרו: בנים קטנים היו, וקטנים פטורים מן הסוכה (ולכן לא אמרו לה חכמים דבר) - כיוון דשבעה הוו אי אפשר דלא הווי בהו חד שאינו צריך לאמו (והלכה היא שקטן שאינו צריך לאימו חייב מדברי חכמים בסוכה). וכי תימרו: קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי (הילני) בדרבנן לא משגחה - תא שמע: ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. - בשלמא למאן דאמר: בשאין דפנות מגיעות לסכך מחלוקת - דרכה של מלכה לישב בסוכה שאין דפנות מגיעות לסכך משום אווירא. אלא למאן דאמר: בסוכה קטנה מחלוקת, וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה קטנה?!
אמר רבה בר רב אדא: לא נצרכה אלא לסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות (שהסוכה כולה היתה גדולה, אולם היתה מחולקת לחדרים קטנים שכל אחד מהם פחות מארבע אמות).
וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות (בלא חדר גדול שבו תוכל לקבל את אורחיה)?!
אמר רב אשי: לא נצרכה אלא לקיטוניות שבה (שמלבד חדר גדול שהיה בסוכה, היו בה גם חדרים קטנים). רבנן סברי: בניה בסוכה מעליא (בחדר הגדול שהיה כשר לפי שיטות האמוראים) הוו יתבי, ואיהי יתבה בקיטוניות משום צניעותא, ומשום הכי לא אמרו לה דבר. ורבי יהודה סבר: בניה גבה הוו יתבי (בקיטוניות), ואפילו הכי לא אמרו לה דבר.
בבבלי קישרו בין שיטות האמוראים המצמצמים את המחלוקת במשנה ובין שיטות האמוראים שנתנו טעם להלכה שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה.
צמצום המחלוקת במשנה שאמר רבי יאשיה בשם רב בבבלי הוא זה שאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יאשיה בירושלמי. צמצום המחלוקת במשנה שאמר רב חנן בר רבה בשם רב בבבלי הוא זה שאמר רבי בא בשם רב בירושלמי. צמצום המחלוקת במשנה שאמר רב הונא בשם רב בבבלי אינו בירושלמי.
בשני התלמודים אמרו שדרכה של מלכה לישב בסוכה שאין דפנותיה מגיעות לסכך משום אווירא. בשני התלמודים הקשו מסוכתה של הילני על מי שצמצם את המחלוקת לסוכה קטנה, אבל רק בבבלי השיבו על כך.
בתוספתא ובירושלמי נמסר שהיו להילני המלכה שבעה בנים תלמידי חכמים, ואילו בבבלי שבעה בנים סתם היו לה. מצד אחר, בבבלי מופיע טעם נוסף בדברי רבי יהודה: "ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים". דומה שעיבוד זה של הבבלי נובע מהיסוס או התנגדות לקיים אותו נוסח מקורי, המכבד את בניה של מלכת חדייב שנתגיירה עד כדי קריאת שם "תלמידי חכמים" עליהם, אלא שבעה בנים סתם היו לה. הזכרת "חכמים" הועברה להיות בבא נוספת בפני עצמה, והם חכמי ישראל, שאומנם הילני היתה מקיימת את דבריהם ועושה מעשיה על פיהם, כמסופר במשנה נזיר ג,ו: "והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות". הרי עיבודו של הבבלי בהתאם למגמת קידום כבוד חכמים, ועל פי מקור ספרותי זמין, לשון המשנה במסכת נזיר ("הברייתות בתלמוד הבבלי ויחסן למקבילותיהן שבתוספתא", "עטרה לחיים", עמודים 173-174; "לתורתם של תנאים", עמוד 162).
הילני המלכה
הלני המלכה היתה מלכת חדייב שבאשור במאה הראשונה לספירה. היא היתה אשתו ואחותו של המלך מונבז הראשון. הלני המלכה ובניה המלך מונבז השני ואיזטס השני התגיירו. במקורות היהודיים הלני המלכה מוזכרת לשבח כגיורת צדק שסייעה לעניי עם ישראל ותרמה תרומות שונות לבית המקדש השני. היא גם הקימה ארמונות מפוארים בירושלים. הלני המלכה היתה מעורבת במעשים שנידונו בספרות חכמים במסגרת דיונים הלכתיים (כמו המעשה כאן).
• • •
מציעים שאלה (בעניין סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה): רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): הביא נסר (קרש, לוח שנגזר מעץ) ונתנו על גבי חולייה (חֵלֶק) של עמוד – המונחת על קרקע הסוכה, והוא יושב על הנסר ולא על הקרקע, - פשיטא – פשוטה (הדבר פשוט ומובן מאליו מבחינה עובדתית), אם יָמוֹד (ימדוד) – את גובה הסוכה, מן הנסר – שהוא יושב עליו, ועד הסכך, - יש (צריך לומר: 'אין', וכן הגיהו מפרשי הירושלמי) כאן עשרים אמה, אם ימוד מן הקרקע – שמחוץ לנסר, ועד הסכך, - אין (צריך לומר: 'יש', וכן הגיהו מפרשי הירושלמי) כאן עשרים אמה, מה את עביד ליה? – מה אתה עושה אותו (מבחינת הדין)? (כיצד יש לדון את המקרה הזה?) כאויר (חלל, רווח, מקום פנוי (מקור המילה ביוונית)) פסול (מילה זו יתירה ("שערי תורת ארץ ישראל"))? כסכך פסול? – האם יש לדמות את המקרה הנידון למקרה של אוויר? או שמא יש לדמות את המקרה הנידון למקרה של סכך פסול? (האם הסכך שמעל הקרקע שמחוץ לנסר, שהוא גבוה מעשרים אמה, דינו כאוויר (חלל בלא סכך) או שדינו כסכך פסול (סכך שאינו ראוי לפי הדין לסכך בו סוכה)?) ומפרטים את התוצאות ההלכתיות של שתי האפשרויות הנזכרות: אין תעבדיניה – אם תעשה אותו (אם תדון את המקרה הזה) כאויר פסול (מילה זו יתירה) - פוסל בשלשה טפחים – אם הסכך שמעל הקרקע שמחוץ לנסר דינו כאוויר, הסוכה כולה פסולה במקרה שרוחבו של הסכך הזה שלושה טפחים או יותר; אבל במקרה שרוחבו פחות משלושה טפחים הסוכה כשירה, מפני שהוא כלבוד (כמחובר), אין תעבדיניה – (ו)אם תעשה אותו כסכך פסול - אינו פוסל אלא בארבע אמות – אם הסכך שמעל הקרקע שמחוץ לנסר דינו כסכך פסול, הסוכה כולה פסולה במקרה שרוחבו של הסכך הזה ארבע אמות או יותר, אבל במקרה שרוחבו פחות מארבע אמות הסוכה כשירה, שכך היא ההלכה המסורה.
רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא): מפני מה אמרו – חכמים: סכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות – שלא כמו אוויר שפוסל בשלושה טפחים? שלא בא אלא להיתירה של הסוכה – הסכך הפסול לא בא לשם סכך אלא הוא בא לשם מילוי החלל שבסכך, וכיוון שהוא בא כדי שלא תיפסל הסוכה מחמת החלל, אינו פוסל בשלושה טפחים כאוויר אלא הוא פוסל רק בארבע אמות (מימרה זו אינה מתייחסת לשאלתו של רב הושעיה, ולא באה כאן אלא משום שבשאלה זו הוזכר שסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות).
אמר רבי מיישא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): ותמיה אנא היך רב הושעיה צריכה ליה? – ותמה אני איך רב הושעיה נצרך לו (הדבר)? (איך רב הושעיה מסופק בו?) ולמה לא יליף לה מן הדא דרבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)? – ולמה (הוא) לא לומד אותה מן (המימרה) הזאת של רבי בא בר ממל? ומציעים מראה מקום לדברי רבי בא בר ממל: דתנינן תמן: – ששנינו שם (במקום אחר - משנה סוכה א,ט): המשלשל דפנות מלמעלן למטן – שהתחיל לעשות את הדפנות למעלה סמוך לסכך, והמשיך ועשה אותן מלמעלה למטה, ולא הגיע עד לקרקע, אם גבוהה – הסוכה, מן הארץ שלשה טפחים – שהדפנות גבוהות מן הקרקע שלושה טפחים או יותר, - פסולה – הסוכה; ומציעים פרשנות מצמצמת למשנה: ואמר רבי בא בר ממל: בשאינו יושב ואוכל בצילן של הדפנות – המשנה מדברת במקרה שאינו יושב כנגד הדפנות, כגון שהוא יושב על קרקע הסוכה, אבל אם היה יושב ואוכל בצילן של הדפנות – במקרה שהוא יושב כנגד הדפנות, כגון שהוא יושב על נסר שנתנו על גבי חולייה של עמוד, - כשירה – הסוכה. ועל פי זה תמה רבי מיישא, שהיה לו לרב הושעיה ללמוד מהמימרה הזו תשובה לשאלתו בעניין סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה, שבמקרה שהוא יושב על נסר שנתנו על גבי חולייה של עמוד - כשירה הסוכה, כי מן הנסר ועד הסכך אין כאן עשרים אמה, ובמקרה שאינו יושב על נסר אלא על הקרקע - פסולה הסוכה, כי מן הקרקע ועד הסכך יש כאן עשרים אמה (במקרה שבמשנה הפגם הוא בגובהן של הדפנות מן הקרקע, ובמקרה שבשאלת רב הושעיה הפגם הוא בגובהו של הסכך מן הקרקע, אך אין הדפנות והסכך פסולים במהותם. וכשם שבמקרה שבמשנה, אם הוא יושב בצילן של הדפנות, יצא ידי חובת ישיבה בסוכה, הוא הדין במקרה שבשאלת רב הושעיה, אם הוא יושב בצילו של סכך שאינו גבוה ממקום ישיבתו עשרים אמה, יצא, ללא קשר לגובה הסכך שאינו מעל הנסר, ודינו כאוויר פסול או כסכך פסול ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 121)).
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לית הדא דרבי בא בר ממל אולפן – אין זאת של רבי בא בר ממל תלמוד (מסורת, שמועה), מן מתניתן ילף לה רבי בא בר ממל – (אלא) ממשנתנו למד אותה רבי בא בר ממל, ומציעים משנה המשמשת מקור לדברים אלה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (במקום אחר - משנה עירובין ח,ח): כצוצטרא (גזוזטרה (מילה שמקורה ביוונית)) – רחבה הבולטת בקיר הבניין כלפי חוץ, שהיא למעלה מן הים - אין ממלין (ממלאים) הימינה (ממנה) בשבת – אין שואבים מים בשבת דרך חור שברצפת הגזוזטרה, לפי שהים דינו ככרמלית והגזוזטרה רשות היחיד, אלא אם כן עשו לה – עשו בשביל הגזוזטרה, מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלן – מעל המים, בין מלמטן – מתחת למים, כדי לעשות את המים שבתוך המחיצה רשות היחיד, ועל ידי כך הם נחשבים כחלק של רשות היחיד של הגזוזטרה; ומצמצמים את תחולת הקביעה: ואמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): והיא שתהא מחיצה משוקעת במים כמלואו של הדלי – מותר לשאוב כשעשו מחיצה מעל המים, רק בתנאי שתהיה המחיצה נתונה בתוך המים ככל שיעורו של הדלי שבו שואבים מים, שיהיה הדלי כולו מוקף מחיצה, כדי שיהיו שואבים מים ממקום שהוא בתוך המחיצה. ומזה למד רבי בא בר ממל לעניין סוכה שהיא גבוהה מן הארץ שלושה טפחים, שכשם ששאיבת מים מן הים בשבת מותרת כשהמחיצה מעל המים אם המחיצה משוקעת במים כמלוא הדלי והוא שואב כנגד המחיצה, כך הסוכה כשירה כשהדפנות גבוהות מן הארץ שלושה טפחים אם הוא יושב כנגד הדפנות. אבל יש לדחות את השוואת שני הנושאים: ולא דמייא! – ולא דומָה! (ולא דומה הדבר! אין שני הנושאים הנידונים דומים) ים כרמלית היא – הים דינו ככרמלית, אינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים – לעניין הוצאה והעברה מרשות לרשות בשבת, כרמלית היא רשות מדברי חכמים ואין דינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים שהם רשויות מן התורה (תוספתא שבת א,ד), ולכן התירו לשאוב מים מן הים בשבת כשהמחיצה מעל המים אם המחיצה משוקעת במים כמלוא הדלי והוא שואב כנגד המחיצה; ברם הכא – אבל כאן, התורה אמרה – בפרשת חג הסוכות: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ" (ויקרא כג,מב) – אתם חייבים לדור בסוכה ('אין "תשבו" אלא תדורו'), הרי שישיבה בסוכה היא חובה מן התורה, ולכן אין להכשיר סוכה כשהדפנות גבוהות מן הארץ שלושה טפחים אף אם הוא יושב כנגד הדפנות, מפני שהדפנות צריכות להגיע עד לקרקע, מקרקע סוכה את (אתה) מודד עשרים אמה – אין להכשיר סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה אף אם הוא יושב על נסר שנתנו על גבי חולייה של עמוד ואין מן הנסר ועד הסכך עשרים אמה, מפני שצריך למדוד את גובה הסוכה מן הקרקע, ואם יש מן הקרקע ועד הסכך עשרים אמה - הסוכה פסולה. - כך דחה רבי יוסה את דבריו של רבי בא בר ממל בעניין סוכה שהיא גבוהה מן הארץ שלושה טפחים, ובכך יישב את תמיהתו של רבי מיישא על שאלתו של רב הושעיה בעניין סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה. - שאלתו של רב הושעיה, האם הסכך שאינו מעל הנסר פוסל את הסוכה בשלושה טפחים משום אוויר פסול או בארבע אמות משום סכך פסול, לא נפשטה, אבל בפחות משלושה טפחים הסוכה כשירה.
בבבלי סוכה ד,א-ב אמרו: היתה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה (כל הסוכה), אם יש בה (באיצטבא) הכשר סוכה - כשירה. ומן הצד (בנה איצטבא ליד אחת הדפנות), אם יש משפת איצטבא לכותל (לדופן המקבילה של הסוכה) ארבע אמות - פסולה (שהרי לאיצטבא זו יש רק שתי דפנות), פחות מארבע אמות - כשירה (שאנו אומרים: דופן עקומה).
היתה גבוהה מעשרים אמה, ובנה איצטבא באמצעיתה (של הסוכה), אם יש משפת איצטבא ולדופן ארבע אמות לכל רוח ורוח - פסולה (שהרי לאיצטבא זו אין כל דפנות), פחות מארבע אמות - כשירה (שאנו אומרים: דופן עקומה).
היתה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה (באמצעה) עמוד שהוא גבוה עשרה טפחים (ומעל לעמוד אין עשרים אמה עד לסכך), ויש בו הכשר סוכה - סבר אביי למימר: גוד אסיק מחיצתא (משוך והעלה את המחיצות של העמוד והרי זה כאילו היתה כאן סוכה). אמר ליה רבא: בעינן מחיצות הניכרות, וליכא.
המקרה בשאלתו של רב הושעיה בירושלמי בעניין סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה אינו כאחד מהמקרים שבבבלי, וכך אמרו כמה ממפרשי הירושלמי. בניגוד לבבלי, לא נזכר בירושלמי הכשר סוכה לא משום דופן עקומה ולא משום "גוד אסיק מחיצתא".
סכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות, שלא בא אלא להיתירה של הסוכה
בבבלי בבא בתרא קסב,ב אמרו: תניא: הרחיק את העדים שני שיטים מן הכתב - פסול, פחות מכאן - כשר. היו ארבעה וחמישה עדים חתומים על השטר, ונמצא אחד מהם קרוב (לאחד הצדדים, והרי הוא פסול לעדות לו) או פסול (לעדות מצד עצמו) - תתקיים עדות בשאר (שדי בשניים לעדות, ואין האחרים פוסלים אותה). - מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: מילאהו (את הרווח של שתי השורות שבין הכתב לחתימות העדים) בקרובים (בחתימותיהם) - כשר (השטר); ואל תתמה (על הבחנה זו), שהרי אוויר סוכה (חלק מן הסוכה שאינו מכוסה בסכך) פוסל (את הסוכה) בשלושה (טפחים), סכך פסול פוסל בארבעה (טפחים. ומכאן ראיה שדבר פסול פוסל פחות משפוסל העדר).
ובירושלמי גיטין א,ה אמרו: שטר שחותמו בארבעה עדים ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים - כשר ותתקיים העדות בשאר. - וי[י]עשה (ב)[כ]הרחק עדות (כהרחיק את העדים שני שיטים מן הכתב) ויהא פסול! - לית יכיל, דקאמר רבי יסא בשם רבי ירמיה: עדים פסולין אינן נעשין כהרחק עדות, שלא באו אלא להכשירו של הגט.
בבבלי בבא בתרא אמר חזקיה שעניין גט דומה לעניין סוכה, וכשם שבעניין סוכה סכך פסול אינו כאוויר מפני שלא בא הסכך הפסול אלא להיתרה של הסוכה, כמו שאמר חזקיה עצמו בירושלמי כאן, כך בעניין גט עדים פסולים אינם כהרחק עדות מפני שלא באו העדים הפסולים אלא להכשירו של הגט, כמו שאמרו בירושלמי גיטין.
גזוזטרה שהיא למעלה מן הים
בתוספתא עירובין ו,כז שנו: גזוזטרה שהיא למעלה מן הים - אין ממלאים הימנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים למטה מן הים / המים. אף על פי שהמים צפים על גבה, אין בכך כלום. רבי מאיר אומר: אף מלמעלה.
ובירושלמי עירובין ח,ח אמרו: רבי זעירא, רב יהודה בשם רב: והוא שתהא מחיצה משוקעת במים כמלוא הדלי.
מלשון התוספתא מוכח ש"מלמטן" (משנה עירובין ח,ח) פירושו למטה מן המים ו"מלמעלן" פירושו למעלה מן המים, ומשנתנו כרבי מאיר. ופירוש זה מוכח אף מסוגיית הירושלמי למשנתנו ("תוספתא כפשוטה").
היתה – הסוכה, למעלן מעשרה – טפחים, שהיא סוכה כשירה (מגיה מחק 'למעלן' וכתב 'למטה' בטעות, שכן אילו היתה למטה מעשרה, היתה פסולה גם בלא העיטורים), ותולה בה – תחת הסכך, עיטורין – לקשט את הסכך, שהן ראויין לסכך בהן – שהם כשרים לסכך בהם, כגון ענפים ופירות, - ממעטין (מפחיתים, מקטינים) בה לפסוּל – העיטורים מצטרפים לסכך וממעטים את גובה הסוכה מעשרה טפחים ועושים אותה לפסולה, כדין סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים, ואם לאו – אם העיטורים אינם ראויים לסכך בהם, שהם פסולים לסכך בהם, - ממעטין בה לכושר (ב"שערי תורת ארץ ישראל" מגיה: 'אין ממעטין בה לפסול') – העיטורים אינם מצטרפים לסכך ואינם ממעטים את גובה הסוכה מעשרה טפחים ואין עושים אותה לפסולה, והיא כשירה. פירוש אחר: ''ממעטין בה לכושר' - אף על פי שהעיטורים ממעטים את גובה הסוכה, היא כשירה (אף על פי שהעיטורים שתחת הסכך אינם ראויים לסכך בהם, אינם פוסלים את הסוכה, כיוון שהם לנוי, כדעת רבי יוסה להלן הלכה ג וכדעת רב חסדא בבבלי סוכה י,א).
היתה למעלה מעשרים אמה – שהיא סוכה פסולה, ותולה בה עיטורין שהן ראויין לסכך בהן - ממעטין בה לכושר (לכשרות. הסופר כתב 'לפסול' ומגיה תיקן 'לכושר') – העיטורים ממעטים את גובה הסוכה מעשרים אמה ועושים אותה לכשירה, ואם לאו – אם העיטורים אינם ראויים לסכך בהם, - ממעטין בה לפסוּל (הסופר כתב 'לכושר' ומגיה תיקן 'לפסול') (ב"שערי תורת ארץ ישראל" מגיה: 'אין ממעטין בה לכושר') – העיטורים אינם ממעטים את גובה הסוכה מעשרים אמה ואין עושים אותה לכשירה, והיא פסולה. פירוש אחר: ''ממעטין בה לפסול' - אף על פי שהעיטורים ממעטים את גובה הסוכה, היא פסולה.
אמר רבי שַׁמַּי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי): כשם שאמרו למעלן – כמו שאמרו שיש עיטורים התלויים בסכך למעלה שממעטים בסוכה לפסול או לכושר, כך אמרו למטן – כך אמרו שיש דברים המונחים על קרקע הסוכה למטה שממעטים בסוכה לפסול או לכושר, כאמור להלן.
קש (קנים יבשים של תבואה שנשארו לאחר הדישה) ותבן (קש של תבואה שפורר על ידי דישה או שקוצץ במקצצה) – שהוא מניח על קרקע הסוכה, - אין ממעטין בה – לא לפסול כשהסוכה גבוהה עשרה טפחים, ולא לכושר כשהסוכה גבוהה מעשרים אמה, מפני שאין נוהגים לבטל קש ותבן שם (לגמור בדעתם להשאיר אותם שם ולא לפנות אותם), אלא חוזרים וניטלים למאכל בהמה, ולכן אינם נחשבים כקרקע, עפר וצרורות (אבנים קטנות) – שהוא מניח על קרקע הסוכה, - ממעטין בה – לפסול כשהסוכה גבוהה עשרה טפחים, ולכושר כשהסוכה גבוהה מעשרים אמה, מפני שנוהגים לבטל עפר וצרורות שם, ולכן הם נחשבים כקרקע.
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): עלו בו עשבים – צמחו עשבים בקרקע הסוכה, - אין ממעטין בה – מפני שאין נוהגים לבטל אותם שם, אלא עוקרים אותם (שני המשפטים האחרונים נאמרו בירושלמי עירובין ז,א לעניין שבת).
בבבלי סוכה ג,ב-ד,א אמרו: היתה גבוהה מעשרים אמה, ובא למעטה בכרים וכסתות (שפורס על הקרקע) - לא הווי מיעוט, ואף על גב דבטלינהו (שלא ישתמש בהם, אין זה נחשב ביטול), משום דבטלה דעתו אצל כל אדם (שאין דרך בני אדם לעשות כן).
תבן וביטלו - הווי מיעוט, וכל שכן עפר וביטלו...
היתה גבוהה מעשרים אמה, והוצים (קצות הענפים) יורדים לתוך עשרים אמה, אם צילתם מרובה מחמתם (שהם ראויים לסכך כשלעצמם) - כשירה, ואם לאו - פסולה.
היתה גבוהה עשרה טפחים, והוצים יורדים לתוך עשרה - סבר אביי למימר: אם חמתם מרובה מצילתם (שאינם ראויים לסכך כשלעצמם) - כשירה. - אמר ליה רבא: הא דירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה (והיא פסולה אף כדירת ארעי).
בשני התלמודים הובא קובץ הלכות בעניין גובה הסוכה.
בשני התלמודים דנו במיעוט סוכה בתבן ובעפר. לפי שני התלמודים, עפר ממעט יותר מתבן.
בבבלי דנו במיעוט סוכה בכרים וכסתות ובמיעוט סוכה בהוצים, ובירושלמי דנו במיעוט סוכה בעיטורים ובמיעוט סוכה בעשבים.
אפשר שקובץ ההלכות בירושלמי הוא ברייתא, ואם כן, אפשר שהמאמר "כשם שאמרו למעלן, כך אמרו למטן" אינו מרבי שמי אלא מרבי שמעון (שמעון > שמ' > שמי), שרגיל לומר בכמה מקומות כסגנון הזה.
בבבלי סוכה י,ב אמרו: אתמר / תנא: נויי סוכה - אין ממעטים בסוכה (לא להכשירה אם היתה למעלה מעשרים אמה, ולא לפוסלה אם היתה למעלה מעשרה טפחים).
לפי רוב הראשונים, מדובר בנויים שאינם ראויים לסכך, והוא כמו שאמרו בירושלמי שעיטורים שאינם ראויים לסכך בהם אינם ממעטים את הסוכה.
• • •
במשנה שנינו: "ושאינה גבוהה עשרה טפחים".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת א,א.
שואלים: מניין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת? – מהיכן למדים שמקום ברשות הרבים שגובהו עשרה טפחים או יותר הוא רשות אחרת שדינו רשות היחיד (אם שטחו אינו פחות מארבעה על ארבעה טפחים (תוספתא שבת א,א ומקבילות))?
ומשיבים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתוב (בעניין הארון והשייך לו): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה,כב) – ה' אמר למשה, שיזדמן לו על הכפורת שמכסה את הארון וידבר איתו משם, וכתיב: – וכתוב (במעמד הר סיני): "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ,יט) - מה דיבור שנאמר להלן רשות אחרת, אף דיבור שנאמר כאן רשות אחרת – כמו שהדיבור של ה' לישראל בהר סיני שהיה מהשמים ולא מהארץ היה מרשות אחרת, שהשמים הם רשות אחרת ביחס לארץ, כך הדיבור של ה' למשה במשכן שהיה מעל הכפורת היה מרשות אחרת. וכיוון שמעל הכפורת הוא למעלה מעשרה טפחים, הרי מכאן למדים שלמעלה מעשרה היא רשות אחרת.
ותמהים: וארון לא תשעה טפחים הוא?! (בתמיהה) – שגובה הארון היה אמה וחצי, שהם תשעה טפחים (באמה יש שישה טפחים), הרי שמעל הכפורת אינו למעלה מעשרה טפחים! (עובייה של הכפורת לא נתפרש בכתוב, ויש לשער שהיה כל שהוא)
ומשיבים: דבית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמרין: – (החכמים) של בית רבי ינאי אומרים: וכפורת טפח – עובייה של הכפורת היה טפח, כמוסבר להלן, הרי שמעל הכפורת הוא למעלה מעשרה טפחים.
ומציעים שאלה: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): מניין לכפורת שהיא טפח? – שכן עובייה של הכפורת לא נתפרש בכתוב.
ומשיבים: תנה – שנה (ברייתא) רבי חנינה בן שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל הכלים שהיו במקדש – במשכן, נתנה התורה מידה (צריך לומר: 'מידת') אורכן ורחבן ושיעור קומתן (מידת גובהם), חוץ מן הכפורת שנתנה התורה מידת ארכה ורחבה ולא נתנה שיעור קומתה – אורכה ורוחבה של הכפורת נתפרשו בכתוב (שמות כה,יז), אבל עובייה לא נתפרש. ונִלְמְדֶינָּה – נלמד את עובייה של הכפורת, מכלי קטן שבמקדש – מהשיעור הקטן ביותר שנאמר באחד מכלי המשכן: "וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב" (שמות כה,כה) – תעשה לשולחן מסגרת המקיפה אותו מסביב, ורוחבה של המסגרת טפח ('טֹפַח' בחולם כמו 'טֶפַח' בסגול), - מה כאן טפח, אף כאן טפח – כמו שרוחבה של המסגרת היה טפח, כך עובייה של הכפורת היה טפח.
ומקשים (בהצעת חלופה מדרשית למה שקדם): או אינו אלא (ואולי אין הדבר כך, כי אם): "וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב" (שמות כה,כה) – תעשה זר זהב שיקיף את מסגרת השולחן מסביב, - מה כאן כל שהוא (משהו), אף כאן כל שהוא – כמו שרוחבו של הזר היה כל שהוא, כך עובייה של הכפורת היה כל שהוא, ולא היה טפח, שיש ללמוד מהזר שהוא היה כלי קטן שבמקדש ולא מהמסגרת!
ומציעים פיתרון לשאלה עקב דחיית הפיתרון שהועלה בשלב הקודם: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (מה יש להשיב על השאלה שלא הושבה: 'מניין לכפורת שהיא טפח?'?) רב אחא בר יעקב (אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) אמר: כתוב (בפרשת העבודה ביום הכיפורים): "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה" (ויקרא טז,יד) – אהרן חייב לקחת את המזרק המלא דם הפר ולהכניס אותו לקודש הקודשים ולטבול בדם את אצבעו ולהתיז דם מעל לכפורת בצד המזרחי שלה, - אין "פְּנֵי" פחותים (מועטים) מטפח – עובי הכפורת נקרא "פנים", ומידת פניו של אדם הוא טפח לפחות, ומכאן שעובייה של הכפורת הוא טפח.
ומציעים קושיה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה): אִילו מגדל (ארון גבוה) שהוא עומד בתוך הבית גבוה כמה (הרבה), שמא אינו מותר להשתמש מתוכו לבית ומן הבית לתוכו?! (בתמיהה) – וכי ארון שנמצא בתוך הבית שהוא רשות היחיד, אף אם הארון גבוה מאוד, אין מותר לטלטל בשבת מהארון לבית ומהבית לארון?! וכיוון שלמדים מהארון שהיה עומד בתוך המשכן שלמעלה מעשרה הוא רשות אחרת, הרי שלמעלה מעשרה ברשות היחיד הוא רשות אחרת, ואם כן, מדוע לא אסרו לטלטל בשבת מהארון למעלה מעשרה לבית ומהבית לארון למעלה מעשרה?
ומתרצים: אלא בשעה שהיה מרבע (מְשַׁוֶּוה צורה של מצולע בן ארבע צלעות) להן את הרוחות (הצדדים העיקריים: מזרח, מערב, צפון, דרום) אנן קיימין – אנחנו עומדים (עוסקים, שאין למדים מהארון בשעה שהיה עומד בתוך המשכן, אלא למדים מהארון בשעה שהיה עומד ברשות הרבים, שבעת חנייתם של בני ישראל במדבר לאחר מסעם היו נושאי הארון מעמידים את הארון בחוץ לפני הקמת המשכן, והארון מאליו היה מכוון את ארבע צדדיו כלפי ארבע רוחות השמים, ועל פי הארון היו מקימי המשכן יודעים לכוון את ארבע הרוחות ולהקים אותו כהלכתו. וכיוון שלמדים מהארון בשעה שהיה עומד ברשות הרבים, מכאן שלמעלה מעשרה ברשות הרבים הוא רשות אחרת. - צריך לומר שהדיבור של ה' למשה שהיה מרשות אחרת היה אף בשעה שהיה הארון עומד ברשות הרבים, ולכן למדים מכאן שלמעלה מעשרה ברשות הרבים היא רשות אחרת).
בירושלמי עירובין ה,א אמרו: ובמדבר מי היה מכוין להן את הרוחות? - אמר רבי אחא: ארון היה מכוין להם את הרוחות.
ומציעים קושיה: ניחא כמאן דאמר: – (הדבר) נוח כמי שאומר: באמת ששה – הלימוד שלמעלה מעשרה היא רשות אחרת שנזכר לפני כן מובן לדעת מי (רבי מאיר) שאומר, שהאמה של כלי המקדש, כגון הארון והשולחן, היתה של שישה טפחים, חוץ ממזבח הזהב, שכן לדעה זו גובה הארון שהיה אמה וחצי היה תשעה טפחים; ברם כמאן דאמר: – אבל כמי שאומר: באמת חמשה – הלימוד שלמעלה מעשרה היא רשות אחרת שנזכר לפני כן אינו מובן לדעת מי (רבי יהודה) שאומר, שהאמה של כלי המקדש, כגון הארון והשולחן ומזבח הזהב, היתה של חמישה טפחים, כמפורט, - וארון לא שבעה טפחים ומחצה הוא?! (בתמיהה) – הרי לדעה זו גובה הארון שהיה אמה וחצי היה שבעה טפחים וחצי, ועובייה של הכפורת היה טפח, הרי שמעל הכפורת אינו למעלה מעשרה טפחים אלא פחות מכך! (דעותיהם של רבי מאיר ורבי יהודה נשנו במשנה כלים יז,י)
ומציעים תירוץ לקושיה (בהצעת מחלוקת אמוראים): רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: דבית רבי ינאי ורבי שמעון בן יוצדק (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – נחלקו (החכמים) של בית רבי ינאי ורבי שמעון בן יוצדק, חד יליף לה – (חכם) אחד לומד אותה (שלמעלה מעשרה היא רשות אחרת) מן הארון – שהוא סבור כמי שאומר שהאמה של כלי המקדש היתה של שישה טפחים, ולדעה זו גובה הארון היה תשעה טפחים, וחורנה יליף לה – ו(החכם) האחר לומד אותה מן העגלות – ששימשו לנשיאת המשכן במדבר, שהיו עומדות ברשות הרבים והיה גובהן עשרה טפחים והיו רשות היחיד, ומכאן למדים שמקום ברשות הרבים שגובהו עשרה טפחים או יותר הוא רשות אחרת שדינו רשות היחיד (אם שטחו אינו פחות מארבעה על ארבעה טפחים). ואינו לומד אותה מן הארון, שהוא סבור כמי שאומר שהאמה של כלי המקדש היתה של חמישה טפחים, ולדעה זו גובה הארון היה שבעה טפחים וחצי, ולא ידעינן (צריך לומר כמו במקבילה: 'ידעין') מאן דיליף (צריך לומר כמו במקבילה: 'יליף', וכן להלן) לה – ולא יודעים מי לומד אותה מן הארון ומאן דיליף לה – ומי לומד אותה מן העגלות (המילים 'ולא ידעינן ... מן העגלות' נשמטו בשל שוויון סופות והושלמו על ידי מגיה, ולכן באו בו הצורות המשובשות: 'ידעינן', 'דיליף').
ומציינים שהאפשרות שצוינה בהמשך (שבאה להכריע במחלוקת שהובאה ללא הכרעה בין הדעות) היא נכונה: מסתברא דבית רבי ינאי ילפין לה – מסתבר שבית רבי ינאי לומדים אותה מן הארון, דבית רבי ינאי אמרין: – שבית רבי ינאי אומרים: ארון תשעה (שתי מילים אלו הושלמו על ידי מגיה, ואינן במקבילה) וכפורת טפח, ורבי שמעון בן יוצדק יליף לה – לומד אותה מן העגלות.
במשנה כלים יז,י שנינו: רבי מאיר אומר: כל האמות היו בבינונית (של שישה טפחים), חוץ ממזבח הזהב והקרן (כל קרן מקרנות המזבח החיצון) והסובב והיסוד (של המזבח). רבי יהודה אומר: אמת הבניין (האמה שבנו על פיה את בנייני המקדש, כגון חומת הבית ומזבח החיצון) שישה טפחים, ושל הכלים (של כלי המקדש, כגון הארון והשולחן ומזבח הזהב) חמישה (טפחים).
ומציעים שאלה: רבי זעורה בעי – שואל (מסתפק): מניין לעגלות שהן גבוהות עשרה? – שכן גובהן של העגלות לא נתפרש בכתוב. - אין משיבים על השאלה. ואפשר שנשמט מה שהשיבו.
ומציעים קושיה: אמר רבי יוסה: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: גבוהות עשרה – אפילו נניח שיש מקור שלמדים ממנו שהעגלות היו גבוהות עשרה טפחים, אין לנו ללמוד מן העגלות שמקום ברשות הרבים שגובהו עשרה טפחים או יותר הוא רשות אחרת שדינו רשות היחיד, כמבואר להלן, לא כן תני – (וכי) לא כך שונה (התנא) בשם רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי): כתוב (בתיאור חנוכת המזבח): "וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב" (במדבר ז,ג) – הנשיאים הביאו שש עגלות צב (שניתנו לצורכי משא בעת מסע המשכן), - כמין (מעין, בדומה ל-) קמרסטה (חדר שתקרתו קמורה (עשויה בצורת כיפה) (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) היו – העגלות היו מכוסות בכסוי עם קמרון?! (בתמיהה) ויש להציע קושיה: אִילו חור ברשות הרבים (נראה שצריך להוסיף: 'אינו') גבוה עשרה ורחב ארבעה, שמא אינו אסור (נראה שצריך לומר: 'אינו מותר', וכן הגיה ב"קורבן העדה") להשתמש מתוכו לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכו?! (בתמיהה) – וכי חור שבכותל שנמצא ברשות הרבים, והחור אינו גבוה עשרה טפחים, אבל שטחו ארבעה על ארבעה טפחים, אין מותר מן התורה לטלטל בשבת מהחור לרשות הרבים ומרשות הרבים לחור?! והרי חור זה אין דינו רשות היחיד! וכיוון שלמדים דיני הוצאה מרשות לרשות בשבת מהעגלות, מדוע לא אסרו לטלטל בשבת מחור שאינו גבוה עשרה לרשות הרבים ומרשות הרבים לחור שאינו גבוה עשרה, שכן העגלות, אף שהיו גבוהות עשרה, כיוון שהיו מכוסות מלמעלה, היו משתמשים מתוכן לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכן דרך חורים שבדפנות העגלות שאינם גבוהים עשרה טפחים?
ומתרצים: אלא בשעה שהיו מושיטין את הקרשים מזו לזו תרוטות (ישרות) היו – אין למדים מהעגלות בשעה שהיו נושאות את המשכן, שבאותה שעה היו העגלות קמורות, אלא למדים מהעגלות בשעה שהיו טוענים עליהן או פורקים מעליהן את המשכן והיו הלוויים מושיטים את קרשי המשכן מעגלה לעגלה (ראה משנה שבת יא,ב ובבלי שבת מט,ב), שבאותה שעה לא היו העגלות קמורות אלא ישרות, שהיו מסירים מעליהן את הכסוי עם הקמרון, והן היו מגולות. וכיוון שלמדים מהעגלות בשעה שהיו ישרות, מכאן שמקום ברשות הרבים שגובהו עשרה טפחים ורחב ארבעה הוא רשות אחרת שדינו רשות היחיד.
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת א,א.
סוגיה זו דנה בהלכות שבת, ואין לה כל שייכות לסוכה. היא הועתקה לסוכה אגב מה שבא במשנה סוכה א,א: "ושאינה גבוהה עשרה טפחים", ובירושלמי סוכה: "היתה (למטה) [למעלן] מעשרה ותולה בה עיטורין" ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 27).
בעל הסוגיה בירושלמי סוכה הניח, שכשם שמקום שהוא גבוה עשרה טפחים הוא רשות אחרת לעניין שבת, כך חלל בגובה כזה בסוכה כשר, שהוא מקום מוגדר כדירה לעצמו. משום כך העביר את הסוגיה בשבת שדנה במקורה לעניין שבת, כדי לפרש את ההלכה בסוכה ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 74).
בבבלי סוכה ד,ב-ה,ב אמרו: "ושאינה גבוהה עשרה טפחים". - מנלן? - אתמר: רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו: ארון תשעה וכפורת טפח - הרי כאן עשרה, וכתיב: "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת" (שמות כה), ותניא: רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (וכיוון שהשכינה דיברה עם משה מעל הכפורת, הרי מכאן למדים שלמעלה מעשרה היא רשות אחרת).
בשלמא ארון תשעה, דכתיב: "ועשו ארון עצי שיטים, אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו" (שמות כה). אלא כפורת טפח מנלן? - דתני רבי חנינא: כל הכלים שעשה משה נתנה בהם תורה מידת אורכם ומידת רוחבם ומידת קומתם. כפורת מידת אורכה ומידת רוחבה נתנה, מידת קומתה לא נתנה. צא ולמד מפחות (מקטן) שבכלים, שנאמר: "ועשית לו מסגרת טופח סביב" (שמות כה) - מה להלן טפח, אף כאן טפח.
רב הונא אמר: מהכא: "על פני הכפורת קדמה" (ויקרא טז) - ואין פנים (של אדם) פחות מטפח. - אמר רב אחא בר יעקב: רב הונא "פני" "פני" גמר (למד מגזירה שווה שפני הכפורת הם טפח כפני אדם), כתיב הכא: "אל פני הכפורת" וכתיב התם: "מאת פני יצחק אביו" (בראשית כז).
הניחא לרבי מאיר, דאמר: כל האמות (הנזכרות במשכן ובמקדש) היו בינוניות (בכל אמה שישה טפחים), אלא לרבי יהודה, דאמר: אמה של בניין שישה טפחים ושל כלים חמישה, מאי איכא למימר? ארון וכפורת כמה הווי להו? תמניא ופלגא (אמה וחצי, לפי חשבון חמישה טפחים לאמה, הוא שבעה טפחים וחצי, ועוד טפח כפורת, הרי שמונה וחצי)! - אלא לרבי יהודה הלכתא גמירי לה (את שיעורה של סוכה), דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: שיעורים, חציצים (דברים החוצצים בטבילה) ומחיצות (גודלן של מחיצות) הלכה למשה מסיני.
הברייתא בבבלי ששנה רבי חנינא היא הברייתא בירושלמי ששנה רבי חנינה בן שמואל, ונראה שבבבלי נתקצר השם בטעות.
בבבלי פירש רב אחא בר יעקב את דברי רב הונא שאין פנים פחות מטפח, ובירושלמי אמר רב אחא בר יעקב שאין פנים פחות מטפח.
בבבלי אמרו, שרבי יהודה לומד מהלכה למשה מסיני. ובירושלמי אמרו, שהוא לומד מן העגלות.
בבבלי, שלא כבירושלמי, למדים מהארון שסוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. יש להטעים את הלימוד בבבלי, שהסוכה היא לזכר ענני הכבוד שסככו על בני ישראל במדבר (ראה מחלוקת התנאים על כך בבבלי סוכה יא,ב), ולכן יש לנו ללמוד הלכות סוכה מענני הכבוד, וכמו שענני הכבוד היו גבוהים עשרה טפחים לפחות, כי השכינה שמתגלה בענני הכבוד אינה יורדת למטה מעשרה, כך צריכה הסוכה להיות גבוהה עשרה טפחים לפחות.
"צב" - כמין קמרסטה
בספרי זוטא ז,ג נאמר: "שש עגלות צב" - אין "צב" אלא קמורות, שנאמר: "בצבים ובפרדים" (ישעיה סו,כ).
ובפסיקתא דרב כהנא א,ח נאמר: "צב" (במדבר ז,ג) - תני בשם רבי נחמיה: כמין קמרסטא היו.
ובשיר השירים רבה ו [ד] ב נאמר: "צב" - תני בשם נחמיה: כמין קמרוטין היו (עגלות מחופות בחיפוי קמור), שלא יהיו כלי שרת מתבקעים (מחום השמש).
בבראשית רבה לא,יא נאמר: "ואל אמה תכלנה מלמעלה" - רבי נחמיה אמר: כמין קמרוטון היית, והיה משקיף (מפחית) בה ועולה עד שהעמידה על אמה (גג התיבה היה מקומר משני צדדיו, ולא בצורת קשת, אלא קימור בצד זה וקימור בצד זה, ובאמצע שטח ישר ברוחב של אמה אחת).
חור ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה
בתוספתא שבת י,ט שנו: הזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים, והלכה וישבה לה בחור שהוא ארבעה על ארבעה טפחים - הרי זה חייב.
תרוטות
במשנה מידות ב,ה שנינו: וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה (מתוך עזרת נשים) לעזרת ישראל... לא היו תרוטות (ארוכות וישרות), אלא מוקפות (עגולות) כחצי גורן עגולה (בצורת חצי עיגול).
• • •
במשנה שנינו: "ושאין לה שלש דפנות".
בירושלמי מעשרות ג,ו אמרו: תני: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - פטור מן המזוזה ומן המעקה... ואינו טובל למעשרות (שאין דינו כבית, והאוכל בו פטור מהמעשרות)...
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשרות ג,ז.
מציעים ברייתא (בעניין כשרות סוכה): תני: – שונה (התנא): רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: ארבע אמות – סוכה כשירה אם יש בה ארבע אמות על ארבע אמות, אף על פי שאין שם ארבעה דפנות – אלא שלוש דפנות. רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: ארבעה דפנות – סוכה כשירה אם יש בה ארבע דפנות, אף על פי שאין שם ארבע אמות – על ארבע אמות, אלא פחות מכך. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: ארבע אמות וארבע דפנות – סוכה כשירה אם יש בה ארבע אמות על ארבע אמות וגם יש לה ארבע דפנות, שצריך שתהיה הסוכה כבית מושלם.
בתוספתא סוכה ב,ב שנו: וכן היה רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה.
הברייתא נסמכה לדברי בית שמאי במשנה סוכה ב,ז שפוסלים סוכה קטנה, והברייתא מוסיפה שאף רבי היה מחמיר בשיעור סוכה ("תוספתא כפשוטה").
ובבבלי סוכה ג,א אמרו: תניא: רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה.
תנו רבנן: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - פטור מן המזוזה ומן המעקה...
הברייתא שבתוספתא מוסבת על הברייתא "בית שאין בו ארבע אמות", ועליה היא אומרת: "וכן היה רבי אומר..." ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קנו).
במשנה מעשרות ג,ז שנינו: סוכת החג בחג (הסוכה שיושבים בה בחג הסוכות) - רבי יהודה מחייב (בחג הסוכות היא קובעת למעשר, שלדעתו הסוכה בחג הסוכות דינה כדירת קבע), וחכמים פוטרים (שלדעתם אינה חשובה דירת קבע, ולכן אינה קובעת למעשר).
ומביאים ברייתא: וכן היה רבי יהודה מחייב במזוזה – סוכת החג בחג חייבת במזוזה, שלדעתו הסוכה בחג הסוכות דינה כדירת קבע. אבל החכמים חלוקים על רבי יהודה ופוטרים סוכה מן המזוזה.
(אף על פי שאין שם ארבע אמות וארבע דפנות (המילים המוסגרות הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינן במקבילה. המילים האלו הושלמו שלא במקומן))
ומציינים: מסתברא דרבי (במקבילה: 'רבי') יהודה יודה (במקבילה: 'יודי') לאילין רבנין ואילין רבנין לא יודון לרבי יהודה (במקבילה חסרות בטעות שתי המילים האחרונות) – מסתבר שרבי יהודה יודה לחכמים האלה (החלוקים על רבי יהודה) והחכמים האלה לא יודו לרבי יהודה. [רבי יודה יודי לאילין רבנין – רבי יהודה (המחייב סוכת החג בחג במזוזה ובמעשרות) יודה לחכמים האלה (הפוטרים סוכת החג בחג מן המזוזה ומן המעשרות), שאף על פי שאין שם ארבע אמות וארבע דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת למעשרות – רבי יהודה יסכים לדעת החכמים, והוא יסבור שסוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות ואין לה ארבע דפנות, פטורה מן המזוזה ומן המעשרות, שרבי יהודה מחייב סוכה במזוזה רק אם יש בה ארבע אמות על ארבע אמות ויש לה ארבע דפנות (משפט זה שחסר גם במקבילה הושלם על פי כתב יד רומי וילקוט המכירי, אך המשך הקטע עד סופו חסר בשניהם. השלמת המגיה במסירה שלפנינו לעיל היא חלק ממשפט זה. נראה שהמילים 'שאף על פי ש-' הן אשגרה מהמשפט המקביל להלן, ובמקומן צריך לומר: 'שאם'). ואילין רבנין לא יודון לרבי יהודה – והחכמים האלה לא יודו לרבי יהודה (ארבע המילים האחרונות ישנן במקבילה במסירה שלפנינו, אך מגיה מחק את המילים 'לא יודון'),] שאף על פי שיש שם ארבע אמות וארבע דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת במעשרות (במקבילה: 'למעשרות') – החכמים לא יסכימו לדעת רבי יהודה, והם יסברו שאפילו סוכה שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות ויש לה ארבע דפנות פטורה מן המזוזה ומן המעשרות (כסגנון הקטע הזה לאחר ההשלמה המוצעת נמצא בירושלמי במקומות אחרים).
הברייתא "וכן היה רבי יהודה מחייב במזוזה" איננה המשך מה שלפניה, אלא מוסבת על המשנה "סוכת החג בחג" (כפי שעולה מן התוספתא עירובין ה,ה ומן הבבלי יומא י,א). במסירה שלפנינו במעשרות ובסוכה יש דילוג מחמת הדומות (שהושלם בחלקו, אבל שלא במקומו, על ידי מגיה בסוכה). רושם של דילוג זה נשאר בכפילות 'לא יודון לא יודון' במעשרות (הפעם השנייה נמחקה על ידי מגיה), ויש להשלימו לפי המובאה מירושלמי סוכה בילקוט המכירי לישעיהו ד,ו, שאף בה יש דילוג, אבל כמעט כל מה שדילג זה לא דילג זה, ומשניהם יחד אפשר להשלים את כל הסוגיה (הדילוג המשותף לשני העדים קצר מאוד וניתן להשלמה ודאית). לפי הצירוף הזה הסוגיה פשוטה ביותר ומתפרשת מאליה: חלקה הראשון הוא על 'בית בו שאין ארבע אמות' (ברייתא בירושלמי מעשרות), וחלקה השני הוא על 'סוכת החג בחג' ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 592, הערה 125).
ההשלמה המוצעת בפירושנו היא כמו ההשלמה של כותב המאמר אך בהבדל אחד. הוא השלים: 'רבי יודה יודי לאילין רבנין, שאף על פי שאין שם ארבע אמות וארבע דפנות שהיא חייבת במזוזה וטובלת למעשרות', ואילו בפירושנו הושלם: 'רבי יודה יודי לאילין רבנין, שאף על פי שאין שם ארבע אמות וארבע דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת למעשרות' כמו שהוא בכתב יד רומי ובילקוט המכירי. גם אין מובן למשפט 'רבי יודה יודי לאילין רבנין... שהיא חייבת במזוזה וטובלת למעשרות', שהרי החכמים פוטרים.
עד כאן המקבילה בירושלמי מעשרות.
נראה שהחלק הראשון (הברייתא בעניין כשרות סוכה) מקורו בסוכה והועתק למעשרות בשל הברייתא שם על בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, והחלק השני (הברייתא 'וכן היה רבי יהודה מחייב במזוזה' עד הסוף) מקורו במעשרות על המשנה שם 'סוכת החג בחג' והועתק לסוכה.
בתוספתא עירובין ה,ה שנו: סוכת החג - רבי יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה, וחכמים פוטרים.
מסתבר על פי המשנה במעשרות שבתוספתא מדובר בסוכת החג בחג.
ובבבלי יומא י,א אמרו: סוכת החג בחג - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים. ותני עלה: רבי יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה ובמעשר.
ומביאים מחלוקת תנאים: רבי שמעון אמר: ארבע – סוכה כשירה אם יש בה ארבע דפנות, ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: שלש – סוכה כשירה אף אם אין בה ארבע דפנות אלא שלוש דפנות (דעת רבי שמעון נאמרה בברייתא לעיל, ודעת החכמים היא דעת רבי בברייתא לעיל).
ומציעים את מקורם של התנאים: מה טעמון דרבנין? – מה טעמם (מקורם בכתוב) של החכמים? - כתוב (בפרשת חג הסוכות): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג,מב) "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג,מב) "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כג,מג) - הרי שלש – פעמים, אחת למעלן – לסכך, ושתים למטן – לדפנות (המילה "סוכה" משורש סכך, וגם הדפנות קרויות סכך, כמו שאמרו בירושלמי להלן א,ה), שמן התורה סוכה כשירה אם יש בה שתי דפנות, והשלישית מדבריהן – החכמים הצריכו לסוכה דופן שלישית. מה טעמא דרבי שמעון? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי שמעון? - כתוב: "סֻּכֹּת" "סֻּכֹּת" – שתי פעמים כתיב חסר, שיש לדרוש אותו כאילו כתוב 'סֻכַּת' שהוא לשון יחיד (פעמים ש-ת' בסוף שֵׁם במקום ה' איננה סימן של נסמך אלא צורה אחרת של לשון יחיד בנפרד), "סֻּכּוֹת" מלא – פעם אחת כתיב מלא (המילה "סֻכּוֹת" כתובה ב-ו' אחרי התנועה חולם), והוא לשון רבים, ומיעוט רבים שתיים, - הרי ארבע – פעמים, אחת למעלן – לסכך, ושלש למטן – לדפנות, שמן התורה סוכה כשירה אם יש בה שלוש דפנות, והרביעית מדבריהן – החכמים הצריכו לסוכה דופן רביעית.
ומציעים עוד את מקורם של התנאים (בהבאת מחלוקת אמוראים): רבי חייה בר אדא אמר: תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו במקורם של התנאים), חד אמר טעמון דרבנין וחורנה אמר טעמיה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'טע'', והסדר בדפוס ונציה פתר 'טעמא', והיה לו לפתור 'טעמיה' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) דרבי שמעון – (חכם) אחד אומר את טעמם של החכמים, ו(החכם) האחר אומר את טעמו של רבי שמעון. מה טעמון דרבנין? – מה טעמם של החכמים? (צריך לומר כמו בילקוט המכירי: 'מאן דאמר טעמון דרבנין:' - מי שאומר את טעמם של החכמים:) כתוב: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ישעיהו ד,ו) – בציון תהיה סוכה שתפקידה להיות לצל ביום מפני חום השמש ולהיות למקום שחוסים בו ומסתתרים בו ממטר הניתך בזרם חזק (זה משל להגנתו של ה' על עמו מכל צרה) - הרי אחת למעלן – לסכך, המשמש לצל, וכתוב: "סֻּכֹּת" "סֻּכֹּת" "סֻּכּוֹת" - הרי שלש – לדפנות, שמן התורה סוכה כשירה אם יש בה שלוש דפנות. מה טעמא דרבי שמעון? – מה הטעם של רבי שמעון? (צריך לומר: 'מאן דאמר טעמיה דרבי שמעון:' - מי שאומר את טעמו של רבי שמעון:) כתוב: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב" - הרי אחת למעלן – לסכך, וכתוב: "סֻּכֹּת" "סֻּכֹּת" "סֻּכּוֹת" מלא - הרי ארבע – לדפנות, שמן התורה סוכה כשירה אם יש בה ארבע דפנות.
ומציעים עוד את מקורם של התנאים: רבנן דקיסרין שמעון טעמיה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'טע'', והסדר בדפוס ונציה פתר 'טעמא', והיה לו לפתור 'טעמיה' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) דרבי שמעון וטעמון דרבנין מן הדין קרייא: – חכמי קיסריה שמעו (למדו) את טעמו של רבי שמעון ואת טעמם של החכמים מן הפסוק הזה: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב" (ישעיהו ד,ו), - הרי אחת – למעלה, לסכך, המשמש לצל, "וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר" (ישעיהו ד,ו) - הרי שתים – לדפנות, המשמשות למחסה ולמסתור, "מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ישעיהו ד,ו) - רבנין עבדין – החכמים עושים "מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" אחת – מזרם של מטר, הרי שלוש לדפנות, רבי שמעון עבד – (ו)רבי שמעון עושה "מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" שתים – הרי ארבע לדפנות.
בבבלי סוכה ו,ב אמרו: "ושאין לה שלוש דפנות". - תנו רבנן: שתיים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלוש כהלכתן, ורביעית אפילו טפח.
במאי קמיפלגי? - רבנן סברי: יש אם למסורת (לכתיב), ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא (לקריאה). רבנן סברי: יש אם למסורת, "בסכת" "בסכת" "בסכות" - הרי כאן ארבע, דל (הורד) חד קרא לגופיה (לעצם מצוות סוכה), פשו (נשארו) להו תלת, שתיים כהלכתן, ואתאי הלכתא (הלכה למשה מסיני) וגרעתה לשלישית ואוקמתה אטפח. רבי שמעון סבר: יש אם למקרא, "בסכות" "בסכות" "בסכות" - הרי כאן שש, דל חד קרא לגופיה, פשו להו ארבע, שלוש כהלכתן, ואתאי הלכתא וגרעתה לרביעית ואוקמתה אטפח.
ואי בעית אימא: דכולי עלמא יש אם למקרא (הרי כאן שש, דל חד קרא לגופיה, פשו להו ארבע), והכא בהא קמיפלגי - מר (רבנן) סבר: סככא (כיסוי של סכך שהסוכה צריכה) בעיא קרא (פשו להו תלת, שתיים כהלכתן, ואתאי הלכתא...), ומר (רבי שמעון) סבר: סככא לא בעיא קרא (פשו להו ארבע, שלוש כהלכתן, ואתאי הלכתא...).
ואי בעית אימא: דכולי עלמא יש אם למסורת (הרי כאן ארבע, דל חד קרא לגופיה, פשו להו תלת), והכא בהא קמיפלגי - מר (רבנן) סבר: כי אתאי הלכתא לגרע (שלישית אפילו טפח), ומר (רבי שמעון) סבר: כי אתאי הלכתא להוסיף (רביעית אפילו טפח).
ואי בעית אימא: דכולי עלמא כי אתאי הלכתא לגרע, ויש אם למסורת (הרי כאן ארבע), והכא בדורשים תחילות (גם את הפעם הראשונה שנזכרה המילה) קמיפלגי - מר (רבי שמעון) סבר: דורשים תחילות (הרי כאן ארבע, שלוש כהלכתן, ואתאי הלכתא...), ומר (רבנן) סבר: אין דורשים תחילות (פשו להו תלת, שתיים כהלכתן, ואתאי הלכתא...).
רב מתנה אמר: טעמיה דרבי שמעון מהכא: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (מכאן שסוכה צריכה לשמש כמחסה וכמסתור מזרם).
בשני התלמודים דרשו את טעמיהם של חכמים ורבי שמעון מהכתוב "בסכת" "בסכת" "בסכות". בירושלמי דרשו את טעמיהם של חכמים ורבי שמעון גם מהכתוב "וסוכה תהיה לצל...", ובבבלי אמר רב מתנה שטעמו של רבי שמעון נלמד ממשמעו של הכתוב הזה.
לפי כל הטעמים בבבלי, ההלכה מעמידה את הדופן האחרונה על טפח או מוסיפה את הדופן האחרונה ומעמידה אותה על טפח. ולפי הטעם הראשון בירושלמי, הדופן האחרונה היא מדבריהם.
לפי כל הטעמים בירושלמי, הכל סבורים שצריך כתוב לסכך.
נוסח הברייתא בבבלי: "שתיים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלוש כהלכתן, ורביעית אפילו טפח". אבל בירושלמי לעיל הובא נוסח אחר: "רבי שמעון אומר: ארבע דפנות", וכאן: "רבי שמעון אמר: ארבע, ורבנין אמרין: שלש". נוסח זה כנראה לא ידע מההלכה שמעמידה את הדופן השלישית לחכמים או הרביעית לרבי שמעון על טפח.
לפי נוסח הבבלי, עתיקה היא ההלכה "ושאין לה שלוש דפנות - פסולה", שהרי כבר נחלקו רבי שמעון וחכמים בפירושה. אבל לפי נוסח הירושלמי, רבי שמעון חולק על עיקר הדין של "ושאין לה שלוש דפנות".
נראה שגם רב מתנה (שאמר שטעמו של רבי שמעון מהפסוק "וסוכה תהיה...") סובר כירושלמי שהדופן השלישית לחכמים והרביעית לרבי שמעון צריכות להיות יותר מטפח, שאם לרבי שמעון הדופן הרביעית דיה בטפח, ייכנס הזרם דרך הדופן הרביעית. אם כן, דברי רב מתנה אינם מוסבים על נוסח הברייתא שהובא בבבלי אלא על זה שהובא בירושלמי ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים קסד-קסה).
ומציעים ברייתא: ותני כן (יש לגרוס 'תני' תחת 'ותני כן'. - ייתכן ש'ותני כן' הוא אשגרה מראש הפרק ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קסד, הערה 4). קרוב לוודאי שצריך לומר 'תני' במקום 'ותני כן', שבא כנראה באשגרה מלהלן או מן המקבילה לברייתא כולה לעיל ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רה, הערה 46)): – שונה (התנא): שתים כהילכתן – דופן אחת לאורך הסוכה ודופן שנייה לרוחבה, והשלישית אפילו טפח – שסוכה כשירה אף אם הדופן השלישית אינה ארוכה כשתי הדפנות האחרות. ומפרשים את הברייתא: רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שתים של ארבעה ארבעה טפחים – דופן אחת לאורך הסוכה במידה של ארבעה טפחים ודופן שנייה לרוחבה במידה של ארבעה טפחים, והשלישית אפילו טפח - כשר – הסוכה כשירה.
המסורת בארץ ישראל היתה שלדפנות הסוכה די בארבעה טפחים. יש להניח שרבי יוחנן סבר ששיעור שטח סוכה הוא כדי ראשו ורובו ושולחנו. הוא הביע דעתו בשאלת שיעור הדפנות, שאיננה שאלה חופפת לשאלת שיעור משך הסוכה ("משך סוכה קטנה שבעה טפחים", "חכמת בת שבע", עמודים 3-4).
בתוספתא סוכה א,יג שנו: וחכמים אומרים: שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלוש כהלכתן ורביעית אפילו טפח.
בברייתא שבירושלמי כאן לא נשנו דברי רבי שמעון, ואפשר שהביאו בירושלמי רק את דברי החכמים מכיוון שדנים בהם להלן. בברייתא שבירושלמי כאן ובברייתא שבתוספתא נשנו דברי החכמים ורבי שמעון בנוסח אחר מהברייתא שבירושלמי לעיל: "רבי שמעון אמר: ארבע, ורבנין אמרין: שלש". אולם אפשר שנוסח הברייתא לעיל אינו אלא נוסח מקוצר של הברייתות שבירושלמי כאן ובתוספתא, ואין כאן שני נוסחים. הטעם להצעת דברי החכמים ורבי שמעון לעיל בנוסח מקוצר הוא, שלעיל לא הוצעו דבריהם אלא כפתיחה להצעת המקורות לדבריהם, ובהקשר זה (לפי הטעמים שבירושלמי, שלא כמו לפי הטעמים שבבבלי) אין משמעות לכך שהדופן השלישית לחכמים והרביעית לרבי שמעון הן אפילו טפח. הלשון הארמית שבה הוצעו דברי החכמים ורבי שמעון לעיל מוכיחה שאין זה אלא נוסח מקוצר.
ומציעים שאלה: רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): אותן (צריך לומר: 'אותה') של טפח שנתנן (צריך לומר: 'שנתנה') באמצע, מהו? – מה הדין במקרה שהעמיד שתי דפנות של ארבעה טפחים לפחות משני צדדים זו מול זו והעמיד את הדופן השלישית של טפח בצד האמצעי והרחיק אותה מכל אחת משתי הדפנות האחרות? האם הסוכה כשירה? (אין משיבים על שאלה זו) חזר – רב הושעיה, ואמר – שאל עוד: אותן (צריך לומר: 'אותה') של ארבעה טפחים שנתנן (צריך לומר: 'שנתנה') באמצע, מה הן? – מה הדין במקרה של סוכה שיש בה שלוש דפנות של ארבעה טפחים לפחות משלושה צדדים, שלא העמיד את הדופן שבצד האמצעי צמוד לשתי הדפנות האחרות אלא הרחיק אותה מכל אחת מהן שלושה טפחים או יותר? האם הסוכה כשירה? (אף אם תאמר, שבדופן של טפח שנתנה באמצע צריך שתהיה צמודה לדופן אחרת, הרי זה משום שבדופן כזו ההכשר הוא משום הלכה למשה מסיני, אבל בשלוש דפנות גמורות כדינן אין צורך שיהיו צמודות זו לזו. - כך הפירוש ב"ספר ניר" וב"תוספתא כפשוטה")
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): כהדין עובדא אתא קומי – כמעשה הזה (כמו המקרה שנתן אותן של ארבעה טפחים באמצע) בא לפני רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ואכשר – והכשיר (את הסוכה).
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כן: – ושונה (התנא) כך: חצר שהעמודין מקיפין אותה – חצר שמחיצותיה הם קירות הבתים שבכל צדדיה, וגג הבתים נמשך לתוך החצר יותר מארבע אמות ונסמך על עמודים, ונמצא שהחצר מוקפת עמודים (והיא "חצר שהיא מוקפת אכסדרה" שבמשנה להלן א,י), וסיכך על החצר, - הרי העמודים כדפנות – ואף אם יש הפסק בין העמודים שלושה טפחים או יותר - הסוכה כשירה. ומכאן יש ללמוד למקרה שנתן אותה של ארבעה טפחים באמצע, שאף אם יש הפסק בינה ובין שתי הדפנות האחרות שלושה טפחים או יותר - הסוכה כשירה.
ומציעים קושיה (מברייתא על דברי הברייתא שהובאה לפני כן המאשרת את דברי האמוראים): והא מתניתא פליגא: – והרי המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) חלוקה: אם דפנות הסוכה עשויות כהילכתן - כשירות, שלא כהילכתן - פסולות! ויש להציע פרשנות המצמצמת את תחולת האמור לפני כן (כדי להקשות מן הברייתא): סברין מימר: – סוברים לומר: באמצע – הברייתא שאמרה, שאם הדפנות עשויות שלא כהלכתן - פסולות, מדברת במקרה שנתן אותה של ארבעה טפחים באמצע והרחיק אותה משתי הדפנות האחרות שלושה טפחים או יותר. הרי שבמקרה זה - הסוכה פסולה, שלא כאמור לפני כן.
ומתרצים: אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): אלו שלא כנגד (מול) אלו – הברייתא שאמרה, שאם הדפנות עשויות שלא כהלכתן - פסולות, מדברת במקרה שנתן את הדפנות שמשני הצדדים זו שלא מול זו. אבל אם נתן את הדפנות שמשני הצדדים זו מול זו, אף שנתן אותה של ארבעה טפחים באמצע והרחיק אותה משתי הדפנות האחרות שלושה טפחים או יותר - הסוכה כשירה.
בתוספתא סוכה א,ח שנו: חצר גדולה שמוקפת עמודים - הרי עמודים כדפנות (ואף על פי שהעמודים הללו משמשים מחיצה לבליטת הגג (לאכסדרה) ולא לסוכה).
היכן מעמידים את הדופן השלישית של טפח? - מביאים מחלוקת אמוראים.
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: אותה של טפח צריכה שתהא משוכה (מרוחקת) מן הכותל טפח (רמב"ן לא גרס את המילה 'טפח', וכן ב"קרבן העדה") – כשיעמיד את הדופן השלישית של טפח סמוך לאחת משתי הדפנות האחרות, צריך להרחיק אותה ממנה, ולא יעמיד אותה צמוד לאחת משתי הדפנות האחרות, כדי שיהיה ניכר שהדופן השלישית היא דופן בפני עצמה ואינה חלק מהדופן הסמוכה לה.
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: אפילו כנוסה כמה (הרבה) רואין אותה כאילו היא יוצָא (יוצאה) – כשיעמיד את הדופן השלישית של טפח סמוך לאחת משתי הדפנות האחרות, אינו צריך להרחיק אותה ממנה, שאף אם היא קרובה לה, חושבים ודנים את הדופן השלישית כאילו היא דופן בפני עצמה (ובלבד שלא יעמיד את הדופן השלישית צמוד לאחת משתי הדפנות האחרות. ממימרת שמואל החולק על רב יש ללמוד שאין לגרוס במימרת רב את המילה "טפח", שאם לא כן, אין הבדל בין שתי המימרות, כי מה לי טפח ומה לי כנוסה כמה).
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם חיננה בר שלמיה (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב: אפילו כנוסה כמה רואין אותה כאילו היא יוצָא – אמוראים אלה מסרו בשם רב כמו שאמר שמואל ושלא כמו שאמר רב עצמו לעיל.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – שני החכמים נחלקו, חד כהדין וחד כהדין – (חכם) אחד כ(חכם) זה, ו(חכם) אחד כ(חכם) זה (אחד אמר כמו שאמר רב עצמו והאחר אמר כמו שאמר שמואל).
כהנא (רב כהנא הראשון, אמורא בבלי בדור הראשון) ואסא (רב אסי, אמורא בבלי בדור הראשון) עלון והוון קומי רב כהדא דשמואל – נכנסו והיו (כלומר, פירשו מדעתם) לפני רב כמו (המימרא) הזאת של שמואל.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): והיא שתהא נתונה בתוך שלשה טפחים – מותר לעשות את הדופן השלישית טפח רק בתנאי שיעמיד אותה סמוך לאחת משתי הדפנות האחרות במשך מרחק של שלושה טפחים ממנה, שכל פחות משלושה טפחים הרי הוא כלבוד (כמחובר), והרי זה כמו שהדופן השלישית צמודה לדופן הסמוכה לה (ממימרה זו החולקת על המימרות הקודמות יש ללמוד שלפי רב ירחיק את הדופן השלישית מהדופן הסמוכה לה אף שלושה טפחים ויותר), כלחיים – כדין לחי (לוח או עמוד) שמעמידים בצד הכניסה למבוי, כדי שיהיה מותר לטלטל בתוכו בשבת, שצריך להעמיד את הלחי סמוך לכותל המבוי במרחק של פחות משלושה טפחים (תוספתא עירובין א,ח ומקבילות).
בבבלי סוכה ו,ב אמרו: ואותו טפח (של דופן שלישית) היכן מעמידו? -
אמר רב: מעמידו כנגד היוצא (מול הדופן שאינה סמוכה לו).
אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: ויעמידנו כנגד ראש תור (מול הזווית שבין שתי הדפנות האחרות)! שתיק רב.
איתמר: אמר שמואל משמיה דלוי: מעמידו כנגד היוצא.
אמר רבי סימון אמר רבי יהושע בן לוי: עושה (את הטפח של הדופן השלישית) טפח שוחק (גדול יותר מהמידה הרגילה), ומעמידו בפחות משלושה (טפחים) סמוך לדופן, וכל פחות משלושה כלבוד דמי (והחלל והדופן מצטרפים לעשות מחיצה של ארבעה טפחים).
בבבלי, שלא כבירושלמי, לא אמר רב האם צריך להרחיק את הדופן השלישית מהדופן הסמוכה לו או שלא. בבבלי אמר שמואל בשם לוי כרב, ובירושלמי חלק שמואל על רב. מימרת שמואל בירושלמי אינה בבבלי. בבבלי שאלו רב כהנא ורב אסי את רב, ובירושלמי חלקו עליו. מימרת רבי יהושע בן לוי נאמרה בשני התלמודים (בבבלי מסר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, ובירושלמי מסר בשמו רבי יודה בר פזי, ובלי ספק שמע מימרה זו מאביו רבי סימון).
מפרשי הבבלי פירשו שרבי יהושע בן לוי מצריך דופן שלישית של ארבעה טפחים. יש להעיר שפשוטם של המילים "ומעמידו בפחות משלושה טפחים סמוך לדופן" אינו להעמיד את הטפח דווקא בהרחקת שלושה טפחים פחות משהו מן הדופן. ייתכן שפירוש המילים הוא שיש להעמידו בתוך שלושה טפחים, והרוצה לסמוך סומך.
וכן יוצא מן המקבילה בירושלמי. ההשוואה להלכות לחיים מבארת לנו שאין צורך לדקדק ולהעמיד את הטפח במרחק שלושה טפחים פחות משהו ושיצטרף על ידי כך לאיזהו שיעור על ידי לבוד. הרי שנינו בתוספתא עירובין א,ח: "עשה לחיים למבוי גבוהים מן הארץ שלושה טפחים או משוכים מן הכותל שלושה טפחים - הרי זה צריך למעט". ברור שניתן להסמיך את הלחי אל הכותל. רבי יהושע בן לוי רק מחייב שטפח זה ייחשב כבניין אחד עם אחת מדופני הסוכה האחרות. תנאי זה קיים כשהטפח הוא בתוך שלושה לדופן, ואם רוצה לסמוך יסמוך ("משך סוכה קטנה שבעה טפחים", "חכמת בת שבע", עמודים 4-5).
לעניין טפח "שוחק", זו מילה שאינה מופיעה במקבילה בירושלמי. היא נוספה בבבלי כדי שיצטרף הטפח על ידי לבוד, שהוא שלושה טפחים פחות משהו, לשיעור ארבעה טפחים.
• • •
דנים במחיצות של צורת הפתח לעניין כלאיים, שבת וסוכה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי כלאיים ד,ד ועירובין א,ח-ט.
בהלכות כלאיים יש צורך במחיצה על מנת להפריד בין שטחים המשמשים לגידולים שאסור לגדלם ללא הרחקה זה מזה, כגון שדה תבואה וכרם גפנים. המחיצה משמשת כתחליף להרחקה של ארבע אמות בין הגידולים. למטרה זו מועילה גם מחיצה גרועה. אם נפרצה המחיצה עד עשר אמות - הרי זה כפתח, ומותר לזרוע ללא הרחקה אף במקום הפירצה. אולם אם הפירצה גדולה מעשר אמות או שבכלל המחיצה הפרוץ מרובה על העומד - אסור לזרוע כנגד החלקים הפרוצים, אולם מותר לזרוע כנגד החלקים העומדים אף שהפרוץ מרובה על העומד.
למחיצות כלאיים מועילות גם מחיצות של צורת הפתח בין שדה תבואה לכרם גפנים. בדרך זו ניתן ליצור מחיצה, אף שיש בה חללים גדולים, היות וחלל צורת הפתח נחשב כפתח ולא כפירצה.
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי יוסי (צריך לומר כמו במקבילות: 'רבי יודה') בן חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): נעץ (תחב, תקע) ארבעה קנים (מוטות) בארבע זויות (פינות) של הכרם וקשר גמי (קנה גומא שעושים ממנו חוטים לקשירה ולאגידה) מלמעלן – בראשי הקנים, ומתח את הגמי מקנה לקנה, וכך נוצרו ארבע צורות פתח המקיפות את הכרם, - מציל – את הגידולים מאיסור כלאיים, משם (משום) פיאה (קנים וענפים שנקשרו ונאגדו בין מוטות עומדים) – בשל מחיצה של צורת הפתח, שמותר לסמוך לה גפנים מצד זה וזרעים מצד זה, אף אם יש בין קנה לקנה יותר מעשר אמות, ואין כאן משום כלאיים, מפני שאנו רואים את הפיאה כמחיצה שלימה.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כמחיצת שבת כן מחיצת כלאים – כמו שבדיני שבת, מחיצה של צורת הפתח מתירה לטלטל חפצים בתוך היקף המחיצה, רק אם אין בין קנה לקנה יותר מעשר אמות, כך גם בדיני כלאיים, מחיצה של צורת הפתח בכרם מתירה לסמוך לה זרעים, רק אם אין בין קנה לקנה יותר מעשר אמות. רבי יוחנן חולק על רבי שמעון בן לקיש לעניין כלאיים.
אמר רבי יוחנן: מעשה שהלך רבי יהושע בן קרחה (תנא בדור הרביעי) אצל רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי) לנגינר (שם המקום השתבש בצורות שונות כאן ובמקבילות, ונראה שצריך לומר: 'לנגניגר' - יישוב בעמק יזרעאל התיכון) והראהו – רבי יוחנן בן נורי הראה לרבי יהושע בן קרחה, שדה אחת – שהיתה מוקפת גדר שהפרידה בינה ובין כרם, ובית רתה (במקבילות: 'ובית חבירתה') היתה נקראת – זה הוא שם השדה ('חבירתה' היא מילה ארמית בלשון רבות, ופירוש המילה צריך עיון), והיו שם פרצות – נפרצו פרצות בגדר, יותר מעשר – כל פירצה יותר מעשר אמות, והיה – רבי יוחנן בן נורי, נוטל אעים (עצים (מילה שמקורה בארמית)) וסותם – בהם את הפרצות, ודוקרנים (קלשונים (מקור המילה ביוונית)) – קנים מפוצלים למעלה לשניים או לשלושה פיצולים, כמין קלשון, וסותם, עד שמיעטן (הקטין אותן) – את הפרצות, פחות מעשר – אמות. אמר – רבי יוחנן בן נורי: כזה (במקבילה בעירובין ובכתב יד רומי בכלאיים: 'כזו') כן מחיצת שבת – כמחיצת כלאיים זו כך מחיצת שבת, שכמו שבדיני כלאיים, גדר של כרם שיש בו פרצות, אם העומד (חלקי הגדר הקיימים, שלא נפרצו) מרובה על הפרוץ (חלקי הגדר שנפרצו), והפרצות אינן יותר מעשר אמות, מותר לזרוע אף כנגד הפרצות (ראה משנה כלאיים ד,ד), כך גם בדיני שבת, מקום המוקף גדר שיש בו פרצות, אם העומד מרובה על הפרוץ, והפרצות אינן יותר מעשר אמות, מותר לטלטל אף כנגד הפרצות, מפני שפירצה שאיננה יותר מעשר אמות דינה כפתח (ראה משנה עירובין א,ח). - רבי יוחנן בן נורי סתם את הפרצות שהיו יותר מעשר אמות בעצים ובדוקרנים, ולא השתמש לשם כך בפיאה. ממעשהו זה של רבי יוחנן בן נורי מביא רבי יוחנן ראיה לדבריו לעיל, שמחיצה של צורת הפתח בכרם מתירה לסמוך לה זרעים, רק אם אין בין קנה לקנה יותר מעשר אמות, כי אילו היתה פיאה מתירה ביותר מעשר, היה לו לרבי יוחנן בן נורי לעשות פיאה ("שערי תורת ארץ ישראל", עמוד 49). - דוקרנים משמשים בכרם להדלות עליהם את הגפנים, ולכן היו דוקרנים מצויים באותו מקום.
אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מודה רבי שמעון בן לקיש לעניין שבת שאין הפיאה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'שהפיאה' ומגיה תיקן 'שאין הפיאה'. במקבילה בכלאיים: 'שהפיאה', אבל בכתב יד רומי: 'שאין הפאה'. ובמקבילה בעירובין: 'שאין [ה]פיאה') מצלת יותר מעשר – בדיני שבת רבי שמעון בן לקיש מסכים לרבי יוחנן, שמחיצה של צורת הפתח מתירה לטלטל חפצים בתוך היקף המחיצה, רק אם אין בין קנה לקנה יותר מעשר אמות. אבל בדיני כלאיים רבי שמעון בן לקיש חולק על רבי יוחנן וסובר, שמחיצה של צורת הפתח בכרם מתירה לסמוך לה זרעים, אף אם יש בין קנה לקנה יותר מעשר אמות, כמו שאמר לעיל.
ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (משנה עירובין א,ט) אומרת כך (שלעניין שבת אין הפיאה מצלת יותר מעשר): מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה – שיירה שחנתה בבקעה, ורוצה להקיף את הבקעה, כדי שיהיה מותר לטלטל שם בשבת, מותר לה להקיף אותה בשלושה חבלים, שמביאים יתידות שהן גבוהות עשרה טפחים ותוקעים אותן בקרקע סביב המחנה ומותחים ביניהן חבלים שעובי כל חבל הוא יותר מטפח, החבל הראשון סמוך לקרקע שלושה טפחים פחות משהו, והחבל השני שלושה טפחים פחות משהו מעל הראשון, והחבל השלישי שלושה טפחים פחות משהו מעל השני, לפי שכל רווח שהוא פחות משלושה טפחים נחשב כלבוד (כמחובר), והרי יש מחיצה בגובה עשרה טפחים. - ויש לבסס את הסיוע: אם אומר את (אתה) שהפיאה מצלת יותר מעשר – אם תאמר שבדיני שבת מחיצה של צורת הפתח מצלת אף אם יש בין קנה לקנה יותר מעשר אמות, דייו (בכתיבת הסופר במסירה שלפנינו בעירובין: 'דַּיָּן', ובכתב יד רומי בכלאיים: 'דיין') חבל אחד – מספיק להם להקיף את הבקעה בחבל אחד שקושרים מלמעלה בראשי היתידות, והחבל עם היתידות יהיו מחיצה של צורת הפתח, ואין צריכים להקיף בשלושה חבלים. אלא מזה יש להוכיח שבדיני שבת מחיצה של צורת הפתח מצלת רק אם אין בין קנה לקנה יותר מעשר אמות.
בתוספתא כלאיים ד,ו שנו: אם היו קנים מדוקרנים (עשויים כמין דיקרן (קלשון), מפוצלים מלמעלה לשתיים או לשלוש) ועשה להן פיאה מלמעלה (העביר חוט בין הפיצולים של הקנים, והיקף זה נקרא פיאה), אפילו יתירה על עשר אמות - מותר (מפני שהפיאה כמחיצה).
בבבלי עירובין יא,א-ב אמרו: אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן / חוורתן שנעץ ארבע קונדיסים (מוטות) בארבע פינות השדה, ומתח זמורה על גביהם, ובא מעשה לפני חכמים, והתירו לו לעניין כלאיים (הותר לו לנטוע כרם בסמוך לשדה). - אמר ריש לקיש: כשם / כדרך שהתירו לו לעניין כלאיים, כך התירו לו לעניין שבת. רבי יוחנן אמר: לכלאיים התירו לו, לעניין שבת לא התירו לו / ולא לשבת.
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה ברבי חנינא: פיאה מתרת לעניין כלאיים, אבל לא לשבת. ורבי יוחנן אמר: כמחיצות לשבת - דלא (שאין פיאה מתרת), כך מחיצות לכלאיים - דלא.
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: וכי לא כך היה מעשה שהלך רבי יהושע [בן קרחה] אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה, אף על פי שבקי בהלכות כלאיים, ומצאו שיושב בין אילנות ומתח זמורה בין אילן לאילן, ואמר לו: רבי, אם גפנים כאן, מהו לזרוע? אמר לו: בעשר (ברוחב פירצה של עשר אמות) - מותר, ביותר מעשר - אסור.
תניא: היו שם קנים מדוקרנים ועשה להם פיאה מלמעלה, אפילו ביותר מעשר - מותר.
בבבלי הביאו מימרה אחת של ריש לקיש שפיאה מתרת לכלאיים ולשבת, ומימרה שנייה של ריש לקיש בשם רבי יהודה ברבי חנינא שפיאה מתרת לכלאיים ולא לשבת. ובירושלמי הביאו מימרה של ריש לקיש בשם רבי יהודה ברבי חנינא שפיאה מתרת לכלאיים, ורבי זירא אמר שריש לקיש מודה שאין פיאה מתרת לשבת ביותר מעשר.
בבבלי הביאו מימרה אחת של רבי יוחנן שפיאה מתרת לכלאיים ולא לשבת, ומימרה שנייה של רבי יוחנן שכמחיצות לשבת - דלא, כך מחיצות לכלאיים - דלא. ובירושלמי הביאו מימרה של רבי יוחנן שכמחיצת שבת כך מחיצת כלאיים.
בשני התלמודים הביאו את מימרת רבי יוחנן על המעשה שהלך רבי יהושע בן קרחה אצל רבי יוחנן בן נורי. ושני מעשים שונים היו, בזה של הבבלי עשה רבי יוחנן בן נורי מחיצה של צורת הפתח (פיאה), ובזה של הירושלמי מיעט את הפרצות שהיו יותר מעשר. בירושלמי נוסף שרבי יוחנן בן נורי אמר שכמחיצת כלאיים כך מחיצת שבת.
בבבלי הביאו מעשה נוסף במחיצה של צורת הפתח (פיאה) שהיה בבקעת בית חורתן / חוורתן, ובירושלמי אמרו שהמעשה של רבי יוחנן בן נורי היה בשדה שנקראה בית חבירתה (=חוורתה). שם המקום במעשה שבבבלי ושם השדה במעשה שבירושלמי דומים, אך שני המעשים שונים.
ומציעים בעיה: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): הדא פיאה – הפיאה (המחיצה של צורת הפתח) הזאת (שדנים בה בסוגיה הזאת), מה את אמרת (לשון זה הוא לשון בבלי, וצריך לומר: 'מה איתאמרת')? – מה נאמרה? (איזו משתי אפשרויות המפורטות בהמשך היא נכונה?) מלמעלן? מן הצד? – האם הפיאה מצלת לעניין כלאיים ביותר מעשר אם היא מלמעלה (הקנים והענפים מתוחים מעל ראשי המוטות)? או שמא הפיאה מצלת לעניין כלאיים ביותר מעשר אם היא מן הצד (הקנים והענפים מתוחים באמצע המוטות)? - ומציעים את התוצאות של שתי האפשרויות שהוצעו (ויש להפוך ולהגיה כפי שהפכו ב"ספר ניר" על עירובין וב"שערי תורת ארץ ישראל" עמוד 49): אין תימר: – אם תאמר: פיאה מלמעלן (צריך לומר: 'מן הצד') – שאין זו צורת הפתח מושלמת, - כל שכן מן הצד (צריך לומר: 'מלמעלן') – בוודאי ובוודאי שהפיאה מלמעלה מצלת ביותר מעשר, שזו צורת הפתח מושלמת (צורת הפתח המושלמת היא שני קנים עומדים וקנה על גביהם), אין תימר: – (ו)אם תאמר: פיאה מן הצד (צריך לומר: 'מלמעלן') – שזו צורת הפתח מושלמת, - הא – אבל מלמעלן (צריך לומר: 'מן הצד') לא – הפיאה מן הצד אינה מצלת ביותר מעשר, שאין זו צורת הפתח מושלמת. ומציעים תוצאה שנייה של האפשרויות שהוצעו: אין תימר: – אם תאמר: מלמעלן (צריך לומר: 'מן הצד') – הפיאה מצלת לעניין כלאיים ביותר מעשר מן הצד וכל שכן מלמעלה, - יאות – יפה אמר רבי חגיי – דברי רבי חגיי, שהוכיח לעיל מן המשנה בעירובין שלעניין שבת אין הפיאה מצלת ביותר מעשר, נכונים, כיוון שהמשנה מדברת לפי פשוטה ביתידות שמתחו להם שלושה חבלים מן הצד (בסתם יתידות אי אפשר למתוח חבל על ראשיהן מבלי שהחבל ינוע ממקומו), ואם הפיאה מן הצד מצלת לעניין שבת ביותר מעשר, היה מספיק להם להקיף בחבל אחד מן הצד, הרי שמוכח מן המשנה שלעניין שבת אין הפיאה מן הצד מצלת ביותר מעשר, ולכן יאות אמר רבי חגיי (ברם אין אפשרות להוכיח מן המשנה שלעניין שבת אין הפיאה מלמעלה מצלת ביותר מעשר, כי המשנה מדברת ביתידות שאי אפשר למתוח להם חבל מלמעלה), אין תימר: – (ו)אם תאמר: מן הצד (צריך לומר: 'מלמעלן') – הפיאה מצלת לעניין כלאיים ביותר מעשר רק מלמעלה אבל לא מן הצד, - לא אמר רבי חגיי כלום – כיוון שהמשנה מדברת לפי פשוטה ביתידות שמתחו להם שלושה חבלים מן הצד, ואי אפשר למתוח להם חבל מלמעלה, הרי שאין מוכח מן המשנה שלעניין שבת אין הפיאה מלמעלה מצלת ביותר מעשר, ולכן לא אמר רבי חגיי כלום (גם אין צורך להוכיח מן המשנה שלעניין שבת אין הפיאה מן הצד מצלת ביותר מעשר, שהרי אף לעניין כלאיים אין הפיאה מן הצד מצלת ביותר מעשר). - אין מכריעים איזו מן האפשרויות שהוצעו היא הנכונה.
במקבילות נוסף כאן משפט, ונראה שמקומו לאחר המשפט הבא.
ודוחים (את התוצאה השנייה של האפשרויות שהוצעה לפני כן): רבנן דקיסרין – חכמי קיסריה אמרו בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): תיפתר – תתפרש (המשנה בעירובין), בעשויין כמין דקרים (צריך לומר כמו במקבילות בכלאיים ובעירובין: 'דוקרן / דקרן') – המשנה מדברת במקרה שהיתידות עשויים כמין דוקרן (קלשון), מפוצלים מלמעלה לשתיים או לשלוש, שאפשר לעשות להם פיאה מלמעלה (על ידי העברת חבל בין הפיצולים של היתידות), כמפורש בתוספתא כלאיים ד,ו (ראה לעיל). - כאן צריך להוסיף את המשפט שנוסף לעיל במקבילות: מה נפשך? (מה רצונך?) אם מלמעלן - הרי מלמעלן! אם מן הצד - הרי מן הצד! – בכל אופן שתרצה לומר, הן פיאה מלמעלן והן פיאה מן הצד, תוכל להוכיח מן המשנה כמו שאמר רבי חגיי, כיוון שהמשנה מדברת ביתידות שמתחו להם שני חבלים (התחתון והאמצעי) מן הצד וחבל שלישי (העליון) מלמעלה, ואם לעניין שבת הפיאה מלמעלה מצלת ביותר מעשר, היה מספיק להם להקיף בחבל אחד מלמעלה, ואם לעניין שבת הפיאה מן הצד מצלת ביותר מעשר, היה מספיק להם להקיף בחבל אחד מן הצד, הרי שמוכח מן המשנה הדורשת שלושה חבלים שלעניין שבת אין הפיאה מצלת ביותר מעשר הן מלמעלה והן מן הצד, ולכן ממה נפשך יאות אמר רבי חגיי.
בבבלי עירובין יא,א אמרו: אמר רב חסדא: צורת הפתח שעשאה מן הצד (ולא שם קנה עליון מעל לקנים האחרים) - לא עשה ולא כלום (לעניין שבת).
בבבלי דנו ביחס שבין דעות רבי שמעון בן לקיש ורבי יוחנן בפיאה לעניין שבת ובין מאמרו של רב חסדא.
רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אבודמא דחיפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, מהעיירה חיפה, על חוף הים התיכון) שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש: לגבוה (צריך לומר כמו במקבילות: 'לגובה') - אפילו עד מאה אמה – הפיאה מצלת אפילו היא גבוהה מאה אמות מן הקרקע.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהפיאה מצלת אפילו עד מאה אמה) - לעניין כלאים, אבל לעניין (פיאה) [שבת (תוקן כמו במקבילות)] - לא תהא פיאה גבוהה מן הקורה – הקורה, הנתונה על גבי שתי מחיצות הכניסה למבוי, מתירה לטלטל בשבת במבוי אם היא גבוהה עד עשרים אמה (משנה עירובין א,א). ולכן לעניין שבת גם הפיאה מצלת אם היא גבוהה עד עשרים אמה.
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): היא כלאים היא שבת – עניין כלאיים ועניין שבת שווים, שבשניהם הפיאה מצלת אפילו עד מאה אמה.
ומציעים קושיה: על דעתיה דרבי יוסה – על (לפי) דעתו של רבי יוסי (שאף לעניין שבת הפיאה מצלת אפילו עד מאה אמה), מה בין פיאה, מה בין קורה? – מה ההבדל ביניהם? מדוע הפיאה מצלת אפילו עד מאה אמה, והקורה אינה מתירה אלא עד עשרים אמה?
ומשיבים: קורה מצלת – את המבוי, מרוח אחת – הקורה עשויה משום היכר למבוי, כי המבוי מוקף מחיצות משלוש רוחות, והקורה נתונה ברוח הרביעית הפתוחה לרשות הרבים, וכיוון שאין הקורה ניכרת כשהיא למעלה מעשרים אמה, לכן אינה מצלת אלא עד עשרים אמה, פיאה אינה מצלת – את המקום שהיא מקיפה אותו, עד שתהא מגופפת (מוקפת, נסתמת) מארבע רוחותיה – הפיאה עשויה משום מחיצה, כי היא מקיפה את המקום מארבע הרוחות, וכיוון שרואים את הפיאה כאילו היא יורדת וסותמת, לכן היא מצלת אפילו עד מאה אמה.
ומציעים קשר (בין הקביעה הזו לדברי אמורא): ואתיא כהיא דאמר – ו(המימרה) באה (הולכת) כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי זעורה בשם רב המנונא (אמורא בבלי בדור השני): פיאה אינה מצלת עד שתהא מגופפת מארבע רוחותיה – המימרה המוצעת זהה לחלק השני של המשפט הקודם.
אמר רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): טוטרפליות (טטרפילון - מילה יוונית ולטינית. תרגום: ארבעה שערים. ברבים: טטרפליה) – מבנים מרובעים שבהם ארבעה שערים או פתחים, הניצבים במרכזן של הערים, במקום מפגשם של שני רחובות ראשיים, שבכרכים (כך תיקן כאן מגיה מילה זו. במקבילות כתב הסופר במסירה שלפנינו 'שבכרמים', אבל בכתב יד רומי בכלאיים: 'שבכרכין') – שבערים הגדולות, - אסור לטלטל – בשבת, תחתיהן – תחת המבנים המקורים של הטטרפילון, מפני שהן סוף תקרה – הקורות שעל העמודים שבין השערים של הטטרפילון הן קצה התקרה שעל הטטרפילון, ואין סוף תקרה מציל משם (משום) פיאה – שקצה תקרה על עמודים אינו נחשב כפיאה (מחיצה של צורת הפתח) המתירה לטלטל בתוכה בשבת.
אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אתא עובדא קומי – בא המעשה לפני רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בארבעה עמודים – העומדים בארבע זוויות, ועליהם ארבעה פיסטליות (אפיסטיל - מילה יוונית ולטינית. תרגום: על עמוד) – קורות אבן אופקיות המונחות על שורת עמודים, והתיר לטלטל – בשבת, תחתיהן – בשטח המוקף בעמודים, משם (משום) פיאה – שקורות על עמודים, שאינן קצה תקרה, נחשבות כפיאה (מחיצה של צורת הפתח) המתירה לטלטל בתוכה בשבת.
רבי בון ורבי בון (שני רבי בון, האחד רבי בון בר חייה תלמידו המובהק של רבי זעירא, והשני רבי בון בר כהנא או רב אבין (רבין) ("לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 61). האחד מהם הוא רבי בון בר חייה הרגיל לשאול מרבי זעירא רבו, והשני ספק האם הוא רבי בון סתם, כלומר, רבין נחותא, או רבי בון בר כהנא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 246, הערה 349). - במקבילה בכלאיים הגיה מגיה במסירה שלפנינו 'ורבנין' כמו שהוא בכתב יד רומי במקום 'ור' בון') בעון קומי – שאלו לפני רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): פיאה, מהו שתציל בסוכה? – מה דין הפיאה בסוכה? האם סוכה המוקפת בפיאה דינה כסוכה המוקפת במחיצות? אמר לון: – אמר להם (רבי זעירא): פיאה מצלת בסוכה – שאנו רואים פיאה זו כארבע דפנות. - ועוד שאלו לפני רבי זעירא: סוף סכך, מהו שיציל בסוכה? – נעץ ארבעה עמודים בקרקע וסיכך על גביהם, האם קצה הסכך שעל הסוכה בארבע רוחותיה נחשב כפיאה המקיפה את הסוכה ודינה כסוכה המוקפת במחיצות? אמר לון: – אמר להם (רבי זעירא): אין סוף סכך מציל בסוכה. - ומסבירים: מה בין זה לזה? – מה ההבדל בין פיאה שמצילה ובין סוף סכך שאינו מציל? - זה נעשה לכך – פיאה נעשתה מתחילה לשם מחיצה, וזה אינו נעשה לכך – סוף סכך לא נעשה מתחילה לשם מחיצה אלא לשם סכך (דעת רבי זעירא היא כחכמים בברייתא שבבבלי סוכה ד,ב: "נעץ ארבעה קונדיסים (עמודים, מוטות) בארץ וסיכך על גבם - רבי יעקב מכשיר, וחכמים פוסלים").
אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל אילין מיליא – כל הדברים האלה, לעניין משא ומתן (דיון, ויכוח) – כל ההלכות האלה של פיאה בכלאיים לא נאמרו בסוגיה לעיל אלא למשא ומתן בהלכה, הא – אבל להורות (לפסוק הלכה למעשה) – על פי ההלכות האלה, - אסור להורות – והוא הדין לסוכה (רבי אבהו חולק על דעתו של רבי זעירא).
הדברים נראים שרבי אבהו נשאל באותו נושא - דין פיאה בסוכה - כמו רבי זעירא, והתלמוד הוא שהסמיך כאן את דברי רבי אבהו לדברי רבי זעירא, שהרי לא ייתכן שרבי אבהו יגיב על תשובת תלמידו רבי זעירא לתלמידיו, ועוד, שלא אמרו: שמע רבי אבהו ואמר ("לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 62).
ומסיקים מדברי רבי אבהו: מה אם סוכה קלה – שאינה אלא מצוות עשה, - את אמר – אתה אומר, אסור, שבת החמורה – שיש בה חיוב מיתה, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאסור. כלומר, אם רבי אבהו לא רצה להתיר פיאה בסוכה, על אחת כמה וכמה שאין לנו להתיר פיאה בשבת. נמצא שיש מחלוקת בין רבי זעירא לבין רבי אבהו לעניין פסק ההלכה למעשה בשבת ובסוכה ("לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 62).
רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי זעורה: מאן תנא – מי שנה "פיאה מצלת"? – איזה תנא קובע שפיאה מתירה? לא רבי יוחנן בן נורי?! (בתמיהה) – כלומר, דעת יחיד היא, ואיך אתה פוסק כדעת יחיד נגד החכמים? (רבי בון בר חייה סבר בטעות שרק התנא רבי יוחנן בן נורי מתיר בפיאה, בדומה למסורת הבבלית (בבלי עירובין יא,ב: "מעשה שהלך רבי יהושע [בן קרחה] אצל רבי יוחנן בן נורי... ומצאו שיושב בין אילנות ומתח זמורה בין אילן לאילן, ואמר לו: רבי, אם גפנים כאן, מהו לזרוע? אמר לו: בעשר - מותר, ביותר מעשר - אסור"), ושעליו סמך רבי זעירא רבו בהיתר הפיאה (על פי "לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 67)) - אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה): אדהי תנא (מילה אחת 'אדהיתנא' = 'אדהיתנה' שנחלקה לשתיים) – הדהית אותה, החוורת אותה, החלשת אותה (את הדבר, את העניין. והיא לשון עדינה לומר: טעית, החטאת ("אוצר לשונות ירושלמיים"), לא רק התנא רבי יוחנן בן נורי מתיר בפיאה, אלא גם דעת החכמים כך).
כאן יש לנו המשך המתייחס לנושא שאלתם של שני החכמים רבי בון מרבי זעירא: "פיאה, מהו שתציל בסוכה?", שהובאה לעיל. רבי בון בר חייה, שהיה אחד משני השואלים שלעיל, הוא הוא השואל כאן מרבי זעירא: "מאן תנא פיאה מצלת?...". נראה שהתלמוד הפסיק בין שתי השאלות בדברי רבי אבהו כדי להכריע בנושא לעניין הפסק ("לפירושו של מונח מוקשה בירושלמי", "סידרא" כא, עמוד 67, הערה 115).
דנים במחיצה שיש בה פרצות לעניין כלאיים ושבת.
מביאים ברייתא: נמצאת אומר (מכאן תסיק): לעניין כלאים – חילוקי הדינים בין שיעורים שונים של פרצות במחיצה לעניין כלאיים הם: -
כל הפחות משלשה – אם שיעור כל פירצה במחיצה פחות משלושה טפחים, - כסתום – פחות משלושה טפחים נחשב כמחובר, כאילו הקנים מחוברים זה לזה, והרי זו כמחיצה גמורה, ומותר לסמוך למחיצה גפנים מצד זה וזרעים מצד זה, אף אם הפרוץ מרובה על העומד;
משלשה ועד ארבעה – אם יש במחיצה פרצות בשיעור שלושה טפחים ויותר אבל פחות מארבעה טפחים, אם העומד רבה על הפרוץ – אם שיעור כל חלקי המחיצה הקיימת מרובה משיעור כל המקומות הפרוצים, - מותר – לסמוך גפנים מצד זה וזרעים מצד זה, אף כנגד הפרוץ, ואם הפרוץ רבה על העומד – אם שיעור כל המקומות הפרוצים מרובה משיעור כל חלקי המחיצה הקיימת, - אסור – לסמוך כנגד הפרוץ, אבל כנגד העומד מותר לסמוך;
מארבעה ועד עשר – אם יש במחיצה פרצות בשיעור ארבעה טפחים ויותר אבל לא יותר מעשר אמות, אם העומד רבה על הפרוץ - מותר – לסמוך, אף כנגד הפרוץ, ואם הפרוץ רבה על העומד - כנגד העומד – מול חלקי המחיצה הקיימת, מותר – לסמוך, כנגד הפרוץ – מול המקומות הפרוצים, אסור – לסמוך (אין חילוק בין משלושה ועד ארבעה ובין מארבעה ועד עשר);
יותר מעשר – אם יש במחיצה פרצות בשיעור יותר מעשר אמות, אף על פי שהעומד רבה על הפרוץ - כנגד העומד מותר – לסמוך, כנגד הפרוץ אסור – לסמוך.
לעניין שבת – חילוקי הדינים בין שיעורים שונים של פרצות במחיצה לעניין שבת הם: -
כל הפחות משלשה - כסתום – ומותר לטלטל בתוך המחיצה בשבת;
משלשה ועד ארבעה, מארבעה ועד עשר, אם העומד רבה על הפרוץ - מותר – לטלטל, אף כנגד הפרוץ, מפני שפירצה שאיננה יותר מעשר אמות דינה כפתח, ואם הפרוץ רבה על העומד - אסור – לטלטל, אף כנגד העומד, מפני שכשהפרוץ מרובה נתבטלה תורת מחיצה מהמחיצה לעניין שבת;
יותר מעשר, אף על פי שהעומד רבה על הפרוץ - אסור – לטלטל, אף כנגד העומד, מפני שכשיש פירצה שהיא יותר מעשר אמות נתבטלה תורת מחיצה מהמחיצה לעניין שבת. - הרי שלעניין שבת החמירו.
רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לית כאן – אין כאן (דבר זה אינו צריך להיות כאן) משלשה ועד ארבעה – יש לשלול את האמור בברייתא משלושה ועד ארבעה הן לעניין כלאיים והן לעניין שבת. ומסבירים מדוע יש לשלול: יש כאן פירצה שלשה, ואין כאן מקום ארבעה – כשיש במחיצה פרצות בשיעור שלושה טפחים ויותר אבל פחות מארבעה טפחים, אף אם העומד מרובה על הפרוץ, אם אין בכל אחד מחלקי המחיצה הקיימת ארבעה טפחים - אסור, שהרי יש כאן פירצה שלושה, ואין בעומד שיעור של מקום חשוב, שהוא ארבעה טפחים.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על המימרה שלפני כן): מתיב – משיב (מקשה) רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והתנינן: – והרי שנינו (משנה עירובין א,י): מקיפין בקנים – שיירה שחנתה בבקעה, ורוצה להקיף אותה, כדי שיהיה מותר לטלטל בה בשבת, מותר לה להקיף אותה בקנים, שנועצים מסביב קנים באדמה, שהם גבוהים עשרה טפחים. ומפרטים את היסוד לקושיה: וקנה יש לו מקום?! – הרי אין בכל אחד מהקנים שיעור של מקום חשוב, שהוא ארבעה טפחים, ואף על פי כן מותר לטלטל!
אמר ליה: – אמר לו (רבי חנניה לרבי מנא): לא תתיביני – אל תשיבני (אל תקשה עליי) פחות משלשה – המשנה שם מדברת שהרווח בין קנה לקנה הוא פחות משלושה טפחים, כמפורש שם: "ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלושה טפחים", שכל הפחות משלשה כסתום הוא – פחות משלושה טפחים נחשב כמחובר, כאילו הקנים מחוברים זה לזה, והרי זו כמחיצה גמורה שאין בה פרצות כלל, ולכן מותר לטלטל. ואין זה דומה למחיצה שיש בה פרצות בשיעור שלושה טפחים ויותר, ולכן צריך שיהיה בעומד שיעור של מקום חשוב, שהוא ארבעה טפחים.
ומביאים דעה חולקת: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): מכל מקום (בכל אופן, בין כך ובין כך) – כשיש במחיצה פרצות בשיעור שלושה טפחים ויותר אבל פחות מארבעה טפחים, בין שיש בכל אחד מחלקי המחיצה הקיימת ארבעה טפחים ובין שאין ארבעה טפחים, מכיון שהעומד רבה על הפרוץ - מותר – ואין לשלול את האמור בברייתא, שלא כמו שאמרו בשם רבי יוחנן.
עד כאן המקבילה בירושלמי כלאיים ועירובין.
בתוספתא כלאיים ד,ו שנו (לעניין כלאיים): נמצאת אומר: שלוש מידות במחיצה.
כל שפחות משלושה (שרוחב כל חלק מחלקי המחיצה פחות משלושה טפחים) - צריך שלא יהא בינו לחבירו (בין חלק אחד של המחיצה לחבירו) שלושה טפחים, כדי שייכנס הגדי (אף על פי שהפרוץ מרובה על העומד - מותר, מפני שפחות משלושה כסתום הוא).
וכל שהוא שלושה, ומשלושה עד ארבעה - צריך שלא יהא בינו לבין חבירו כמלואו (כגודל רוחבו של החלק העומד), כדי שלא יהו פרצות כבניין, היו יתירות על הבניין - אף כנגד הבניין אסור (לזרוע, שהרי יש כאן פירצה שלושה, ואין בעומד מקום חשוב, שהוא ארבעה טפחים).
כל שהוא ארבעה, ומארבעה ולמעלה - צריך שלא יהא בינו לבין חבירו כמלואו, כדי שלא יהא פרוץ כעומד, אם העומד כפרוץ - כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור, אם היה העומד מרובה על הפרוץ - אף כנגד הפרוץ מותר, ובלבד שלא תהא פרצה יתירה על עשר אמות.
ובתוספתא עירובין ב,ב שנו (לעניין שבת):
גרסת כתב יד אחד: כל שהוא שלושה, ומשלושה עד ארבעה - צריך שלא יהא בינו לחבירו שלושה טפחים, כדי שייכנס הגדי.
כל שהוא ארבעה, ומארבעה ולמעלה - צריך שלא יהא בינו לחבירו כמלואו, כדי שלא יהו פרצות כבניין.
גרסת כתב יד שני: כל שפחות משלושה - צריך שלא יהא בינו לחבירו שלושה טפחים, כדי שייכנס הגדי.
כל שהוא שלושה, ומשלושה עד ארבעה - צריך שלא יהא בינו לחבירו כמלואו, כדי שלא יהו פרצות כבניין.
גרסת כתב יד אחד בתוספתא עירובין מתאימה לשיטת רבי יוחנן בירושלמי, הסובר שאם אין ארבעה טפחים בעומד ויש פירצה של שלושה טפחים בין העמודים, הרי יש כאן פירצה שלושה ואין כאן מקום ארבעה ואסור, אף על פי שהעומד מרובה על הפרוץ. גרסת כתב יד שני מתאימה לשיטת רב בירושלמי, הסובר שאם העומד רבה על הפרוץ, אף על פי שאין בכל עומד לחוד ארבעה טפחים, יש כאן מחיצה שלושה ומותר ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי עירובין טז,א אמרו (לעניין כלאיים): נמצאת אומר: שלש מידות במחיצה.
כל שהוא פחות משלושה - צריך שלא יהא בין זה לזה שלושה, כדי שלא יזדקר (יקפוץ) הגדי בבת ראש.
כל שהוא שלושה ומשלושה עד ארבעה - צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, כדי שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ מרובה על העומד - אף כנגד העומד אסור.
כל שהוא ארבעה ומארבעה עד עשר אמות - צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ כעומד - כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור. ואם היה עומד מרובה על הפרוץ - אף כנגד הפרוץ מותר. נפרצה ביותר מעשר - אסור (שבטלה כל המחיצה).
בברייתא שבתוספתא ובבבלי המידות מתייחסות לחלקי המחיצה הקיימת (העומד), ואילו בברייתא שבירושלמי המידות מתייחסות לפרצות (הפרוץ), אך העניינים שווים בכל הברייתות. מלבד ההבדל הזה, יש כמה הבדלים בדין בין הברייתות.
• • •
מביאים ברייתא: ראשי פַּסָּל (לוח צר, קורה דקה (מקור המילה ביוונית)) – קצות הקורות של הסכך שעל הסוכה, היוצאין מן הסוכה – הבולטים מחוץ לסוכה, - נידונין כסוכה – והיושב תחתיהם יצא ידי חובת סוכה.
רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבנין דתמן – החכמים של שם (חכמי בבל): ובלבד על פני כולה – ראשי פסל נידונים כסוכה רק אם הם יוצאים מן הסוכה לפני כל רוחב הסוכה (הצד הפתוח של הסוכה). אבל אם הם יוצאים מן הסוכה מול אחת מדפנות הסוכה (אחד מצדדיה האחרים של הסוכה) - אינם נידונים כסוכה.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): ואפילו כנגד הדופן – ראשי פסל נידונים כסוכה לא רק אם הם יוצאים מן הסוכה לפני הצד הפתוח של הסוכה אלא גם אם הם יוצאים מן הסוכה מול אחת מדפנות הסוכה (אחד מצדדיה האחרים של הסוכה).
רבי יעקב בר אחא אמר בשם רבי חייא (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן שאמר בשם רבי הושעיה: ואפילו שלא כנגד הדופן – דברים אלה אינם מובנים, וכפי שמקשים להלן.
ומציעים קושיה: על דעתיה דרבי יסא – על (לפי) דעתו של רבי יסא (שאמר שראשי פסל נידונים כסוכה אפילו כנגד הדופן), ניחא – (הדבר) נוח (מובן). על דעתיה דרבי חייה בר בא – (אבל) על (לפי) דעתו של רבי חייא בר בא (שאמר שראשי פסל נידונים כסוכה אפילו שלא כנגד הדופן), מה היקלתה בה? – מלשון המימרה של רבי חייא בר בא עולה שהוא בא להקל בעניין זה יותר משתי הדעות שלפניו, אך אין מובן מה הוא מקל בו? שהרי אין לפרש את העניין הזה מבחינה מציאותית אלא באופן שראשי פסל יוצאים מן הסוכה על פני כולה או באופן שהם יוצאים כנגד הדופן, ולא באופן נוסף!
ומשיבים: חמתה מרובה מצילתה – יש לפרש את העניין הזה באופן שמיעוט מן הסכך שעל הסוכה פסול, כגון שיש בסוכה מקום המסוכך בפסל שחמתו מרובה מצילתו (אור השמש החודר פנימה דרכו מרובה מהצל הנוצר ממנו), שהוא אחד מהפסולים שיש בסכך, ואף על פי כן נידון אותו מקום כסוכה כשירה. ולפי פירוש זה, הלשון "היוצא מן הסוכה" פירושו: היוצא מהכשר סוכה (כמו שאמרו בבבלי), כלומר, יוצא לא מבחינת המקום אלא מבחינת ההלכה. ולפי שרבי יסא נוקט את הלשון "ואפילו כנגד הדופן" ורבי חייא בר בא מקל יותר ממנו שאפילו פסל היוצא מהכשר סוכה נידון כסוכה, נוקט רבי חייא בר בא את הלשון "ואפילו שלא כנגד הדופן".
בתוספתא סוכה ב,ג שנו: פסל היוצא מן הסוכה - נידון כסוכה.
בבבלי סוכה יט,א אמרו: תנא: פסל היוצא מן הסוכה - נידון כסוכה. - מאי פסל היוצא מן הסוכה? -
אמר עולא: קנים היוצאים לאחורי / מאחורי הסוכה (מאחורי הדופן האמצעית)...
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: קנים היוצאים לפני הסוכה (מצד הפתח), ומשכא ואזלא / ומשכא חדא דופן בהדייהו...
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צילתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצילתה. מהו דתימא: תיפסל בהך פורתא (שאין בו הכשר סוכה, ונאמר שחלק זה, כיוון שאינו כשר, כאילו אינו קיים), קא משמע לן (ואף חלק זה דינו כסוכה). ומאי "היוצא"? יוצא מהכשר סוכה.
רבי אושעיא אמר: לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלושה (טפחים) בסוכה קטנה (ואף על פי כן אינו פוסל את הסוכה). ומאי "היוצא"? יוצא מתורת סוכה.
דברי חכמי בבל רבה ורב יוסף בבבלי "הכא בקנים היוצאים לפנים מן הסוכה" הם דברי רבי חונה (תלמידו של רב יוסף) בשם רבנין דתמן (חכמי בבל) בירושלמי, אלא שבבבלי הוסיפו על דבריהם: "ומשכא חדא דופן בהדייהו".
דברי עולא (מסר את תורת רבו רבי יוחנן) בבבלי קרובים לדברי רבי יסא בשם רבי יוחנן בירושלמי "ואפילו כנגד הדופן", שהרי "לאחורי / מאחורי הסוכה" ניתן לפרשו כנגד כל אחת מהדפנות.
דברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן בבבלי הם דברי רבי חייא בר בא בשם רבי יוחנן בירושלמי לפי פירושנו.
דברי רבי אושעיא בבבלי אינם בירושלמי, אך לפי הירושלמי מסר רבי יוחנן את שתי המימרות בשם רבי אושעיא.
הרי ששלוש המימרות שבירושלמי ושלוש המימרות הראשונות שבבבלי מקבילות אחת אל אחת. סדר המימרות בשני התלמודים הוא בסגנון "לא זו אלא אף זו".
בתוספתא הובאה ההלכה של "פסל היוצא מן הסוכה" בין הלכות המוסבות על הלכות מהמשנה בפרק ב. ונראה שהיו אמוראים (תלמידי רבי יוחנן בשמו) שסברו שההלכה של פסל מוסבת על הלכה ב בפרק ב של המשנה: "סוכה המדובללת שצילתה מרובה מחמתה - כשירה", ולכן פירשו את ההלכה של פסל: "לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צילתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצילתה".
בבבלי הובאה ההלכה של פסל בהמשך פרק א בסוגיות העוסקות בסכך פסול, שכן היו אמוראים (רבי אושעיא לפי הבבלי) שפירשו את ההלכה של פסל: "לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלושה בסוכה קטנה".
ובירושלמי הובאה ההלכה של פסל כאן בהקשר להלכה א בפרק א של המשנה: "ושחמתה מרובה מצילתה - פסולה", שהיא ההלכה הנידונה בירושלמי להלן, שכן בירושלמי כאן פירשו את ההלכה של פסל ש"חמתה מרובה מצילתה".
• • •
במשנה שנינו: "ו(כ)שחמתה מרובה מצילתה - פסולה".
מציעים דיוק: הא – אבל מחצה למחצה – במקרה שחמתה וצילתה שווים, - כשירה – הסוכה.
ובמשנה (סוכה ב,ב) שנינו: סוכה המדובללת שצילתה מרובה מחמתה – סוכה המדובללת (ראה מחלוקת רב ושמואל בירושלמי להלן ב,ב בפירוש משנה זו) שצילתה מרובה מחמתה, - כשירה – הסוכה.
ב"אור זרוע" (חלק ב, הלכות סוכה סימן רפד) מעתיק מהירושלמי כאן: 'צילתה מרובה מחמתה - כשירה. הא מחצה על מחצה - פסולה'. המילים האחרונות חסרות אצלנו בירושלמי, וצריך להוסיפן ("ל'תיקוני ירושלמי'", "תרביץ" ב, עמוד 243). - הרי שיש לדייק ממשנה זו, שבמקרה שחמתה וצילתה שווים - פסולה.
ומציעים קושיה (בהצבעה על סתירה בין שני המקורות): הכא את אמר: – כאן (במשנתנו) אתה אומר: מחצה למחצה - כשירה, והכא את אמר: – וכאן (במשנה סוכה ב,ב) אתה אומר: מחצה למחצה - פסולה!
ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה בין המקורות הסותרים): רבנין דקיסרין – חכמי קיסריה אמרו בשם רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): שנייא היא – שונָה היא (שונה הוא הדבר) באילן שדרכו לְפַסֵּעַ (לגדול ולהתפשט) – במשנה סוכה ב,ב בעניין סוכה המדובללת מדובר שהדלה ענפי אילן על גבי סוכה וסיכך על גבם והסכך רבה עליהם (משנה סוכה א,ד), או שעשה סוכה תחת אילן והאילן חמתו מרובה מצילתו (והסוכה לעצמה צילתה מרובה מחמתה) (בבלי סוכה ט,ב). אילן דרכו לפסע ולפזר את הסכך (ותהיה הסוכה חמתה מרובה מצילתה), ולכן בסוכה מדובללת צריך שתהיה צילתה מרובה מחמתה, אבל מחצה על מחצה פסול בה (בכל אלה הדרכים סוכה מדובללת קשורה באילן. רבי הושעיה פירש משנה זו שלא כרב ולא כשמואל ("ל'תיקוני ירושלמי'", "תרביץ" ב, עמוד 243)). - אבל בסוכה רגילה שאינה מדובללת, מחצה למחצה - כשירה, כפי שדייקו מהמשנה כאן.
הלשון "דרכו לפסע" (לגדול ולהתפשט) נאמר גם בירושלמי כלאיים ו,ג בעניין המדלה ענף גפן על קנים. השורש פסע קרוב לשורש פסה - פשׂה, התפשט.
בבבלי סוכה כב,ב אמרו: "ושצילתה מרובה מחמתה - כשירה". - הא כי הדדי (אם היו הצל והחמה שווים) - פסולה. והא תנן באידך פירקין: "ושחמתה מרובה מצילתה - פסולה", הא כי הדדי - כשירה! - לא קשיא. כאן (שדייקו שאם היו שווים פסולה) - מלמעלה (בסכך עצמו), כאן (שדייקו שאם היו שווים כשירה) - מלמטה (בקרקע, שאם הם שווים מלמטה, הרי מלמעלה הצל מרובה מהחמה).
בבבלי ובירושלמי תירצו בדרכים שונות את הקושיה של הסתירה בין שתי המשניות.
• • •