משנה
פרוכת – של קודש הקודשים, שהיתה מבדלת בין הקודש (ההיכל) ובין קודש הקודשים, שניטמאת בולד הטומאה – שנטמאה בטומאה שבאה על ידי נגיעה באב הטומאה, כגון שנגעה הפרוכת במשקים שנטמאו בשרץ מת או בנבילה, ואינה טמאה אלא מדברי סופרים, לפי שמן התורה אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, אלא שחכמים גזרו על המשקים שנטמאו אפילו מחמת ולד הטומאה שיהיו מטמאים כלים, - מטבילין אותה בפנים – במקווה שבעזרה, ואין חייבים להוציא אותה מהעזרה, הואיל ולא נטמאה אלא בוולד הטומאה, ומכניסין אותה מיד – אחרי הטבילה למקומה כדי שתתייבש, ואינה צריכה הערב שמש, לפי שאינה טמאה אלא מדברי סופרים. ושניטמאת באב הטומאה – אבל פרוכת שנטמאה באב הטומאה, כגון שנגעה בשרץ מת או בנבילה, - מטבילין אותה בחוץ – מחוץ לעזרה, שהואיל וטומאתה מן התורה, אסור להשהותה במקדש וחייבים להוציאה מיד, ושוטחין (פורסים) אותה – כדי שתתייבש, בחיל – בין המחיצה הקרויה סורג ובין החומה של עזרת נשים (משנה מידות ב,ג), עד שיעריב שמשה ותהיה טהורה (במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בחול'. הצורה 'חול' במקום 'חיל' אינה שיבוש, שכן היא מצויה בכתבי יד למסכת מידות), מפני שהיא צריכה הערב שמש (שקיעת השמש). אם היתה – הפרוכת שהוטבלה, חדשה – שעשו חכמים מעלה בקודש, שכלים שנגמרה מלאכתם ונעשו ראויים לקבל טומאה, אף אם נזהר בהם האומן שלא ייטמאו, צריכים טבילה, שמחמירים בקודשים וחוששים שמא נטמאו ולא נתן האומן את דעתו עליהם (משנה חגיגה ג,ב), ולכן פרוכת חדשה צריכה טבילה, שוטחין אותה על גג (גם בכתבי היד של המשנה: 'גג'. ובמשנה שבכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'גב') האיצטבא (בכמה כתבי יד של המשנה: 'האיסטווה') (סטיו - אולם של עמודים (מקור המילה ביוונית)) – שהיתה בהר הבית, וגגה נראה למרחוק, כדי שיראו העם את מלאכתה (אומנותה) שהיא נאה.
רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר משם שמעון בן הסגן (תנא בדור השלישי) – בן סגן הכוהן הגדול:
פרוכת – של קודש הקודשים, עוביה טפח,
על שבעים ושנים נירים נארגת (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'נירים' ומגיה הגיה 'נימים'. בכתבי יד של המשנה: 'נירים', וכן הוא בכתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין צ,ב ובתמיד כט,ב. בכתב יד הבבלי: 'נירים', ובדפוס ונציה הבבלי: 'נימין'. - נימים או נירים הם חוטי השתי המחוברים למכונת האריגה. מקור המילה 'נימה' ביוונית. ניר (במשמעותו המקורית) הוא מוט שקשורה אליו קבוצת חוטי שתי. בעת האריגה מרימים קבוצת חוטים אחת ומשחילים את חוט האריגה, מורידים את קבוצת החוטים ומרימים קבוצת חוטים שנייה. כך נמצאים חוטי הערב נארגים מעל חוטי השתי ומתחתיהם),
על כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין – שהפרוכת היתה עשויה מארבעה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש (שמות כו,לא), וכל מין ומין היה חוטו קלוע משישה חוטים, הרי שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מעשרים וארבעה חוטים,
ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה – כמידת ההיכל, שהיה גובהו ארבעים אמה ורוחבו עשרים אמה (משנה מידות ד,ו-ז), והפרוכת היתה פרוסה לרוחבו של ההיכל, ולגובהו מן העלייה עד הרצפה,
ומשמונים (בכתבי יד של המשנה: 'ובשמונים'. ובכתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין ובתמיד: 'ומשמונים') ושתי (בכתבי יד של המשנה: 'ושתים') ריבוא (עשרת אלפים) (בכמה כתבי יד של המשנה: 'ריבו' (=ריבוא), והוא כתיב רגיל למדי בכתבי היד של המשנה. ונראה, שמכתיב זה נתפלגו הנוסחאות ובעיקר הפירושים: 'ריבו' - ריבוא / ריבות. 'ריבות' אין בשום כתב יד של המשנה. 'ריבות' נמצא בירושלמי להלן רק בכתב יד הבבלי המושפע ממפרשי הבבלי. כתב יד הבבלי גורס במשנה גופה 'ריבו' בגרש, ולא נדע איזו אות נתקצרה, אם תי"ו של ריבות, אם אל"ף של ריבוא. וברוב כתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין ובתמיד: 'ריבוא') היתה (בכתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין ובתמיד אין מילה זו) נעשית – היו מוציאים עליה לצורך עשייתה שמונה מאות ועשרים אלף דינרים (אם ריבוא כאן הוא מספר, יש לשאול, על מה מוסב מניין מופלג זה, ולכן הוצרכו להשלים ולהוסיף שם דבר, כגון דינרים),
ושתים עושין בכל שנה – שתי פרוכות חדשות היו עושים בכל שנה,
ושלש מאות כהנים מטבילין אותה – מפני גודלה וכובדה היו צריכים לשלוש מאות כוהנים כדי להטבילה כשנטמאה.
בתוספתא שקלים ג,יג-טו שנו: פרוכת (של קודש הקודשים, שהיתה פרוסה לרוחבו של ההיכל, ולגובהו מן העלייה עד הרצפה) אורכה ארבעים אמה ורוחבה עשרים אמה, והיתה נארגת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר מעשה חושב. אחרת היתה שם (פרוכת שנייה שעל פתח ההיכל), אורכה עשרים אמה ורוחבה עשר אמות, והיתה נארגת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר מעשה רוקם, והיתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ.
רבי יהודה אומר: זו שמוציאים אותה מבפנים היתה מקופלת אחד לשניים ושניים לארבעה, והיתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ (לדעת רבי יהודה לא היו עושים בכל שנה פרוכת חדשה לפתח ההיכל, אלא היו מוציאים את פרוכת הדביר הישנה מבפנים, מקפלים את גובהה לשניים (ונמצא אורכה עשרים אמה), ושוב מקפלים את רוחבה (ונמצא רוחבה עשר אמות), ותולים אותה בפתח ההיכל).
אמרו לו: מי ששימש בקדושה חמורה יחזור וישמש בקדושה קלה? (וכיצד מורידים מקדושת מחיצת קודש הקודשים לקדושת מחיצת ההיכל?) דבר אחר, בזו (בפרוכת של הדביר) כתוב "מעשה חושב" ובזו (בפרוכת שעל פתח ההיכל) כתוב "מעשה רוקם". - רבי נחמיה אומר: "מעשה חושב" - שני פרצופות, "מעשה רוקם" - פרצוף אחד. - אלא זו שמוציאים אותה מבפנים (פרוכת הדביר שהיו מוציאים אותה על מנת להחליפה בחדשה) היתה מקופלת אחד לשניים ושניים לארבעה, והיתה נתונה בעלייה כנגד התחתונה (אף העלייה היתה גובהה ארבעים ורוחבה עשרים, אלא שלא היה צורך לעשות שם פרוכת עד התקרה, ולפיכך היו מקפלים את גובה הפרוכת לשניים, ושוב היו מקפלים את הגובה לשניים, שהם ארבעה קיפולים, ונמצא גובה הפרוכת עשר אמות (רבע שיעורה הקודם), ורוחבה עשרים אמה (כמו שהיתה מתחילה), והיתה חוצצת את כל רוחב העלייה בגובה של עשר אמות), שנאמר: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (שמות כו,לג).
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: שתי פרוכות היו שם, אחת פרוסה ואחת מקופלת, נטמאת פרוסה - פורסים את המקופלת (היו עושים לדביר שתי פרוכות, אחת להשתמש בה מיד, ואת השנייה היו מקפלים ושומרים להיות מוכנה למקרה שתיטמא הפרוכת הפרוסה).
מערב יום הכיפורים מכניסים את החדשה ומוציאים את הישנה.
המפרשים פירשו את משנתנו: "ושתיים עושים בכל שנה", שהכוונה לשתי פרוכות של קודש הקודשים, שהיו מבדילות בין ההיכל ובין קודש הקודשים, כסתם המשנה יומא ה,א. ונראה יותר, שתנא קמא של התוספתא כאן סובר כרבי יוסי במשנה יומא שם, שלא היתה שם אלא פרוכת אחת, ומפרש את משנתנו באופן אחר, וכן כנראה סוברים כל התנאים שבתוספתא כאן.
נראה שתנא קמא מפרש את משנתנו שהפרוכת השנייה אינה הפרוכת הכפולה של קודש הקודשים, אלא הפרוכת שהיתה על פתח ההיכל שגובהו עשרים ורוחבו עשר. ואף על פי שהיו שלוש עשרה פרוכות במקדש (בבלי יומא נד,א וכתובות קו,א), כולן לא היו אלא לצניעות, אבל זו שעל פתח ההיכל היתה מחיצת חובה, והיתה כנגד מסך פתח האוהל שבמשכן.
כל התנאים שבתוספתא כאן היו מקובלים שהיתה פרוכת מקופלת במקדש, וכולם סוברים שלא עשו אלא שתי פרוכות חדשות בשנה, וכולם סוברים שלא היתה אלא פרוכת אחת בדביר (כרבי יוסי במשנה יומא ה,א), וממילא סברו שהיתה פרוכת אחת בעלייה, כדי להבדיל בין עליית ההיכל לעליית קודש הקודשים. לדעת תנא קמא עשו שתי פרוכות בכל שנה, אחת לדביר ואחת לפתח ההיכל, ופרוכת של העלייה היתה באה מפרוכת הדביר של השנה שעברה, ויש כאן העלאה בקודש, ולכל הפחות אין כאן הורדה, מה שאין כן בפתח ההיכל, שאין להשתמש שם בפרוכת ישנה של הדביר, ולפיכך עשו בשבילו פרוכת חדשה בכל שנה. ורבי יהודה סובר שעשו שתי פרוכות חדשות בכל שנה, אחת לדביר ואחת לעלייה, ולפתח ההיכל היו משתמשים בפרוכת ישנה של הדביר.
רבי חנינא בן אנטיגנוס מבאר את משנתנו: "ושתיים עושים בכל שנה", שהכוונה שהיו עושים שתי פרוכות לדביר, אחת לשימוש ואחת למילואים (שמא תיטמא אחת מהן), ואף הוא סובר כרבי יוסי שלא היתה אלא פרוכת אחת לדביר. ונראה שרבי חנינא בן אנטיגנוס אינו מודה בפרוכת של פתח ההיכל שהיא כנגד מסך פתח אוהל מועד והיא חובה כפרוכת הדביר. ובעלייה היו משתמשים בפרוכת הישנה של הדביר, כדעת תנא קמא, או שבעלייה לא היתה פרוכת כלל, כמשנה מידות ד,ה וכפירוש הירושלמי יומא ה,ב.
"מערב יום הכיפורים מכניסים את החדשה" אינו מדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס, אלא ברייתא המבארת את משנתנו: "ושתיים עושים בכל שנה", שזהו מערב יום הכיפורים לערב יום הכיפורים ("תוספתא כפשוטה").
כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה
בתוספתא מנחות יג,יט ובבבלי פסחים נז,א שנו: ...חיפו כוהנים פני כל האולם / חיפו כל ההיכל כולו בטבלאות של זהב אמה על אמה בעובי דינר זהב... וברגל / ולרגל היו מקפלים אותן ומניחים אותן על גבי מעלות / על גב מעלה בהר הבית, כדי שיראו העם / עולי רגלים את מלאכתן שהיא נאה... אחר הרגל חוזרים וקובעים אותן במקומן.
• • •
תלמוד
בשמות כו,לא נאמר: "וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים" - אתה חייב לעשות פרוכת (וילון) מחוטים של צמר צבוע תכלת ושל צמר צבוע ארגמן ושל צמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת ושל פשתים הקלועים מחוטים דקים, חייבים לעשות בה צורות של חיות בעלות כנפיים שיהיו עשויות בידי אומנים באריגה.
ובשמות כו,לו נאמר: "וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, מַעֲשֵׂה רֹקֵם" - אתה חייב לעשות מסך (וילון) לפתח אוהל המשכן מחוטים של צמר צבוע תכלת ושל צמר צבוע ארגמן ושל צמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת ושל פשתים הקלועים מחוטים דקים, חייבים לעשות בו צורות שיהיו עשויות בידי אומנים ברקימה.
הפרוכת שבין ההיכל ובין קודש הקודשים במקדש היתה כנגד הפרוכת שבמשכן, והפרוכת שעל פתח ההיכל במקדש היא כנגד המסך לפתח האוהל במשכן.
במשנה שנינו: "על כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין".
מביאים ברייתא: אילו אמר – הפסוק: 'חוט' - אחד – אילו היה כתוב בפרוכת 'חוט', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט אחד, 'כפול' - לשנים – אילו היה כתוב בפרוכת 'כפול', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משני חוטים, 'שזור' (קלוע, פתול חוט בחוט) - לשלשה – אילו היה כתוב בפרוכת 'שזור', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משלושה חוטים, "מָשְׁזָר" (קלוע, פתול חוט בחוט) - לששה – כיוון שכתוב בפרוכת 'מושזר', לכן הפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משישה חוטים. ארבעה מיכן (נראה שצריך לומר: מינין, וכן הוא בתלמיד רשב"ש וברבנו משולם) – הפרוכת היתה עשויה מארבעה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, וכל מין חוטו קלוע משישה חוטים, הא עשרים וארבעה – הרי עשרים וארבעה (יש להסיק, שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מעשרים וארבעה חוטים, כמו ששנינו במשנה).
ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): שלשים ושנים – הפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משלושים ושניים חוטים (הברייתא חולקת על המשנה). אילו אמר – הפסוק: 'חוט' - אחד – אילו היה כתוב בפרוכת 'חוט', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט אחד, 'כפול' - לשנים – אילו היה כתוב בפרוכת 'כפול', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משני חוטים, 'שזור' - לארבעה – אילו היה כתוב בפרוכת 'שזור', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מארבעה חוטים, "מָשְׁזָר" - לשמונה – כיוון שכתוב בפרוכת 'מושזר', לכן הפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משמונה חוטים. ארבעה מיכן (נראה שצריך לומר: 'מינין') – הפרוכת היתה עשויה מארבעה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, וכל מין חוטו קלוע משמונה חוטים, הא תלתין ותריי – הרי שלושים ושניים (יש להסיק, שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משלושים ושניים חוטים).
ומציעים ברייתא נוספת: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): ארבעים ושמונה – הפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מארבעים ושמונה חוטים (הברייתא חולקת על המשנה). אילו אמר – הפסוק: 'חוט' - אחד – אילו היה כתוב בפרוכת 'חוט', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט אחד, 'כפול' - לשנים – אילו היה כתוב בפרוכת 'כפול', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משני חוטים, 'קליעה' (שזירה, פיתול חוטים זה בזה) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'קלוע') - לשלשה – אילו היה כתוב בפרוכת 'קלוע', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משלושה חוטים, 'שזור' - לששה – אילו היה כתוב בפרוכת 'שזור', הייתי אומר שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משישה חוטים, "מָשְׁזָר" - לשנים עשר – כיוון שכתוב בפרוכת 'מושזר', לכן הפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע משנים עשר חוטים. ארבעה מיכן (נראה שצריך לומר: 'מינין') – הפרוכת היתה עשויה מארבעה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, וכל מין חוטו קלוע משנים עשר חוטים, הא ארבעין ותמניא – הרי ארבעים ושמונה (יש להסיק, שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מארבעים ושמונה חוטים).
בברייתא דמלאכת המשכן פרק ב נאמר: כיצד היו מקרים (מכסים מלמעלה) את המשכן? היה מביא עשר יריעות של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש מושזר, שנאמר: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש מושזר ותכלת וארגמן ותולעת שני" (שמות כו,א). חוטן כפול שלושים ושניים, דברי רבי נחמיה, שהיה רבי נחמיה אומר: 'חוט' - אחד, 'כפול' - לשניים, 'שזור' - לארבעה, "מושזר" - לשמונה, נמצא חוטן כפול לשלושים ושניים. וחכמים אומרים: 'חוט' - אחד, 'כפול' - לשניים, 'שזור' - לשלושה, "מושזר" - לשישה, נמצא חוטן כפול לעשרים וארבעה.
המשנה והברייתא הראשונה בירושלמי היא כדעת חכמים בברייתא דמלאכת המשכן (חוט כפול לעשרים וארבעה), והברייתא השנייה בירושלמי היא כדעת רבי נחמיה בברייתא דמלאכת המשכן (חוט כפול לשלושים ושניים).
הברייתא השלישית בירושלמי היא רבי יהודה, שכן הוא רגיל במחלוקת עם רבי נחמיה בברייתא דמלאכת המשכן, ורבי יהודה רגיל לכפול השיעור ("מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד ירושלמי", עמוד 38).
בבבלי יומא עא,ב אמרו: תנו רבנן: דברים שנאמר בהם "שש" - חוטם (של כל מין שבהם) כפול שישה, "משזר" - שמונה (חוטם כפול שמונה), פרוכת - עשרים וארבעה (חוטים שארגו מהם את הפרוכת היו שזורים מעשרים וארבעה חוטים).
• • •
מביאים ברייתא: כתוב אחד – בעניין המסך לפתח האוהל (שמות כו,לו), וכן בעניין המסך לשער חצר המשכן (שמות כז,טז) והאבנט (שמות כח,לט), אומר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם", וכתוב אחר (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אחד') – בעניין הפרוכת (שמות כו,לא), וכן בעניין יריעות המשכן (שמות כו,א), האפוד (שמות כח,ו) והחושן (שמות כח,טו), אומר: "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב". מה בין זה לזה? - "מַעֲשֵׂה רֹקֵם" - פרסוף (במסירה שלפנינו נגרדה הסמ"ך על ידי מגיה ותוקנה לצד"י, כבנוסח הבבלי של מסכת שקלים) (פרצוף, דמות פנים (מקור המילה ביוונית)) אחד – הצורות שעשו באריג היו נראות רק מצד אחד של האריג, "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" - שני פרסופות (במסירה שלפנינו נגרדה הסמ"ך על ידי מגיה ותוקנה לצד"י, כבנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – הצורות שעשו באריג היו נראות משני צידי האריג (כל צורה בצד אחד של האריג נראית הפוכה מהצורה שכנגדה בצד האחר ומוחלפים בה ימין לשמאל ושמאל לימין).
בתוספתא שקלים ג,יד שנו: רבי נחמיה אומר: "מעשה חושב" - שני פרצופות, "מעשה רוקם" - פרצוף אחד.
ובברייתא דמלאכת המשכן פרק ד נאמר: כשם שהיה אורג את הפרוכת, כך היה אורג את המסך, אלא שהפרוכת מעשה חושב, שנאמר: "ועשית פרוכת תכלת וארגמן" וגו' "מעשה חושב" וגו' (שמות כו,לא), והמסך מעשה רוקם, שנאמר: "ועשית מסך לפתח האוהל תכלת וארגמן" וגו' "מעשה רוקם" וגו' (שם כו,לו), דברי רבי נחמיה, שהיה רבי נחמיה אומר: כל מקום שנאמר "מעשה חושב" - שני פרצופים, "מעשה רוקם" - אינו אלא פרצוף אחד בלבד.
ובבבלי יומא עב,ב אמרו: במתניתא תנא משום רבי נחמיה: "מעשה רוקם" - אלו מעשה מחט (גזירת אריג ותפירתו בחוט ומחט), לפיכך פרצוף אחד. "מעשה חושב" - אלו מעשה אורג (עשיית אריג מחוטים על ידי קליעתם שתי וערב), לפיכך שני פרצופות.
הברייתא בירושלמי היא כרבי נחמיה.
ומביאים מחלוקת תנאים: רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ורבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) – שני התנאים נחלקו בדרשת הכתובים האלה, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם" - ארי מיכן (מכאן) וארי מיכן (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ארי... וחָלָק...') – מצד אחד היו פרצופים של אריות, ומצד שני לא היו צורות, "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" - ארי מיכן וחלק מיכן (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ארי... וארי...') – משני הצדדים היו פרצופים של אריות. וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם" - ארי מיכן וחלק מיכן (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ארי... וארי...') – משני הצדדים היו פרצופים של אריות, "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" - ארי מיכן ונשר מיכן (כן הוא גם בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – מצד אחד היו פרצופים של אריות, ומצד שני היו פרצופים של נשרים (אריה - מלך שבחיות, נשר - מלך שבעופות) (כהגהתנו כן הוא בתלמיד רשב"ש וברבנו משולם, וכן הגיה הגר"א. וכך גם מסתבר שמעשה חושב מלאכתו נאה יותר ממעשה רוקם, שהרי כלי המשכן ובגדי הכהונה שנאמר בהם "מעשה חושב" היו חשובים וקדושים יותר מאלה שנאמר בהם "מעשה רוקם").
לפי הירושלמי, אף רבי יהודה מודה שיש הבדל בין מעשה רוקם למעשה חושב (שלא כמו לפי התוספתא שהובאה לעיל).
מי שאמר: "'מעשה רוקם' - ארי מכאן וחלק מכאן, 'מעשה חושב' - ארי מכאן וארי מכאן" הוא רבי נחמיה שאמר: "'מעשה רוקם' - פרצוף אחד, 'מעשה חושב' - שתי פרצופות".
• • •
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): (במסירה שלפנינו נמחק 'תני' על ידי הסופר. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין 'תני'. ייתכן שהסופר הגיה מדעתו, שחשבו כמיותר בציון של פסקה מהמשנה) בשמונים ושתים ריבוא (בכתב יד הבבלי: 'ריבות') היתה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) נעשית.
"ובשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית" שבנוסח המשנה אינה משנה אלא ברייתא היא שנוספה במשניות, והפסקה בירושלמי אינה פסקה, שכן במסירה שלפנינו: "תני: בשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית", הרי שהירושלמי הביאה מתוך ברייתא. וכן אינה בציטוט של המשנה שבמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'ויקהל' סימן י ובשמות רבה נ,ד. ובבבלי (ראה להלן) אינו אלא שלשול ברייתא במשנה, הרגיל אף בבבלי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 952).
מכל מקום, גם עם "תני" אפשר שפסקה היא זו ("תני" משמש לפעמים בירושלמי לציון של פסקה מהמשנה). מכל מקום, היא מצויה בכל עדויות הנוסח של המשנה, מלבד בכמה מדרשים, התלויים זה בזה, המעתיקים את המשנה בדילוגים ובתוספות ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 75 הערה 172).
אם "בשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית" שבירושלמי היא פסקה, פירושה: וכול' (והכוונה להמשך המשנה: "ושלש מאות כהנים מטבילין אותה").
בשמונים ושתים ריבות (נערות, צעירות) היתה נעשית
בנות בתולות, שלא הגיעו עדיין לפרקן (פחות מבנות שתים עשרה שנה) ולא ראו עדיין דם נידה, והיו טהורות, היו עוסקות באריגת הפרוכת של המקדש ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 274-275). מלאכת האריגה היתה מלאכתן של נשים, ואף במקדש היו הנשים אורגות את הפרוכות, והן קיבלו שכרן מתרומת הלשכה.
בפסיקתא רבתי פסקה כו נאמר: כשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת שנשרף בית המקדש, נפלו באש ונשרפו, שלא יענו אותן השונאים.
• • •
במשנה שנינו: "ושלש מאות כהנים מטבילין אותה".
מעירים: רבי יצחק בר ביסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): גזומא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'גוזמא') – גוזמה (הפרזה, תיאור דבר בצורה מופרזת) (המספר שלוש מאות כוהנים הוא לשון גוזמה, שמעולם לא הוצרכו מספר כה גדול של כוהנים כדי להטביל את הפרוכת).
ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה תמיד ב,ב) שנינו (בתיאור הקרבת קורבן התמיד של שחר): פעמים עליו כשלש מאות כור (מידת נפח ליבש) – פעמים שהיתה מצטברת על המזבח ערימה גדולה מאוד של אפר בשיעור שלוש מאות כור. - רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם שמואל: גזומא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: גוזמא) – גוזמה (המספר שלוש מאות כור הוא לשון גוזמה, שמעולם לא הניחו על המזבח ערימה כה גדולה של אפר, שכשרבה הדשן הורידוהו מעל המזבח והוציאוהו חוץ לעיר).
המימרה השנייה בשם שמואל מוכיחה על המימרה הראשונה בשם שמואל שעניין הגוזמה נאמר על מה ששנינו במשנה: "ושלש מאות כהנים מטבילין אותה", שבשניהם המספר שלוש מאות הוא גוזמה.
בבבלי חולין צ,ב ותמיד כט,א-ב אמרו: תנן התם: תפוח היה באמצע המזבח (ציבור גדול של אפר עשוי כעין תפוח היה באמצע המזבח), פעמים שהיו עליו כשלוש מאות כור (משנה תמיד ב,ב). - אמר רבא: גוזמא. - השקו את התמיד בכוס של זהב (משנה תמיד ג,ד). - אמר רבא: גוזמא (שלא היה של זהב).
אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: בשלושה מקומות (במשנה) דיברו חכמים לשון הבאי (גוזמה), ואלו הם: תפוח, גפן ופרוכת. תפוח - הא דאמרן (במשנה תמיד ב,ב). גפן - דתנן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שהיה מתנדב עלה או גרגיר או אשכול - מביא ותולה בה. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה ונמנו עליה שלוש מאות כוהנים לפנותה (משנה מידות ג,ח. מספר זה של כוהנים לא נאמר אלא דרך גוזמה, והכוונה היא, שהוצרכו הרבה כוהנים כדי לפנותה). פרוכת - דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: פרוכת - עוביה טפח, ועל שבעים ושניים נירים נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטים, אורכה ארבעים אמה ורוחבה עשרים אמה, ומשמונים ושתיים ריבוא נעשית, ושתיים עושים בכל שנה, ושלוש מאות כוהנים מטבילים אותה (משנה שקלים ח,ה. מספר זה של כוהנים לא נאמר אלא דרך גוזמה, והכוונה היא, שהוצרכו הרבה כוהנים כדי להטבילה).
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו בשם שמואל שהמספר שלוש מאות שאמרו במשנה בעניין הפרוכת ובעניין התפוח הוא גוזמה.
דברי שמואל על הגוזמה שבמספרים מתייחסים רק לסיפא של משנתנו, ולא למספר הבתולות, שאינו אלא תוספת למשנתנו ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 275 הערה 34).
• • •