משנה
כל הרוקין (רירים של הפה) הנמצאין בירושלים – שנמצאו בשווקים וברחובות שבה, טהורין – ואין חוששים שמא הם של זב או זבה המטמאים אדם במגע ובמשא וכלים במגע, כדרך שחוששים ברוקים הנמצאים בשווקים וברחובות שבשאר המקומות, שגזרו חכמים עליהם שיהיו מטמאים מספק (משנה טהרות ד,ה), לפי שהזבים היו נזהרים שלא לטמא את אנשי ירושלים שהיו אוכלים קודשים, חוץ משל שוק העליון – השוק שבחלקה העליון של ירושלים, שהרוקים הנמצאים שם טמאים, מפני ששם היו יושבים גויים, וגזרו חכמים על הגויים שיהיו טמאים כזבים ושיהיה רוק הגויים מטמא כרוק הזב (השוק העליון הוא השוק שבעיר העליונה של ירושלים ששכנה על הגבעה שממערב להר הבית); דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי).
רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר (במשנה של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'וחכמים אומרים'): בשאר כל ימות השנה – שלא בשעת הרגל (כינוי לכל אחד משלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות), שאין הטמאים מקפידים לטהר את עצמם מטומאתם, ורוב העם טמא, - שבאמצע – הרוקים הנמצאים באמצע הדרך (באמצע רחובות ירושלים), טמאין – לפי שהטמאים שהם הרוב הולכים באמצע הדרך, וביניהם גם זבים וזבות, שבצדדין – הרוקים הנמצאים בצידי הדרכים, טהורין – שהטהורים שהם מועטים הולכים בצידי הדרכים, שלא ייטמאו, ובשעת הרגל – שהטמאים מטהרים את עצמם לבוא למקדש, ורוב העם טהור, - שבאמצע – הרוקים הנמצאים באמצע הדרך, טהורין – לפי שהטהורים שהם הרוב הולכים באמצע הדרך, שבצדדין – הרוקים הנמצאים בצידי הדרכים, טמאין – שהטמאים שהם מועטים הולכים בצידי הדרכים, שלא יטמאו את העם, מפני שהמועטין מסתלקין לצדדין – תמיד המועטים מסתלקים לצידי הדרכים, אלא שבכל ימות השנה המועטים הם הטהורים, ואילו בשעת הרגל המועטים הם הטמאים (זהו טעם לרישא ולסיפא של דברי רבי יוסי. רבי יוסי חולק על רבי מאיר בשאר השווקים שבירושלים, אבל בשוק העליון הוא מודה שהרוקים טמאים, משום שבגויים אין לחלק בין שעת הרגל לשאר ימות השנה וכן אין לחלק בין האמצע לצדדים).
• • •
משנה
כל הכלים הנמצאין בירושלים – בשווקים וברחובות שבה, דרך ירידה לבית הטבילה (מקום שהותקן בו מקווה מים לטבילת אנשים וכלים שנטמאו) – בדרך שיורדים בה לבית הטבילה, - טמאין – בחזקת טמאים הם, ודרך עלייה – בדרך שעולים בה מבית הטבילה, - טהורין – בחזקת טהורים הם, מפני שלא כירידתן עלייתן – שלא באותה דרך שמורידים את הכלים לבית הטבילה מעלים אותם משם, שהיו עולים עם הכלים לאחר טבילתם בדרך אחרת, כדי שלא ייגעו הטמאים בטהורים, ולכן כלים שנמצאו בדרך ירידה טמאים, שמן הסתם נפלו כשהוליכו אותם לטבילה כדי לטהרם מטומאתם, ועדיין לא הוטבלו, ואילו כלים שנמצאו בדרך עלייה טהורים, שמן הסתם נפלו כשהחזירו אותם מהטבילה, וכבר הוטבלו; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי).
רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: כולן טהורין – כל הכלים הנמצאים בירושלים אפילו דרך ירידה לבית הטבילה, טהורים הם, שאין חוששים בכלים הנמצאים בשווקים וברחובות שבירושלים שמא הם טמאים, כדרך שחוששים בכלים הנמצאים בשווקים וברחובות שבשאר המקומות (משנה טהרות ד,ה), משום שרוב אנשי ירושלים טהורים, וממילא רוב הכלים טהורים, חוץ מן הסל והמגריפה (במשנה שבמסירה שלפנינו חסר: 'והמריצה', אבל ישנו בכל כתבי היד ודפוסים ראשונים של המשנה. ובמשנה של כתב יד הבבלי וכתב יד שקלים: 'והמרחיצה', אך לא בירושלמי להלן של כתבי היד האלה) המיוחדין לקברות – אם נמצאו כלים אלו, אפילו בירושלים, הואיל והם מיוחדים לקברות, הרי הם בחזקת טמאים (היו נוהגים לקבור את המת תחילה בקבר ארעי, ולאחר זמן היו מעבירים את עצמות המת לקברות אבותיו, ולשם זה היו משתמשים בסל, שהיו מניחים בו את עצמות המתים, ובמגריפה, שהיו גורפים בה את עצמות המתים, ובמריצה, שהיא מוט ברזל שראשו חד והוא עשוי לרצץ ולנפץ בו אבנים) (במשנה שבכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'והמיוחדין לקברות'. וי"ו של 'והמיוחדין' אינה יתירה ולא טעות סופר אלא וי"ו הפירוש. וי"ו לפני תואר (בינוני) מצויה במשנה בשימוש זה).
בכמה מקוואות משלהי תקופת הבית השני שנתגלו בירושלים ובסביבתה הקרובה נמצאה מחיצה נמוכה על גרם המדרגות שבמסדרון המבוא של המקווה. מחיצה זו בנויה על גבי המדרגות או חצובה מתוך הסלע, והיא מחלקת את רוחב גרם המדרגות לשני נתיבים נפרדים.
יש מי שפירשו (ראה "פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני", עמוד 225 ואילך), שהפרדת גרם המדרגות לשני נתיבים נועדה להבדיל בין הטמאים היורדים למקווה לטבול לבין הטהורים העולים מהמקווה לאחר שטבלו, כדי שהאחרונים לא ייטמאו במגע עם הראשונים. הם קישרו תופעה זו עם הנאמר במשנתנו בעניין כלי שנמצא על מדרגות המקווה ויש להסתפק האם הכלי הונח שם לפני שהטבילו אותו או שמא אחרי שהטבילו אותו, שלדעת רבי מאיר יש להכריע שכלי שנמצא דרך ירידה למקווה - מן הסתם טרם הוטבל, ואילו כלי שנמצא דרך עלייה מהמקווה - מן הסתם כבר הוטבל. מכאן יש ללמוד שהיה ניתן להבחין בין דרך הירידה למקווה ובין דרך העלייה ממנו, וזה מתפרש היטב לאור הפרדת גרם המדרגות שנתגלתה בכמה מקוואות מתקופת הבית. לדבריהם, העובדה שמקוואות שיש בהם הפרדה זו נתגלו בעיקר בירושלים וסביבותיה עולה בקנה אחד עם משנתנו המדברת בירושלים.
אבל נראה שאין לפרש את משנתנו על פי התופעה של ההפרדה במדרגות המקווה, שכן הפרדה זו נמצאה רק בחלק קטן מהמקוואות מתקופת הבית השני שנתגלו בירושלים ובסביבתה הקרובה, ונמצאה במיוחד במקוואות בבתים פרטיים בירושלים. ועוד, לפי פירוש זה משנתנו מדברת בכלים הנמצאים במקוואות דווקא, ואילו ממשנתנו משתמע שהיא מדברת בכלים הנמצאים בכלל המקומות הציבוריים בירושלים, כמו ההלכה הקודמת שבפרקנו בעניין רוקים וההלכות הדומות שבפרק הקודם בעניינים שונים, שכולן מדברות בדברים הנמצאים בכלל המקומות הציבוריים בירושלים.
• • •
משנה
סכין – לשחיטת בהמות, שנמצאת – בירושלים, בארבעה עשר – בניסן, שהוא יום שחיטת קורבן הפסח, - שוחט בה מיד – המוצא אותה מותר לשחוט בה מיד את קורבן הפסח וקורבנות אחרים, שמן הסתם טיהרוה בעליה בשלושה עשר בניסן כדי שתהא ראויה לשחוט בה את הפסח בארבעה עשר בניסן, ואין חוששים שמא נאבדה בשלושה עשר בניסן לפני שטיהרוה בעליה, מפני שהיו מכבדים את שווקי ירושלים בכל יום, ולא ייתכן שתשהה אבידה במקומה עד למחר, בשלשה עשר – אם נמצאה הסכין בירושלים בשלושה עשר בניסן, - שונה ומטביל – המוצא אותה צריך לחזור ולהזות עליה ממי האפר של הפרה האדומה ולהטביל אותה לאחר ההזאה, שחוששים שמא נטמאה במת, ומפני שכל אחד יודע שצריך לטהר סכינו מטומאת מת לשחיטת הפסח, יש לתלות שכבר הוזה עליה הזאה ראשונה ארבעה ימים לפני שלושה עשר בניסן שהוא היום השלישי לטומאתה, ועכשיו צריך להזות עליה הזאה שנייה בשלושה עשר בניסן שהוא היום השביעי לטומאתה, לכן חוזר ומזה עליה ואחר כך מטביל אותה, ונטהרת בהערב שמש, ושוחט בה למחר. ולא חששו שמא לא הגיע עדיין בשלושה עשר בניסן יום שביעי לטומאה. ואף על פי ששאר הכלים הנמצאים בירושלים טהורים (כמו ששנינו במשנה שבהלכה הקודמת), הצריכו להזות על הסכין ולהטביל אותה משום חומרתם של קודשים.
קופיץ (בכתבי היד של המשנה: 'קופיס') (סכין גדולה לקיצוץ בשר (מקור המילה ביוונית)), בזה ובזה – בין שנמצאה בארבעה עשר בניסן ובין שנמצאה בשלושה עשר בניסן, - שונה ומטביל – שחוששים שמא נטמאה במת ולא טיהרוה בעליה בשלושה עשר בניסן, הואיל והיתה להם שהות לטהר אותה בארבעה עשר בניסן, שאין הקופיץ עומדת לשחיטה בארבעה עשר בניסן, אלא לקצץ בה בשר ביום טוב. חל ארבעה עשר להיות בשבת - שוחט בה מיד – אפילו קופיץ שנמצאה מותר להשתמש בה מיד, שהואיל ואסור להזות ולהטביל כלים בשבת, בוודאי טיהרוה בעליה בערב שבת. בחמשה עשר – נמצאה קופיץ בחמישה עשר בניסן, שהוא יום טוב הראשון של פסח, - שוחט בה מיד – שהואיל ואסור להזות ולהטביל כלים ביום טוב, בוודאי טיהרוה בעליה לפני יום טוב. נמצאת – הקופיץ, קשורה לסכין - הרי זו כסכין – דינה של הקופיץ כסכין, ואפילו נמצאה הקופיץ בארבעה עשר בניסן שחל להיות בחול - משתמש בה מיד, שוודאי נטהרה הקופיץ עם הסכין בשלושה עשר בניסן, הואיל וקשורה עימה. ולא נקטה המשנה "שוחט" בקופיץ, אף על פי שאינה עומדת לשחיטה, אלא משום סכין.
"שונה ומטביל" פירושו: חוזר ומזה (מזה שנית) ומטביל (וכן הוא בפירוש המשנה לרמב"ם), שכן מצאנו בכמה מקומות את הלשון "היזה ושנה וטבל" (משנה טהרות ה,ג ומקוואות י,ח, ועוד מקורות). ואין פירושו: חוזר ומטביל (מטביל שנית), מפני שלשון "שונה" אינה יכולה להתייחס לטבילה, שהרי מטביל מספק שמא לא הוטבלה פעם ראשונה.
המשנה אינה עוסקת בשאלת השבת אבידה, אלא עוסקת בדיני טהרה בלבד.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "כל הרוקין" כול' "חוץ משל שוק העליון".
רבי אבין (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי. - בקטע מן הגניזה (קטע כץ), בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'רבי סימון') אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): קצרן (מבצר, מצודה, מחנה צבאי (מקור המילה בלטינית: קסטרא, קסטרום)) של הגוים היה שם – בשוק העליון שבירושלים, שבו חנו חיילים רומיים. ולכן הרוקים הנמצאים שם טמאים.
הנוסח בדפוס ונציה הבבלי 'של זבין' תחת 'של גוים'. הנוסח 'זבין' הוא כנראה הגהה על פי הבבלי פסחים יט,ב. מפרשי הירושלמי פירשו: קצרן - כובס. ואומנם מצאנו את המילה 'קצר' בירושלמי בהוראת כובס, אבל לא 'קצרן'. בירושלמי עירובין ה,א נמצאת הצורה 'קצרין' בהוראה כמו כאן.
ומספרים: אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): ערודות (חמורי בר) היו נוחרין (ממיתים בדקירה בגרון) בירושלים, והיו עולי רגלים (מי שבאים לחוג את ימי הרגל (חג הפסח, חג השבועות, חג הסוכות) בבית המקדש בירושלים) משתקעין (טובעים) בדם – של הנבילות, עד ארכובותיהן (ברכיהם, פרק הרגל שבין השוק ובין הירך) (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'ובאו לפני חכמים ולא אמרו להם דבר'. ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד, ונוסף כנראה על פי הבבלי מנחות קג,ב) – מפני שלא היו נטמאים משום דם נבילה.
רבי שמעון בר אבא (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חנינה: קצרן של הגוים היה שם – בירושלים, שבו היו הגויים נוחרים ערודות.
סיפרו כאן על ערודות שהיו נוחרים בירושלים, כיוון שקצרן של גויים היה שם, כמו שאמרו על השוק העליון שבירושלים.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ח,א (וכן שקלים ג,ב בנוסח הבבלי של מסכת שקלים).
מביאים מעשה הלכתי: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: מעשה בפרדה (בת כלאיים של חמור וסוסה) משל בית רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) שמתה, וטיהרו את דמיה משֵּׁם (משום) נבילה – חכמים אמרו, שלא היה הדם שיצא מן הפרדה מטמא טומאת נבילה (נבילה היא בהמה או חיה, בין טהורה ובין טמאה, שמתה, הטהורה שלא על ידי שחיטה, והטמאה אפילו על ידי שחיטה. נבילה מטמאה אדם במגע ובמשא וכלים במגע).
המעשה בפרדה משל בית רבי שמתה הובא בירושלמי כאן אגב המסופר לעיל על עולי רגלים שהיו שוקעים בדם ערודות שהיו נוחרים בירושלים.
ומספרים: רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) שאיל – שאל לרבי סימון: עד כמה? – עד איזה שיעור אין דם נבילה מטמא? ולא אגיביה – ולא השיב (ענה) לו (רבי סימון לרבי אלעזר). שאיל – שאל (רבי אלעזר שאלה זו) לרבי יהושע בן לוי, אמר ליה: – אמר לו (רבי יהושע בן לוי לרבי אלעזר): עד רביעית (מידת הלח ששיעורה רבע הלוג) - טהור – עד שיעור רביעית - אין דם נבילה מטמא, אבל יותר מיכן (מכאן) - טמא – שיעור רביעית ויותר - דם נבילה מטמא. ובמעשה בפרדה של בית רבי שמתה וטיהרו את דמה משום נבילה, לא היה שיעור רביעית בדם שיצא ממנה. ובאש לרבי לעזר דלא חזר ליה רבי שמעון (בקטע מן הגניזה (קטע כץ): 'רבי סימון'. במקבילה כתב הסופר במסירה שלפנינו 'שמעון' ומחק וכתב 'סימון', ונמחק בטעות על ידי מגיה) שמועתא – וחרה לרבי אלעזר (רגז, כעס) שלא החזיר לו רבי סימון את השמועה (ההלכה, כמו שהשיב לו רבי יהושע בן לוי, כיוון שבוודאי שמע רבי סימון הלכה זו מרבי יהושע בן לוי שהיה רבו) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים כאן אין המילים 'ובאש...שמועתא', וישנן בנוסח הבבלי במקבילה שקלים ג,ב).
ומספרים עוד: רבי ביבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה יתיב מתני הדין עובדא – היה יושב ומספר את המעשה הזה (בפרדה משל בית רבי שמתה וטיהרו את דמה משום נבילה). אמר ליה – אמר לו (לרבי ביבי) רבי יצחק בר ביסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): עד רביעית - טהור, יותר מיכן (מכאן) - טמא? – האם דם נבילה אינו מטמא רק עד שיעור רביעית, אבל שיעור רביעית ויותר - מטמא, ובמעשה בפרדה לא היה שיעור רביעית בדם שיצא ממנה, או שמא דם נבילה אפילו שיעור רביעית ויותר - אינו מטמא? - ובעט ביה – ובעט בו (דחה רבי ביבי את רבי יצחק בר ביסנא, ולא השיב לו). - אמר ליה – אמר לו (לרבי ביבי) רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בגין דהוא שאיל לך, את בעיט ביה?! (בתמיהה) – (וכי) בשביל שהוא (רבי יצחק בר ביסנא) שואל אותך, אתה בועט בו (דוחה אותו)?! - אמר ליה: – אמר לו (רבי ביבי לרבי זריקן): (במסירה שלפנינו נוסף בין השיטין על ידי מגיה: 'בגין'. ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד, ואינו גם במקבילה בשבת) דלא הוות דעתי בי (במקבילה: 'עלי') – (בגלל) שלא היתה דעתי (תבונתי) בי (כדי להשיב לו, לכן דחיתי אותו); דאמר רבי חנין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נאמר (בקללות שיבואו על עם ישראל): "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד" (דברים כח,סו) – חייך יהיו בסכנה תמיד; ויש לדרוש את הכתוב: - זה שהוא לוקח לו חטים לשנה – מי שחייו תלויים לו מנגד הוא זה שאין לו חיטים משלו, והוא קונה חיטים מן השוק לשנה בלבד, שאינו יודע מה יאכל בשנה הבאה, שמא לא יהיה לו כסף לקנות או שמא לא ימצא חיטים לקנות, והוא דואג על חייו, "וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם" (שם) – תפחד מן הגויים בלילה וביום; ויש לדרוש את הכתוב: - זה שהוא לוקח מן הסידקי (שוק של תבואה (מקור המילה ביוונית)) – מי שמפחד לילה ויומם הוא זה שאין לו כסף לקנות חיטים לשנה, והוא קונה חיטים לכמה ימים בלבד, שאינו יודע מה יאכל אחרי כמה ימים, והוא דואג על חייו, "וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" (שם) – לא תהיה בטוח שתוסיף לחיות; ויש לדרוש את הכתוב: - זה שהוא לוקח מן הפלטר (בעל חנות (מקור המילה ביוונית)) – מי שאינו מאמין בחייו הוא זה שאין לו כסף לקנות חיטים אפילו לכמה ימים, והוא קונה פת לסעודה אחת בלבד, שאינו יודע מה יאכל בסעודה הבאה, והוא דואג על חייו. כך יש לדרוש את כפל הלשון בכתוב, שהוא מדבר בשלושה בני אדם, וקללתו של זה מרובה משל חברו שנאמר לפניו בכתוב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים כאן אין המילים "הסידקי...מן", וישנן בנוסח הבבלי במקבילה שקלים ג,ב); ואנא סמיך לפלטירא – ואני (רבי ביבי) סמוך על בעל החנות (מקבל את סיפוק צרכיי ממנו, ולפיכך אני דואג על חיי ביותר, כמו שנדרש הכתוב: "ולא תאמין בחייך", ולכן לא היתה דעתי בי).
ומציעים הכרעה בעניין הנתון במחלוקת: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו, שרבי חנינה אמר שעולי רגלים, שמקפידים על טהרתם, היו טובעים בדם נבילות עד ארכובותיהם, ולא חששו להם משום טומאה, הרי שדם נבילה אפילו בשיעור רביעית ויותר אינו מטמא, ורבי יהושע בן לוי אמר שדם נבילה בשיעור רביעית ויותר מטמא, מה ההלכה?) - שנינו במשנה (עדויות ח,א): העיד – לפני החכמים, רבי יהושע בן פתירא (בן בתירה, תנא בדור השלישי) על דם נבילות שהוא טהור – לפי שאינו בשר. מעדות זו משמע, שדם נבילה טהור לגמרי, ואינו מטמא אפילו בשיעור רביעית ויותר.
ודוחים (את ההכרעה): מהו – מה פירוש, טהור – שאמר רבי יהושע בן בתירה? טהור מלהכשיר – דם נבילה הניתן על אוכלים אינו מכשיר אותם לקבל טומאה, כיוון שבבהמה אין הדם שלאחר מיתה קרוי דם, ואין עליו תורת משקה להכשר טומאה. הא – אבל לטמות (לטמאות) - מטמא – דם נבילה מטמא, משום שיש עליו תורת נבילה.
ומציעים משנה (כדי להקשות על דחיית ההכרעה): תמן תנינן (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והתנן', וצריך לומר: 'והתנינן'): – שם (במקום אחר - משנה מכשירין ו,ה) שנינו: דם השרץ (אחד משמונת השרצים המפורטים בויקרא יא,כט-ל, שמטמאים במותם אדם וכלים הנוגעים בהם) מטמא (מילה זו יתירה, ואינה בנוסח המשנה ובקטע מן הגניזה (קטע כץ) ובמקבילה) כבשרו, מטמא – דם השרץ מטמא כבשרו, משום שיש ריבוי מיוחד לכך מפסוק, ואינו מכשיר – דם זה הניתן על אוכלים אינו מכשיר אותם לקבל טומאה, ואין לנו כיוצא בו – אין דם אחר מלבד דם השרץ שמטמא ואינו מכשיר! ואיך דחו ואמרו שגם בדם נבילה הדין כך?
ומתרצים: אין לנו כיוצא בו שיעור (במקבילה ובכתב יד שקלים: 'כשיעור') טומאתו – "ואין לנו כיוצא בו" פירושו שאין דם אחר מלבד דם השרץ שיהא כבשרו לטמא בשיעורו, שדם השרץ מטמא בשיעור כעדשה כבשרו, ואין אומרים שהואיל ודם קרוש קטן בנפחו מדם צלול, אין דם השרץ מטמא כשהוא צלול אלא בשיעור גדול יותר מכעדשה, שכשיקרוש יעמוד על כעדשה, אבל דמו מטמא כבשרו – אבל דם נבילה מטמא כבשר הנבילה, אלא שאינו מטמא כשהוא צלול בשיעור כזית כבשרה אלא בשיעור רביעית לפחות, שכשיקרוש יעמוד על כזית.
ומקשרים בין מחלוקות: אמר רב יוסף (גדול אמוראי בבל בדור השלישי): מאן דאמר: – מי (רבי יהושע בן לוי) שאומר: טמא – דם נבילה בשיעור רביעית ויותר מטמא, - כרבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – סבור כרבי יהודה, שאמר שנחלקו בית שמאי ובית הלל בעניין דם נבילות, ובית הלל אומרים שדם הבא מן הנבילה מטמא כבשרה (משנה עדויות ה,א), והלכה כדבריהם, ומאן דאמר: – ומי (רבי חנינה) שאומר: טהור – דם נבילה אפילו בשיעור רביעית ויותר אינו מטמא, - כרבי יהושע בן בתירה – סבור כרבי יהושע בן בתירה, שהעיד שנהגו הלכה למעשה שדם הבא מן הנבילה אינו מטמא (משנה עדויות ח,א, הובא לעיל), שלא כרבי יהודה. - לדברי רב יוסף נחלקו האמוראים במחלוקת התנאים (רב יוסף מפרש "טהור" שאמר רבי יהושע בן בתירה: טהור מלטמא, כמשמעה הפשוט של המילה, ואינו מפרש כמו שאמרו לעיל: "טהור מלהכשיר. הא לטמות - מטמא", שלא אמרו כך אלא לדחייה בלבד).
ומספרים: אמר ליה – אמר לו (לרב יוסף) רב אבודמא (רב דימי, אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) נחותא – היורד (מהגר לבבל מארץ ישראל): ויאות – ויפה (נכון אמרת, שמי שאמר שדם נבילה בשיעור רביעית ויותר מטמא סבור כרבי יהודה). רבי יודה מודייניה (צריך לומר כמו במקבילה ובכתב יד שקלים: 'מורייניה') דנשייא הוה – רבי יהודה היה מורהו (מורה ההוראה, פוסק ההלכות) של הנשיא (ולכן, במעשה בפרדה משל בית רבי יהודה הנשיא שמתה, רבי יהודה הוא שהורה להם לטהר את דמה משום נבילה, וכיוון שלדעת רבי יהודה דם הבא מן הנבילה מטמא כבשרה, הרי שלרבי יהודה דם נבילה מטמא רק בשיעור רביעית ויותר, אבל עד שיעור רביעית - אינו מטמא, ובמעשה בפרדה לא היה שיעור רביעית בדם שיצא ממנה, ולפיכך טיהרו את דמה. נמצא שנכון אמר רב יוסף, שמי שאמר שדם נבילה בשיעור רביעית ויותר מטמא סבור כרבי יהודה).
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
סוגיה זו הובאה בשבת משום שנזכר בהמשכה: "עד רביעית - טהור, יותר מיכן - טמא", ולמדנו בשבת למעלה: "ברביעית לכשיקרש יהא בו כזית". ולפי זה, טעם טומאת הדם ברביעית הוא משום שיש בו כזית מבשר נבילה. והנה קשר זה שבין הסוגיות אינו מפורש, אלא יוצא מכלל הדברים. ואילו בשקלים, הסוגיה קשורה למה שבא למעלה ממנה: "ערודות היו נוחרין בירושלם, והיו עולי רגלים משתקעין בדם עד ארכובותיהן". ועל עניין נבילות אלה שייך יפה הסיפור של רבי סימון על פרדה של בית רבי שטימאו בדמה ברביעית וביותר מרביעית. ולכן מקור הסוגיה הוא בשקלים ומשקלים הועתקה לשבת ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 61-62).
במשנה עדויות ה,א ובתוספתא עדויות ב,ה שנו: רבי יהודה אומר: ...דם נבילות - בית שמאי מטהרים, ובית הלל מטמאים.
ובתוספתא עדויות ג,ב שנו: העיד רבי יהושע בן פתירה על דם נבילות שהוא טהור. אמר שמעון בן פתירה: נוחרים היו עדרות באיסטרטיא (גדוד צבא, מחנה) של מלך, והיו עולי רגלים מפקיעים (מבקיעים, בוקעים) בדם עד רכובותיהם, ולא חשו להם משום טומאה.
בבבלי מנחות קג,ב-קד,א אמרו: אמר רבי ביבי אמר רבי יהושע בן לוי: מעשה בפרדה של בית רבי שמתה, ושיערו את דמה (את שיעור הדם שיצא ממנה) ברביעית (בכלי מידה של רביעית). - מתיב רבי יצחק בר ביסנא: העיד רבי יהושע בן פתירא על דם נבילות שהוא טהור. אמר רבי שמעון בן פתירא: מעשה והיו נוחרים ערודות לאריות (כדי להאכיל את בשרם לאריות שהשתתפו במופע קרקס) באיסטרטיא של מלך, והיו עולי רגלים שוקעים עד רכובותיהם בדם (של הערודות), ולא אמרו (חכמים) להם דבר (לא מחו בהם שהם טמאים)! - אישתיק (רבי ביבי, ולא השיב). - אמר ליה רבי זריקא: מאי טעמא לא קא מהדר ליה מר? - אמר ליה: היכי אהדר ליה? דאמר רבי חנין: "והיו חייך תלואים לך מנגד" (דברים כח) - זה הלוקח תבואה משנה לשנה (שאינו בטוח שתימצא לו תבואה אף בשנה שלאחריה), "ופחדת לילה ויומם" - זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, "ולא תאמין בחייך" - זה הסומך על הפלטר; וההוא גברא (כלומר, אני) על פלטר סמיך (ואין דעתי מיושבת לענות לו כראוי).
מאי הוי עלה? - אמר רב יוסף: רבי יהודה מוריינא (מורה ההוראה) דבי נשיאה הוה ואורי ליה כשמעתיה (הורה לבית הנשיא כמסורת הלכה שבידו שדם הנבילה מטמא); דתניא: רבי יהודה אומר: שישה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל: דם נבילות - בית שמאי מטהרים, ובית הלל מטמאים. אמר רבי יוסי ברבי יהודה: אף כשטימאו בית הלל (בדם הנבילה), לא טימאו אלא ברביעית (דם), הואיל ויכול (דם שיש בו שיעור רביעית) לקרוש ולעמוד על כזית (כשיעור בשר הנבילה המטמא).
בבבלי אמרו, שרבי יהושע בן לוי אמר, ששיערו את דמה של הפרדה של בית רבי שמתה ברביעית. ובירושלמי אמרו, שרבי יהושע בן לוי אמר, שטיהרו את דמה של הפרדה שמתה, וגם אמר, שדם נבילה עד רביעית - טהור, רביעית ויותר - טמא. הרי שבמעשה בפרדה לא היה שיעור רביעית בדם שיצא ממנה, ולפיכך טיהרו את דמה.
בבבלי אמרו, שרבי ביבי אמר, ששיערו את דמה של הפרדה של בית רבי שמתה ברביעית, כיוון שעד רביעית - טהור, רביעית ויותר - טמא, ורבי יצחק בר ביסנא הקשה לרבי ביבי, שדם נבילה טהור אפילו רביעית ויותר. ואילו בירושלמי אמרו, שרבי ביבי אמר, שטיהרו את דמה של הפרדה שמתה, ורבי יצחק בר ביסנא שאל לרבי ביבי, האם דם נבילה עד רביעית - טהור, יותר מכאן - טמא, או שמא אפילו רביעית ויותר - טהור.
איסטרטיא של מלך שאמרו בתוספתא ובבבלי, שבו היו נוחרים ערודות, הוא קצרן של גויים שאמרו בירושלמי.
גם בבבלי וגם בירושלמי סיפרו, שרבי ביבי לא השיב לרבי יצחק בר ביסנא, ורבי ביבי הביא לפני רבי זריקא את מאמרו של רבי חנין ואמר לו שהוא סומך על הפלטר.
הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת שאמרו בבבלי הוא הלוקח מן הסידקי שאמרו בירושלמי.
בבבלי שאלו "מאי הוי עלה?", כמו ששאלו בירושלמי "מאי כדון?". גם בבבלי וגם בירושלמי אמר רב יוסף, שלרבי יהודה דם נבילה מטמא רק בשיעור רביעית ויותר. בבבלי אמר רב יוסף עצמו, שבמעשה בפרדה הורה רבי יהודה לבית הנשיא כדעתו, ובירושלמי אמר כך רב אבודמא לרב יוסף, כדי להצדיק את דבריו. גם בבבלי וגם בירושלמי הובאה דעת רבי יהושע בן בתירא.
בספרא שמיני פרשה ה נאמר, שדם בהמה (נבילה) מכשיר את הזרעים, שלא כירושלמי.
"והיו חייך תלואים לך..."
באסתר רבה פתיחתא א נאמר: רבנין ורבי ברכיה - רבנין אמרי: "והיו חייך תלואים לך מנגד" - זה שהוא לוקח חיטים לשנה, "ופחדת לילה ויומם" - זה שהוא לוקח חיטים מן הסידקי, "ולא תאמין בחייך" - זה שהוא לוקח מן הפלטר. ורבי ברכיה אמר: "והיו חייך תלואים לך מנגד" - זה שהוא לוקח חיטים לשלוש שנים, "ופחדת לילה ויומם" - זה שהוא לוקח חיטים לשנה, "ולא תאמין בחייך" - זה שהוא לוקח חיטים מן הסידקי. - מתיבין רבנין לרבי ברכיה: והלוקח מן הפלטר מהו? - אמר להם: לא דיברה תורה במתים (ואדם זה חשוב כמת).
דברי רבי חנין בירושלמי הם כרבנין.
הסידקי
הסידקי היה שוק שיוחד למוצר מסוים, ככל הנראה תבואה, שהתקיים בערים הגדולות ופעל כשוק תקופתי. עם זאת, בערים מרכזיות כציפורי או קיסריה עשוי היה להימשך לאורך כל השנה ("פרקמטיא", עמוד 103).
הפלטר
משתמע ממקורות החכמים, שהפלטר בתקופת המשנה והתלמוד היה בעל חנות גדולה, שאפשר היה למצוא בה מוצרים רבים ומגוונים: ירק, חיטה, קמח ולחם ומוצריו. הפלטר הוא גם שם בית העסק שבו נמכרה הסחורה בסיטונות וליחידים ("פרקמטיא", עמוד 50).
לא הוות דעתי בי... אנא סמיך לפלטירא
במסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק ל נאמר: רבי אחאי בן יאשיה אומר: הלוקח תבואה מן השוק למה הוא דומה? לתינוק שמתה אמו ומחזירים אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע. הלוקח פת מן השוק למה הוא דומה? כאילו חפור וקבור. האוכל משלו דומה לתינוק המתגדל על שדי אמו. הוא היה אומר: בזמן שאדם אוכל משלו, דעתו מיושבת עליו. ואפילו אוכל אדם משל אביו ומשל אימו ומשל בניו, אין דעתו מיושבת עליו, ואין צריך לומר משל אחרים.
בירושלמי תרומות ח,י סיפרו: רבי יוחנן נתקפח בעלי-קנייה (בני עלי-קניה גזלו את ממונו). עלה לבית הוועד (של חכמים), והיה רבי שמעון בן לקיש שואלו ואינו משיב, שואלו ואינו משיב. אמר לו: מהו כך? - אמר לו: כל האיברים תלויים בלב, והלב תלוי בכיס (רמז שחסרון כיס מאבד לב). - אמר לו: ומהו כך? - אמר לו: נתקפחתי בעלי-קנייה.
• • •
במשנה שנינו: "כל הרוקין הנמצאין בירושלם טהורין, חוץ משל שוק העליון; דברי רבי מאיר".
מציעים קושיה (על התנא במשנה): לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): לא גזרו (לא אסרו) – חכמים, על הרוקים שבירושלים – רוקים הנמצאים בשווקים וברחובות שבירושלים אינם מטמאים מספק, שאין חוששים שמא הם של זב או זבה?! (בתמיהה) – ואם כן, מדוע המשנה אומרת, שהרוקים הנמצאים בשוק העליון שבירושלים טמאים?
ומתרצים: עליה (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה 'הא איתמר' לפני המילה 'עליה', ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד. הלשון 'הא איתמר עלה' הוא לשון בבלי, אבל המונח 'עליה' מצוי בירושלמי) רבי אבין (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): – רבי אבין אמר, שעל זה נאמר: קצרן (מבצר, מצודה, מחנה צבאי) של הגוים היה שם – בשוק העליון שבירושלים, שבו חנו חיילים רומיים (מימרה זו הובאה לעיל), ולכן הרוקים הנמצאים שם טמאים, מפני שגזרו חכמים על הגויים שיהיו טמאים כזבים ושיהיה רוק הגויים מטמא כרוק הזב. אבל הרוקים הנמצאים בשאר השווקים שבירושלים טהורים.
• • •
במשנה שנינו: "רבי יוסי אומר: בשאר כל ימות השנה - שבאמצע טמאין, שבצדדין טהורין, ובשעת הרגל - שבאמצע טהורין, שבצדדין טמאין, מפני שהמועטין מסתלקין לצדדין".
מביאים ברייתא (המפרשת את הטעם של דברי רבי יוסי): בשאר ימות השנה – שלא בשעת הרגל, שאין הטמאים מקפידים לטהר את עצמם מטומאתם, ורוב העם טמא, - הטמאים – שהם הרוב, וביניהם גם זבים וזבות, מהלכין שיבולת (זרם חזק) – באמצע הדרך (באמצע רחובות ירושלים) (באמצע הדרך ישנו הזרם העיקרי של בני האדם ההולכים), והטהורין – שהם מועטים, מהלכין מן הצד – בצידי הדרכים, שלא ייטמאו, ולכן בשאר ימות השנה - הרוקים הנמצאים באמצע הדרך טמאים, והנמצאים בצידי הדרכים טהורים, והטהורין (נראה שצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והטמאים') מהלכין סתם והטמאים (נראה שצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והטהורין') אומרים להם: "פרושו!" (היבדלו, התרחקו) – הטמאים שהם הרוב מהלכים בלי אמירה מפורשת לטהורים שיתרחקו מהם, והטהורים שהם מועטים אומרים לטמאים שיתרחקו מהם ולא ייגעו בהם, כדי שלא ייטמאו בהם, מפני שעל המועטים להזהיר את המרובים, אבל אין על המרובים להזהיר את המועטים. אבל בשעת הרגל – שהטמאים מטהרים את עצמם לבוא למקדש, ורוב העם טהור, - הטהורין – שהם הרוב, מהלכין שיבולת – באמצע הדרך, והטמאין – שהם מועטים, מהלכין מן הצד – בצידי הדרכים, ולכן בשעת הרגל - הרוקים הנמצאים באמצע הדרך טהורים, והנמצאים בצידי הדרכים טמאים, והטמאים (נראה שצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והטהורין') מהלכין סתם והטהורין (נראה שצריך לומר כמו בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'והטמאים') אומרים להן: "פרושו!" – הטהורים שהם הרוב מהלכים בלי אמירה מפורשת לטמאים שיתרחקו מהם, והטמאים שהם מועטים אומרים לטהורים שיתרחקו מהם ולא ייגעו בהם, כדי שלא יטמאו אותם, מפני שעל המועטים להזהיר את המרובים, אבל אין על המרובים להזהיר את המועטים (כהגהתנו כן הוא בתלמיד רשב"ש, וכן הגיה הגר"א, וכן הוא לפי פירוש המשנה לרמב"ם).
בעניין דינו של מצורע נאמר: "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג,מה). התרגומים הארץ ישראלים תרגמו את המילים "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" בתרגום כפול. התרגום האחד למילים הללו הוא: 'ועל ספריא / סטריה יהווי מהלך' - ועל הצדדים (צידי הדרכים) יהיה מהלך. נראה שתרגום זה הוא על פי נוסח אחר שהיה לפניהם: "וְעַל שָׂפָה יַטֶּה" - יַפְנה את עצמו ללכת על שולי הדרך. תרגומים אלה תרגמו את המילים "טָמֵא טָמֵא יִקְרָא", שהמצורע יכריז ויאמר: 'רחקו מן הטמא שלא תיטמאו!'. כיוון שהמצורע יחיד, הוא מהלך בצידי הדרכים והוא מזהיר את בני האדם שיתרחקו ממנו ולא ייטמאו בו. האמור בכתוב זה הוא הדין בשאר הטמאים, כמו שנאמר בספרא תזריע פרשה ה. הרי שכתוב זה על פי התרגומים הוא המקור לדברי הברייתא בירושלמי כאן.
בירושלמי לעיל א,א אמרו: "טמא טמא יקרא" - כדי שתהא הטומאה קוראה לך בפיה ואומרת לך: "פרוש!".
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "כל הכלים הנמצאין בירושלם דרך ירידה לבית הטבילה - טמאין, ודרך עלייה - טהורין".
מציעים קושיה (על התנא במשנה): לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לא גזרו (לא אסרו) – חכמים, על הכלים שבירושלים – כלים הנמצאים בירושלים אינם מטמאים במגע מספק, שאין חוששים שמא נטמאו בזב או במת, משום שרוב אנשי ירושלים טהורים?! (בתמיהה) – ואם כן, מדוע המשנה אומרת, שהכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים?
ומתרצים: מכיון שנמצאו דרך ירידה לבית טבילה, נעשו הוֹכֵיחַ (הוכחה, ראיה) – מכיוון שהכלים נמצאו בדרך שיורדים בה לבית הטבילה, הרי שהם הוחזקו (נחשבו בוודאות) טמאים, שאין מורידים לבית הטבילה אלא כלים טמאים כדי לטהרם מטומאתם. אבל שאר הכלים הנמצאים בשווקים וברחובות שבירושלים טהורים, שלא גזרו מספק על הכלים שבירושלים.
לפי זה, כלים שנמצאו דרך ירידה למקווה טמאים בתורת ודאי, מכיוון שמוכח שהם עומדים לטבילה. לפי זה, לא לגמרי ברור מה טעמו של רבי יוסי במשנה, ש"כולם (גם כלים שנמצאו בדרך ירידה) טהורים". ר"מ המאירי כתב, שלדעת רבי יוסי, אפילו כלי שנמצא דרך ירידה למקווה, אין מוכח שהוא עומד לטבילה, שכן אפשר שכלי זה נפל בשעה שהורידו למקווה כלי אחר טמא כדי לטהרו והביאו כלי זה עימו.
בבבלי פסחים יט,ב אמרו: רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא - חד אמר: לא גזרו על ספק הרוקים שבירושלים, וחד אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים. - רוקים תנינא, כלים תנינא. רוקים תנינא, דתנן: כל הרוקים הנמצאים בירושלים - טהורים, חוץ משל שוק העליון! - לא צריכא, אף על גב דאיתחזק זב (אף על פי שהוחזק שהיה זב במקום שנמצאו רוקים, לא גזרו על ספק רוקים, וזהו חידושו של האמורא). - כלים תנינא, דתנן: כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה - טמאים. הא דעלמא - טהורים! - ולטעמיך, אימא סיפא: דרך עלייה - טהורים. הא דעלמא - טמאים! אלא: רישא דווקא (יש לדייק מראשה של המשנה שבדרך ירידה לבית הטבילה הכלים טמאים, אבל בכל העיר הכלים טהורים, שלא גזרו על ספק כלים, וזהו חידושו של האמורא), וסיפא לאפוקי גזייתא (אין ללמוד מסופה של המשנה אלא להוציא מעברים המוליכים לבית הטבילה, שאין ברור אם הם דרך עלייה או דרך ירידה, שכלים הנמצאים שם טמאים).
לפי הירושלמי לעיל, רבי יוסי ברבי חנינא הוא שאמר שלא גזרו על ספק הרוקים שבירושלים.
בבבלי הקשו מהמשנה על האמוראים שאמרו שלא גזרו על הרוקים ועל הכלים שבירושלים, מה חידשו אמוראים אלה בדבריהם. ואילו בירושלמי לעיל וכאן הקשו עליהם מהמשנה להפך, שאם לא גזרו על הרוקים ועל הכלים שבירושלים, למה יש רוקים וכלים שהם טמאים?.
הבבלי מקשה סתירה במשנה שקלים בין הרישא והסיפא. הרישא אומרת: "כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה - טמאים", משמע שבשאר חלקי העיר טהורים, והסיפא אומרת: "דרך עלייה - טהורים", משמע שבשאר חלקי העיר טמאים.
אלא שספק אם יש סתירה במשנה שקלים בין הרישא והסיפא. לאחר שאמרה המשנה: "דרך ירידה לבית הטבילה - טמאים", הוסיפה: "דרך עלייה - טהורים". וקצת ראיה מן הירושלמי, שאינו מקשה סתירה מרישא לסיפא.
הירושלמי גם לא מקשה את קושית הבבלי "תנינא", כנראה משום שלפיו די אם האמורא מנסח את הלכת המשנה בצורה מופשטת: "לא גזרו על הכלים שבירושלים". ובזה גם מיושבת קושית הבבלי "תנינא" על מי שאומר: "לא גזרו על ספק הרוקים שבירושלים".
למרות הלשון "חד אמר... וחד אמר...", נראה שאין מחלוקת בין האמוראים. שניהם סוברים שבירושלים לא גזרו לא על ספק הרוקים ולא על ספק הכלים. בירושלמי הם מובאים בנפרד, רבי יוסי ברבי חנינא על משנה א, ורבי יוחנן על משנה ב, ואין שום רמז למחלוקת. הבבלי לא יכל להביא את ההלכות בנפרד כמו שנאמרו על ידי שני האמוראים, משום שלא ידע מי אמר מה, והעדיף להביא אותן בנוסח "חד אמר" וכו' אף על פי שמשתמעת כמחלוקת ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים של-שלא).
• • •
במשנה שנה רבי יוסי: "והמריצה".
מביאים ברייתא: אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) – במשנתו, היה קורא אותן (צריך לומר כמו בכתב יד הבבלי: 'אותו') – את המריצה, צפורן (מוט ברזל לקידוח חורים, לחציבת אבנים ולעקירת אבנים) – כמבואר להלן.
ומציעים הסבר למקורות התנאיים: מאן דאמר: – מי (אבא שאול) שאומר: צפורן - שהוא דומה לציפורן – כלי זה נקרא ציפורן, משום שהוא דומה לציפורן שבקצה האצבעות. מאן דאמר: – (ו)מי (התנא של המשנה) שאומר: מריצה - שהיא מריצה את האבן (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה במקום החלק שבסוף ההלכה: 'לבית הקברות', ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, ונמצא רק בדפוס ונציה הבבלי) – כלי זה נקרא מריצה (מן רצץ), משום שהוא עשוי לרצץ ולנפץ בו אבנים.
הציפורן במובן האמור כאן נזכרת גם בתוספתא שבת יד,א (רבי יוסי עצמו משתמש בה: "אף ציפורן גדולה"), במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק יב, בשמות רבה לז,ב ו-נא,ה, בויקרא רבה י,ג ובמדרש תנחומא פרשת 'פקודי' סימן ד.
"מריצה את האבן לבית הקברות" - מרצצת את האבנים בבית הקברות. במקומות רבים בירושלמי השתמשו ב-ל' השימוש במקום ב-ב' ("גנזי קדם" ה (תרצד), עמודים 180-182).
לא ידענו משמעה הלשוני של המריצה ושימושה בחיי העבודה, שהרי לא מצאנו אותה בכל מקור אחר, שלא כסל וכמגריפה, שהם צירוף ידוע של כלים ששימושם בכל מקום לעבודה ולא לקבורה. לדברי רבי יוסי במשנה רק כשהם מיוחדים לקברות טמאים הם. מכאן שלכולם, ואף למריצה, יש שימוש במלאכת כל הימים.
ושמא אין טעות גמורה בגרסת המשנה של כתב יד הבבלי וכתב יד שקלים, ולא מרחיצה יש כאן אלא מחריצה, בחילוף הפעלים רחץ-חרץ, אם בשיבוש של מעתיק ואם בשיכול אותיות. לשון 'חרץ' מצוי בדברי התנאים במשמעות חפירה. אם כן, תהא מחריצה, במשקל מגריפה, כלי חפירה כציפורן של אבא שאול, ואף המגריפה לחפירה, וכל שלושת הכלים נתייחדו רק במשנתנו "לקברות", דהיינו לחפירת קברות ("משנה מסכת שקלים").
הציפורן היא מוט ברזל, שהשתמשו בו במחצבה לעקירת האבן מן הסלע לאחר שנותקה מסביבתה. אחד התנאים סבור, שציפורן היא המריצה הנזכרת במשנה כאחד מכלי בית הקברות (ירושלמי כאן). נראה, שהשורש של המילה הוא 'רצץ'. העבודה בבית הקברות היא בעיקרה עבודת חציבה. נראה, שמריצה היה השם הקדום, והמונח ציפורן החליף אותו ("חציבה ומחצבות אבן בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 39).
• • •
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): הסכין קשורה לו (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'לה') – אם נמצאת הסכין קשורה לקופיץ, שעיקר הקשר בקופיץ, והסכין תלויה ברצועה שקשורה לקופיץ, - הרי זו כמותה – דינה של הסכין כקופיץ, ואפילו נמצאה הסכין בארבעה עשר בניסן - שונה ומטביל (כך פירש תלמיד רשב"ש, ואין הברייתא חולקת על המשנה).
• • •