משנה
מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה – בשוק של סוחרי בהמות בירושלים, - לעולם מעשר – לא רק בזמן הרגל (כינוי לכל אחד משלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות) אלא אפילו בכל ימות השנה המעות שנמצאו הן של מעשר שני (כסף שפדו בו פירות מעשר שני, שחייבים לקנות בו בהמות לקורבנות שלמים או דברי מאכל ומשתה של חולין ולאכול אותם בירושלים), לפי שעולי הרגלים המביאים עימם את מעות מעשר שני שלהם אינם מספיקים להוציא את כולן ברגלים, והם נותנים את מותר המעות לקרוביהם או לחבריהם שבירושלים שיקנו בהן בהמות לשלמים, שכן עיקר מצוותו של כסף מעשר שני להביא בו שלמים, ולכן רוב הבהמות הנקנות בירושלים אפילו בכל ימות השנה נקנות בכסף מעשר שני, ולפיכך חוששים שמא המעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה הן מעות מעשר שני שנפלו מידי הקונים ועדיין לא חוללו על הבהמות והן בקדושת מעשר שני, ואין אומרים שהמעות נפלו מידי מוכרי הבהמות וכבר נתחללו, לפי שהקונים מרובים מהמוכרים, והולכים אחר הרוב; ובהר הבית – מעות שנמצאו בהר הבית, - חולין – אפילו בזמן הרגל, ואין חוששים שמא הן מעות מעשר שני, לפי שהבאים להר הבית אינם מביאים עימם לשם מעות מעשר שני אפילו בזמן הרגל, אלא מביאים מעות חולין לנדבות למקדש ולקניית דברים; ובירושלים – מעות שנמצאו בירושלים שלא לפני סוחרי בהמה, בשאר כל ימות השנה – אם נמצאו המעות בשאר כל ימות השנה, שלא בזמן הרגל, - חולין – מפני שהולכים אחר הרוב, ובשעת הרגל – אם נמצאו מעות בירושלים בזמן הרגל, - הכל מעשר – הן של מעשר שני, לפי שבזמן הרגל רוב בני האדם בירושלים הם עולי רגלים, ורוב המעות שהם מביאים עימם הן מעות מעשר שני, ומן הסתם נפלו מהם, ואין הולכים אחר רוב השנה, לפי ששוקי ירושלים היו מיטאטאים בכל יום, ואילו נפלו המעות לפני הרגל היו נמצאות מכבר.
בתוספתא שקלים ג,ט שנו: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה - לעולם מעשר; ובהר הבית - חולין; ובירושלם, בשאר ימות השנה - חולין, ובשעת הרגל - הכל מעשר. אמר רבי יוסה: אלו דברי בית שמיי, ובית הלל אומרים: לעולם מעשר, חוץ מן הנמצאים בהר הבית בשאר ימות השנה שהם חולין.
לרבי יוסי משנתנו היא כבית שמאי. אבל סתם משנתנו היא שלא כרבי יוסי. רבי יוסי סובר, שבשעת הרגל חזקת העולים להר הבית שיש בידם כסף מעשר, והם הרוב. ואפשר שרבי יוסי אינו תולה בשאר ימות השנה, מפני שהר הבית הוא מקום גלוי, ואילו אבדו המעות לפני הרגל היו מוצאים אותן מקודם ("תוספתא כפשוטה").
בית הלל סבורים, שמעות שנמצאו בהר הבית בשעת הרגל הן ברובן מעות מעשר שני שהביאו עימם העולים לרגל, אבל בשאר ימות השנה כמות המעות של מעשר שני שהביאו העולים לרגל היתה פחותה מכמות שאר המעות שהובאו להר הבית שהיו מעות חולין. בית הלל סבורים עוד, שמעות שנמצאו בירושלים אף בשאר ימות השנה הן ברובן מעות מעשר שני, שאף לתושבי ירושלים היו פירות מעשר שני שפדו אותם במעות.
סתם המשנה היא כבית שמאי. יתר על כן, סגנון המשנה הוא כשיטת בית שמאי, שהרי לפי בית הלל, דין מעות שנמצאו ליד סוחרי בהמה כדין מעות שנמצאו בירושלים. רק לשיטת בית שמאי יש טעם להזכרתם המיוחדת של סוחרי בהמה. המשנה במסכת מעשר שני ד,ט מביאה אף היא את דעת בית שמאי בלבד: "כל המעות הנמצאים - הרי אלו חולין" ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמודים 238-240).
בבבלי פסחים ז,א ובבא מציעא כו,א אמרו: מעות שנמצאו... בירושלים, בשעת הרגל - מעשר, בשאר ימות השנה - חולין. - אמר רב שמעיה בר זירא: מה טעם (בשאר ימות השנה - חולין, אפילו מיד לאחר הרגל)? - הואיל ושוקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום (ובוודאי כבר נמצא כל הכסף שאבד ביום אתמול).
• • •
משנה
בשר שנמצא בעזרה – שבמקדש, איברים – אם הבשר מנותח לאיברים, כדרך שמנתחים קורבן עולה לפני הבאתו למזבח, - עולות – חזקתו שהוא בשר של עולות, וחתיכות – אם הבשר שנמצא בעזרה מחותך לחתיכות, כדרך שחותכים בשר לאכילה, - חטאות – חזקתו שהוא בשר של חטאות, שאינן נאכלות אלא בעזרה, ולכן נחתכו שם; ובירושלים – בשר הנמצא בירושלים מחוץ לעזרה, - זבחי שלמים – חזקתו שהוא בשר של קורבן שלמים, הנאכלים בכל העיר בירושלים, שרוב הבשר הנאכל בירושלים הוא של שלמים (הכינוי "זבחי שלמים" לקורבן שלמים הוא מטבע לשון מקראי המשמש גם בלשון חכמים). זה וזה – בין בשר הנמצא בעזרה ובין הנמצא בירושלים, תעובר צורתו ויצא לבית השריפה – מניחים אותו עד שתתקלקל צורתו, היינו בעולה שיעבור לילה וייפסל בלינה, ובחטאת ובשלמים שיעבור זמן אכילתו (בחטאת יום ולילה, ובשלמים שני ימים והלילה שביניהם) וייפסל משום נותר, ואז יישרף במקום מחוץ למקדש ששורפים בו קודשים פסולים.
עיבור צורה (בענייני קורבנות) - קלקול הצורה, הטלת שינוי לשם פסול. כשיש פסול בקודש אין להקריבו או לאוכלו, אבל כשהפסול אינו חמור עד כדי שיוכלו לשרוף מיד את הקודש שנפסל, היו משהים אותו עד שתתקלקל צורתו, היינו שייפסל בלינה או שיהא נותר (רש"י ורוב המפרשים) או שיסרח הבשר וייפסל מאכילה (ר"ח בבבלי פסחים, ורמב"ם בפירוש המשנה), ואז הוא נשרף.
• • •
משנה
נמצא בגבולין – בשר שנמצא בכל מקום בארץ ישראל, מלבד ירושלים, שוודאי אינו בשר קורבנות, שכן אסור להוציא בשר קורבנות מירושלים, איברים – אם הבשר מחותך לאיברים, - נבילות – חזקתו שהוא בשר נבילות, שכך היא הדרך להשליך נבילות לכלבים, ואינו בשר כשר שאבד (נבילה הוא כינוי לבהמה שנשחטה שלא כדין והיא אסורה באכילה כנבילה), וחתיכות – אם הבשר חתוך לחתיכות קטנות, - מותרות – באכילה, ואין חוששים משום נבילה, מפני שאין אדם טורח לחתוך לחתיכות קטנות אלא בשר הראוי לאכילה אבל לא נבילות; ובשעת הרגל שהבשר מרובה – שבזמן הרגל שוחטים בהמות רבות לאכילה, ואין פנאי לחתוך את הבשר לחתיכות קטנות אלא לאיברים, אף איברין מותרות – אפילו מצא בגבולין איברים - מותרים.
המשנה אינה עוסקת בשאלת השבת אבידה, אלא רק בדין הבשר לאחר שלא נמצאו בעליו והרי הוא של המוצא אותו.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: מעות שנמצאו... בהר הבית - חולין".
תמהים: לא צורכה דלא (=דְאֶלָּא): בהר הבית קודש! – אין צורך (לומר) אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא): 'מעות שנמצאו בהר הבית - קודש'! שהרי יש לחשוש שמא המעות שנמצאו בהר הבית הן מהלשכה המיוחדת במקדש שבה היו מונחים השקלים שהיו קונים בהם קורבנות ציבור, ונפלו המעות הללו מידי גזבר ההקדש או מידי מי שקיבלו אותן מן הגזבר, וכיוון שספק הוא האם הן מעות חולין או מעות קודש, הולכים להחמיר. ואם כן, לא היתה צריכה המשנה לשְנות: "מעות שנמצאו בהר הבית - חולין", אלא היתה צריכה לשְנות להפך: 'מעות שנמצאו בהר הבית - קודש'!
ומתרצים: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): חזקה (דבר ברור ומוסכם) שאין הכהן מוציא מן הלישכה מעות (ב"שרידי הירושלמי": 'מוציא מעות מן הלשכה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מוציא מעות מתרומת הלשכה') עד שהוא מחללן על הבהמה – ודאי הוא שהגזבר אינו מוציא מעות מהלשכה לפני שהוא מחלל אותן תחילה על הבהמות שהוא קונה בהן לקורבנות ציבור, ולפיכך רוב המעות שבהר הבית הן מעות חולין, שכן המעות שבידי הבאים להר הבית הן של חולין, וגם המעות שהוציאו הגזברים מהלשכה לקנות בהן קורבנות הן של חולין (מהירושלמי כאן משמע שהגזבר הוא כוהן. אבל בתוספתא שקלים ב,טו שנו: היו כשרים בכוהנים, בלוויים ובישראלים).
• • •
תלמוד
קובעים: רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): הֶסֵּיעַ דעת (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'הסיח דעת') טעון צורה – היסח הדעת (העתקת המחשבה, התעלמות, חוסר תשומת לב) פוסל בשר קודשים, וצריך להניח את הבשר עד שתעובר צורתו (המסיח דעתו מלשמור קודשים מטומאה - הרי הם נפסלים, משום חשש שמא בזמן שהסיח דעתו נגעה בהם טומאה ואינו יודע, והם צריכים עיבור צורה לפני שריפתם, שאי אפשר לשורפם מיד, שמא טהורים הם, והרי אסור לשרוף קודשים טהורים, לכן צריך להניח אותם עד שתתקלקל צורתם, ואז יישרפו).
ומציעים סיוע: אמר רב (ב"שרידי הירושלמי": 'ר'') הושעיה (רב הושעיה - אמורא בדור השלישי): מתניתה אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) אומרת כך (שהיסח הדעת טעון עיבור צורה): תעובר צורתו ויצא לבית השריפה – הבשר שהיה אבוד ונמצא בעזרה או בירושלים טעון עיבור צורה, לפי שלא נפסל הבשר אלא משום היסח הדעת כשהיה אבוד.
ודוחים את הראיה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ויאות?! (בתמיהה) – ויפה?! (וכי נכון אמר רבי הושעיה, שהבשר שנמצא בעזרה או בירושלים טעון עיבור צורה, לפי שנפסל משום היסח הדעת?! והרי הבשר טעון עיבור צורה מטעם אחר, כמבואר להלן) לאוכלו - אין את (אתה) יכול, שמא נתקלקלה צורתו – אי אפשר לאכול את הבשר, שמא הוא נותר. [לשורפו - אין את (אתה) יכול, שמא לא נתקלקלה צורתו – אסור לשרוף את הבשר, שמא עדיין לא בא לידי נותר והוא כשר לאכילה (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי").] ויש להציע מסקנה: לפום כן צרך מימר: – לפיכך צָרַךְ (היה צריך) לומר (לכן יש להסיק מן האמור לפני כן): תעובר צורתו ויצא לבית השריפה – מניחים את הבשר עד שיהא נותר ודאי ושורפים אותו. לדעת רבי יוסי הבשר טעון עיבור צורה מחמת הספק שיש בו, אבל לא לפי שנפסל משום היסח הדעת, ולכן אין ראיה מהמשנה שהיסח הדעת טעון עיבור צורה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המימרה של רבי יוסי).
בבבלי פסחים לד,א אמרו: אתמר: היסח הדעת (דבר קודש שמסיחים את הדעת מלשומרו) - רבי יוחנן אמר: פסול טומאה הווי (פסול מחשש שמא נטמא הדבר), ורבי שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הווי (פסול לעצמו הוא בגוף הדבר).
בבבלי שם אמרו, שלרבי יוחנן הסובר פסול טומאה הוא, אם נפסלו קודשים בהיסח הדעת, הם צריכים עיבור צורה לפני שריפתם, שאי אפשר לשורפם מיד, שמא טהורים הם, והרי אסור לשרוף קודשים טהורים, לכן צריך להניח אותם עד שתעובר צורתם ויישרפו, ולרבי שמעון בן לקיש הסובר פסול הגוף הוא, הם נשרפים מיד, שהרי אפילו לא נטמאו הם פסולים.
לפי רבי לעזר בשם רבי הושעיה שאמר בירושלמי כאן שהיסח הדעת טעון עיבור צורה, היסח הדעת הוא פסול טומאה.
טעון צורה
כן הוא הסגנון הרגיל: "טעון צורה", במקום: "טעון עיבור צורה", וכן הוא בירושלמי פסחים כמה פעמים. וכן הוא הסגנון גם בבבלי פסחים ומנחות בכתבי יד ("צורה" במקום "עיבור צורה") ("הירושלמי כפשוטו" פסחים ו,ו).
• • •
תלמוד
קובעים: רבי קריספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי ברבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): איברים נבילות לוקין עליהן משם נבילה – בשר שנמצא בגבולין מחותך לאיברים, שחזקתו שהוא בשר נבילות, האוכל את האיברים - לוקה בגללם משום ה'לאו' שיש באכילת נבילה, שהאיברים הם נבילות ממש, ואין הם ספק נבילות.
ומציעים סיוע: מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) אומרת כך (כמו שאמר רבי יוסי ברבי חנינה, שאיברים נבילות לוקים עליהם משום נבילה, ששנינו במשנה): איברים - נבילות, וחתיכות - מותרות. חתיכות מותרות - לא ממש?! (בתמיהה) – בשר שנמצא בגבולין מחותך לחתיכות קטנות, וכי אין החתיכות מותרות ממש באכילה?! הרי ודאי שהחתיכות מותרות ממש, שסתם חתיכות חזקתם היתר! ויש להציע השוואה: ודכוותה: – וכמותה (כמו בעניין חתיכות, כך בעניין איברים): איברים נבילות לוקין עליהן משם נבילה – האיברים הם נבילות ממש, שסתם איברים חזקתם נבילה, ולכן האוכל אותם - לוקה עליהם משום נבילה.
בבבלי חולין צה,א אמרו: נמצא בגבולין, איברים - נבילות, חתיכות - מותרות. - ...איתמר עלה: רב אמר: מותרות משום נבילה (חתיכות אינן מטמאות בטומאת נבילה, ואין לוקים על אכילתם, ואולם הן אסורות באכילה משום בשר שהתעלם מן העין), ולוי אמר: מותרות באכילה.
דברי לוי בבבלי הם כדברי הירושלמי כאן.
• • •
תלמוד
קובעים: רבי קריספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אם היו מחרוזות – איברים של בשר שנמצאו בגבולין חרוזים (מושחלים) על חוט, - מותרות – באכילה, ואין חוששים משום נבילה, מפני שאין אדם טורח לחרוז על חוט אלא איברים של בשר הראויים לאכילה אבל לא נבילות.
בתוספתא שביעית ה,ח שנו: נבילה אין מוכרים אותה מחרוזות מחרוזות, אבל מוכרים אותה איברים איברים.
ושם שקלים ג,י שנו: בשר שנמצא בעזרה מחרוזות - מותר, שאין בשר הקדש מחרוזות (לא חששו לבשר קורבן במשנה (לעיל הלכה ג) אלא באיברים ובחתיכות, אבל מחרוזות - מותר, ואם משום נבילה, הרי מחרוזות מותרות אף בגבולין).
• • •
מביאים ברייתא: תשע חנויות מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה – עיר שבה רוב החנויות מוכרות בשר נבילה (בשר בהמה שנשחטה שלא כדין והיא אסורה באכילה כנבילה) ומיעוט החנויות מוכרות בשר שחוטה (בשר בהמה שנשחטה כדין והיא מותרת באכילה), נתחלפו לו – אם קנה בשר מאחת החנויות, ונתחלפו לו החנויות, שאינו יודע מאיזו מהן קנה, - חושש – יש לו לחשוש שמא קנה מחנות שמוכרת בשר נבילה, והבשר נבילה הוא, ואסור לאוכלו, ולנמצאת – אם נמצאה חתיכת בשר ברחובה של העיר, - הולכין אחר הרוב – חתיכת הבשר אסורה באכילה, מפני שיש להניח שהחנות שממנה יצאה חתיכה זו היא אחת מן רוב חנויות העיר שמוכרות בשר נבילה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין משפט זה. ואינו גם ב"שרידי הירושלמי", וכנראה נשמט על ידי הדומות או שהוגה על פי הבבלי. הנוסח המקורי של הנוסח הירושלמי של מסכת שקלים נשתמר כנראה במסירה שלפנינו ובקטע גניזה (באחד האוספים)). תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה – עיר שבה רוב החנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט החנויות מוכרות בשר נבילה, נתחלפו לו – אם קנה בשר מאחת החנויות, ונתחלפו לו החנויות, שאינו יודע מאיזו מהן קנה, - חושש – יש לו לחשוש שמא קנה מחנות שמוכרת בשר נבילה, והבשר נבילה הוא, ואסור לאוכלו, ולנמצאת (ב"שרידי הירושלמי": 'ולנמצא'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ובנמצא') – אם נמצאה חתיכת בשר ברחובה של העיר, - הולכין אחר הרוב – חתיכת הבשר מותרת באכילה, מפני שיש להניח שהחנות שממנה יצאה חתיכה זו היא אחת מן רוב חנויות העיר שמוכרות בשר שחוטה (דבר שנעקר ממקומו הקבוע והגיע למקום אחר, ואין אנו יודעים האם הוא בא מן הרוב או מן המיעוט, אנו אומרים, שהולכים אחר הרוב, ובוודאי בא מן הרוב, ש"כל הפורש - מן הרוב הוא פורש". אבל דבר שלא נעקר ממקומו הקבוע, אין בו דין "רוב", אלא הריהו כמחצה על מחצה, ש"כל קבוע - כמחצה על מחצה", והרי זה ספק שקול. לכן, נתחלפו לו - חושש).
בתוספתא דמאי ד,ט-י שנו: כל העיר מוכרים בשר שחוטה ואחד מוכר בשר נבילה, ולקח ואינו יודע מאי זה מהם לקח - הרי זה אסור (מפני שכל קבוע - כמחצה על מחצה). אבל בלוקח מן השוק (שהשוק בעצמו מסתפק מרוב כשרים) - הולכים אחר הרוב.
הרישא של הברייתא בירושלמי אינה נמצאת בתוספתא, ואף הבבלי (מובא להלן) לא ידעה.
ובתוספתא טהרות ו,א שנו: הנבילות ושחוטות בעיר - הולכים אחר הרוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו נבילה אחת נמכרת בעיר, כל הנמצא בעיר (כל הבשר שנמצא ברחוב) - הרי הוא של נבילה, מפני שהנבילות מצויות (מפני שמצוי הוא שלא ישמרו על הנבילות והן נאבדות).
וקובעים: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא (מקום פתוח, רחבה (מקור המילה ביוונית)) – בשר שנמצא בידו של גוי - דינו כבשר שנמצא ברחובה של העיר, שהולכים אחר הרוב, ואם רוב חנויות העיר מוכרות בשר שחוטה - הבשר הנמצא ביד גוי מותר באכילה.
ומספרים: רבי לעזר בירבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) הוה מסמך לרבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – היה סומך (תומך) את רבי מנא (בהליכתו בדרך. - כך היה מנהגם, שאנשים חשובים לא הלכו יחידים בשוק, אלא היו נסמכים על משמשיהם. ליוויו של החכם על ידי התלמיד הוא מכלל שימוש חכמים). חמא לחד (ב"שרידי הירושלמי": 'חד') ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק (ב"שרידי הירושלמי": 'ומסק') לברא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לשוקיה') – ראה (רבי לעזר בירבי חגיי) ארמי (גוי) אחד חותך (חתיכת בשר) מן סוסו ומוציא לחוץ (למכור אותו). אמר ליה: – אמר לו (רבי לעזר בירבי חגיי לרבי מנא בתמיהה על דעת רבי יוחנן): הדא היא דאמר רבי יוחנן: – וכי זאת היא (המימרה) שאומר רבי יוחנן: הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא? – והרי ודאי שלא אמר רבי יוחנן את דבריו בכל מקרה שנמצא בשר ביד גוי, שכן יש לחשוש שמא בשר נבילה הוא, כמו שקרה במקרה הזה! ואם כן, באיזה מקרה אמר רבי יוחנן את דבריו? - אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי לעזר בירבי חגיי בתשובה על תמיהתו): כן (כך) אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) רבי (מורי. - רבי מנא נקט לשון כבוד כלפי רבי יוסי רבו) (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי חסרה המילה האחרונה, אבל נמצאת בכתב יד הבבלי): והן (והם) שראו אותו יוצא ממקילין (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'ממקילון') (מקום לשחיטת בקר ומכירת בשר, בית מטבחיים (מקור המילה ביוונית: מקילון)) של ישראל – רק אם ראו את הגוי יוצא מבית מטבחיים של יהודי ובשר בידו - הבשר הנמצא בידו מותר באכילה, שבמקרה הזה אמר רבי יוחנן את דבריו, שכמו שבבשר הנמצא בפלטיא, אם רוב חנויות העיר מוכרות בשר שחוטה, יש להניח שהבשר יצא מאחת מן רוב חנויות העיר שמוכרות בשר שחוטה, ואין לחשוש שמא בשר נבילה הוא, כך בבשר הנמצא ביד גוי, אם ראו את הגוי יוצא ממקולין של ישראל ובשר בידו, אף על פי שנתעלם הבשר מן העין לאחר מכן, יש להניח שהבשר הנמצא בידו יצא ממקולין של ישראל, ואין לחשוש שמא בשר נבילה הוא. אבל אם לא ראו את הגוי יוצא מבית מטבחיים של יהודי - הבשר הנמצא בידו אסור באכילה, מפני שיש לחשוש שמא בשר נבילה הוא.
ומספרים: חד בר נש בציפורין (עיר בגליל התחתון) אזל בעי מיזבון קופד (מקור המילה ביוונית: קופדיון) מן טבחא ולא יהב ליה – אדם אחד בציפורי הלך וביקש לקנות בשר מהשוחט (בבית המטבחיים של ישראל שבציפורי (טבח הוא כינוי לשוחט הבהמה ומוכר בשרה)) ולא נתן לו (לפי שהיה שונאו). אמר ליה לחד רומיי ואייתי ליה – אמר (האדם ההוא) לו לרומאי אחד (שיביא לו בשר מהשוחט) והביא לו. אמר ליה: – אמר לו (האדם ההוא לשוחט): לא (ב"שרידי הירושלמי": 'ולא') נסבית על כרחיה (צריך לומר: 'על כרחך')?! (בתמיהה) – וכי לא לקחתי (ממך בשר) בעל כורחך (למרות רצונך, שהביא לי ממך הרומאי ההוא). אמר – השוחט לאדם ההוא: ולאו בשר דנבילה יהבית ליה?! (בתמיהה) – וכי לא בשר של נבילה נתתי לו (לרומאי ההוא)?! (הרי נתתי לו בשר של נבילה, ובשר זה הביא לך) - רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מעשה – המקרה הזה, בא לפני רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) ואמר – פסק הלכה: לא כולא מיניה מיסור מקילין ('מקילון') דציפורין – לא הכל ממנו (אין הכל תלוי בו) לאסור את בית המטבחיים של ציפורי (אין השוחט הזה נאמן לומר שנתן נבילה לגוי, כדי לאסור בשר היוצא מבית המטבחיים של ציפורי באותו היום מחשש שמא נבילה הוא. ציפורי היתה עירו של רבי, ולכן בא המעשה הזה לפניו).
בבבלי חולין צד,ב-צה,א אמרו: ההוא טבחא (שוחט) דאמר ליה לחבריה: אי הווה פייסת מינאי (אילו היית מתפייס איתי), הווה ספאי (הייתי מאכיל) לך משור של פטם (בהמה שהואכלה כדי למוכרה לבשר) דעבדי (ששחטתי) אתמל? - אמר ליה: משופרי שופרי אכלי (מחלק יפה יפה שבאותו שור אכלתי). - אמר ליה: מנא לך? - אמר ליה: פלניא גוי זבן מינך (קנה ממך בשר זה) וספא לי. - אמר ליה: תרי עבדי (שני שוורים של פטם שחטתי), וההוא (שור שקנה הגוי) טריפה הווה. - אמר רבי: מפני שוטה זה שעשה שלא כהוגן (שמכר בשר טריפה לגוי, וגרם להכשיל את חבירו באכילת בשר אסור), אנו נאסור כל המקולין (נאסור היום את כל הבשר הנמצא בבתי המטבחיים שבעיר)? - רבי לטעמיה, דאמר: מקולין וטבחי (שוחטי) ישראל (מתעסקים בהם), בשר הנמצא ביד גוי - מותר (באכילה, כיוון שהוא קונה אותו מהשוחטים, ולא הוא עצמו שחטו, ואין אנו חוששים לטריפה, שאילו היתה טריפה יוצאת מתחת ידי השוחט הישראלי, לא היה מוכרה לגוי). - איכא דאמרי: אמר רבי: מפני שוטה זה דאיכוון לצעוריה לחבריה (על שלא התפייס איתו), אנו נאסור כל המקולין? (שהרי ודאי שיקר אותו שוחט, ולא כך היה הדבר) - טעמא (שאין אנו אוסרים היום את הבשר הנמצא בבתי המטבחיים שבעיר), דאיכוון לצעוריה לחבריה (ושיקר), הא לאו הכי (שלא התכוון לצער את חבירו) - אסור, והתניא: רבי אומר: מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי - מותר! - שאני התם - דאיתחזק איסורא (הוחזק איסור טריפה בשל דברי שוחט זה, ויש לחשוש שכשם שמכר בשר טריפה לגוי זה, כך מכר בשר טריפה לגויים אחרים).
המעשה שבבבלי הוא המעשה שבירושלמי בכמה שינויים. המעשה אירע בארץ ישראל, שכן דברי רבי הובאו כתגובה לאירוע. דברי רבי לפי הנוסח השני בבבלי מתאימים לדבריו לפי הירושלמי.
רבי מנא: "רבי יוסי רבי"
רבי מנא היה רגיל לנקוט לשון כבוד כלפי רבי יוסי רבו ולומר: "רבי יוסי רבי", וכך נשתמר בכמה מקומות בירושלמי. אך יש מקומות בירושלמי שבהם נשמטה או נשתבשה המילה "רבי" שאמר רבי מנא כלפי רבי יוסי.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עבודה זרה ב,ט.
מספרים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) נחת לתמן – רב ירד לשם (הלך לבבל (בבל היתה מקומו הקבוע של רב)). חמתון מקילון (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'מקילין') וחמר עליהון – ראה (רב) אותם (את יהודי בבל) מקילים (בדין, אין מקפידים בדין איסור בשר שנמצא ברחובה של העיר) והחמיר עליהם (את הדין, כפה עליהם הלכות מחמירות, שאסר כל בשר שנתעלם מן העין (בשר כשר שהיה מונח כמה זמן מבלי שראוהו), כמסופר להלן).
מספרים: חד בר נש אזל בעי משיגה (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'משזגה'. 'שוג' ו-'שזג' מובנם: לרחוץ. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו) אסקופתיה (ב"שרידי הירושלמי": 'אסקובתא', ובמקבילה: 'איסקופתה') בגו נהרא – אדם אחד הלך וביקש לרחוץ את חתיכת הבשר בנהר (פירוש המילה 'אסקופתיה' אינו ברור, והוא לפי ההקשר), ואינשתה ואזל (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'וסלק') ליה – ושכח אותה (על יד הנהר) והלך לו. חזר (ב"שרידי הירושלמי": 'הדר'. ובמקבילה: 'אזל') בעי מיסבינה – חזר (האדם ההוא אל הנהר) וביקש לקחת אותה (את החתיכה ששכח). אמר ליה רב: – אמר לו רב (לאדם ההוא): אסור (אסיר) לך – אסור לך (החתיכה אסורה לך באכילה), דנא (=דאנא) אמר: – שאני אומר (מניח): ההיא שטף נהרא ואייתי חורי דנבילה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'דנבילה') תוחתוי ('תחותוי') – ההיא (החתיכה שלך) שטף הנהר (אותה והוליכה משם) והביא (חתיכה) אחרת של נבילה תחתיה (במקומה, ולכן החתיכה שביקשת לקחת אותה - אסורה).
ומספרים עוד: חד בר נש הוה מהלך בשוקא טעין קופד – אדם אחד היה מהלך בשוק (בבבל) טעון (נושא) בשר. אתא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'אתת') דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה – באה דַּיָּה (עוף דורס) וחטפה אותו (את הבשר) ממנו והשליכה אותו (במקום אחר. ב"שרידי הירושלמי": 'ואחת[ת]יה מן ידיה אתרתיה' - ולקחה אותו (את הבשר) מידו והפילה אותו. ובמקבילה: 'וחטפתא מן ידיה אתר-(תו)תיה'). חזר (צריך לומר כמו במקבילה: 'אזל'. וכן הוא כנראה ב"שרידי הירושלמי") בעי מיסבינה – הלך (למקום שבו הושלך הבשר) וביקש לקחת אותו. אמר ליה רב: – אמר לו רב (לאדם ההוא): אסיר לך – אסור לך (הבשר אסור לך באכילה), דנא (=דאנא) אמר: – שאני אומר (מניח): בשר דנבילה הוות טעינה וטלקתיה (ב"שרידי הירושלמי": 'ואתרתיה'. ובמקבילה: 'ואתר-(ת)ת[י]ה') ונסבת ההוא אוחרנא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תחותוי') – בשר של נבילה היתה (הדיה) נושאת והשליכה אותו ולקחה את ההוא האחר (את הבשר שלך במקומו של בשר הנבילה, ולכן הבשר שביקשת לקחת אותו אסור) (במקבילה: 'ונסבת דין תחותוי' - ולקחה את זה (את הבשר שלך) תחתיו (במקומו). וכן הוא כנראה ב"שרידי הירושלמי". ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה בא הסיפור הזה לפני הסיפור הקודם).
עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה.
בבבלי חולין צה,א-ב אמרו: אמר רב: בשר, כיוון שנתעלם מן העין - אסור (באכילה, שמא נתחלף בבשר טריפה).
מיתיבי: רבי אומר: מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי - מותר (אף שבהיותו אצל גוי הריהו כנתעלם מן העין)! - נמצא ביד גוי שאני (מבשר שנתעלם מן העין, שהרי היה הבשר שמור בידי הגוי, מה שאין כן בבשר שלא הושגח כלל, שיש לחשוש שמא הוחלף).
תא שמע: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן, ואינו יודע מאיזו מהן לקח - ספקו אסור, ובנמצא - הלך אחר הרוב (והריהו כשר, שלא כשיטת רב, שהרי לפני שנמצא התעלם הבשר מן העין)! - הכא נמי: בנמצא ביד גוי.
תא שמע: נמצא בגבולין, איברים - נבילות, חתיכות - מותרות (שלא כשיטת רב)! - מידי הוא טעמא אלא לרב, הא איתמר עלה: רב אמר: מותרות משום נבילה (אבל הן אסורות באכילה, משום בשר שהתעלם מן העין), ולוי אמר: מותרות באכילה.
והא דרב, לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דרב הווה יתיב אמברא דאישתטיא, חזייה לההוא גברא דהווה מחלל רישא במיא (רוחץ אותו במי הנהר), נפל מיניה, אזל אייתי סילתא (סל), שדא (את הסל לתוך המים), ואסיק / אייתי תרין (שני ראשים). - אמר רב: עבדין נמי הכי?! / עבדי כי האי גוונא?! / עבדין כדין?! (האם כך הוא הדבר הרגיל, שאדם מאבד דבר אחד ומוצא במקומו שניים?!) אסרינהו רב לתרווייהו (שייתכן שאף לא אחד מהם הוא זה שנפל מידיו למים). - אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: דאיסורא שכיחי, דהתירא לא שכיחי? (ושמא הם של היתר?) - אמר להו: דאיסורא שכיחי טפי (ומכאן מסיקים שרב סבור שבשר שהתעלם מן העין אסור באכילה, שמא עורבים הביאו ממקום אחר את הבשר הזה שהוא אסור). - ואי מכללא מאי? - פרוותא (נמל) דגויים הווה, דקאמר להו: דאיסורא שכיחי טפי (ואולי דווקא במקום זה שיש בו רוב גויים אסר רב, ואינו סבור כך במקום שיש בו רוב ישראל).
ואלא רב (האוסר בכל מקרה שלא הושגח בשר אפילו זמן קצר ביותר) היכי אכיל בשרא? - איבעית אימא: דלא מעלים עיניה מיניה (מן השחיטה ועד לאחר שהוכן לאכילה). ואיבעית אימא: בציירא ובחתימא (באופן שהוא צרור וחתום, שמובטח שלא הוחלף בבשר אחר). ואיבעית אימא: דאית ליה סימנא בפסקיה (המלמד שהוא אותו בשר שנשחט, ולא הוחלף), כי הא דרבה בר רב הונא הווה מחתך ליה (את הבשר ששלח לאשתו בידי גויים) בתלת קרנתא (בשלוש זוויות, משולש).
המעשה שבבבלי בעניין בשר שנתעלם מן העין הוא המעשה הראשון שבירושלמי, אלא שלפי הבבלי, לא הלך האיש מהנהר והוא מצא שתי חתיכות, ואילו לפי הירושלמי, הלך האיש מהנהר וחזר ומצא חתיכה אחת.
מהבבלי ניתן לדייק, שלא אסר רב אלא במקרה שהעלה מן המים שני ראשי בהמה במקום האחד שנפל, אבל אילו היה מעלה ראש אחד בלבד, היה רב מתיר אותו, שאף שנתעלם הבשר מן העין לזמן מסוים, לא אסר רב במקרה זה, כיוון שרב עצמו היה באותו מקום, וראה שלא היו שם עורבים או שאר בעלי חיים, ולכן אין חשש שמא הביאו את הבשר ממקום אחר והחליפוהו בבשר שאבד, וכן אין חשש שמא ראש הבהמה שהעלה מן המים הוא ראש אחר, ולא זה שנפל ממנו במקום זה לפני זמן קצר ("תוספות"). וזה שלא כירושלמי.
ב"ערוך השולחן" ("יורה דעה" סג,ד) כתב, שהבבלי אינו סבור כירושלמי שרב גזר את האיסור של בשר שנתעלם מן העין, אלא הבבלי סבור שהאיסור הזה הוא גזירת חכמים שגזרו מכבר, שאילו רב עצמו חידש את הגזירה הזו, לא היה לבבלי להקשות על רב ממקורות תנאיים שקדמו לו.
לפי הבבלי, לדעת רב, בשר הנמצא ביד גוי - מותר באכילה במקום שבתי המטבחיים של ישראל, ואינו אסור משום בשר שהתעלם מן העין. ולפי הירושלמי לעיל, בשר הנמצא ביד גוי - מותר באכילה במקום שבתי מטבחיים של ישראל, רק אם ראו את הגוי יוצא מבית מטבחיים של ישראל, אבל אם לא ראו את הגוי יוצא מבית מטבחיים של ישראל - הבשר הנמצא בידו אסור.
• • •
מספרים: גינאי שטף זיקין – גינאי (נחל היוצא מכפר בשם זה בגבול הרי שומרון ועמק יזרעאל, והוא יובל מרכזי של נחל הקישון, וגואה בעת הגשמים) שטף נאדות (של יין של יהודים, ואחר כך נמצאו שם נאדות). אתא עובדא קומי – בא המעשה לפני רבי יצחק בר אלעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, ישב בקיסריה) – ששאלו אותו על הנאדות שנמצאו, האם יש לחשוש שמא הם נאדות של יין של גויים והיין אסור, ואמר: יחכמון שפייא קיטריהון – יכירו סוחרי היינות את קשריהם (שקשרו את פתחי הנאדות, שכל אחד מהסוחרים יש לו קשר משלו, ואם הם מכירים את הנאדות שנמצאו על פי הקשרים - היין מותר, ואין לחשוש שמא הם נאדות של יין של גויים) (נאד הוא שק של עור, עשוי לרוב מעור שלם של כבש או גדי, שהיו מחזיקים בו מים, יין, חלב או שמן. שַׁפַּאי הוא מומחה בהכנת היינות ושיפורם והוא גם המוכרם, ומעיקרי מלאכתו הוא הרקת היינות מחבית לחבית לשם זיקוקם משמריהם).
ומספרים עוד: נוקניקה (ב"שרידי הירושלמי": 'לוקניקה' (מקור המילה ביוונית, על שם חבל לוקניה שבדרום איטליה)) אישתכח בכנישתא דבולי – נקניק (מעיים ממולאים בבשר) נמצא בבית הכנסת של מועצת העיר (בית כנסת שעמד סמוך לבית המועצה בטבריה ("ארץ הגליל", עמוד 99)). אתא עובדא קומי – בא המעשה לפני רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי, ישב בטבריה) – ששאלו אותו על הנקניק שנמצא, האם יש לחשוש שמא הוא של גויים והוא אסור, אמר: יחכמון סיקייריא (מקור המילה בלטינית) עבידתהון – יכירו עושי הנקניקים את עבודתם (את סחורתם, הם הנקניקים שיצרו, שכל אחד מעושי הנקניקים יש לו צורה משלו, ואם אחד מהם מכיר את הנקניק שנמצא על פי הצורה - הוא מותר, ואין לחשוש שמא הוא של גויים. - רבי ירמיה סבר כרב האוסר בשר שנתעלם מן העין, ואינו מותר אלא בסימן).
גינאי
בירושלמי דמאי א,ג אמרו: רבי פינחס בן יאיר הוה אזיל לבית וועד, והוה גיניי גביר (גואה). אמר ליה: "גיניי, גיניי, מה את מנע לי מן בית וועדה?". ופלג קומוי (והנחל נבקע לפניו) ועבר.
מעשה דומה ברבי פינחס בן יאיר הובא בבבלי חולין ז,א.
סיקייריא
בירושלמי שבת ז,ב אמרו: ההן סיקורה (עושה הנקניקים הזה), כד מבחר בגרריה / בקלופיתיה (כשהוא חותך את הבשר במגררת / במקלף) - משום בורר, כד מכתת במרגזייה (צריך לומר: במגזרייה) (כשהוא מועך במקצץ) - משום דש, כד שחיק במדוכתיה (כשהוא טוחן במדוכה) - משום טוחן, כד יהיב משקין (כשהוא נותן משקים) - משום לש, כד משקע באנטר(י)[ו]ן (כשהוא משקע במעי) - משום בונה, כד מקטע בגומא (כשהוא חותך חוטי תפירה) - משם מחתך, גמר מלאכתו - משם מכה בפטיש.
בירושלמי שם בא תיאור עשיית נקניק (מעיים ממולאים בבשר).
• • •
מספרים: גדי צלי אישתכח באיסרטא (מקור המילה ביוונית: סטרטא) דגופתא – גדי צלוי נמצא בדרך של (בדרך העוברת ב)גופתא (יישוב בגליל התחתון סמוך לציפורי, על הדרך לטבריה), והתירוהו – חכמים התירו את הגדי למוצא, משם (משום, מחמת) שני דברים: משם מציאה – משום שהמוצא את הגדי זכה בו לעצמו, ומשם רוב מהלכי דרכים – משום שרוב העוברים בדרך הם יהודים. ומבארים: משם מציאה - דתני: – ששונה (התנא) / ששנוי (שנויה ברייתא) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים כאן ולהלן: 'דתני רבי שמעון בן אלעזר', על פי הבבלי בבא מציעא כד,א): המציל – רכוש חבירו הצפוי לכיליון, מיד הארי – שהוציא טרף מפי האריה, מיד הגייס (גדוד צבא) – שהציל רכוש שלקח הגייס, משונת הים (חוף הים שהמים עולים עליו ומציפים אותו) ומשונת הנהר – שהציל רכוש שסחפו מי הים או מי הנהר, ומאיסרטיא גדולה – שמצא מציאה בדרך גדולה שבני אדם רבים עוברים בה, ומפלטיא גדולה – שמצא מציאה במקום פתוח גדול שבני אדם רבים נמצאים בו, - הרי אלו שלו – בכל המקרים האלה המציל זוכה ברכוש שהציל והמוצא זוכה במציאה שמצא, ואפילו יש בהם סימן, מפני שהבעלים מתייאשין מהן – שמן הסתם הבעלים של הרכוש ושל המציאה התייאשו מהם (הגיעו לידי הכרה שלא יקבלו עוד מה שאבד להם), ודינן כהפקר, ולכן המציל והמוצא אותם זוכים בהם והם שלו. משום כך הגדי שנמצא בדרך של גופתא שהרבים עוברים בה הוא של המוצא. משם רוב מהלכי דרכים - משם שחיטת הגוי – כשרוב העוברים בדרך הם יהודים, אין לחשוש שהגדי שנמצא בדרך נשחט על ידי גוי ששחיטתו נבילה (וגם אין לחשוש שהגדי נצלה על ידי גוי). משום כך הגדי הצלוי שנמצא בדרך של גופתא מותר באכילה. ואישתכח מן דבית רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – ונמצא משל בית רבי (התברר אחר כך שהגדי הצלוי היה שייך ליהודי, לבית רבי יהודה הנשיא, ונכון התירו אותו באכילה. - ולא חששו בגדי זה משום בשר שנתעלם מן העין, שאין לאסור בשר משום כך).
ומספרים עוד: עיגול דגובנא אישתכח בפונדקא (מקור המילה ביוונית: פנדוקיון) דלוי (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'דלביא') – כיכר של גבינה נמצא בפונדק (אכסניה לעוברי אורח) של לוי (לביא, לוביא (הגלילים החליפו בין ב רפויה ו-ו), יישוב בגליל התחתון, בצד הדרך בין טבריה לציפורי), והתירוהו – חכמים התירו את הגבינה למוצא, משם שני דברים: משם מציאה – משום שהמוצא את הגבינה זכה בה לעצמו, ומשם רוב מהלכי דרכים – משום שרוב העוברים בדרך הם יהודים. ומבארים: משם מציאה - דתני: – ששונה (התנא) / ששנוי (שנויה ברייתא): המציל מיד הגייס, מיד הארי, משונת הים, משונת הנהר, מאיסטרטיה גדולה ומפלטיא גדולה - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן – כמבואר לעיל. משום כך הגבינה שנמצאה בפונדק של לוי היא של המוצא, שהפונדק של לוי הוא כמו סטרטיא גדולה ופלטיא גדולה, שהמוצא בהם זוכה במציאה לעצמו. משום רוב מהלכי דרכים - משום גבינת הגוי – כשרוב העוברים בדרך הם יהודים, אין לחשוש שהגבינה שנמצאה בדרך נעשתה על ידי גוי שגבינתו אסורה. משום כך הגבינה שנמצאה בפונדק של לוי מותרת באכילה. ואישתכח מן דרבי אלעזר בירבי יוסי (תנא בדור החמישי) – ונמצא משל בית רבי אלעזר בירבי יוסי (התברר אחר כך שהגבינה היתה שייכת ליהודי, לרבי אלעזר בירבי יוסי, ונכון התירו אותה באכילה).
וממשיכים ומספרים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ואנן (והא אנן) חמיין רבנין מכרזין! – והרי אנחנו רואים את החכמים מכריזים (מודיעים בקול ומפרסמים ברבים)! (רבי מנא תמה על מה שהתירו לעיל את הגבינה שנמצאה בפונדק של לוי משום מציאה ואמר: והרי אנו רואים, שבמקרים אלה שמצאו שלא בסטרטיא גדולה, החכמים מכריזים על המציאה ואינם לוקחים אותה לעצמם!. - בדרך כלל, הביטוי 'אנן חמיין רבנין' מציין את התנהגותם היום-יומית של החכמים ("סוגיות מצוטטות בירושלמי", "תעודה" י, עמוד 35 הערה 19)) - אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי מנא): את אִין (ב"שרידי הירושלמי": 'אילו') הוויתה משכח - לא נסבת?! – אתה אם היית מוצא - לא לקחת?! (אילו היית מוצא אפילו שלא בסטרטיא גדולה, וכי לא היית לוקח את המציאה לעצמך?!) רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אבוך לא (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'הוה') אמר כן – רבי יונה אביך לא היה אומר כך (כמו שאמרת), אלא אמר (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'אמר'): הלואי כד נשכח, נשכח מן פיוסרוס (צריך לומר: 'פרוסדוס' (מקור המילה ביוונית: פרוסודוס - כניסה)) ולגיו – הלוואי (להבעת תקווה או משאלה לעתיד) כשאמצא (מציאה), אמצא אף מדרך הכניסה לעיר ולפנים (ואז אוכל לקחת את המציאה לעצמי, מפני שמן הסתם הבעלים התייאשו ממנה. כך היה אומר רבי יונה. הרי שלא רק בסטרטיא גדולה שהכל מהלכים בה זוכים במציאה שמוצאים בה, אלא אפילו בדרך הכניסה לעיר מן הסטרטיא הגדולה זוכים במציאה שמוצאים בה. פרוסדוס הוא דרך הכניסה לעיר, שפנתה מהדרך הראשית לשער העיר טבריה, שהרי כל האמוראים הנזכרים כאן הם חכמי טבריה).
ומוסיפים: אפילו כן, אשכח ולא נסב – אפילו כך, מצא ולא לקח (למרות שהיה רבי יונה אומר כך, מצא פעם אחת מציאה בדרך הכניסה לעיר ולא לקח אותה לעצמו אלא הכריז).
בתוספתא בבא מציעא ב,ב שנו: וכן היה רבי שמעון בן לעזר אומר: המציל מפי הארי ומפי הזאב ומשוניתו של ים ומשוניתו של נהר, המוצא באסרטיא ובפלטיא גדולה - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהם.
בירושלמי בבא קמא י,ב אמרו: תני המציל מן הגייס, מן הדליקה, משונית הים, משונית הנהר (כך הגרסה בכתב יד ספרדי. במסירה שלפנינו כתב הסופר: 'משעטת הים, משלולית הנהר', ומגיה שינה את 'שעטת' ל'שנונית') - הרי אלו שלו.
ובירושלמי בבא מציעא ב,ב אמרו: אמוריה (האמורא) דרבי יוחנן אשכח עזיל כריך במקטורא (מצא חוט טווי עטוף במעיל). אתא לגבי רבי יוחנן, אמר ליה: הן אשכחתיניה? (איפה מצאתו?) בסימטא? בפלטיא? דו בעי מיפתרינה (שהוא רוצה לפתור אותה) כהדא דרבי שמעון בן לעזר דמתניתא (כרבי שמעון בן אלעזר של הברייתא בתוספתא הסובר, שהמוצא באסרטיא ובפלטיא גדולה אינו צריך להכריז).
ושם ב,ד אמרו: אמר רבי ירמיה: בפונדק איתפלגון (רבי שמעון בן אלעזר וחכמים)... - אמר רבי יוסה: ...בפונדק - כל עמא מודיי שהוא של מוצאו.
בירושלמי בבא קמא לא נזכרו "אסרטיא ופלטיא", והברייתא שם היא לדעת הכל, ולא נחלקו החכמים על רבי שמעון בן אלעזר אלא במקום שהרבים מצויים שם.
בבבלי בבא מציעא כד,א-ב אמרו: וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו (גאותו) של ים ומשלוליתו (שטפונו) של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהם.
דיה אחת חטפה בשר בשוק, וזרקה אותו בין הדקלים של בית בר מריון. אתא (המוצא) לקמיה דאביי. אמר ליה: זיל שקול לנפשך. - והא רובא דישראל נינהו (בשוק), שמעת מינה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל (כשמוצא במקום שהרבים המצויים שם הם ישראל, שאין הבעלים עשויים להתייאש)! - שאני דיה, דכזוטו של ים דמי (נחשב כהפקר). - והא אמר רב: בשר, כיוון שנתעלם מן העין - אסור! - בעומד ורואהו (משחטפה הדיה את הבשר עד שזרקה אותו, ואין לחשוש שמא נתחלף בנבילה).
רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו. אמר רבי אמי: התירוהו לו משום מציאה - כרבי שמעון בן אלעזר, משום שחיטה - כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי. דתניא: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים - רבי יהודה אוסר, ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. מדהתירוהו לו משום שחיטה - רובא דישראל נינהו, שמעת מינה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! - אמר רבא: רוב גויים ורוב טבחי ישראל (הרבים המצויים שם היו גויים, אבל רוב השוחטים שם היו ישראל).
רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי, אתא לקמיה דרבי אסי, ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא, ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.
רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי בי אזלויי (מצא פקעת חוטים טוויים בבית הטווים), אתא לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא, ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.
גם בירושלמי לעיל וגם בבבלי סיפרו על דיה שחטפה בשר בשוק וזרקה אותו. במעשה שבבבלי התיר אביי את הבשר שנמצא, ברם בבבלי אמרו, שאפשר שלא התיר משום מציאה כרבי שמעון בן אלעזר, שאמר שהמוצא מציאה במקום שהרבים מצויים שם - הרי זו שלו, כיוון שלא אמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב ישראל, אלא התיר מפני שהוא כזוטו של ים, ועוד אמרו, שלא אסר משום בשר שנתעלם מן העין, כיוון שעמד וראהו. ובמעשה שבירושלמי אסר רב את הבשר שנמצא משום בשר שנתעלם מן העין.
גם בירושלמי וגם בבבלי סיפרו על גדי שחוט שנמצא בדרך בין טבריה לציפורי, שהתירוהו משום מציאה כרבי שמעון בן אלעזר, והתירוהו משום שחיטה, אלא שבירושלמי אמרו, שהתירוהו משום רוב ישראל, ובבבלי אמרו, שאפשר שהתירוהו משום מציאה משום רוב גויים, והתירוהו משום שחיטה משום רוב טבחי ישראל.
שונת הים
במשנה אהלות יח,ו שנינו: אי זו היא השונית? - כל מקום שהים עולה בזעפו.
פונדקא דלוי
בירושלמי ברכות ז,ד אמרו: רבי ירמיה זמין לחמריה (בירך ברכת הזימון לנהגי החמורים) בפונדקא דלוי (כך הגרסה בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי").
בדרך המובילה מטבריה להר תבור ולעמק יזרעאל היתה תחנה ידועה ומקום פגישה לעוברי דרכים בפונדק של הכפר לוביא (פונדקא דלוביא). הגרסה לוי היא שיבוש או כינוי ניבי של השם לוביא. המקום נקרא לוביא, כנראה, על שם מין מיוחד של פולים ("ארץ הגליל", עמוד 116).
פרוסדוס
מילה זו נשתבשה בכמה מקומות בירושלמי באופנים שונים כמו כאן.
בירושלמי ברכות ט,א ועבודה זרה א,ט אמרו: מעשה ברבן גמליאל שראה אישה אחת נאה גויה ובירך עליה. - וכי דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים?! - אלא דרך עקמומית היתה, כגון ההן פרוסדוס (שהוא דרך עקומה), והביט בה שלא בטובתו (שמי שפונה מהסטרטיא לפרוסדוס פוגש באנשים מבלי שרואה אותם תחילה).
ובירושלמי עירובין ח,ח אמרו: רבי לעזר שאל לרבי יוחנן: ההן פרוסדוס, זרק מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה? (האם הפרוסדוס אין לו דין רשות הרבים, מכיוון שהוא עקום ואינו מפולש באופן ישר משני הצדדים לרשות הרבים?)
פרוסדוס הוא שביל הכניסה לעיר, שפנה מהסטרטיא (הדרך הראשית) לשער העיר, וכדרך שבילי הכניסה בערים העתיקות המוקפות חומה היה שביל כניסה זה עקום ואלכסוני ("הירושלמי כפשוטו" עירובין ח,ח; "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמודים 419-421)
• • •