משנה
משנה זו דנה במעות שנמצאו במקדש בין שני שופרות (תיבות בצורת שופרות).
מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה – בין השופרות של שקלים לשופרות של נדבה (משנה לעיל פרק ו הלכה ה), - קרוב לשקלים – אם נמצאו קרוב לשופרות של שקלים, יפלו לשקלים – יינתנו לשופרות של שקלים, שיש לשער שהן נפלו מהשופרות של שקלים, קרוב לנדבה – אם נמצאו קרוב לשופרות של נדבה, יפלו לנדבה – שהולכים אחר הקרוב, מחצה למחצה – אם נמצאו בדיוק באמצע בין השופרות של שקלים לשופרות של נדבה, יפלו לנדבה – הטעם מבואר בירושלמי להלן.
בין עצים ללבונה – אם נמצאו מעות בין השופר של עצים לשופר של לבונה, - קרוב לעצים יפלו לעצים, קרוב ללבונה יפלו ללבונה – שהולכים אחר הקרוב, מחצה למחצה – אם נמצאו בדיוק באמצע ביניהם, יפלו ללבונה – מפני שהולכים להחמיר, ולבונה חמורה מעצים, שלבונה היא עצמה קורבן, ועצים אינם אלא מכשירי קורבן (משמשי קורבן).
בין קינים לגוזלי עולה – אם נמצאו מעות בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, - קרוב לקינים יפלו לקינים, קרוב לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה – שהולכים אחר הקרוב, מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה – מפני שהולכים להחמיר, וגוזלי עולה חמורים מקינים, שגוזלי עולה כולם עולות, אבל קינים אחד חטאת ואחד עולה, כדעת חכמים במשנה לעיל פרק ו הלכה ה (עולה חמורה מחטאת, שעולה נשרפת כולה על המזבח, וחטאת נאכלת על ידי הכוהנים).
בין חולין למעשר שני – אם יש לאדם שתי קופות, אחת של מעות חולין, ואחת של מעות מעשר שני שחילל עליהן פירותיו כדי להעלותן לירושלים, ונמצאו מעות בין שתי הקופות הללו, - קרוב לחולין יפלו לחולין, קרוב למעשר שני יפלו למעשר שני – ויעלן לירושלים, שהולכים אחר הקרוב, מחצה למחצה – אם נמצאו בדיוק באמצע בין שתי הקופות הללו, יפלו למעשר שני – מפני שהולכים להחמיר.
זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: הולכין אחר הקרוב – אפילו להקל, מחצה למחצה להחמיר – שאם אי אפשר לקבוע לפי קירוב מקום, הולכים להחמיר, כדין כל ספק בדבר תורה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה" כול'.
תמהים: לא צורכה דֶלָּא (=דְאֶלָּא): בין שקלים לקינים! – אין צורך (לומר) אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא): 'מעות שנמצאו בין שקלים לקינים'! שהרי השופרות היו מונחים לפי הסדר שבו נמנו במשנה לעיל פרק ו הלכה ה ("תקלין חדתין ותקלין עתיקין, קינים וגוזלי עולה, עצים, לבונה, זהב לכפורת, שישה לנדבה"), ונמצא שהשופרות של שקלים והשופר של קינים היו קרובים זה לזה, ואילו השופרות של שקלים והשופרות של נדבה היו רחוקים זה מזה, ולכן היו עשויות מעות להימצא בין שקלים לקינים ולא בין שקלים לנדבה. ואם כן, לא היתה צריכה המשנה לשְנות: "מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה", אלא היתה צריכה לשְנות: 'מעות שנמצאו בין שקלים (השופר שכתוב עליו "תקלין עתיקין") לקינים'!
ומתרצים: רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כמין כוכליים (צריך לומר: 'כוכלייס' (מקור המילה ביוונית: כוכליאס - שבלול). בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו) היו עשויין (ב"שרידי הירושלמי", בקטע מן הגניזה שגופו הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'עשויין'. ובקטע מן הגניזה (JTS) ובכתב יד שקלים: 'עושין') – השופרות לא היו מונחים בשורה אלא במעגל מפותל, כמעגל בתוך מעגל, כצורת הפיתולים שבקונכיית החילזון, במעגל החיצון היו מונחים השופרות: תקלין חדתין ותקלין עתיקין, קינים וגוזלי עולה, עצים, לבונה, זהב לכפורת, ובמעגל הפנימי היו מונחים שישה השופרות לנדבה, ונמצא שאף השופרות של שקלים (תקלין חדתין ותקלין עתיקין) ושני השופרות הראשונים של נדבה היו קרובים זה לזה, ולכן היתה צריכה המשנה לשְנות: "מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה".
בירושלמי יומא ב,ב אמרו (בעניין הפייס שהיו עושים לעבודות במקדש): כמין קוכלייס (הכוונה למעגל המתעקם לתוכו, כמעגל בתוך מעגל, כצורת הפיתולים שבקונכיית החילזון ("תוספתא כפשוטה")) היו עושין.
בעריכת הפייס היו הכוהנים עומדים במעגל מפותל (ולא במעגל פשוט), כדי שאי אפשר יהיה כלל לאמוד היכן יכלה המניין.
ותמהים: לא צורכה דֶלָּא (=דְאֶלָּא): מחצה למחצה יפלו לשקלים! – אין צורך (לומר) אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא): 'מחצה למחצה ייפלו לשקלים'! שהרי מעות שקלים חמורות ממעות נדבה, שמעות שקלים מביאים מהן קורבנות חובה, ומעות נדבה אין מביאים מהן אלא עולות נדבה, ולכן היתה צריכה המשנה לשְנות, שאם נמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של שקלים לשופר של נדבה - ייפלו לשקלים, שהולכים להחמיר! ומדוע שנתה המשנה, שייפלו לנדבה?
ומתרצים (בהצעת שלוש דיעות חלופיות עלומות שם): [אית דבעי מימר: – יש (מי) שרוצה לומר: על ידי שהנדבה מרובה – בגלל שהמעות שהיו מביאים לנדבה היו מרובות מהמעות שהיו מביאים לשקלים, לכן, אם נמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של שקלים לשופר של נדבה - ייפלו לנדבה, שהולכים אחר הרוב, ואין הולכים להחמיר אלא כשאי אפשר ללכת אחר הקרוב או אחר הרוב (המוסגר הושלם לפי קטע מן הגניזה שפורסם ב"שרידי הירושלמי" אך מילים אלו לא הועתקו בו, וכן לפי קטע נוסף מן הגניזה (JTS). וכן הוא גם בתלמיד רשב"ש ובנוסח רש"ס. ובכתב יד שקלים: 'אית דבעי למימר: על ידי שהמלאכה מרובה'. - הלשון "על ידי שהנדבה מרובה" נאמרה בירושלמי לעיל ו,ו על ידי רבי יוחנן).]
אית דבעי מימר: – (ו)יש (מי) שרוצה לומר: שמא יפלו לשירי הלשכה – אם ייפלו המעות שנמצאו לשופר של שקלים, אולי לא יהיו המעות הללו מהשקלים שייתרמו בתרומת הלשכה, אלא יגיעו לשיירי הלשכה, שאין מביאים מהם קורבנות אלא עושים בהם צרכים אחרים (ראה לעיל פרק ד הלכה ב), ונמצא שמעות נדבה חמורות ממעות שקלים, ולכן ייפלו המעות שנמצאו לנדבה, שהולכים להחמיר.
אית דבעי מימר: – (ו)יש (מי) שרוצה לומר: מחצה למחצה כמי שמת (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה המילה האחרונה באופנים שונים) – אם נמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של שקלים לשופר של נדבה - דינן כמו מי שהפריש שקלו ומת קודם שמסרו לגזבר, שייפלו לנדבה, כאמור להלן, שכך דינו של שקל שיש בו ספק האם הוא של הלשכה או שלא.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ו,ח ושקלים ב,ה ו-ז,ז.
מספרים: אמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): עד דאנא תמן – עד שאני שם (בזמן שהייתי בבבל), שמעית קל רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאל לשמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): – שמעתי את קול רב יהודה שואל את שמואל: הפריש שקלו ומת – קודם שמסרו לגזבר, מה עושים בשקל שהפריש? האם נאמר, שמאחר שהפריש זכה בו ההקדש וייפול ללשכה, או שמא דבר זה אמור כשהתערבב שקלו ואי אפשר לעמוד עליו, אבל כאן - לא, שהרי הוא בעין (תלמיד רשב"ש). - אמר ליה: – אמר לו (שמואל לרב יהודה): יפלו לנדבה – השקל הולך לשופרות של נדבה, ולא ללשכה.
ומביאים מחלוקת: [מותר (הושלם על פי "שרידי הירושלמי" וקטע מן הגניזה (JTS) והמקבילות)] עשירית האיפה שלו – של כוהן, שהוא חייב להקריב עשירית האיפה סולת ביום שמתחנך לעבודה בבית המקדש או כשנתמנה לכוהן גדול ומתחיל בעבודה (מנחת חינוך), או של כוהן גדול, שהוא חייב להקריב בכל יום עשירית האיפה סולת (מנחת כוהן משיח, הנקראת גם מנחת חביתים), ואם נותרו לו מעות לאחר שקנה אותה מהן, - רבי יוחנן אמר (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): יוליכם לים המלח – כלומר, הוא צריך לזרוק את המעות שנותרו למקום שאי אפשר להוציאן משם, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה. רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר: יפלו לנדבה – מותר המעות הולך לשופרות של נדבה.
עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין ושקלים.
נראה ששני הקטעים האלה הם העברה מהירושלמי לעיל ב,ה. הקטע "מותר עשירית האיפה שלו..." הועתק לכאן מהירושלמי שם אגב הקטע שלפניו "אמר רבי יסא..." שהועתק לכאן משם משום שאמרו לעיל "מחצה למחצה כמי שמת".
• • •
במשנה שנינו: "בין קינים לגוזלי עולה - ... מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה".
מקשים (על ההלכה שאמרה המשנה): וקשיא: – ו(הדבר) קשה: ויש חטאת קריבה עולה?! (בתמיהה) – כשנמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, הרי שמא נפלו המעות מהשופר של קינים (שנותנים בו דמי קיני חובה ומביאים מהם אחד חטאת ואחד עולה) ויש בהן דמי חטאת, וכשייפלו המעות לשופר של גוזלי עולה (שנותנים בו דמי קיני נדבה ומביאים מכולם עולות) יקריבו מהם עולות, וכיצד אפשר להקריב דמי חטאת לעולה?
ומתרצים: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם אחי (בקטע מן הגניזה (JTS): 'ר' אחי'. - רבי אחא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. רבי חזקיה רגיל למסור בשם רבי אחא, ונשמט במסירה שלפנינו התואר 'רבי') שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): תניי (תנאי) בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שנקנים קורבנות, שאם נותרו קורבנות, ואפילו חטאות, ולא הוצרכו לשם מה שנקנו, יקריבו אותם לשם קורבנות עולה. וכמו שאתה אומר שם, שתנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, כך אתה אומר אף כאן, שתנאי בית דין הוא על מעות שנמצאו בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה שיקריבו מהן עולות, ולכן ייפלו המעות לשופר של גוזלי עולה (אבל אם נמצאו מעות בין קינים לגוזלי עולה קרוב לשופר של גוזלי עולה, אנו אומרים שוודאי נפלו המעות מהשופר של גוזלי עולה ואין בהן דמי חטאת, מפני שהולכים אחר הקרוב).
"תניי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות" נאמר בירושלמי לעיל ד,ה בעניין שעירים של חטאת שהותירו שדינם שהם קרבים עולות. לעיל אמרו כך בתירוץ לקושיה: "וקשיא: יש חטאת קריבה עולה?!", כמו שהקשו כאן. ובירושלמי להלן ז,ו בעניין בהמות אובדות שנמצאו בירושלים או סמוך לה שדינן שזכרים קרבים עולות אמרו: "כמה דאת אמר תמן: תניי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, כן את אמר אוף הכא: תניי בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות". גם בירושלמי כאן הכוונה כמו להלן: "כמה דאת אמר תמן: תניי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, כן את אמר אוף הכא: תניי בית דין הוא...", אלא שקיצרו כאן בדברים.
ושואלים: האשה הזאת, במה היא מתכפרת? – כשנמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, הרי שמא נפלו המעות מהשופר של קינים, וכשייפלו לשופר של גוזלי עולה ויקריבו מהן עולות, במה תתכפר האישה שהביאה את המעות הללו כדי להקריב מהן לשם כפרתה שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה?
ומשיבים: אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): תניי (תנאי) בית דין הוא, המספק את הקינים הוא מספק את הפסולות (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'ואת הא[ו]בדות', וכן הוא להלן בסוף פרק זה) – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שקונים קינים במעות שבשופר של קינים, שהסַפָּק שפסק עם גזברי ההקדש לספק את כל הקינים הדרושות להם, חייב לספק קינים אחרות במקום אלו שנמצאו פסולות או שנאבדו, כגון שפרחו (תקנה זו היא אחת משבע תקנות שהתקינו בית דין, כמפורט במשנה בסוף פרק זה). ואף מעות שנמצאו בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, דינן כמו קינים פסולות ואובדות, שנוטלים מהספק פרידות (תורים או בני יונה יחידים) במחצית שווי אותן המעות שנמצאו ומקריבים אותן חטאת העוף הבאה על הסָפֵק לשם בעלי המעות הללו (שספק הוא האם נפלו המעות מהשופר של קינים ויש אדם המחויב בחטאת העוף), וכך יתכפרו בעלי המעות הללו, אבל עולה אין צריך להקריב לשמם, שהרי מכל מקום עולה קרבה לשמם, שגוזלי עולה כולם עולות (חטאת העוף הבאה על הספק קריבה כמצוותה, אבל אינה נאכלת).
שאלה ותשובה אלו נאמרו גם בירושלמי להלן בסוף פרק זה.
כשנמצאו מעות קרוב לשופר של גוזלי עולה, שדינן שייפלו לגוזלי עולה, אין לשאול "האישה הזאת, במה היא מתכפרת?", שמכיוון שדינן זה הוא משום שמן התורה הולכים אחר הקרוב, לכן יש לשער שבוודאי נפלו המעות מהשופר של גוזלי עולה. מה שאין כן, כשנמצאו מעות בדיוק באמצע בין השופר של קינים לשופר של גוזלי עולה, שמכיוון שדינן שייפלו לגוזלי עולה הוא רק משום שהולכים להחמיר, לכן יש לשאול שאלה זו, מפני שספק הוא האם נפלו המעות מהשופר של גוזלי עולה או שמא מהשופר של קינים (על פי תלמיד רשב"ש ורא"ש).
ב"מקדש דוד" (קודשים יב,ח) כתב, שמהירושלמי כאן מוכח, שחטאת העוף באה גם במקרה של ספק האם יש לה בעלים (האם יש אדם המחויב בחטאת העוף). ראשונים (תוספות ותוספות רא"ש בבלי גיטין כח,ב; תוספות בבלי נידה ע,א) כתבו, שבמקרה של ספק האם יש לחטאת בעלים, כגון השולח חטאתו ממדינת הים באופן שאין שם חזקת חיים, אין מקריבים חטאת העוף על הספק.
ותמהים: לא צורכא דֶלָּא (=דְאֶלָּא): בין קטורת לעצים ללבונה לזהב לכפורת (כן הוא גם בקטע מן הגניזה (JTS) ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים. המילה 'קטורת' טעות, שהרי לא מצינו שופר לקטורת. ואולי צריך לומר: 'בין נדבה לעצים, ללבונה, לזהב לכפורת')! – אין צורך (לומר) אלא (לא היתה צריכה המשנה לומר אלא): 'מעות שנמצאו בין נדבה לעצים' ו'בין נדבה ללבונה' ו'בין נדבה לזהב לכפורת'! שהרי אמרו לעיל, שהשופרות היו מונחים במעגל מפותל, במעגל החיצון היו מונחים השופרות: תקלין חדתין ותקלין עתיקין, קינים וגוזלי עולה, עצים, לבונה, זהב לכפורת, ובמעגל הפנימי היו מונחים שישה השופרות לנדבה, ונמצא שהשופרות של נדבה ושאר השופרות היו קרובים זה לזה, ולכן היו עשויות מעות להימצא בין אחד מהשופרות של נדבה ובין אחד משאר השופרות. ואם כן, לא היתה צריכה המשנה לשְנות רק את האופנים ששנתה, אלא היתה צריכה לשְנות גם את האופנים הללו!
ומתרצים: (ו)תניתַהּ (=תני יתה) בסופה: – (הוא) שונה אותה בסופה (התנא של המשנה שונה את הדבר הזה בסופה של המשנה): הולכין אחר הקרוב, מחצה למחצה להחמיר – כלל זה ששנתה המשנה בסופה בא ללמד את הדין בכל האופנים שלא נזכרו במשנה קודם לכן, וממנו יש ללמוד שהולכים אחר הקרוב אפילו להקל, ואם אי אפשר לקבוע לפי קירוב מקום - הולכים להחמיר (מלבד האופנים הללו שנמנו לפי הגהתנו בתמיהה שתמהו, יש אופנים עוד שאף הם לא נשנו במשנה, ברם התירוץ שתירצו נכון לכל האופנים שלא נשנו במשנה. ב"שרידי הירושלמי" אין תמיהה ותירוץ אלו).
בדרך כלל הביטוי "לא צורכא דלא...!" בהוראה זו (כמו לעיל) מציע תיקוני תוכן או סגנון חלופיים לדברים שעליהם הוא מוסב, אולם כאן הביטוי מציע תוספת ולא חלופה, כלומר, שהמקור הנידון היה צריך לומר גם את הדברים הבאים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
על פי רוב המונח "ולמה לא תנינן...?" מתפרש: למה לא שנה התנא פרט נוסף במשנה המקומית, שלכאורה ראוי היה לשנותו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בשלושה מקומות עוד בירושלמי תירצו כמו כאן: "תניתה בסופה...", אלא שבאותם מקומות הקשו: "ולמה לא תנינן...?", והיא לשון נכונה יותר מהלשון שבה הקשו כאן: "לא צורכא דלא...!". ונראה שהביטוי "לא צורכא דלא...!" בא כאן באשגרה מלעיל ומלהלן.
• • •