משנה
המשנה מפרטת את מקומותיהם ואת שימושיהם של שלושה עשר השולחנות שהיו במקדש הנזכרים לעיל במשנה שבהלכה א.
שלשה עשר שולחנות היו במקדש:
שמונה שולחנות של שייש בבית המטבחיים (מקום שחיטת בהמות) – שהיה לצפונו של המזבח, ושם היו טבעות קבועות ברצפה לשחיטת הקורבנות, ועמודים נמוכים ובהם ווים לתלות בהם את הקורבנות, ובין העמודים עמדו שמונה שולחנות של שיש (כמתואר במשנה מידות ג,ה), שעליהן מדיחין את הקרביים (מעיים) – של הקורבנות;
ושנים – שני שולחנות, במערב הכבשׁ (מישור משופע לעלייה ולירידה) – מצד מערב של הכבש למזבח, שהיה לדרומו של המזבח, אחד של שייש ואחד של כסף, על של שייש נותנין את האיברין – של הקורבנות עד שיעלו אותם על גבי המזבח, שהשיש מצנן את הבשר שלא יסריח, ועל של כסף נותנים כלי שרת – כלים שמשתמשים בהם לעבודה בבית המקדש;
ושנים – שני שולחנות, באולם – שלפני ההיכל, מבפנים – בפנים האולם, על פתח הבית – אצל פתח ההיכל, אחד של שייש (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'של כסף') ואחד של זהב, על של שייש (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'של כסף') נותנים לחם הפנים בכניסתו – של לחם הפנים להיכל, שלאחר שנאפה הלחם, היו מניחים אותו על שולחן של שיש שבאולם, כדי שיתקרר ולא יתעפש עד שיכניסו אותו בשבת להיכל ויסדרו אותו על השולחן שבהיכל, ועל של זהב ביציאתו – מן ההיכל, שכשנטלו בשבת הבאה את הלחם הישן מן השולחן שבהיכל, היו מניחים אותו על שולחן של זהב שבאולם, עד שחילקו אותו לכוהנים, שמעלין בקודש ולא מורידין – שולחן זה היה של זהב, מפני שלאחר שהיה הלחם מונח בהיכל כל השבוע על שולחן הזהב, אינו מן הראוי להוריד אותו ממעלתו ולהניחו ביציאתו על שולחן של שיש או של כסף, ולכן מניחים אותו על שולחן של זהב;
ואחד של זהב מבפנים – שולחן אחד של זהב עמד בפנים ההיכל, שעליו לחם הפנים תמיד – כמו שכתוב: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה,ל). - הרי בין הכל שלושה עשר שולחנות.
במשנה תמיד ד,ב שנינו: הקרביים (של קרבן התמיד) מדיחים אותם שלוש פעמים במיעוטה (לכל הפחות) על שולחנות של שיש שבין העמודים (בבית המטבחיים).
ובמשנה מנחות יא,ז שנינו: שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב, על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלים בקודש ולא מורידים; ואחד של זהב מבפנים, שעליו לחם הפנים תמיד.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "ושנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שייש ואחד של זהב, על של שייש נותנים לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין; אחד של זהב מבפנים, שעליו לחם הפנים תמיד".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): על (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו, והיא אשגרה מהמשך המשנה) של כסף – כוונת הדברים שהברייתא שנתה "כסף" במקום "שיש" שבמשנה, והברייתא גורסת: "ושנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של כסף ואחד של זהב, על של כסף נותנים לחם הפנים בכניסתו" וכול' (מהמשך הדברים בעניין לחם הפנים יוצא שמדובר כאן בשולחן שעליו נותנים לחם הפנים בכניסתו, ואין מדובר בשולחנות האחרים שנמנו במשנה).
ודוחים את הגרסה של ברייתא: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי), רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) מטי בה משמיה דרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – מגיע בה (במימרה זו עד שם המוסר הקדום ביותר שלה, ואמר אותה) משמו של רבי יוחנן (כלומר, המאמר שאמר רבי יוסי בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמרוֹ רבי חנניה בשם רבי יוחנן): לית כאן (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'על') של כסף – אין כאן (אינו צריך להיות בברייתא) "של כסף" (גרסת הברייתא אינה נכונה, ויש להגיה את נוסח הברייתא ולגרוס בה "של שיש" כמו במשנה), מפני שהוא מרתיח – מכיוון שהכסף מחמם את הלחם וגורם לו להתעפש, אין שמים את לחם הפנים על שולחן של כסף, כיוון שהשולחן יחמם שוב את הלחם, אחרי שהתחיל להתקרר, והוא ימהר להתעפש, ולכן לא עשו שולחן של כסף. אבל שיש הוא צונן, ולכן עשו שולחן של שיש. - רבי שמואל בר רב יצחק, ולפניו רבי יוחנן, דוחים את נוסח הברייתא "של כסף", ומחזיקים בנוסח משנתנו "של שיש" (יש ללמוד שהכסף מרתיח גם מהירושלמי שבת ד,א, שאסור לטמון את התבשיל בשבת במטבעות של כסף, מפני שהם מרתיחים. כוונת הדברים היא, שלכסף יש תכונה מיוחדת, שכשהוא בא במגע עם חומר מסוים או נמצא בקרבתו הוא מחולל חום (ראה "הירושלמי כפשוטו" שבת שם)).
ומקשים (על מימרת האמוראים): ולא כן תני: – וכי לא כך שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): זה – האמור להלן, אחד מן הניסים שנעשו (ב"שרידי הירושלמי": 'שהיו נעשים') בבית המקדש, שכשם שהיו מניחין אותו חוֹם (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'חם', וכן להלן), כך היו מוצאין (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מוציאין') אותו חוֹם – כמו שהיו מסדרים בשבת על השולחן שבהיכל את לחם הפנים כשהוא חם, כך גם היו מסלקים בשבת הבאה מהשולחן את לחם הפנים כשהוא חם, (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'שנאמר'. ואינו ב"שרידי הירושלמי", אבל נמצא בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי) - שנאמר (בסיפור נדודיו של דוד): "וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה', לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל א כא,ז) – אחימלך הכוהן נתן לדוד לחם קודש (לחם הפנים), כי לא היה שם לחם חול, אלא לחם הפנים שניתן על השולחן שלפני ה' באוהל מועד וסולק מעליו, כדי לשים במקומו ביום הילקחו (סילוקו של הלחם הישן) לחם חדש וטרי שחומו עומד בו (ושיעור הכתוב: 'כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ, לָשׂוּם לֶחֶם חֹם'; ואמר "הַמּוּסָרִים" בלשון רבים, כי לחם הפנים היה שתים עשרה חלות, או כי נגרר אחרי לשון ' הַפָּנִים'); ויש לדרוש את הכתוב, שביום סילוקו היה עדיין הלחם הישן חם (ולפי זה שיעור הכתוב: 'כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ, לָשׂוּם לֶחֶם')?! (בתמיהה) – הרי שנעשה נס בלחם הפנים, שהיה הלחם חם ועומד עד שעת סילוקו. ולכן אין לנו לחשוש מחימום לחם הפנים, שמכיוון שאין החום והקור שולטים בו לסירוגין, אין כאן חשש עיפוש. ואם כן, מדוע דחו האמוראים את נוסח הברייתא "של כסף"?
ומתרצים: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: אין מזכירין מעשה ניסים – דבר זה, שהיה הלחם חם ועומד עד שעת סילוקו, היה נס שנעשה בלחם הפנים, ואין להביא ממנו ראיה וללמוד ממנו, מפני שאין סומכים על הנס, ובדרך הטבע לחם הפנים מתקרר והולך, וחימומו מחדש על ידי הכסף עלול לגרום לעיפושו. ולכן דחו האמוראים את נוסח הברייתא "של כסף".
כך פירושה של הסוגיה גם על פי: "להשגות 'פני זקן' על הגהות הגר"א לירושלמי שקלים", "נטיעות לדוד", עמודים קעח-קעט.
תלמיד רשב"ש פירש, שהברייתא ששנו בה "כסף" מדברת על השולחנות בבית המטבחיים. ולפי רא"ש, הברייתא מדברת על השולחן שעליו נותנים את האיברים, ואין הברייתא מדברת על השולחן שעליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו, שכן לפי גרסת רא"ש במשנה היה של כסף. ורש"ס פירש, שהברייתא ששנו בה "כסף" מדברת על כל השולחנות: השולחנות בבית המטבחיים והשולחן שעליו נותנים את האיברים והשולחן שעליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו, שלפי המשנה היו כולם של שיש.
תלמיד רשב"ש ורא"ש גרסו בירושלמי כאן בהשפעת הסוגיה המקבילה בבבלי תמיד לא,ב: 'ליתקן של כסף!' (במקום: 'לית כן/כאן של כסף'), ופירשו, שהקשו על התנא של המשנה, שיתקנו שולחן / שולחנות של כסף, ולמה עשו של שיש? לפי תלמיד רשב"ש ורא"ש, "מפני שהוא מרתיח" הוא תירוץ לקושיה זו, כמו בבבלי. תלמיד רשב"ש ורא"ש גרסו בקושיה שאחרי כן, שאחד מן הניסים שנעשו במקדש היה שלא הסריח בשר הקודש מעולם (בגרסה שהיתה לפני תלמיד רשב"ש, הזכירו בקושיה זו את מעשה הנס שהיה בבשר הקודש וגם את מעשה הנס שהיה בלחם הפנים, כמו שהיא גרסת רש"ס).
בבבלי תמיד לא,ב אמרו: תנן התם (משנה שקלים ו,ד): שלושה עשר שולחנות היו במקדש... - מכדי (הרי) אין עניות במקום עשירות, אמאי עבדי דשיש? ניעבדו דכסף! ניעבדו דזהב! - אמר רבי חנינא בשם רבי אסי, ורבי אסי בשם רבי שמואל בר רב יצחק: מפני שהוא מרתיח.
סוגיה בבלית זו מקבילה לסוגית הירושלמי כאן. שלושת החכמים - רבי חנינא (חנניה), רבי אסי (יוסי) ורבי שמואל בר רב יצחק - מופיעים בשתי הסוגיות.
גם בסוגית הבבלי יש כמה פירושים. פירוש אחד: השולחן שעליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו (המפרש למסכת תמיד); פירוש שני: השולחן שעליו נותנים את האיברים (רא"ש); פירוש שלישי: כל השולחנות (תוספות בבבלי מנחות צט,ב).
נוסח הברייתא שבירושלמי "כסף" (בעניין השולחן באולם שעליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו) גם בברייתא שבבבלי במנחות צט,א (ראה להלן). נוסח זה נדחק ונכנס בכמה נוסחאות המשנה בשקלים ו,ד ובמנחות יא,ז (ואף בנוסח המשנה בשקלים לפי כמה כתבי יד של הבבלי בתמיד).
רבי חנינא בבבלי בתמיד הוא רבי חנניה בירושלמי, ורבי אסי בבבלי הוא רבי יוסי בירושלמי.
מן ההקבלה שבירושלמי כאן יוצא ברור שהבבלי בתמיד מדבר על השולחן באולם שעליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו, ולא על השולחן במערב הכבש שעליו נותנים את האיברים, ולא על השולחנות בבית המטבחיים שעליהם מדיחים את הקרביים. מכאן יוצא שגם הבבלי בתמיד היה לו נוסח המשנה בשקלים "שיש" ולא "כסף" (והגרסה העיקרית בגמרא היתה: 'אמאי עבדי דשיש? ניעבדו דכסף!'). "כסף" הוגה במשנה אחר כך על פי הברייתא שבמנחות, והוצרכו להגיה בגמרא: 'אמאי עבדי דכסף? ניעבדו דזהב!', והנוסח שלנו ("ניעבדו דכסף! ניעבדו דזהב!") מעורב (מורכב) משתי הנוסחאות ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 141-142).
העיבוד בסוגית הבבלי ניכר, שהרי הלשון "מפני שהוא מרתיח" לא ייתכן שייאמר על הזהב, שהרי כבר למדנו בירושלמי שבת ד,א שאין הזהב מרתיח, ואין לנו לעשות מחלוקת בחינם בין שני התלמודים במציאות. ועוד, שהיה להם לומר בלשון רבים: "מפני שהם מרתיחים"! ("להשגות 'פני זקן' על הגהות הגר"א לירושלמי שקלים", "נטיעות לדוד", עמוד קפא).
בבבלי יומא כא,א; חגיגה כו,ב ומנחות כט,א ו-צו,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים, סילוקו כסידורו (שהיה הלחם חם בשעת סילוקו מהשולחן ביום השבת כמו שהיה חם בשעת סידורו בשבת שעברה), שנאמר: "לשום לחם חום ביום הילקחו" (שמואל א כא).
בבבלי אמרו, שרבי יהושע בן לוי אמר שנעשה נס בלחם הפנים. ובירושלמי אמרו, שרבי יהושע בן לוי אמר שאין מזכירים מעשה ניסים.
הלשון "אין מזכירים מעשה ניסים" מקורה בתוספתא יבמות יד,ו.
במשנה אבות ה,ה שנינו: עשרה ניסים נעשו בבית המקדש (וכן שנו במסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק לה ונוסח ב פרק לט). בבבלי יומא כא,א דנו בפירוט של עשרה הניסים.
מן הלשון "זה אחד מעשרה ניסים שנעשו במקדש" (שאמר רב בבבלי שם, וכן שנו בברייתא שבירושלמי כאן) משמע שלא נאמר מפורש במשנה המקורית הפירוט של עשרה הניסים, ורב מפרט אותם על יסוד מקורות קדומים ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד לט).
ומציעים שאלה: בעון קומי – שאלו לפני רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לא היה שם לחם, מהו להניחו לשבת הבאה? – אם לא היה שם לחם חדש להניחו על השולחן בשבת, האם מותר להשאיר על השולחן עד לשבת הבאה את הלחם הישן שהונח בשבת הקודמת, או שמא יש לסלק את הלחם הישן מעל השולחן ויישאר השולחן בלא לחם עד לשבת הבאה? (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תני: לא היה שם לחם' וכו')
ומציעים תשובה: אמר לון: – אמר להם (רבי אילא לשואלים): כתיב (ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו): – כתוב (בעניין השולחן): "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה,ל) – ה' ציווה את משה לשים על השולחן לחם פנים, שיהיה מונח שם לפני ה' תמיד, ויש לדרוש: "לֶחֶם פָּנִים" - אפילו פסול – אפילו לחם פסול מותר להניחו על השולחן, אם לא היה שם לחם כשר, כדי שלא יישאר השולחן בלא לחם. ויש ללמוד דין זה מהכתוב, שלא נאמר "לחם הפנים" שמשמעו הלחם המיוחד הכשר, אלא נאמר "לחם פנים" שמשמעו אפילו לחם פסול. ומכאן, שאם לא היה שם לחם חדש, מותר להשאיר על השולחן את הלחם הישן, שכן לחם ישן אינו גרוע מלחם פסול (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אמר קרא: ונתת' וכו').
במשנה מנחות יא,ח שנינו: ...יניחנה (את לחם הפנים) לשבת הבאה, שאפילו היא על השולחן ימים, אין בכך כלום.
ובתוספתא מנחות יא,יח שנו: ...אם יש שם לחם מן המובחר - יביאו, ואם לאו - ימתין לשבת הבאה.
יש ללמוד מהמשנה ומהתוספתא, שכשהלחם הישן המונח על השולחן פסול והגיע יום השבת שבו מסדרים לחם חדש על השולחן, אם יש שם לחם כשר - יביאו אותו ויסדרו אותו על השולחן במקום הלחם הפסול, ואם אין שם לחם כשר - ישאירו את הלחם הפסול על השולחן עד לשבת הבאה, מפני שמותר להשאיר את הלחם על השולחן אפילו כמה שבועות, ואפילו הוא פסול.
• • •
מביאים ברייתא: עשרה שולחנות עשה שלמה – בבית המקדש, (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'שנאמר') - שנאמר (בבניין המקדש בעניין השולחנות): "וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה, וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול" (דברי הימים ב ד,ח) – במצוותו של שלמה המלך נעשו עשרה שולחנות, ושמו אותם בהיכל. ומה כוונת הכתוב "חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול"? - אִין תימר: – אם תאמר: חמשה בדרום וחמשה בצפון – חמישה שולחנות בצד הדרום של ההיכל וחמישה בצד הצפון (כהוראת 'ימין' ו'שמאל' במקרא, הבאים לציין רוחות השמים), - והלא אין השולחן כשר אלא בצפון – בצד הצפון של ההיכל, שנאמר (במלאכת המשכן): "וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן" (שמות כו,לה) – ה' ציווה את משה לשים את השולחן סמוך לכותל הצפוני של המשכן. אבל שולחן בצד הדרום של ההיכל - פסול. מה תלמוד לומר: "חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול"? – מה כוונת הכתוב הזה? - אלא חמשה מימין שלחנו של משה וחמשה משמאלו – עשרה השולחנות שעשה שלמה הם לבד מהשולחן של משה (השולחן שנעשה במשכן על ידי בצלאל במצוותו של משה), וכל השולחנות עמדו בצפון ההיכל, השולחן של משה באמצע, חמישה שולחנות מימינו של השולחן של משה וחמישה משמאלו. אף על פי כן – אף על פי שעשה שלמה עשרה שולחנות, וכולם היו כשרים לסדר עליהם את לחם הפנים, לא היה מסדר – מי שסידר את לחם הפנים, אלא (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'על') של משה בלבד, שנאמר (במלאכת כלי המקדש בעניין כלי הזהב): "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה... וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב" (מלכים א ז,מח) – במצוותו של שלמה נעשה השולחן, שעורכים עליו את לחם הפנים, מזהב. בכתוב כאן מדובר רק בשולחן אחד, ויש לפרש, שהשולחן האחד האמור בכתוב כאן הוא השולחן של משה, ועשרה השולחנות האמורים בכתוב לעיל הם עשרה שולחנות לבד משולחנו של משה. וכיוון שלחם הפנים נזכר רק בכתוב כאן ולא בכתוב לעיל, יש ללמוד שהיו עורכים את לחם הפנים רק על השולחן של משה. - רבי יוסי בירבי יהודה (תנא בדור החמישי) אומר: על כולם – על כל השולחנות, היה מסדר – מי שסידר את לחם הפנים, שנאמר (בבניין המקדש בעניין כלי הזהב): "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה... וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים" (דברי הימים ב ד,יט) – במצוותו של שלמה נעשו השולחנות, שעורכים עליהם את לחם הפנים (בכתוב הזה, שלא כמו בכתוב המקביל במלכים שהובא לעיל, אין בסופו המילה "זהב". אבל במקורות שלהלן הובא הכתוב הזה כשבסופו המילה "זהב"). ויש ללמוד מהכתוב הזה, שהיו עורכים את לחם הפנים גם על השולחנות של שלמה (אפשר שהכוונה שהיו עורכים בכל שבת על כל השולחנות ולא רק על שולחנו של משה בלבד. ואפשר שהכוונה שהיו יכולים לערוך על כל השולחנות ולא רק על שולחנו של משה בלבד, אך היו עורכים בכל שבת על שולחן אחד מהם בלבד).
בתוספתא מנחות יא,ט-י שנו: עשרה שולחנות עשה שלמה, שנאמר: "ויעש שולחנות עשרה" (דברי הימים ב ד,ח). ואף על פי כן, לא היו מסדרים אלא על של משה, שנאמר: "ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים זהב" (מלכים א ז,מח). - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: על כל השולחנות היו מסדרים, שנאמר: "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב" (דברי הימים ב ד,יט). - משום רבי אלעזר בן שמוע אמרו: מה תלמוד לומר: "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב"? - זה שולחן גדול של זהב שהיה לפנים בהיכל, ושולחן (של זהב) שהיה באולם על פתחו של בית שעליו היו נותנים לחם פנים ישנה (ביציאתו. - השולחן השלישי שעליו היו נותנים לחם הפנים בכניסתו אינו שייך לכאן, שהרי הוא אינו של זהב והכתוב בדברי הימים מדבר בשולחנות זהב).
ובתוספתא סוטה יג,א שנו: משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד... ואף על פי כן (אף על פי ששלמה גנז את המשכן ואת כליו ועשה כלים חדשים), לא היו משתמשים אלא בשולחן שעשה משה ומנורה שעשה משה.
בבבלי מנחות צח,ב אמרו: תנו רבנן: עשרה שולחנות עשה שלמה, שנאמר: "ויעש שולחנות עשרה וינח בהיכל חמישה מימין וחמישה משמאל" (דברי הימים ב ד). ואם תאמר: חמישה מימין הפתח (של ההיכל, בצידו הצפוני, שהרי הפתח היה באמצע צידו המזרחי של ההיכל) וחמישה משמאל הפתח (של ההיכל, בצידו הדרומי)? - אם כן, מצינו ששולחן בדרום, והתורה אמרה: "והשולחן תיתן על צלע צפון" (שמות כו)! - אלא של משה באמצע, חמישה מימינו וחמישה משמאלו.
ושם צט,א אמרו: תנו רבנן: עשרה שולחנות עשה שלמה, ולא היו מסדרים אלא על של משה, שנאמר: "ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים זהב" (מלכים א ז). - רבי אלעזר בן שמוע אומר: על כולם היו מסדרים, שנאמר: "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב" (דברי הימים ב ד). - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לא היו מסדרים אלא על של משה, אלא מה אני מקיים "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב"? - אלו שלושה שולחנות שהיו במקדש, שניים שהיו באולם מבפנים לפתח הבית, אחד של כסף ואחד של זהב, על של כסף נותן לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו, שמעלים בקודש ולא מורידים, אחד של זהב בפנים שעליו לחם הפנים תמיד.
בבבלי החליפו את דבריהם של רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בן שמוע.
בברייתא שבבבלי שנו, שהיו נותנים את לחם הפנים בכניסתו על שולחן של כסף, כנוסח הברייתא שבירושלמי לעיל.
בברייתא שבבבלי: "מה אני מקיים 'ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב'? - אלו שלושה שולחנות שהיו במקדש...". אבל בתוספתא: "מה תלמוד לומר: 'ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב'? - זה שולחן גדול של זהב שהיה לפנים בהיכל, ושולחן שהיה באולם... שעליו היו נותנים לחם פנים ישנה (ביציאתו)". ואומנם, השולחן השלישי, שעליו היו נותנים לחם הפנים בכניסתו, אינו שייך לכאן, שהרי הוא בכל אופן אינו של זהב והכתוב בדברי הימים מדבר בשולחנות זהב, אלא שהתנא בברייתא הבבלית ציטט משנה, היא הברייתא שבירושלמי לעיל, כמו שהיא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 142).
מי שאמר שעל כל השולחנות היו מסדרים, מפרש את הכתוב: "ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים זהב" (מלכים א ז,מח), ש"השולחן" כאן הוא לשון קיבוצי: השולחנות.
באוצר המדרשים [עמוד 475] - ברייתא דרבי פינחס בן יאיר (מדרש 'תדשא') נאמר: אף על פי שעשה שלמה עשרה שולחנות, לא היו מסדרים לחם הפנים תחילה אלא על שולחן של משה, שנאמר: "ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים" (מלכים א ז,מח), ואחרי כן היו מסדרים על כולם, שנאמר: "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים" (דברי הימים ב ד,יט).
כך מקיים מדרש זה את שני הכתובים הללו לדעת מי שאמר שעל כל השולחנות היו מסדרים.
בבית המקדש השני לא היו עשרה שולחנות אלה, אלא היה שם שולחן אחד בלבד בהיכל, ועוד שני שולחנות בחוץ להניח עליהם את הלחם לפי שעה. כך מוכח ממשנתנו שמנתה שלוש עשרה שולחנות שהיו במקדש ולא מנתה עשרה שולחנות אלה. אבל לפי הבבלי יומא נא,ב, היו עשרה שולחנות אלה בבית שני. ואפשר שלא נמנו שולחנות אלה במשנתנו, משום שמשנתנו כדעת מי שאמר שלא היו מסדרים עליהם לחם הפנים (רש"ש).
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): מזרח ומערב היו נתונין – השולחנות שהיו בהיכל היו מונחים באורכם ממזרח למערב, שאורכם היה לאורכו של ההיכל; דברי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי). רבי אלעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי) אומר: צפון ודרום היו נתונין (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שתי המילים האחרונות) – השולחנות שהיו בהיכל היו מונחים באורכם מצפון לדרום, שאורכם היה לרוחבו של ההיכל.
ומציעים קושיה: מאן דאמר: – מי (רבי) שאומר: מזרח ומערב – השולחנות שהיו בהיכל היו מונחים באורכם ממזרח למערב, - ניחא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים חסרה מילה זו) – נוח (הדבר מובן שעל כל השולחנות היו מסדרים לחם הפנים), כולהן (כולן) ראויין (ב"שרידי הירושלמי": 'היו') לשירות – שכיוון שהשולחנות היו מונחים לאורכו של ההיכל, נמצא שכל השולחנות היו מונחים בצד הצפוני שבהיכל, ולכן היו כולם כשרים לעבודה לסדר עליהם את לחם הפנים, מפני שאין השולחן כשר אלא בצד הצפון של ההיכל. אבל מאן דאמר: – מי (רבי אלעזר בירבי שמעון) שאומר: צפון ודרום – השולחנות שהיו בהיכל היו מונחים באורכם מצפון לדרום, - נמצא שולחן בדרום ומנורה בצפון (כן הוא גם ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד הבבלי. ובכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'שולחן בצפון ומנורה בדרום'. נראה שהמילים 'ומנורה בצפון' יתרות, והן אשגרת לשון מהביטוי "שולחן בצפון ומנורה בדרום") – שכיוון שהשולחנות היו מונחים לרוחבו של ההיכל, נמצא שכמה מהשולחנות היו מונחים בצד הדרומי שבהיכל, ושולחנות אלה לא היו כשרים לעבודה לסדר עליהם את לחם הפנים, מפני שאין השולחן כשר אלא בצד הצפון של ההיכל, כאמור בברייתא להלן; והא תני: (כן הוא גם ב"שרידי הירושלמי". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תני') – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים – בחציו הפנימי של ההיכל, שההיכל מבפנים היה אורכו ממזרח למערב ארבעים אמות, והשולחן היה נתון בתוך עשרים אמות הפנימיות שלצד בית קודש הקודשים שבמערב, משוך (מרוחק, מוזז) מן הכותל – הצפוני של ההיכל (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'משוך מן הקרן'. והוא אשגרה בטעות מהמשנה תמיד ב,ה), כשתי אמות כלפי (מול) הצפון (אשגרה בטעות מהמשנה תמיד שם, וצריך לומר: 'כלפי הדרום'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שתי אמות', ואין שתי המילים האחרונות) – כדי שיוכלו שני כוהנים הנושאים את לחם הפנים לעבור זה בצד זה בין הכותל הצפוני של ההיכל ובין השולחן, ומנורה כנגדו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) – המנורה היתה נתונה מול השולחן, בדרום – בצד הדרום של ההיכל. מזבח הזהב היה נתון באמצע (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בתוך') הבית – באמצע רוחבו של ההיכל, במרחק שווה מן הכותל הצפוני של ההיכל ומן הכותל הדרומי שלו, חולק את הבית מחציו ולפנים – המזבח חילק את ההיכל לשני חצאים, חצי חיצון (לצד האולם שבמזרח) וחצי פנימי (לצד בית קודש הקודשים שבמערב), והיה נתון בתחילת עשרים אמות הפנימיות שלצד בית קודש הקודשים, משוך (מרוחק, מוזז) קימעא (מעט) כלפי הצפון (כן הוא בכל הנוסחאות. וצריך לומר: 'כלפי מזרח' כנוסח התוספתא יומא, או: 'כלפי חוץ' כנוסח הירושלמי שבתוספות בבבלי מנחות צט,א) – שקצתו של המזבח היה נתון בסוף עשרים אמות החיצונות שלצד האולם שבמזרח. וכולהם (וכולם) היו נתונין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שתי המילים האחרונות) משליש הבית ולפנים – ההיכל היה אורכו ארבעים אמות, ובית קודש הקודשים עשרים אמות, הרי שהבית היה אורכו שישים אמות, וכשהיו השולחן והמנורה ומזבח הזהב נתונים בעשרים אמות הפנימיות של ההיכל, נמצא שהיו נתונים משליש הבית ולפנים! – הרי שאין השולחן כשר אלא בצד הצפון של ההיכל! - אין מתרצים קושיה זו. נמצא, שדברי מי שאמר מזרח ומערב הם בין לדעת מי שאמר שלא היו מסדרים לחם הפנים אלא על של משה ובין לדעת מי שאמר שעל כל השולחנות היו מסדרים, ואילו דברי מי שאמר צפון ודרום אינם אלא לדעת מי שאמר שלא היו מסדרים לחם הפנים אלא על של משה, ששולחנו של משה היה בצד הצפון של ההיכל (ראה בתוספות בבבלי מנחות צט,א).
במשנה מנחות יא,ו שנינו: כל הכלים שהיו במקדש אורכם לאורכו של בית (ממזרח למערב).
ובתוספתא מנחות יא,ח שנו: כל הכלים שהיו במקדש אורכם לאורכו של בית, חוץ מן הארון שהיה אורכו נתון כנגד רוחבו של בית (מצפון לדרום).
המשנה והתוספתא כדברי רבי.
בתוספתא יומא ב,יב שנו: שולחן נתון בצפון משליש הבית ולפנים, משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה. מנורה כנגדו בדרום משליש הבית ולפנים, משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה. מזבח הזהב ממוצע בינתיים כנגד שני בדי ארון, ומשוך כלפי מזרח. וכולם היו נתונים מחצי הבית ולפנים.
בברייתא שבירושלמי נאמר, שהשולחן היה נתון מחצי הבית (ההיכל) ולפנים, וכולם היו נתונים משליש הבית (ההיכל ובית קודש הקודשים) ולפנים. ובברייתא שבתוספתא נאמר, שהשולחן היה נתון משליש הבית ולפנים, וכולם היו נתונים מחצי הבית ולפנים.
בברייתא שבירושלמי נאמר, שהשולחן היה משוך מן הכותל כשתי אמות. ובברייתא שבתוספתא נאמר, שהשולחן היה משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה.
בברייתא שבירושלמי לא נאמר, שהשולחן היה נתון בצפון, וכן לא נאמר, שהמנורה היתה נתונה מחצי / משליש הבית ולפנים ומשוכה מן הכותל.
בבבלי יומא לג,ב אמרו: תניא: שולחן בצפון, משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום, משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה, מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך קימעא כלפי חוץ.
בבבלי מנחות צח,ב-צט,א אמרו: תני חדא: מחצי בית ולפנים היו מונחים (השולחנות והמנורות שעשה שלמה); ותני חדא: משליש הבית ולפנים היו מונחים. - ולא קשיא: מר קא חשיב בית קודשי הקודשים בהדי היכל (ששניהם נקראים בלשונו "בית", וההיכל היה אורכו ארבעים אמה, ובית קודשי הקודשים עשרים אמה, וכשהיו השולחנות והמנורות מונחים בעשרים אמה הפנימיות של ההיכל, נמצאו משליש הבית ולפנים); מר לא קא חשיב בית קודשי הקודשים בהדי היכל (שאין נקרא בלשונו "בית" אלא ההיכל, וכשהיו השולחנות והמנורות מונחים בעשרים אמה הפנימיות של ההיכל, נמצאו מחצי הבית ולפנים).
תנו רבנן: מזרח ומערב היו מונחים (השולחנות שעשה שלמה); דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: צפון ודרום היו מונחים.
מאי טעמיה דרבי? - גמר ממנורה, מה מנורה מזרח ומערב, אף הני מזרח ומערב... - ורבי אלעזר ברבי שמעון מאי טעמיה? - גמר מארון, מה ארון צפון ודרום, אף הני צפון ודרום...
בשלמא למאן דאמר: מזרח ומערב היו מונחים, היינו דהוו יתבי עשרה (שולחנות) בעשרים (אמה, שהרי אורכו של כל שולחן שתי אמות). אלא למאן דאמר: צפון ודרום היו מונחים, עשרה בעשרים (אמה מדויקות, שהוא רוחב ההיכל) היכי הוו יתבי? ותו, כוהנים היכי הוו עיילי (לפנים מן השולחנות, אם השולחנות מילאו את כל רוחב ההיכל)? ותו, מצינו חמישה שולחנות בדרום (והרי מקום השולחנות בצפון ההיכל ולא בדרומו)! ותו, שולחן דמשה היכא הווה מונח? - ולמאן דאמר נמי: מזרח ומערב, שולחן דמשה היכא הווה מונח? (שהרי עשרת השולחנות תפסו עשרים אמה, שהוא כל חציו הפנימי של ההיכל) - אלא, מי סברת חד דרא (שורה אחת) הווה? תרי דרי נינהו (שתי שורות של שולחנות היו, ובכל שורה היו חמישה שולחנות, והשולחן של משה היה מונח בין שתי השורות).
בשלמא למאן דאמר: צפון ודרום היו מונחים - שפיר (שכן שני כוהנים המסדרים את הלחם החדש היו עומדים בצידו האחד של השולחן, ושני כוהנים אחרים המסלקים באותו הזמן את הלחם הישן היו עומדים בצידו השני של השולחן, ולשיטה זו שהיו השולחנות עומדים בין צפון לדרום היה מקום לכוהנים לעמוד משני צידיו של השולחן למזרחו ולמערבו). אלא למאן דאמר: מזרח ומערב היו מונחים (והכוהנים עומדים משני צידיו של השולחן לצפונו ולדרומו) - מכדי כמה משוך שולחן מן הכותל (הצפוני של ההיכל)? שתי אמות ומחצה (שהוא המקום הנדרש להילוכם של שני אנשים) ואמה דידיה (של רוחב שורת חמשת השולחנות הצפוניים), ושתי אמות ומחצה דביני ביני (בין שורת חמשת השולחנות הצפוניים לבין שולחנו של משה) ואמה דידיה (של רוחב שולחנו של משה), ושתי אמות ומחצה דביני ביני (בין שולחנו של משה לבין שורת חמשת השולחנות הדרומיים) ואמה דידיה (של רוחב שורת חמשת השולחנות הדרומיים), אישתכח דקאכיל פלגא דאמתא בדרום (והרי מקום השולחנות בצפון ההיכל ולא בדרומו)! - מי סברת שולחן דמשה בהדייהו הוה יתיב (במקביל לעשרת השולחנות)? לא, דמידלי ליה (לכיוון מערב) ומנח ליה (שהיה שולחנו של משה מונח כנגד הרווח שבין שתי שורות השולחנות, ולא היה מונח בין השורות), ומיתתי להו לדידהו פורתא (לכיוון מזרח), כתלמיד היושב לפני רבו (כך היו נראים עשרת השולחנות ביחס לשולחנו של משה, ובאופן זה היו כל השולחנת מונחים בחלקו הצפוני של ההיכל).
בבבלי מנחות דקדקו לחשב בפרטות איך היו מונחים עשרה השולחנות של שלמה והשולחן של משה לפי רבי ולפי רבי אלעזר ברבי שמעון, משום שרצו להעמיד את דברי שניהם אף כדעת האומר שעל כל השולחנות היו מסדרים את לחם הפנים. ואילו בירושלמי כאן אמרו בכללות, שלפי רבי כל השולחנות ראויים לסדר עליהם את לחם הפנים, אבל לא לפי רבי אלעזר ברבי שמעון.
• • •
מביאים ברייתא: עשר מנורות עשה שלמה – בבית המקדש, (במסירה שלפנינו נוסף בין השיטין על ידי מגיה: 'שנאמר'. ואינו ב"שרידי הירושלמי", אבל נמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) - שנאמר (בבניין המקדש בעניין המנורות): "וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹרוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר כְּמִשְׁפָּטָם, וַיִּתֵּן בַּהֵיכָל חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול" (דברי הימים ב ד,ז) – במצוותו של שלמה המלך נעשו עשר מנורות, כמשפט המפורט הכתוב במנורה שנעשתה במשכן, ושמו אותן בהיכל. ומה כוונת הכתוב "חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול"? - אִין תימר: – אם תאמר: חמש בצפון וחמש בדרום – חמש מנורות בצד הדרום של ההיכל וחמש בצד הצפון (כהוראת 'ימין' ו'שמאל' במקרא, הבאים לציין רוחות השמים), - והלא אין המנורה כשירה אלא בדרום – בצד הדרום של ההיכל, שנאמר (במלאכת המשכן): "וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה" (שמות כו,לה) – ה' ציווה את משה לשים את המנורה מול השולחן סמוך לכותל הדרומי של המשכן. אבל מנורה בצד הצפון של ההיכל - פסולה. מה תלמוד לומר: "חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול"? – מה כוונת הכתוב הזה? - אלא חמש מימין מנורתו של משה וחמש משמאלה – עשר המנורות שעשה שלמה הן לבד מהמנורה של משה (המנורה שנעשתה במשכן על ידי בצלאל במצוותו של משה), וכל המנורות עמדו בדרום ההיכל, המנורה של משה באמצע, חמש מנורות מימינה של המנורה של משה וחמש משמאלה (גם במלכים א ז,מח-מט (במלאכת כלי המקדש בעניין כלי הזהב) נאמר: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה... וְאֶת הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר"). אף על פי כן – אף על פי שעשה שלמה עשר מנורות, וכולן היו כשרות להדליק בהן את הנרות, לא היה מבעיר – מי שהבעיר את הנרות, אלא (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'על מנורתו'. ובדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'על') של משה בלבד, שנאמר (בנאום אביה מלך יהודה): "...וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב" (דברי הימים ב יג,יא) – הכוהנים מטפלים במנורה ובנרותיה המודלקים בכל ערב (הנרות הם בזיכים שהיו נותנים בהם את השמן ואת הפתילות). בכתוב כאן מדובר רק במנורה אחת, ויש לפרש, שהמנורה האחת האמורה בכתוב כאן היא המנורה של משה, ועשר המנורות האמורות בכתוב לעיל הן עשר מנורות לבד ממנורתו של משה. וכיוון שהדלקת הנרות נזכרת רק בכתוב כאן ולא בכתוב לעיל, יש ללמוד שהיו מדליקים את הנרות רק במנורה של משה. - רבי יוסה בירבי יהודה (תנא בדור החמישי) אומר: על כולם – על כל המנורות, היה מבעיר – מי שהבעיר את הנרות, שנאמר (בבניין המקדש בעניין כלי הזהב): "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה... וְאֶת הַמְּנֹרוֹת וְנֵרֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר" (דברי הימים ב ד,יט-כ) – במצוותו של שלמה נעשו המנורות ונרותיהן מזהב מסוג מעולה, כדי להדליק אותן בהיכל כמשפט הכתוב בתורה. ויש ללמוד מהכתוב הזה, שהיו מדליקים את הנרות גם במנורות של שלמה (אפשר שהכוונה שהיו מדליקים בכל ערב בכל המנורות ולא רק במנורה של משה בלבד. ואפשר שהכוונה שהיו יכולים להדליק בכל המנורות ולא רק במנורה של משה בלבד, אך היו מדליקים בכל ערב במנורה אחת מהן בלבד).
בברייתא לעיל בעניין השולחנות היה אפשר ללמוד שהיו עורכים את לחם הפנים רק על השולחן של משה מן הכתוב בדברי הימים ב יג,יא: "...וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר" (הכוהנים מטפלים בלחם הפנים ששמים על השולחן), כמו שלמדו בברייתא כאן בעניין המנורות שהיו מדליקים את הנרות רק על המנורה של משה מהמשכו של אותו הכתוב. אלא שבעניין השולחנות יש ללמוד כן מן הכתוב שנאמר במלאכת כלי המקדש, ואין צריך ללמוד כן מכתוב הנאמר במקום אחר, ואילו בעניין המנורות אין ללמוד כן מן הכתוב שנאמר במלאכת כלי המקדש, וצריך ללמוד כן מכתוב הנאמר במקום אחר.
בתוספתא מנחות יא,י שנו: עשר מנורות זהב עשה שלמה, שנאמר: "ויעש את מנורות הזהב עשר" (דברי הימים ב ד,ז). אף על פי כן, לא היו מדליקים אלא בשל משה, שנאמר: "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב" (דברי הימים ב יג,יא). - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: בכל המנורות היו מדליקים, שנאמר: "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור" (דברי הימים ב ד,כ).
בבבלי מנחות צח,ב אמרו: תנו רבנן: עשר מנורות עשה שלמה, שנאמר: "ויעש את מנורות הזהב עשר כמשפטם וייתן בהיכל חמש מימין וחמש משמאל" (דברי הימים ב ד). ואם תאמר: חמש מימין הפתח וחמש משמאל הפתח? - אם כן, מצינו מנורה בצפון, והתורה אמרה: "ואת המנורה נוכח השולחן על צלע המשכן תימנה" (שמות כו)! - אלא של משה באמצע, חמש מימינה וחמש משמאלה.
ושם צט,א אמרו: תנו רבנן: עשר מנורות עשה שלמה, ולא היו מדליקים אלא בשל משה, שנאמר: "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב" (דברי הימים ב יג). - רבי אלעזר בן שמוע אומר: בכולן היו מדליקים, שנאמר: "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור" (דברי הימים ב ד).
בבבלי שמו את דבריו של רבי יוסי ברבי יהודה בפיו של רבי אלעזר בן שמוע.
באוצר המדרשים [עמוד 475] - ברייתא דרבי פינחס בן יאיר (מדרש 'תדשא') נאמר: אף על פי שעשה שלמה עשר מנורות, לא היו מדליקים תחילה אלא מנורה של משה, שנאמר: "ומנורת הזהב ונרותיה" (דברי הימים ב יג,יא), ואחרי כן היו מדליקים את כולן, שנאמר: "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט" (דברי הימים ב ד,כ).
כך מקיים מדרש זה את שני הכתובים הללו לדעת מי שאמר שבכל המנורות היו מדליקים.
נאמר (בבניין המקדש בעניין המנורות וכליהן): "וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב, הוּא מִכְלוֹת זָהָב" (דברי הימים ב ד,כא) – הפרחים (ששימשו קישוט למנורות) והנרות והצבתות (להחזיק בהן את הפתילות כדי להיטיב את הנרות) נעשו מזהב, שהוא זהב כליל (זהב טהור בלי תערובת מתכות אחרות); ויש לדרוש את המילים "מכלות זהב": - הן כילו זהבו של שלמה – עשר המנורות וכליהן שעשה שלמה המלך בבניין המקדש בזבזו את הזהב שהיה לשלמה, שהמנורות וכליהן נעשו מזהב רב מאוד, כמסופר להלן.
רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם אסי (רב אסי, אמורא בבלי בדור הראשון): היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב ומכניסן לאוּר (לאש) (במסירה שלפנינו הוגה על ידי מגיה: 'לכור'. כבכתב היד כן הוא ב"שרידי הירושלמי", וכבהגהה כן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) ומוציאן – פעמים רבות מאוד, כדרך הצורפים שמכניסים את הזהב לכור (תנור שמתיכים בו מתכות ומזקקים בו מתכת מסיגיה) ומוציאים כמה פעמים כדי לזקקו, עד שהוא מעמידן על אחד – עד שגרם שמשקל הזהב הטהור הגיע לכיכר אחת, כדי לעשות ממנה מנורה אחת וכליה, לקיים מה שנאמר: – המעשה שנעשה הוא כפי הכתוב: "כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה" (שמות כה,לט) – המנורה וכל כליה (המלקחיים והמחתות והנרות) ייעשו מכיכר זהב טהור (הכיכר היא שלושת אלפים שקל). - הרי שלעשיית עשר מנורות וכליהן נטל שלמה עשרת אלפי כיכרי זהב, ולכן הן כילו את זהבו של שלמה.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אמר רבי יוסי בירבי יהודה (תנא בדור החמישי): (כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא ד,ד) מעשה במנורת זהב שעשה משה במדבר, והיתה (ב"שרידי הירושלמי": 'שהיתה') יתירה דינר זהב – היתה יתירה על משקל כיכר זהב בדינר זהב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין ארבע המילים האחרונות), והכניסוה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והכניסה') לכור שמונים פעם – כדי להעמיד אותה על משקל כיכר זהב, ולא חסרה כלום.
ומקשים: ויאות?! (בתמיהה) – ו(האם) יפה?! (והאם נכון אמר רבי יוסי בירבי יהודה, שהכניסו את המנורה לכור פעמים רבות ולא חסרה כלום? והרי כשמכניסים זהב לכור פעמים רבות, הוא חסר, כמסופר לעיל על מה שעשה שלמה!)
ומתרצים: עד דלא יקום על ברריה – עד שלא יעמוד על טוהרו (לפני שהזהב מגיע למצבו הטהור, כשהזהב אינו מזוקק לגמרי), - הוה (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע מן הגניזה (JTS) ובמקבילה: 'הוא') חסר סגין – הוא חסר (מאבד, מפחית) הרבה (כשמכניסים אותו לכור ומזקקים אותו), מן דו (=דהוא) קיים על ברריה – משהוא עומד על בוריו (אחרי שהזהב מגיע למצבו הטהור, כשהזהב מזוקק לגמרי), - לא חסר כלום – אינו חסר (מאבד, מפחית) כלום (כשמכניסים אותו לכור). ולכן המנורה של משה שהיתה מזוקקת לגמרי לא חסרה כלום (עד כאן המקבילה בירושלמי יומא).
בבבלי מנחות כט,א אמרו: "וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב, הוּא מִכְלוֹת זָהָב" (דברי הימים ב ד) - מאי "מכלות זהב"? - אמר רב יהודה אמר רב אסי / רב אמי: שכילתו (המנורה) לכל זהב סגור של שלמה, דאמר רב יהודה אמר רב אסי / רב אמי: עשר מנורות עשה שלמה, וכל אחת ואחת הביא לה אלף כיכר זהב, והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על כיכר.
איני? והכתיב: "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה, [כִּי אֳנִיּוֹת לַמֶּלֶךְ הֹלְכוֹת תַּרְשִׁישׁ עִם עַבְדֵי חוּרָם, אַחַת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹאנָה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ נֹשְׂאוֹת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקוֹפִים וְתוּכִּיִּים]" (דברי הימים ב ט)! - זהב סגור קא אמרינן (שכילתה המנורה, אבל זהב רגיל היה לו).
ומי חסר כולי האי (עד שיוצא כיכר אחד מזיקוק של אלף כיכרות)? והתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מעשה והיתה מנורה של בית המקדש יתירה על של מדבר כדינר זהב, והכניסוה שמונים פעמים לכור עד שחסרה הדינר ועמדה על כיכר! - כיוון דקאי קאי (לאחר שזיקקו אותו, שוב לא חסר ממנו אלא כדי דינר ולא יותר).
בשיר השירים רבה ג [ט] נאמר: "זהב טהור" - שהיו מכניסים אותו לכור ואינו חסר כלום (שלא נשארו בו שום סיגים). - רבי יודה בשם רבי אמי: אלף כיכרים של זהב הכניס שלמה לאור אלף פעמים, עד שהעמידו על כיכר אחד (וזהו זהב טהור). - והא תני: אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעשה במנורת המקדש שהיתה יתירה על מנורת המדבר משקל גורדינון (דינר שהוטבע על ידי הקיסר גורדיינוס (?)), הכניסוה לאור שמונים פעמים, עד שחסרה! - אלא מן קדמיי הות חסרה סגין, ברם מן הכא ולהלן לא הות חסרה אלא צבחר צבחר (אלא מבראשונה היתה חסרה הרבה, אבל מכאן ואילך לא היתה חסרה אלא מעט מעט).
לפי הירושלמי, אמר רב יהודה בשם רב אסי (אמוראים בבליים) על המנורות שעשה שלמה. ולפי המדרשים, אמר רבי יהודה (רבי יודן, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) על המנורות שעשה שלמה. ובכתבי היד של הבבלי יש שתי הגרסאות.
בירושלמי לא אמרו כמה פעמים הכניס שלמה לאור את כיכרי הזהב.
לפי הירושלמי, המנורה של משה היתה יתירה דינר, וכשהכניסוה לכור לא חסרה כלום, שכשהזהב מזוקק, הוא אינו חסר כלום (ואף על פי שהיתה יתירה על משקל כיכר זהב, היתה כשרה, שמה שנאמר "כיכר זהב" הוא למצווה ולא לעיכוב). ואילו לפי הבבלי והמדרשים, מנורת המקדש היתה יתירה דינר, וכשהכניסוה לכור חסרה דינר, שכשהזהב מזוקק, הוא חסר מעט מעט.
• • •