משנה
שלשה עשר שופרות – תיבות בצורת שופרות, והן מפורטות להלן במשנה שבהלכה ה, שלשה עשר שולחנות – המפורטים להלן במשנה שבהלכה ד, שלש עשרה השתחויות – שלושה עשר מקומות שהיו משתחווים בהם, המפורטים להלן במשנה שבהלכה ב-ג, היו במקדש – אגב עניין השופרות, שנשנה כאן משום ששניים מהם היו לשקלים, מונה התנא גם שאר דברים שהיו מהם שלושה עשר במקדש. של בית רבן גמליאל (הזקן, ראש בית הדין הפרושי בירושלים בתקופה שלפני החורבן) ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים (תנא בדור הראשון) – אנשי ביתו של רבן גמליאל הזקן ושל רבי חנניה סגן הכוהנים, היו משתחוים בארבע עשרה – מקומות במקדש. והיכן היתה יתירה – היכן היתה ההשתחוויה הארבע עשרה? כנגד דיר העצים (מחסן העצים שבמקדש) – מול הלשכה שבה היו מונחים העצים לצורך המזבח (דֵּיר הוא מקום בלתי מקורה המוקף מחיצה. דיר העצים היה בזווית צפונית מזרחית של עזרת נשים), שכן מסורת (דברים שנמסרו מדור לדור) בידן מאבותיהן ששם הארון גנוז (נסתר, חבוי) – הארון, שלוחות הברית היו מונחים בו, היה גנוז שם מימי בית המקדש הראשון, ומפני כבוד הארון היו משתחווים שם.
מעשה – שהיה בימי בית המקדש השני, בכהן אחד שהיה מתעסק – במלאכתו בלשכת דיר העצים, וראה את הרצפה (בספר "והזהיר": 'וראה רצפה אחת') – במקום שישב, שהיא משונה מחברותיה – שלא היתה האבן שווה לשאר אבני הרצפה, והבין שזו האבן שסילקו ממקומה כשגנזו את הארון. בא ואמר לחבירו – סיפר לו על האבן שראה ברצפת דיר העצים שהיא משונה משאר האבנים שברצפה, ורצה לגלות לו את מקומה של אותה אבן. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה (שיצאה) נשמתו – לא עלה בידו לסיים את העניין עד אותו זמן שמת, ולא נתגלה מקומה של אותה אבן, שכך נגזר מן השמים שלא ייוודע המקום המדויק שבו הארון גנוז, וידעו בייחוד (בבירור) ששם הארון גנוז – תחת אותה אבן בלשכת דיר העצים (מעשה זה מוכיח את שיטתם של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכוהנים. תנא קמא חולק על מקום גניזת הארון, ואינו מקבל את המעשה כעדות אמינה, או שאף הוא מודה שהארון נגנז בדיר העצים, אך אינו סבור שיש להשתחוות שם).
הפועל 'גנז' נגזר משם העצם הארמי גְּנַז, השאול מן הפרסית ומשמעו 'אוצר, מטמון'. דברים שיש בהם קדושה ובטל שימושם משום שנתקלקלו או בלו או נטמאו או בגלל כל סיבה אחרת - חייבים גניזה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "שלשה עשר שופרות" כול'.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): השופרות הללו עקומות (בלתי ישרות) היו, צרות מלמעלן – מלמעלה, מן החלק העליון, במקום שנותנים לתוכם כסף, ורחבות מלמטן – מלמטה, מן החלק התחתון, מפני הרמאין – כדי שלא יוכלו גנבים להכניס ידיהם ולהוציא מתוך השופרות כלום, ונקראים הגנבים רמאים, משום שהם עושים עצמם כאילו הם מכניסים לתוכם, אך הם נוטלים מתוכם (כשהיו רוצים להוציא את הכסף שבתוך השופרות, היו הופכים אותם).
• • •
במשנה שנינו: "דיר העצים... ששם הארון גנוז".
מביאים שלוש דעות בעניין מקומו של הארון בחורבן הבית הראשון:
מציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא) בשם רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): הארון גלה עמהן לבבל – כשגלו ישראל לבבל בחורבן הבית הראשון, גלה הארון עימהם לבבל, ולא נגנז. - מה טעם (במסירה שלפנינו: 'מה טע'', וב"שרידי הירושלמי": 'ומה טעמיה (צריך לומר: טעמה)'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב שהארון גלה לבבל)? - (בנבואת ישעיהו לחזקיהו המלך על גלות בבל נאמר:) "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר י'י" (מלכים ב כ,יז; ישעיהו לט,ו) – יבוא זמן שבו יילקחו כל האוצרות שבביתך לבבל כשלל מלחמה, לא יישאר דבר, כך גזר ה'. ויש לדרוש את הכתוב: - אין (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ואין') "דָּבָר" אלא (בספר "והזהיר" נוסף: 'מי'. ובכתב יד הבבלי נוסף: 'ארון') שהדיברות לתוכו (בלשון ארץ ישראל משמש "לתוך" במקום "בתוך". בספר 'והזהיר', בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'בתוכו') – "דבר" האמור בכתוב הזה הוא הארון שבתוכו נמצאים הלוחות שעליהם כתובים עשרת הדיברות (הכתוב נדרש כך, מכיוון שהמילים "לֹא יִוָּתֵר דָּבָר" מיותרות). הרי שניבא הנביא שיגלה הארון לבבל. וכן הוא (הכתוב) אומר (בעניין יהויכין המלך): "וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה עִם כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית י'י" (דברי הימים ב לו,י) – לאחר שנה שלח מלך בבל את חייליו, והם הביאו לבבל את יהויכין וגם כלים שחומדים אותם משום יופיים ויוקרם שהיו בבית ה' (יש אומר, ש"כלי חמדה" משמש כנראה כינוי לכלי זכוכית). ויש לדרוש את הכתוב: - אי זהו "כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית י'י"? – מה הוא הכלי היפה והיקר שהיה בבית המקדש? - זה הארון – הרי שגלה הארון לבבל, כפי שניבא הנביא.
רבי שמעון בן לקיש (כן הוא ב"שרידי הירושלמי". אבל בתוספתא: רבי יהודה בן לקיש (תנא בדור החמישי), וכן הוא בנוסח רש"ס. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תני רבי יהודה בר אילעי', על פי בבלי יומא נג,ב (ראה להלן). ואולי צריך לומר: 'רבי שמעון' (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי)) אמר: במקומו היה הארון גנוז – בחורבן הבית הראשון נגנז הארון במקומו בבית קודש הקודשים, ולא גלה. ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב (ב"שרידי הירושלמי": 'מה טעמיה (צריך לומר: טעמה)'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בהכנסת הארון אל קודש הקודשים בימי שלמה המלך): "וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים א ח,ח; וכן בכתוב המקביל בדברי הימים ב ה,ט) – שני המוטות של הארון (המחוברים אליו ומשמשים לנשיאתו) היו ארוכים, וקצות המוטות נראו לעומד אצל פתח הדביר (קודש הקודשים), כלומר, למי שהיה בהיכל עצמו, אבל לא נראו למי שהיה מחוץ להיכל, והארון היה שם בדביר לעולם ("היום הזה" לעיתים עניינו: לעולם), ולא הוציאוהו עוד משם. מכאן שהארון נגנז במקומו, שהרי בבית השני לא היה הארון בדביר.
ותמהים: כתיב: – כתוב: "וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר" – קצות המוטות של הארון נראו לפני הדביר בהיכל, ואת אמר: – ואתה אומר (בהמשך הכתוב): "וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה" – קצות המוטות של הארון לא נראו מחוץ לדביר?! – הרי שהכתוב נראה כסותר את עצמו!
ומתרצים: אלא נראין ולא נראין, בולטין ויוצאין כשני דדי (שדיים) האשה – בפתח הכותל המזרחי של הדביר היתה פרושה פרוכת, שהבדילה בין הקודש (ההיכל) לבין קודש הקודשים (הדביר), וראשי שני הבדים של הארון שהיו ארוכים היו נוגעים בפרוכת ודוחפים אותה, והיו בולטים בפרוכת כלפי חוץ, וזהו שנאמר "וייראו ראשי הבדים מן הארון על פני הדביר", אבל הפרוכת היתה מכסה עליהם, וזהו שנאמר "ולא ייראו החוצה", ונמצא שהיו נראים ואינם נראים, כמו שני דדי אישה שבולטים בבגדה כלפי חוץ, אבל הבגד מכסה עליהם (כך דרשו את הכתוב שלא ייראה כסותר את עצמו, ולעיל פירשנו את הכתוב לפי פשוטו).
ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים (לביטוי זה שימוש מיוחד באגדה, שהוא חותם מחלוקת קודמת בין חכמים יחידים בהבאת דעת רוב החכמים ("אוצר לשונות ירושלמיים")): בלישכת דיר העצים היה הארון גנוז – והיא כמסורת בית רבן גמליאל ובית רבי חנניה סגן הכוהנים במשנתנו.
בתוספתא שקלים ב,יח וסוטה יג,א שנו: רבי ליעזר אומר: ארון גלה לבבל, שנאמר: "לא ייוותר דבר אמר ה'", ואין דבר אלא דיברות שבו. רבי שמעון אומר: הרי הוא אומר: "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'" - אילו הן "כלי חמדת בית ה'"? - זה ארון. רבי יהודה בן לקיש אומר: ארון במקומו נגנז, שנאמר: "ויאריכו הבדים וייראו ראשי הבדים מן הקודש אל פני הדביר ולא ייראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה".
דעת כל התנאים שבתוספתא, הסוברים שהארון גלה לבבל או שנגנז במקומו, היא כנראה דעת תנא קמא שבמשנתנו, הסובר שלא היתה השתחוויה כנגד דיר העצים, שלא כבית רבן גמליאל ובית רבי חנניה סגן הכוהנים שהיו משתחווים כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז.
הלשון "במקומו נגנז" אינה מוכיחה האם נגנז מאליו או שגנזו יד אדם ("תוספתא כפשוטה").
בתוספתא יומא ב,טו שנו: שני בדי ארון היו יוצאים מן הארון עד שמגיעים לפרוכת, שנאמר: "ויאריכו הבדים". - יכול לא היו נראים מתוכה? - תלמוד לומר: "וייראו ראשי הבדים" וגו'. - יכול שקרעו את הפרוכת? - תלמוד לומר: "ולא ייראו החוצה". אמור מעתה: האריכו הבדים והגיעו לפרוכת ודחקו את הפרוכת והיו נראים מתוכה, ועליהם מפורש בקבלה: "צרור המור דודי לי בין שדיי ילין" (שיר השירים א,יג).
בבבלי יומא נג,ב-נד,א אמרו: תניא: רבי אליעזר אומר: ארון גלה לבבל, שנאמר: "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנאצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'" (דברי הימים ב לו). רבי שמעון בן יוחאי אומר: ארון גלה לבבל, שנאמר: "לא ייוותר דבר אמר ה'" (ישעיהו לט) - אלו עשרת הדיברות שבו. רבי יהודה בן לקיש (בכמה כתבי יד חסרות המילים "בן לקיש") אומר: ארון במקומו נגנז, שנאמר: "וייראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא ייראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה" (מלכים א ח).
ופליגא דעולא, דאמר עולא: שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי: וכי מאחר שרבי אליעזר מלמדנו פעם ראשונה ושנייה (משני מקראות) ארון גלה לבבל, - ראשונה - הא דאמרן: "ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'" (דברי הימים ב לו), שנייה מאי היא? - (שאמר רבי אליעזר:) דכתיב: "ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א) - מאי כל הדרה? - חדרה (דבר שהיה גנוז בחדרי חדרים, והוא הארון), - אתה מה אתה אומר (בעניין זה)? - אמר לו: שאני אומר: ארון במקומו נגנז, שנאמר: "ויאריכו הבדים" וגו' (מלכים א ח). - אמר ליה רבה לעולא: מאי משמע? - דכתיב: "ויהיו שם עד היום הזה" (שם).
אמר רב נחמן: תנא: וחכמים אומרים: ארון בלשכת דיר העצים היה גנוז.
רב יהודה רמי: כתיב: "וייראו ראשי הבדים" (מלכים א ח) וכתיב: "ולא ייראו החוצה" (שם) - הא כיצד? - נראים ואין נראים. - תניא נמי הכי: שני בדי ארון היו יוצאים מן הארון עד שמגיעים לפרוכת, שנאמר: "ויאריכו הבדים". - יכול לא היו נראים מתוכה? - תלמוד לומר: "וייראו ראשי הבדים" וגו'. יכול היו מקרעים בפרוכת ויוצאים? - תלמוד לומר: "ולא ייראו החוצה". הא כיצד? - דוחקים ובולטים ויוצאים, ונראים כשני דדי אשה, שנאמר: "צרור המור דודי לי בין שדיי ילין" (שיר השירים א) (שמשום כך דימו את הארון, מקום לינת השכינה, כשדיה של אישה).
בברייתא שבבבלי דרש רבי אליעזר מ"ולתשובת השנה" כדברי רבי שמעון בתוספתא ורבי שמעון דרש מ"לא ייוותר" כדברי רבי אליעזר בתוספתא (בכתב יד אחד של הבבלי הגרסה בברייתא היא כמו בתוספתא, וכן הוא ברבנו חננאל בבבלי שם). ובירושלמי כאן לא נזכר רבי שמעון כלל. לפי עולא (נחותא) בבבלי, רבי שמעון סובר שארון במקומו נגנז, והיא כנראה גם שיטת הירושלמי ("תוספתא כפשוטה").
הרי שאפשר שצריך לומר בירושלמי כאן: "רבי שמעון אמר: במקומו היה הארון גנוז".
הדיבור בבבלי מ"ראשונה הא דאמרן" עד "חדרה" אינו מן המסורת של עולא אלא הוספה סתמית מאוחרת היא. המוסיף נתקשה במה שאמר רבי מתיא בן חרש שרבי אליעזר לומד "פעם ראשונה ושנייה" (משני מקראות) שהארון גלה לבבל, והרי בברייתא שלפנינו דורש רבי אליעזר רק דרשה אחת (השנייה היא מרבי שמעון). לכן הסביר שהכוונה היא לדרשה שלישית שלא נזכרה בברייתא שלפנינו.
אך מסתבר יותר שלפני רבי מתיא בן חרש היתה הגרסה ברבי אליעזר כמו שהוא בירושלמי כאן, ששתי הדרשות הן מרבי אליעזר (רבי שמעון לא נזכר כלל), ועליהן התכוון רבי מתיא בן חרש כשאמר "שרבי אליעזר מלמדנו פעם ראשונה ושנייה ארון גלה לבבל" ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד צו).
בבית שני לא היה הארון לדברי הכל, והוא אחד מחמישה דברים שהיו במקדש ראשון ולא היו במקדש שני.
בירושלמי כאן הארון נקרא "כלי חמדה". ובירושלמי תעניות ב,א התיבה של בית הכנסת נקראת "כלי חמדה".
• • •
במשנה שנינו: "ומעשה בכהן אחד שהיה מתעסק" וכול'.
מביאים ברייתא: מעשה בכהן אחד בעל מום שהיה עומד ומפציע (מבקע) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ומפציל' (מבקע, מפריד לחלקים)) עצים בלישכת דיר העצים – הברייתא מבארת מה ששנינו במשנה: "מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק" (בדיר העצים עבדו כוהנים בעלי מום הפסולים לעבודת המקדש, והם הכינו עצים למערכה ובדקו אותם שלא יהיו מתולעים (מלאים תולעים), שכל עץ שנמצאו בו תולעים פסול למזבח, וגם הפציעו אותם שיתאימו למידות המזבח), וראה את הרצפה (בספר "והזהיר" וב"שרידי הירושלמי": 'וראה רצפה אחת') – במקום שישב, שהיא משונה מחברותיה – שלא היתה האבן שווה לשאר אבני הרצפה, והבין שזו האבן שסילקו ממקומה כשגנזו את הארון. בא ואמר לחבירו: בוא וראה את הרצפה הזאת שהיא משונה מחברותיה – ורצה לגלות לו את מקומה של אותה אבן. לא הספיקו (בספר "והזהיר" וב"שרידי הירושלמי": 'ולא הספיק') לגמור את הדבר עד שיצתה (שיצאה) נשמתו – לא הספיק לסיים את העניין עד אותו זמן שמת, ולא נתגלה מקומה של אותה אבן, וידעו בייחוד (בבירור) ששם הארון גנוז – תחת אותה אבן בלשכת דיר העצים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילים "בא ואמר... גנוז").
המשנה קיצרה את המעשה והביאה את עיקר הדברים ("עיונים בספרות התלמוד", עמוד 99).
ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): הקיש עליה בקורנס ויצאת (ויצאה) אש ושרפתו – מעשה בכוהן אחד שהקיש (דפק, הלם) בקורנס (פטיש כבד (מקור המילה ביוונית)) על אותה אבן בלשכת דיר העצים ששם הארון גנוז, ויצאה אש ממקומה של אותה אבן ושרפה את הכוהן, ושוב לא נתגלה מקומה של אותה אבן (מעשה זה אינו המעשה שבמשנתנו).
בבבלי יומא נד,א אמרו: אמר רב נחמן: תנא: וחכמים אומרים: ארון בלשכת דיר העצים גנוז. - אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא (דבר זה במשנה): מעשה בכוהן אחד שהיה מתעסק, וראה רצפה משונה מחברותיה, ובא להודיע / לומר לחבירו, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז.
מאי הווה קעביד (אותו כוהן שגילה רצפה משונה מחברותיה)? - אמר רבי חלבו: מתעסק / מתיז בקרדומו (גרזן) היה (והקיש בקרדום על הרצפה, ועל ידי כך גילה שהיא משונה מחברותיה).
תנא דבי רבי ישמעאל: שני כוהנים בעלי מומים היו מתלעים בעצים (מוציאים תולעים מהעצים המועלים על גבי המזבח), ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם / לאותו מקום, ויצתה האש / האור ואכלתו (לאותו כוהן).
• • •
כיוון שדיברו לעיל על סופו של הארון בחורבן בית ראשון, מדברים כאן על תחילתו של הארון במדבר ועד שנבנה בית המקדש.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ח,ג.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): רבי יודה בן לקיש (תנא בדור החמישי) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'רבי יהודה בר אילעי' (וכן להלן)) אמר: שני ארונות היו מהלכין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'מהלכין') עם (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וכן הוא בכל הנוסחאות) ישראל במדבר: אחד - שהיתה התורה נתונה בתוכו (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לתוכו' (וכן להלן). בלשון ארץ ישראל משמש "לתוך" במקום "בתוך". ובספר "והזהיר": 'שהיו לוחות הברית נתון בתוכו') – בארון אחד היה ספר התורה שכתב משה (בארון זה היו גם הלוחות השניים), ואחד - שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו – בארון שני היו שברי הלוחות הראשונים ששבר משה. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו (בספר "והזהיר": 'שהיה לוחות הברית נתון בתוכו') - היה מונח (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'נתון'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) באהל מועד – במשכן ששם נועד ה', והיה עם ישראל במחנה תמיד. ומציעים מקור בכתוב: הדא היא דכתיב (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בעניין המעפילים): "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית י'י וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה" (במדבר יד,מד) – היו מן העם שהתחזקו לעלות אל ראש ההר, המפריד בין מחנה ישראל ובין המקום שחנו העמלקי והכנעני, וחשבו שיוכלו לכבוש את העמלקי והכנעני, אבל הארון ומשה נשארו במחנה ולא זזו משם כדי לעזור להם במלחמה. ויש ללמוד מן הכתוב הזה, שהארון שהיתה התורה נתונה בתוכו היה עם ישראל במחנה תמיד ולא היה יוצא עימהם למלחמה לעולם (לפי מה שלמדו מן הכתוב הזה, הוא לא נאמר לשעתו בלבד אלא נאמר גם לדורות. אבל לפי פשוטו, הכתוב נאמר לשעתו בלבד, שלא מש הארון ממקומו באותה שעה, מפני שה' ציווה אותם שלא יילחמו). וזה שהיו שברי הלוחות (בספר "והזהיר" וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'נתונין') בתוכו - היה נכנס ויוצא עמהן – היה יוצא עם ישראל למלחמה תמיד וחוזר עימהם למחנה לאחר המלחמה, ופעמים הוא (בספר "והזהיר" וב"שרידי הירושלמי" בסוטה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'היה') מתרה (כן הוא בספר "והזהיר". וב"שרידי הירושלמי": 'מתרא'. וב"שרידי הירושלמי" בסוטה: 'מתרי'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מתראה') עמהן (בכתב יד הבבלי נוסף: 'במלחמה'. במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי אין ארבע המילים האחרונות. - ארבע המילים האחרונות בירושלמי כאן אין עניינן לכאן, והן הועתקו לכאן בטעות מהמשך הברייתא הזו שמקורה בתוספתא סוטה ז,יח, ששם הובאו דברי רבי יהודה בן לקיש, ואחר כך שנו שם: "פעמים היה מדבר עמהן: אחת בספר ואחת במלחמה" (הכוהן שנתמנה להיות משוח מלחמה היה מדבר אל העם היוצאים למלחמה פעמיים: פעם אחת על גבול הארץ, ופעם אחת לפני המלחמה), והוחלף בירושלמי כאן "מדבר" ב"מתרה").
ורבנין אמרי (צריך לומר: 'אמרין', כמו שהוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים): – והחכמים אומרים: ארון אחד היה – שהיו נתונים בתוכו ספר התורה ושברי הלוחות הראשונים (בארון זה היו גם הלוחות השניים), ולא היו שני ארונות, ואותו ארון היה עם ישראל במחנה תמיד ולא היה יוצא עימהם למלחמה, ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה – בימי עלי הכוהן, כשנלחמו ישראל בפלשתים, יצא הארון עם ישראל למלחמה ונלקח בשבי על ידי הפלשתים (כמסופר בשמואל א פרק ד).
לדעת רבי יהודה בן לקיש, הארון שהיה יוצא עימהם למלחמה, משה עשה אותו, שנאמר: "ועשית לך ארון עץ" (דברים י,א), והארון שעשה בצלאל לא היה יוצא עימהם למלחמה (רש"י דברים שם). ולדעת החכמים, הארון שעשה משה לא היה אלא לשעה, ונגנז כשעשה בצלאל את השני, או שגם הכתוב: "ועשית לך ארון עץ" מכוון לארון שעשה בצלאל (רמב"ן דברים שם).
ומציעים סיוע מפסוק: קרייה מסייע להון לרבנין (הסופר במסירה שלפנינו כתב "מסייע לרבי יוחנן", ותוקן על הגיליון על ידי מגיה: "להון לרבנן", וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים. וב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": "מסייע לרבנן", ואין "להון". אבל "להון" גם במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי): – המקרא (הפסוק להלן) מסייע להם לחכמים: נאמר (במלחמת ישראל בפלשתים): "אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה" (שמואל א ד,ח) – כך אמרו פלשתים כשראו שבא ארון ה' אל המחנה, כי ראו בארון, שהוא סימן ואות לאלוהים, את האלוהים עצמם, - מילה דלא חמון מן יומיהון – דבר שלא ראו מימיהם (כיוון שעד כה לא הביאו ישראל עימהם למלחמה ביניהם ובין הפלשתים את הארון, ולכן התייראו הפלשתים, כמו שנאמר שם בפסוק הקודם: "וַיִּרְאוּ (וייראו) הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת (שיבוא אלוהים אל המחנה) אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם". מכאן שהיה ארון אחד, כמו שאמרו חכמים, ולא היה יוצא עם ישראל למלחמה, מלבד פעם זו שיצא ונשבה, שאילו היו שני ארונות, ואחד היה יוצא עם ישראל למלחמה תמיד, למה התייראו הפלשתים? - לדעת רבי יודה בן לקיש יש לומר, שבפעם זו לא יצא עם ישראל למלחמה הארון שהיה יוצא עימהם למלחמה תמיד, אלא יצא הארון שהיה במשכן, שלא היה יוצא עימהם למלחמה, ולכן התייראו הפלשתים).
ומציעים סיוע מפסוק לדעה החלוקה: קרייה מסייע לרבי יודה בן לקיש: – המקרא (הפסוק להלן) מסייע לרבי יהודה בן לקיש: נאמר (במלחמת פלשתים בישראל במכמש בימי מלכות שאול): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמואל א יד,יח) – שאול אמר לאחיה הכוהן (שלבש בגדי כהונה, ובהם אפוד, שאליו היה מחובר החושן שבו היו נתונים האורים והתומים), שיגיש לו את הארון, כדי לשאול באורים ובתומים, האם לעלות על הפלשתים (הכוהן הנשאל באורים ותומים חייב לעמוד לפני הארון), והמקרא מציין, שהיה הארון בזמן ההוא עם בני ישראל במערכה. ויש לשאול: והלא ארון בקרית יערים היה! – והרי היה הארון בזמן ההוא בקרית יערים, לאחר שהשיבו אותו פלשתים (ראה שמואל א ז,א-ב)! - אלא מכאן שהיו שני ארונות, כמו שאמר רבי יהודה בן לקיש, והארון שהיה במשכן היה בזמן ההוא בקרית יערים, והארון שהיה יוצא עם ישראל למלחמה היה בזמן ההוא עם בני ישראל במערכה (אין לומר, שהביאו את הארון מקרית יערים למערכה, שכבר נענשו על כך בימי עלי, ואין מסתבר שעשו כך שוב).
ושואלים: מה עבדון ('עבדין') ליה ('לה') רבנין? – מה עושים אותה החכמים? (כיצד מפרשים החכמים, הסוברים שלא יצא הארון עם ישראל למלחמה, את הפסוק שלכאורה סותר את דעתם?)
ומשיבים: הגישה אלי הציץ – שאול התכוון לומר לאחיה הכוהן, שיגיש לו את הציץ, ולפי שהציץ שהיה כתוב עליו שם ה' ("קדש לה'") היה נתון בתוך ארון מיוחד, אמר שאול "הגישה ארון האלוהים", ואין הכוונה לארון הברית, שלא יצא הארון עם ישראל למלחמה (שאול רצה להראות את הציץ לפלשתים, כדי שייפלו לפני ישראל על ידי שם ה' הכתוב על הציץ, כמו שהיה במלחמת מדין (ראה מדרשי אגדה להלן)).
אין לפרש את דברי הירושלמי כאן, ששאול אמר לאחיה הכוהן, שיגיש לו את בגדי הכהונה של הכוהן הגדול, ובהם הציץ, כדי לשאול את ה' באורים ותומים, שאם כן, לא היה לירושלמי כאן להזכיר את הציץ דווקא, אלא היה לו לומר 'הגישה אליי בגדי הכהונה', או שהיה לו לומר 'הגישה אליי האפוד' (הכוונה לחושן, שהאורים והתומים היו נתונים בו, ושרכסוהו בטבעות אל האפוד), כמו שנאמר במלחמת שאול בקעילה לתפוס את דוד: "וַיֹּאמֶר (דוד) אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן: הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד" (שמואל א כג,ט), וכן במלחמת דוד בעמלקים שפשטו על צקלג: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ: הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד" (שמואל א ל,ז).
תרגום השבעים לשמואל א יד,יח גורס: "הגישה האפוד, כי הוא (אחיה) היה נושא האפוד ביום ההוא לפני בני ישראל".
במדרשי אגדה נאמר, שבמלחמת פלשתים בישראל במכמש בימי מלכות שאול, הוא שאל את ה' באורים ובתומים, אך כיוון שראה את הפלשתים שבאו עליו, אמר לאחיה: "אֱסֹף יָדֶיךָ" (שמואל א יד,יט), שיחדל ולא ישאל את ה'. הרי שכשאמר שאול לאחיה: "הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים", הוא התכוון לשאול את ה' באורים ובתומים. וזה הוא כרבי יהודה בן לקיש.
ומציעים סיוע מפסוק נוסף: קרייא מסייע לרבי יודה בן לקיש: – המקרא (הפסוק להלן) מסייע לרבי יהודה בן לקיש: נאמר (בסיפור דוד ובת שבע): "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת" (שמואל ב יא,יא) – כשנלחמו ישראל בבני עמון, היו הארון ומחנות יהודה ושאר שבטי ישראל שוהים במקום הקרוי סוכות (יישוב בבקעת הירדן המזרחית לרגלי הרי הגלעד מצפון לנחל יבוק). הרי שהיה הארון בזמן ההוא עם צבא ישראל במלחמה. ויש לשאול: והלא ארון בציון היה! – והרי היה הארון בזמן ההוא בעיר דוד, היא ציון (שמואל ב ה,ז), לאחר שהעלו אותו מקרית יערים (ראה שמואל ב פרק ו)! - אלא מכאן שהיו שני ארונות, כמו שאמר רבי יהודה בן לקיש, והארון שהיה במשכן היה בזמן ההוא בציון, והארון שהיה יוצא עם ישראל למלחמה היה בזמן ההוא עם צבא ישראל במלחמה (אין לומר, שהביאו את הארון מציון למלחמה, שכבר נענשו על כך בימי עלי, ואין מסתבר שעשו כך שוב).
ושואלים: מה עבדון ('עבדין') ליה ('לה') רבנין? – מה עושים אותה החכמים? (כיצד מפרשים החכמים את הפסוק שלכאורה סותר את דעתם?)
ומשיבים: סכך שהוא (בספר "והזהיר", בדפוס ונציה הבבלי ובמקבילה: 'שהיה') כקירוי (בירושלמי סוכה א,א מצאנו "סיכוך שהוא כקירוי"), שאדיין (שעדיין) לא נבנה בית הבחירה (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בית המקדש') – הארון שהיה בציון והיה נתון בתוך אוהל (שמואל ב ו,יז) היה לו סיכוך (כיסוי בענפי עצים) שהיה כקירוי (תקרה), מפני שעד שעה זו לא נבנה בית המקדש, שהיה מקומו הקבוע של הארון. ואף מחנות יהודה ושאר שבטי ישראל שנלחמו בבני עמון היו גרים במעונות ארעיים המסוככים בענפי עצים, וזהו "בַּסֻּכּוֹת", ואין הכוונה לשם מקום.
בתוספתא סוטה ז,יח שנו:
הנוסח בכתב יד אחד: רבי יהודה בן לקיש אומר: שני ארונות היו: אחד - שיצא עימהם למלחמה, ואחד - ששרוי עימהם במחנה. [זה] שיצא עימהם למלחמה - היה בו ספר תורה, שנאמר: "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" וגו' (במדבר י,לג), וזה ששרוי עימהם במחנה - היו בו שברי לוחות, שנאמר: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (במדבר יד,מד).
הנוסח בכתב יד שני: רבי יהודה בן לקיש אומר: שני ארונות היו עימהם. זה שיצא עימהם למלחמה - היו בו שברי לוחות, שנאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם" וגו' (במדבר י,לג), וזה שהיה עימהם [במחנה] - היה בו ספר תורה, שנאמר: "ויעפילו לעלות" וגו' "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (במדבר יד,מד).
הנוסח בכתב היד האחד הפוך מזה שבירושלמי, והנוסח בכתב היד השני הוא כזה שבירושלמי.
גם בברייתא דמלאכת המשכן פרק ו, הנוסח בכתב יד אחד הפוך מזה שבירושלמי, והנוסח בכתב יד שני הוא כזה שבירושלמי.
בירושלמי לא הובא הפסוק "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" (במדבר י,לג).
במלחמת מדין (במדבר פרק לא) נאמר, שמשה שלח למלחמה את "כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ".
בתוספתא סוטה ז,יז שנו: "וכלי הקודש" (במדבר לא,ו) - זה ארון, שנאמר: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" (במדבר ד,כ) (לדעה זו הפסוק שם מתייחס לארון). ויש אומרים: אלו בגדי כהונה, שנאמר: "ובגדי הקודש אשר לאהרן" (שמות כט,כט) (ופירשו "כלי" במשמעות "בגדי").
ובספרי במדבר פסקה קנז נאמר: "וכלי הקודש" - זה ארון, שנאמר: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" (במדבר ד,כ).
ובבבלי סוטה מג,א אמרו: "וכלי הקודש" - זה הארון ולוחות שבו.
ובבמדבר רבה כב,ד, במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'מטות' סימן ה ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'מטות' סימן ג נאמר: "וכלי הקודש" - זה הארון, שנאמר: "כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו" (במדבר ז,ט). רבי יוחנן אמר: אלו בגדי כהונה שבהם אורים ותומים (כדי לשאול באורים ובתומים), שנאמר: "ובגדי הקודש אשר לאהרן" (שמות כט,כט).
ובבמדבר רבה כ,כ, במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בלק' סימן כג ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'בלק' סימן יד נאמר: "וכלי הקודש" - זה הציץ שכתוב בו "קודש לה'". אמר להם משה לישראל: בלעם הרשע עושה לכם כשפים ומפריח לחמשת המלכים, הראו לו את הציץ ששמו של הקב"ה גלוף עליו והם נופלים לפניכם.
הרי שלוש דרשות למילים "כלי הקודש": הארון, בגדי כהונה, הציץ.
הדרשה ש"כלי הקודש" זה הארון היא כדעת רבי יהודה בן לקיש שהארון היה יוצא למלחמה (זה שהיה בו ספר תורה לפי הנוסח בכתב היד האחד, או זה שהיו בו שברי לוחות לפי הנוסח בכתב היד השני), והדרשות ש"כלי הקודש" אלו בגדי כהונה או שזה הציץ הן כדעת חכמים שלא היה הארון יוצא למלחמה. דברי הירושלמי כאן לפי חכמים, שהמילים "הגישה ארון האלוהים" פירושן 'הגישה הציץ', הם כדרשה ש"כלי הקודש" זה הציץ. בגדי הכהונה או הציץ שהיו יוצאים למלחמה היו נתונים בתוך ארון מיוחד, כמו שמתפרשות המילים "הגישה ארון האלוהים" בירושלמי כאן לפי חכמים.
גם לפי הדעה שהארון היה יוצא עם ישראל למלחמה, בגדי כהונה של כוהן גדול שבהם אורים ותומים היו יוצאים עם ישראל למלחמה, כדי להישאל באורים ובתומים במלחמה, שאין נשאלים באורים ובתומים אלא בכוהן גדול כשהוא לבוש שמונה בגדים (משנה יומא ז,ה), וכמו שמסופר בשמואל א כג,ו, ט; ושם ל,ז.
המשנה בסוטה ח,א, האומרת שהארון היה הולך עם ישראל למלחמה, היא בשיטת רבי יהודה בן לקיש. ומה שאמרו בבבלי סוטה מג,א: "הארון ולוחות שבו", הוא לפי הנוסח בכתב היד האחד בדברי רבי יהודה בן לקיש, אבל לפי הנוסח בכתב היד השני בדברי רבי יהודה בן לקיש, יש לומר שהכוונה לשברי הלוחות.
• • •
מביאים ברייתא: משנגנז הארון – בימי בית המקדש הראשון, נגנז (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נגנזו') עמו צנצנת המן – שבה היה שמור לדורות המן שאכלו ישראל במדבר, והיתה מונחת בבית קודש הקודשים (שמות טז,לב-לד) (הצנצנת היתה מחרס, והיתה כלי בעל גוף כדורי עם צוואר נמוך ורחב), וצלוחית שמן המשחה – שבה היה השמן שמשחו בו את הכוהנים הגדולים ואת המלכים, והיתה מונחת בבית קודש הקודשים (הצלוחית היתה מחרס, ממתכת או מזכוכית, והיתה כלי בצורת ביצה או כדור עם צוואר גבוה וצר), ומקלו של אהרן ופרחיו ושקידיו – המטה שנכתב עליו שם אהרן והוציא פרחים והבשיל שקדים והיה שמור לדורות, והיה מונח בבית קודש הקודשים (במדבר יז,טז-כו), וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלהי ישראל – כשהשיבו פלשתים את הארון שנשבה, שילחו עימו תיבה ובה כלי זהב כמתנה הבאה לשם כפרה על פגיעה בכבוד ה' (שמואל א פרק ו), והיה מונח בבית קודש הקודשים מצידו של הארון. מי גנזו – את הארון? - יאשיהו (מלך יהודה) גנזו. כיון שראה – יאשיהו, שכתוב (בקללות שבתורה): "יוֹלֵךְ י'י אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ" (דברים כח,לו) – זו הקללה שילכו לגלות, וידע יאשיהו שעתידים ישראל לגלות, עמד – יאשיהו, וגנזו – את הארון, כדי שלא יגלה לבבל עם הגולה. ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במעשי יאשיהו): "וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַי'י: תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף" (דברי הימים ב לה,ג) – יאשיהו ציווה ללוויים, שהם מסבירים תורה לכל ישראל ומקודשים לעבודת ה', שייתנו את הארון במקומו הקבוע בקודש הקודשים, שכן בימי מנשה אביו הוצא הארון ממקומו, ואחרי שתיתנו את הארון במקומו לא יהיה עליכם עוד לשאת את הארון בכתף (מצווה לשאת את הארון בכתף, כשמוליכים אותו ממקום למקום). ויש לדרוש את הכתוב, שציווה יאשיהו ללוויים, שיגנזו את הארון בבית מיוחד שבנה שלמה בשעתו לצורך זה. אמר להן – יאשיהו ללוויים: אם גולה הוא עמכם לבבל, עוד (שוב) אין אתם מחזירין אותו למקומו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שוב אינו חוזר למקומו') – אם יגלה הארון עימכם לבבל, לא תחזירו אותו שוב עימכם מבבל למקומו כשייבנה בית המקדש (לפי שיחמדו אותו האויבים, וזהו שאמר יאשיהו ללוויים: "אין לכם משא בכתף", ששוב לא ישאו את הארון בכתף כשיחזרו מבבל). ולכן גנזו את הארון, כדי שלא יגלה, ויחזור למקומו. אלא "עַתָּה עִבְדוּ אֶת י'י אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (שם) – כיוון שלא יהיה לכם עוד מה לשאת, על כן תהיו פנויים לעבוד עבודות אחרות, כגון שירה ונגינה מעל לדוכן וסיוע לכוהנים. כך ציווה יאשיהו ללוויים.
בתוספתא יומא ב,טו שנו: צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וארגז שהשיבו פלשתים דורון לאלוהי ישראל היו כולם בבית קודש הקודשים. משנגנז ארון, נגנזו עימו.
ובתוספתא סוטה יג,א שנו: משנגנז ארון, נגנז עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וארגז שהשיבו פלשתים דורון לאלוהי ישראל. כולם היו בבית קודש הקודשים, ומשנגנז ארון נגנזו עמו דברים (צריך לומר: דיברות (לוחות)). ומי גנזו? - יאשיהו המלך גנזו. מה ראה? - כיוון שראה כתוב בתורה: "יולך ה' אותך ואת מלכך" וגו', פיקד ללוויים וגנזוהו, שנאמר: "ויאמר ללוויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה': תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה מלך ישראל, אין לכם משא בכתף". - אמר להם: גנזו אותו שלא יגלה לבבל כשאר כל הכלים, שתחזירוהו למקומו (לעתיד לבוא), שנאמר: "עתה עבדו את ה' אלוהיכם ואת עמו ישראל". מיד גנזו אותו הלוויים.
ובבבלי יומא נב,ב והוריות יב,א אמרו: תניא: משנגנז ארון, נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששיגרו פלשתים דורון לאלוהי ישראל, שנאמר: "וכלי הזהב אשר השבותם לו אשם תשימו בארגז מצידו ושילחתם אותו והלך" (שמואל א ו). ומי גנזו? - יאשיהו המלך גנזו. מה ראה שגנזו? - ראה שכתוב: "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך" (דברים כח), עמד וגנזו, שנאמר: "ויאמר ללוויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה': תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה' אלוהיכם ואת עמו ישראל" (דברי הימים ב לה).
ובברייתא דמלאכת המשכן פרק ז נאמר: רבי אומר: יאשיהו גנזו, שנאמר: "ויאמר ללוויים המבינים" וגו' (דברי הימים ב לה,ג) - אמר: לא ירד עימכם לבבל שתעלו אותו בכתף.
חכמי ימי הביניים היה לפניהם מאמר בירושלמי (שאינו נמצא לפנינו), שכשנפרס ספר התורה לפני המלך יאשיהו נפתח במקרה בפסוק: "יולך ה' אותך ואת מלכך" וגו', ולפיכך החליט שהפסוק מכיל רמז נבואי בשבילו ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 297).
• • •
כיוון שנזכרה צלוחית שמן המשחה, מדברים להלן על עשיית שמן המשחה ושימושו.
מביאים ברייתא: פיטום (ריקוח, ערבוב בשמים) שמן המשחה – כיצד? - נאמר (במצוות עשיית שמן המשחה): "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ: מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל,כג-כד) – משה נצטווה להכין מיני בשמים משובחים ומובחרים: מור קרוש במשקל חמש מאות שקלים, קינמון המשמש לבשמים במשקל מאתיים וחמישים שקלים, שהוא מחצית משקלו של המור, קנה המשמש לבשמים במשקל מאתיים וחמישים שקלים, וקידה במשקל חמש מאות שקלים, כולם לפי המשקל של שקל הקודש, שהן אלף וחמש מאות מנים (צריך לומר 'שקלים' כגרסת רא"פ, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". נראה שהמילה "מנים" היא אשגרה בטעות מהברייתא של פיטום הקטורת (ירושלמי יומא ד,ה), שמפרטת את סממני הקטורת ומציינת את משקלם במנים, ואילו משקלם של הבשמים לשמן המשחה הוא בשקלים כמפורש בכתוב) – סך משקלם של ארבעה מיני הבשמים הוא אלף וחמש מאות שקלים; "וְשֶׁמֶן זַיִת הִין" (שם) – נוסף על הבשמים, נצטווה משה להכין שמן זית בשיעור הין, שהן שנים עשר לוג (הין ולוג הן מידות הלח), שבו (בכתב יד הבבלי נוסף: 'היו') שולקין (במקבילה: 'היה שולק') את העיקרין (שורשי הצמחים) – היה שורה את הבשמים בשמן רותח; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי).
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: שולקן היה במים ונותן שמן על גביהן (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מלמעלה') – היה שורה תחילה את הבשמים במים רותחים, ואחר כך היה נותן את השמן על גבי המים, כדי שיקלוט השמן את ריח הבשמים, משהיה קולט (סופג) את הריח היה מעבירו (הוי"ו במילה 'מעבירו' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וכן הוא במקבילה) – לאחר שהיה השמן קולט את ריח הבשמים, היה מסיר את השמן שצף על המים, כדרך שהפטמין עושין – כדרך שהרוקחים (האומנים הבקיאים בערבוב בשמים) עושים, לפי שהם חסים על השמן. לפי רבי יהודה, לא היה שולק את הבשמים עצמם בשמן, כדי שלא יבלעו הבשמים מן השמן, אלא רק ריח הבשמים נקלט בשמן. ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במצוות עשיית שמן המשחה): "וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ" (שמות ל,כה) – משה נצטווה לצוות לאומנים שיעשו את השמן העשוי למשיחה על ידי הכנת תערובת של מיני בשמים מבושלים במים שמוסיפים לה שמן כדי שיספוג את ריח הבשמים, כדרך שהרוקחים עושים ("מעשה רוקח").
• • •
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי הוריות ג,ג.
מציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): רבי יודה בירבי אילעאי (הוא רבי יהודה סתם) (במקבילות נוסף: 'אומר'): שמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה ניסים (דבר פלא, דבר שהוא למעלה מן הטבע) נעשו (במקבילה בסוטה: 'נעשה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'היה') בו מתחילה ועד סוף – מהכנתו של שמן המשחה בתחילה ועד שימושו בסוף, שמתחילה לא היה בו אלא שנים עשר לוג (במקבילה בסוטה בכתב יד רומי נוסף: 'שמן'), שנאמר: "שֶׁמֶן זַיִת הִין" (שמות ל,כד) – משה נצטווה להכין שמן זית בשיעור הין, שהם שנים עשר לוג, אם לסוך בו (למשוח, לשפשף בשמן) את העצים (המילה 'העצים' נמחקה על ידי מגיה, והוגה בין השיטין 'העיקרים'. כבכתב היד גם במקבילות בסוטה ובהוריות, וכן הוא כאן בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. כבהגהה רק בדפוס ונציה הבבלי, כנראה על פי הבבלי הוריות וכריתות) לא היה בו סִפֵּק (אפשרות, יכולת) (במקבילה בסוטה במסירה שלפנינו על ידי מגיה ובכתב יד רומי: 'לא היה מספיק'. ובמקבילה בהוריות: לא היו ספק') – אין בשנים עשר לוג שמן כדי לסוך אלף וחמש מאות מנים של הבשמים (העצים הם עצי הבשמים ועשבי הבשמים האמורים בעניין: מור דרור, קינמון בשם, קנה בושם וקידה), שאילו היו סכים אותם בשמן זה היה השמן נבלע בבשמים, וכל שכן שאין בשמן זה כדי לשלוק את הבשמים שהיו מרובים, שכשהיו שולקים אותם בשמן זה היה השמן נבלע בבשמים (לדעת תנא זה שלקו את הבשמים בשמן), על אחת כמה וכמה שהאוּר (אש) בולע (סופג) והעצים בולעין והיורה (דוד) בולעת! – בוודאי ובוודאי שאין בשמן כדי לשלוק את הבשמים, שהרי בשעת שליקת הבשמים בשמן, האש ששולקים עליה ועצי ההסקה ששולקים עליהם והדוד ששולקים בו כולם בולעים מן השמן ומחסרים ממנו! וממנו נמשחו המשכן וכל כליו, השלחן (במקבילה בהוריות: 'המזבח') וכל כליו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שלוש המילים האחרונות), המנורה וכל כליה (במקבילה בהוריות נוסף: 'כיור וכנו') – ואף על פי כן, בסוף נמשחו בשמן זה המשכן וכל כליו (יצקו עליהם מן השמן כדי לקדשם) בעת הקמת המשכן (ויקרא ח,י-יא), וממנו נמשחו אהרן כהן גדול (במקבילה בסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שתי המילים האחרונות) ובניו כל שבעת ימי המילואים – וכן נמשחו בשמן זה אהרן וארבעת בניו (יצקו עליהם מן השמן כדי לקדשם ולחנכם לתפקידם) בכל יום משבעת ימי המילואים בעת הקמת המשכן (ויקרא פרק ח), וממנו נמשחו כהנים גדולים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'גדולים', ונשמט בטעות) ומלכים – וכן נמשחו בשמן זה הכוהנים הגדולים שבכל דור ודור אחרי אהרן הכוהן וכן כמה מלכים ממלכי בית דוד (בתורה נאמרה משיחה בשמן המשחה רק ביחס לאהרן ולבניו. ואולם לגבי שלמה נאמר במפורש שנמשח בשמן המשחה: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל (שבו היה הארון בעיר דוד) וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה" (מלכים א א,לט). גם לגבי דוד נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו" (תהילים פט,כא), והוא שמן המשחה שנמשח בו דוד למלך על ידי שמואל. המלך אינו זר, שאינו כוהן, שאסור לתת משמן המשחה עליו) (המשך הברייתא מובא להלן).
בבבלי כריתות ה,א אמרו: תנו רבנן: שמן המשחה - מור דרור חמש מאות, קידה חמש מאות, קינמון בשם חמש מאות, וקנה בושם חמישים ומאתים. נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמישים.
ובבבלי כריתות ה,א-ב והוריות יא,ב אמרו: תנו רבנן: שמן המשחה שעשה משה במדבר, בו שלקו את העיקרים; דברי רבי יהודה. - אמר לו רבי יוסי: והלא לסוך את העיקרים אינו סיפק! אלא כיצד עשו? - הביאו עיקרים ושראום במים (רותחים, שלקום, והמים ספגו את הריח שבבשמים), והציף עליהם (על המים) שמן וקלט (השמן) את הריח וקיפחו (צריך לומר: וקיפהו (הסיר את השמן הצף על פני המים)). - אמר לו רבי יהודה: וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה? והלא הרבה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו! תחילתו לא היה אלא שנים עשר לוג, ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ובו נמשחו כוהנים גדולים ומלכים.
תנו רבנן: "וייקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו" (ויקרא ח) - רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו. תחילתו לא היה אלא שנים עשר לוג, כמה יורה בולעת, כמה עיקרים בולעים, כמה האור שורף, ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ובו נמשחו כוהנים גדולים ומלכים.
לפי הבבלי, קינמון בשם חמש מאות. אבל לפי הירושלמי, קינמון בשם מאתים וחמישים. הבבלי והירושלמי נחלקו על מה מוסבת המילה "מחציתו" האמורה בקינמון בשם.
דעת רבי מאיר בברייתא הראשונה שבירושלמי היא דעת רבי יהודה בבבלי, ודעת רבי יהודה בברייתא הראשונה שבירושלמי היא דעת רבי יוסי בבבלי. בברייתא שבבבלי השיב רבי יהודה לרבי יוסי על שאלתו ואמר שנעשו ניסים בשמן המשחה. דברי רבי יהודה בעניין הניסים שנעשו בשמן המשחה הם הם דברי רבי יהודה בברייתא השנייה שבירושלמי. הרי שדעת רבי יהודה בברייתא השנייה שבירושלמי אינה כדעתו בברייתא הראשונה. ולכן יש להחליף את דברי רבי מאיר ודברי רבי יהודה בברייתא הראשונה שבירושלמי, כדי שלא יקשה מרבי יהודה על רבי יהודה. הגר"א הגיה בברייתא הראשונה רבי יהודה במקום רבי מאיר ורבי יוסי במקום רבי יהודה כמו בבבלי. הברייתא הנוספת שבבבלי שגם בה נאמרו דברי רבי יהודה בעניין הניסים שנעשו בשמן המשחה היא הברייתא השנייה שבירושלמי.
רש"י (שמות ל,כד) גרס בברייתא שבבבלי רבי מאיר במקום רבי יהודה ורבי יהודה במקום רבי יוסי. גם רמב"ן (שמות ל,כה) גרס בברייתא שבבבלי רבי יהודה במקום רבי יוסי, והביא את דברי רבי יהודה בברייתא הראשונה שבירושלמי. לפי גרסתם, דעות רבי מאיר ורבי יהודה בבבלי הן כדעותיהם בירושלמי. אלא שלפי זה, רבי מאיר הוא שהשיב לרבי יהודה על שאלתו ואמר שנעשו ניסים בשמן המשחה, ואילו בברייתא הנוספת שבבבלי רבי יהודה הוא שאמר כך.
בספרא 'צו' מכילתא דמילואים פרשה א נאמר: "וייקח משה את שמן המשחה" - רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו, שמתחילה לא היה אלא שנים עשר לוג שמן זית הין, לסוך בו עצים לא היה מסתפק, עד כמה האור שורף, עד כמה העצים בולעים, עד כמה יורה בולעת, ממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ממנו נמשחו כוהנים גדולים ומלכים.
ובויקרא רבה י,ח נאמר: אמר רבי יהודה ברבי אילעיי: שמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה ניסים נעשו בו מתחילה ועד סוף. מתחילה לא היה אלא שנים עשר לוג, שנאמר: "שמן זית הין" (שמות ל,כד), אם לשרות / לסוך בו את העצים לא היה מספיק, כמה האור שורף, כמה העצים בולעים, וכמה יורה בולעת. ממנו נמשח אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ממנו נמשחו מזבח הזהב וכל כליו ומזבח הנחושת וכל כליו ושולחן וכל כליו ומנורה וכל כליה וכיור וכנו, ממנו נמשחו כוהנים גדולים ומלכים.
ומביאים את המשך הברייתא: מלך בתחילה - טעון משיחה – כשממנים אדם למלך בראשונה ממשפחתו, שלא היה אביו מלך, צריך למשוח אותו בשמן המשחה. אבל מלך בן מלך - אינו טעון משיחה – כשממנים אדם למלך תחת אביו המלך שמת, אין צריך למשוח אותו בשמן המשחה, משום שהמלוכה ירושה היא מאב לבנו. ומציעים מקור בכתוב: מאי (צריך לומר: 'מה') טעמא (במקבילה שבסוטה: 'שנאמר')? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר (במשיחת דוד): "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא" (שמואל א טז,יב) – ה' אמר לשמואל, שימשח את דוד, כי זה הוא האיש שתמשחהו למלך. ויש ללמוד מן המילה "זה" הבאה למעט: - זה טעון משיחה, ואין בנו טעון משיחה – רק דוד טעון משיחה כשמתמנה למלך, אבל בנו של דוד אינו טעון משיחה כשמתמנה למלך. מכאן שמלך בתחילה טעון משיחה, אבל מלך בן מלך אינו טעון משיחה (המילים "מאי טעמא... ואין בנו טעון משיחה" נוספו במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי מגיה. כבהגהה גם במקבילה שבסוטה, וכן הוא כאן גם בדפוס ונציה הבבלי (ההשלמה כאן היא מדפוס ונציה הבבלי). גם במקבילה שבהוריות נוספו מילים אלו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אין המילים "זה טעון..."). אבל כהן גדול בן כהן גדול – כשממנים כוהן לכוהן גדול תחת אביו הכוהן גדול שמת, אפילו עד עשרה דורות – כלומר, אפילו עד הרבה דורות, שכל אבותיו בדורות הקודמים היו כוהנים גדולים, ונקט מספר עגול, והוא הדין יותר, - טעונין (צריך לומר: 'טעון', כמו במקבילה שבהוריות. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כולן טעונין') משיחה – צריך למשוח אותו בשמן המשחה, משום שאין כהונה גדולה עוברת בירושה (סוף הברייתא מובא להלן).
בתוספתא סנהדרין ד,יא שנו: מלך - טעון משיחה, בן מלך - אין טעון משיחה. כוהן גדול בן כוהן גדול, אפילו עד עשרה דורות - טעון משיחה.
בבבלי כריתות ה,ב והוריות יא,ב אמרו: ואפילו כוהן גדול בן כוהן גדול - טעון משיחה. - מנלן? - דכתיב: "והכוהן המשיח תחתיו מבניו" (ויקרא ו) - נימא קרא 'והכוהן תחתיו מבניו'! מאי "המשיח"? הא קא משמע לן, דבעי משיחה / הא קא משמע לן, דמבניו נמי, אי הוי משוח - הוי כוהן גדול, ואי לא - לא הוי כוהן גדול.
ואין מושחים מלך בן מלך. - מנלן? - אמר רב אחא בר יעקב: דכתיב: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו" (דברים יז) - ירושה היא.
בספרא 'צו' מכילתא דמילואים פרשה א נאמר: ואפילו כוהן גדול בן כוהן גדול - טעון משיחה.
ובויקרא רבה י,ח נאמר: אפילו כוהן גדול בן כוהן גדול עד עשרה דורות - טעון משיחה.
כוהן גדול שמת, מעמידים תחתיו את בנו, שהבן קודם לכל אדם, והוא שיהא הבן ממלא מקום אביו (מגיע למעלת אביו וראוי לכהונה) (ספרא 'צו' פרשה ג ו'אחרי מות' פרשה ה). כוהן גדול שהוא בנו של כוהן גדול שמת טעון משיחה, ואינו דומה למלך בן מלך שאינו טעון משיחה. יש שכתב הטעם (קונטרס משפט ירושת משרה), שאף שבנו של הכוהן הגדול יורש את משרת הכהונה הגדולה מאביו, צריך הוא להתקדש בקדושת כהונה גדולה הנוספת על ידי המשיחה. ויש שכתב הטעם ("אבני נזר"), שכשמת המלך ירש ממנו בנו את כוח המלוכה שפסק ממנו במותו, אבל כוהן גדול אף לאחר שמת לא פסקה ממנו כלל קדושת כהונתו, ולכן אי אפשר שיירש בנו את קדושת כהונתו מאביו, ולכן הוא צריך משיחה.
ירושת מלכות מוחלטת, וירושת כהונה גדולה אינה מוחלטת אלא זכות קדימה להתמנות ("מחקרים בתולדות ישראל" א, עמוד 72).
ומביאים את סוף הברייתא: וכולו קיים לעתיד לבוא (כינוי לאחרית הימים, ימות המשיח) – שמן המשחה שעשה משה כולו נשאר לעתיד לבוא ואינו כלה, שכל שנים עשר לוגי השמן שעשה משה נשארו בעינם ולא חסרו מאומה. הרי שנעשו ניסים בשמן המשחה מתחילתו ועד סופו, שלא חסר השמן כלום. ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב (במקבילות ובכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במצוות עשיית שמן המשחה): "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות ל,לא) – בכל הדורות העתידים יהיה שמן זה שמן משחת קודש לה', והכוונה, שבכל הדורות ימשחו בשמן הזה את הכוהנים הגדולים העתידים להיות בדורות הבאים. ויש לדרוש את הכתוב, שזו הבטחה, ששמן זה שעשה משה יהיה קיים עד סוף כל הדורות.
בבבלי כריתות ה,א-ב והוריות יא,ב אמרו: וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל) - "זה" בגימטריא תרין עשר, תרין עשר לוגין הוו (אף לאחר שימושו של שמן המשחה בכל הדורות היו בו שנים עשר לוג כתחילתו).
בספרא 'צו' מכילתא דמילואים פרשה א נאמר: וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם".
ובויקרא רבה י,ח נאמר: וכולו קיים לעתיד לבוא, הדא היא דכתיב: "שמן משחת קודש יהיה זה לי" (שמות ל,לא).
בספרי במדבר פסקה צב נאמר: בכל מקום שנאמר "לי" הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים... בשמן המשחה הוא אומר: "שמן משחת קודש יהיה זה לי" (שמות ל,לא).
ובויקרא רבה ב,ב נאמר: כל מקום שכתוב "לי" אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא... בשמן המשחה כתוב: "שמן משחת קודש יהיה זה לי" (שמות ל,לא).
ובמדרש שמואל יט,ג נאמר: אמר רבי לוי: כל מקום שהוא אומר "לי" אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא... בשמן המשחה מהו אומר? - "שמן משחת קודש יהיה זה לי" (שמות ל,לא).
במכילתא דרבי ישמעאל 'בשלח' מסכתא ד"ויסע" פרשה ה ובמדרש תנחומא פרשת "בשלח" סימן כא נאמר: שלושה דברים עתיד אליהו להעמיד לישראל: צלוחית המן וצלוחית של מי נדה וצלוחית של שמן המשחה.
ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות טז,לג נאמר: שלושה אותות עתיד אליהו לגלות להם לישראל, ואלו הם: צלוחית של מן וצלוחית של מים וצלוחית של שמן המשחה.
• • •
מביאים ברייתא: אין מושחין מלכים אלא על גבי המעיין – מעל למעיין. ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב (במקבילות ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במשיחת שלמה למלך): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם: קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם, וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי, וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן, וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (מלכים א א,לג-לד) – דוד המלך ציווה לצדוק הכוהן ולנתן הנביא ולבניהו בן יהוידע, שייקחו עימהם את עבדיו וירכיבו את שלמה בנו ויורידו אותו אל מעיין גיחון וימשחו אותו שם למלך. מכאן למדים, שמושחים מלכים על המעיין.
בתוספתא סנהדרין ד,י שנו: אין מושחים מלכים אלא על גבי המעיין, שנאמר: "ויאמר להם קחו עימכם את עבדי אדוניכם והרכבתם את שלמה בני".
בבבלי כריתות ה,ב והוריות יב,א אמרו: תנו רבנן: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין (לסימן טוב), כדי שתימשך מלכותם (כמעיין הנובע ללא הפסק), שנאמר: "ויאמר המלך" וגו' "והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם" (מלכים א א).
בויקרא רבה י,ח נאמר: אין מושחים מלכים אלא על גב מעיין - "ויאמר המלך להם קחו עימכם את עבדי אדוניכם" כול' "והורדתם אותו אל גיחון" (מלכים א א,לג).
מביאים ברייתא: אין מושחין מלכים (במסירה שלפנינו הוגה על הגיליון: 'מלך בן מלך' (במקום המילה "מלכים"). כבכתב היד גם במקבילות. כפי שהוגה הוא בדפוס ונציה הבבלי. בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אין המילה "מלכים". בכתב יד רומי בסוטה: 'בני מלכים') אלא מפני המחלוקת (מריבה) – אף על פי שמלך בן מלך אינו טעון משיחה, כאמור לעיל, במקום שיש מחלוקת על המלוכה הוא טעון משיחה, כדי לחזק ולפרסם את דבר המלוכה ולסלק את המחלוקת, כמו שהיה במלכים שלהלן. מפני מה נמשח שלמה? – והרי שלמה היה מלך בן מלך! - מפני מחלוקתו (מחלקה, סיעה) של אדוניהו – אדוניהו, בנו של דוד, הקים סיעה של תומכים בו כדי לזכות במלכות עוד בחיי אביו, ואף זימן את אנשי סיעתו כדי להכריז על מלכותו, בלא ליטול רשות מאת המלך (כמסופר במלכים א פרק א); יואש – מפני מה נמשח יהואש בן אחזיהו? והרי יואש היה מלך בן מלך! - מפני עתליה – אם אחזיהו מלך יהודה, שתפסה את השלטון כשמת אחזיהו ומלכה על ארץ יהודה (כמסופר במלכים ב פרק יא ובדברי הימים ב פרקים כב-כג); יהוא – מפני מה נמשח יהוא בן נמשי למלך על ישראל? - מפני יורם – בן אחאב, שהיה מלך ישראל באותה שעה (כמסופר במלכים ב פרק ט).
ומפסיקים את הברייתא ותמהים: ולא כן כתיב: – וכי לא כך כתוב (במשיחת דוד): "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא" (שמואל א טז,יב) – ה' אמר לשמואל, שימשח את דוד, כי זה הוא האיש שתמשחהו למלך. ויש ללמוד מן המילה "זה" הבאה למעט: - זה טעון משיחה, ואין מלכי ישראל טעונין משיחה – רק דוד טעון משיחה כשמתמנה למלך, אבל מלכי ישראל אינם טעונים משיחה כשמתמנים למלך, שאין מושחים בשמן המשחה אלא את מלכי בית דוד?! (בתמיהה) – ואם כן, מדוע נמשח יהוא בשמן המשחה? והרי יהוא היה ממלכי ישראל! - להלן מתרצים תמיהה זו.
וממשיכים את הברייתא: אלא (מילה זו יתירה. במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי וכן במקבילה שבהוריות אין מילה זו) יהואחז – מפני מה נמשח יהואחז בן יאשיהו כשמת יאשיהו מלך יהודה? והרי יהואחז היה מלך בן מלך? - מפני יהויקים אחיו (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'אחד', ותוקן על ידי מגיה אחד על הגיליון: 'אחיו', ומגיה שני תיקן בפנים את הדל"ת של 'אחד' ל'יו' כך שנוצרה התיבה 'אחיו', וכן הוא במקבילות ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים), שהיה גדול ממנו שתי שנים – יהויקים בן יאשיהו היה גדול מיהואחז בשנתיים (כך למדנו מהאמור במלכים ב פרק כג פסוק לא ופסוק לו ובדברי הימים ב פרק לו פסוק ב ופסוק ה), ומפני המחלוקת בין יהואחז הצעיר לבין יהויקים הגדול ממנו, הוצרכו למשוח את יהואחז (מלכים ב כג,ל).
ותמהים: ולא יאשיהו גנזו?! (בתמיהה) – וכי לא יאשיהו גנז את שמן המשחה?! והרי יאשיהו גנז אותו, כשגנז את הארון, כאמור לעיל, ואם כן, איך אמרו בברייתא שמשחו את יהואחז בנו בשמן המשחה?
ומציעים היסק (כדי לתרץ את שתי התמיהות על הברייתא): הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן): באפירסמון (במקבילה שבהוריות: 'באפ(י)[ו]בלסמון' (שמו של האפרסמון ביוונית, וכן הוא בלטינית)) משחו (במקבילה שבהוריות: 'נמשחו') – משחו את יהוא ואת יהואחז בשמן אפרסמון (שמן שריחו ערב שהופק מעץ האפרסמון (שמו של האפרסמון ביוונית: בלסמון, וכן הוא בלטינית. מקור השם במקרא: בֹּשֶׂם)), ולא נמשחו בשמן המשחה.
בתוספתא סנהדרין ד,יא שנו: אין מושחים מלכים אלא מפני המחלוקת. מפני מה משחו את שלמה? - מפני מחלוקתו של אדוניה. ואת יהוא - מפני יורם; ואת יואש - מפני עתליה; ואת יהואחז - מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול הימנו שתי שנים.
בבבלי כריתות ה,ב והוריות יא,ב-יב,א אמרו: ואם תאמר: מפני מה משחו את שלמה? - מפני מחלוקת אדוניה; ואת יואש - מפני מחלוקת עתליה; ואת יהואחז - מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים.
"מפני מה משחו את שלמה? - מפני מחלוקת אדוניה". - מנלן דכי איכא מחלוקת בעי משיחה? ולאו כל דבעי מלכא מורית ליה מלכותא? - אמר רב פפא: אמר קרא: "בקרב ישראל" (דברים יז) - בזמן ששלום בישראל (עוברת המלכות מאליה לבניו, ואם לא כן - צריך למשוח מלך מחדש).
תנא: אף יהוא בן נמשי לא נמשח אלא מפני מחלוקת יורם בן אחאב. - ותיפוק ליה דמלך ראשון הוא (שהרי לא היה בנו של אחאב)! - חסורי מיחסרא והכי קתני: מלכי בית דוד מושחים, מלכי ישראל אין מושחים. ואם תאמר: מפני מה משחו את יהוא בן נמשי? - מפני מחלוקת יורם בן אחאב.
"מלכי בית דוד מושחים, מלכי ישראל אין מושחים". - מנלן? - אמר רבא: אמר קרא: "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א טז) - זה טעון משיחה, ואין אחר טעון משיחה.
"מפני מחלוקת יורם בן אחאב". - ומשום מחלוקת נמעול בשמן המשחה? - באפרסמא דכיא (בשמן אפרסמון טהור).
"ואת יהואחז...". - ומי הווה שמן המשחה (באותה שעה)? והתניא: משנגנז ארון, נגנז צלוחית של שמן המשחה... ומי גנזו - יאשיהו מלך יהודה גנזו...! - אמר רב פפא: באפרסמא דכיא.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שיהוא ויהואחז נמשחו בשמן אפרסמון ולא בשמן המשחה.
בספרא 'צו' מכילתא דמילואים פרשה א נאמר: אין מושחים מלך בן מלך. ומפני מה משחו את שלמה? - מפני מחלוקתו של אדוניהו; ואת יואש - מפני מחלוקתו של יהויקים, שהיה גדול ממנו שתי שנים.
ובויקרא רבה י,ח נאמר: אין מושחים מלך בן מלך. מפני מה משחו את שלמה? - מפני אדוניהו; ואת יואש - מפני עתליה; ואת יהואחז - מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים.
מביאים ברייתא: אין מושחין מלכים אלא מן הקרן (כלי קיבול מאורך בתבנית קרן של בעלי חיים להחזקת שמן). שאול ויהוא נמשחו מן הפך (כלי קטן מחרס לשמירת שמן) – במשיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד" (שמואל א י,א), ובמשיחת יהוא נאמר: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב ט,ג), מפני שהיתה מלכותן מלכות עוברת (חולפת) – ולא נמשכה לדורות רבים, כמו הפך שנמשחו ממנו שהוא עשוי חרס ועלול להישבר (מלכות שאול לא נמשכה אחריו, ומלכות יהוא נמשכה חמישה דורות). דוד ושלמה נמשחו מן הקרן – במשיחת דוד נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ" (שמואל א טז,יג), ובמשיחת שלמה בנו נאמר: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה" (מלכים א א,לט), מפני שהיתה מלכותן מלכות קיימת (מתמידה לעולם) – מלכות בית דוד קיימת לעולם ואינה בטלה, כמו הקרן שהיא סמל לעוז, לגבורה ולתוקף.
בתוספתא סנהדרין ד,יא שנו: אין מושחים מלכים אלא מן הקרן. שאול ויהוא נמשחו מן הפך, מפני שמלכותם עתידה לישבר. דוד ושלמה נמשחו מן הקרן, מפני שמלכותם מלכות עולמים.
בבבלי כריתות ו,א והוריות יב,א נאמר: דוד ושלמה שנמשחו מן הקרן - נמשכה מלכותם, שאול ויהוא שנמשחו מן הפך - לא נמשכה מלכותם.
בויקרא רבה י,ח נאמר: אין מושחים מלכים אלא מן הקרן. שאול ויהוא נמשחו מן הפך, לא נמשכה מלכותם. דוד ושלמה נמשחו מן הקרן, מלכותם מלכות עולמים.
ובמדרש שמואל יד,ה נאמר: שאול ויהוא נמשחו מן הפך, שהיתה מלכותם עוברת. דוד ושלמה נמשחו מן הקרן, שהיתה מלכותם קיימת.
מביאים ברייתא: אין מושחין כהנים מלכים (כן הוא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. ובמקבילות: 'אין מושחין מלכים כהנים'. ובדפוס ונציה הבבלי: 'אין מושחין מלך בן מלך', וכן גרס רבנו משולם) – אין מושחים כוהנים למלכים (אין מושחים מלכים מן הכוהנים, מפני שכוהן אינו יכול לשמש מלך).
מה המקור בכתוב לדבר זה? -
ומציעים מקור להלכה הנידונה: אמר רבי יודן ענתונדרייא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מיישוב בגליל הלבנוני): על שם (משום) שנאמר (בברכת יעקב ליהודה): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (בראשית מט,י) – לא יפסוק מושל ומלך מבני יהודה לעולם. מכאן שהמלכות בישראל תהיה משבט יהודה ולא משבט אחר. ולכן אין מעמידים מלך משבט אחר, ואפילו לא מן הכוהנים, אף שהכוהנים בעצמם ראויים למשיחה (לפי הגרסה "אין מושחין מלך בן מלך", למדים מהכתוב הזה שכל בניו מלכים בלא משיחה. אף על פי שהכתוב הזה נאמר לברכה, הוא נחשב כציווי משום שהוא אמור בלשון 'לאו').
ומציעים מקור נוסף: אמר רבי חייה בר אדא: נאמר (בדיני המלך): "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז,כ) – המלך חייב להקפיד ביותר לקיים את מצוות ה', כדי שתארך מלכות ביתו, מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו? - נאמר (בזכויות הכוהנים): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל" (דברים יח,א) – כשתיחלק הארץ לשבטים וייתנו לכל שבט את נחלתו, לא תינתן נחלה לכוהנים ולכל שבט לוי עם שאר השבטים. ויש לדרוש מסמיכות הכתוב "לא יהיה לכוהנים הלוויים חלק ונחלה" לדיני המלך, שלא יהיה לכוהנים חלק במלכות, ומכאן שאין מעמידים מלך מן הכוהנים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילים "מה כתיב בתריה" וכו'. לפי הגרסה "אין מושחין מלך בן מלך", למדים מהכתוב "למען יאריך ימים" שכל בניו מלכים בלא משיחה, ואין המילים "מה כתיב בתריה" וכו').
רמב"ן (בראשית מט,י) הביא את הירושלמי כאן וכתב: הנה שנו בכאן שאין מושחים מלכים מן הכוהנים בני אהרן. ופירש תחילה (רבי יודן), שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך, אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותם, שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכוהנים, שאף על פי שהם בעצמם ראויים למשיחה, אין מושחים אותם לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (בבלי הוריות יא,ב) שאין מושחים אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אדא פירש, שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכוהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות.
לפי רמב"ן, לדעת רבי יודן מעמידים כוהן למלך, אלא שאין מושחים אותו בשמן המשחה, ולדעת רבי חייא בר אדא אין מעמידים כוהן למלך.
רבי חייא בר אדא סובר, שאין ראיה מהפסוק "לא יסור שבט מיהודה", שאינו אלא הבטחה ולא אזהרה, אבל "לא יהיה לכוהנים..." הוא אזהרה ("עלי תמר").
• • •
כיוון שהוזכרו לעיל יהואחז ויהויקים בני יאשיהו, מדברים כאן על כל בני יאשיהו.
בדברי הימים א ג,טו נאמר (ברשימת מלכי בית דוד): "וּבְנֵי יֹאשִׁיָּהוּ: הַבְּכוֹר יוֹחָנָן, הַשֵּׁנִי יְהוֹיָקִים, הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ, הָרְבִיעִי שַׁלּוּם".
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הוא יוחנן הוא יהואחז – מאחר שאין הכתוב הזה מונה את יהואחז בן יאשיהו, לכן יש לומר שיוחנן ויהואחז מלך יהודה אדם אחד הוא, ושני שמות היו לו.
ומקשים: והא כתיב: – והרי כתוב: "הַבְּכוֹר יוֹחָנָן" (דברי הימים א ג,טו)! – הרי שיוחנן היה גדול מיהויקים הבן השני, ולעיל אמרו, שיהואחז היה קטן מיהויקים, ולכן אין לומר שיהואחז הוא יוחנן!
ומתרצים: בכור למלכות – אין כוונת הכתוב הזה שיוחנן היה הבן הראשון שנולד ליאשיהו, אלא כוונתו שיוחנן היה הבן הראשון של יאשיהו שמלך אחריו, ולכן יש לומר שיוחנן ויהואחז אדם אחד הוא.
בירמיהו כב,יא-יב נאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה' אֶל שַׁלֻּם בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה: לֹא יָשׁוּב שָׁם עוֹד, כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ שָׁם יָמוּת, וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִרְאֶה עוֹד". מי היה שלום בן יאשיהו שמלך תחת אביו והוגלה מן הארץ?
אמר רבי יוחנן: הוא שלום הוא צדקיהו – מאחר שלא מנה הכתוב את שלום בן יאשיהו בין מלכי יהודה, לכן יש לומר ששלום הוא צדקיהו מלך יהודה, בנו של יאשיהו, שהוגלה לבבל לאחר חורבן הבית הראשון, ושלום וצדקיהו אדם אחד הוא, ושני שמות היו לו.
ומקשים: והכתיב (והא כתיב): – והרי כתוב: "הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ, הָרְבִיעִי שַׁלּוּם" (שם)! – הרי שצדקיהו ושלום שניים הם, ולכן אין לומר שצדקיהו הוא שלום!
ומתרצים: שלישי לתולדות, רביעי למלכות – צדקיהו ושלום אדם אחד הוא, שהיה גם השלישי וגם הרביעי, שצדקיהו היה הבן השלישי של יאשיהו לפי סדר לידתם, שתחילה נולד יהויקים, ואחריו נולד יהואחז, ואחריו נולד צדקיהו, אבל צדקיהו היה הצאצא הרביעי של יאשיהו לפי סדר מלכותם, שתחילה מלך יהואחז שהוא יוחנן, ואחריו מלך יהויקים, ואחריו מלך יכניה (יהויכין) בנו של יהויקים, ואחריו מלך צדקיהו שהוא שלום.
ומסבירים: מה עניינם של שמות אלה? - "צִדְקִיָּהוּ" - שצידק עליו מידת הדין (במקבילות ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שצידק עליו את הדין') – צדקיהו הודה שאלוהים דן אותו דין צדק (צדקיהו עשה הרע בעיני ה' והוגלה לבבל ובניו נשחטו לעיניו ועיניו נוקרו וישב בכלא עד יום מותו). "שַׁלּוּם" - שבימיו שלמה (נגמרה, נסתיימה) מלכות בית דוד – שצדקיהו היה אחרון למלכי בית דוד. לא שלום הוה שמיה ולא צדקיהו הוה שמיה – לא שלום היה שמו (בתחילה) ולא צדקיהו היה שמו (בתחילה), אלא מתניה – מתניה היה שמו בתחילה. ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בסיפור יהויכין): "וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ" (מלכים ב כד,יז) – נבוכדנאצר המליך במקום יהויכין את מתניה דודו (אחי אביו) ושינה את שמו לצדקיהו. הרי שבתחילה היה שמו מתניה, וכשנתמנה למלך נשתנה שמו לצדקיהו (וכן נשתנה שמו לשלום).
עד כאן המקבילה בירושלמי הוריות.
בבבלי כריתות ה,ב והוריות יא,ב אמרו: "ואת יהואחז - מפני יהויקים, שהיה גדול ממנו שתי שנים". - ומי קשיש? והכתיב: "ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יהויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום" (דברי הימים א ג), ואמר רבי יוחנן: הוא יוחנן הוא יהואחז; הוא שלום הוא צדקיהו! - אמאי קרי ליה "בכור"? שהוא בכור למלכות. - ומי מוקמינן זוטא מקמי קשישא? והא כתיב: "ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור" (דברי הימים ב כא)! - ההוא (יהורם) ממלא מקום אבותיו הוה (הגיע למעלת אביו והיה ראוי למלוכה), יהויקים לאו ממלא מקום אבותיו הוה.
"הוא שלום הוא צדקיהו". - והא בדרי (צריך לומר: בתרי) קא חשיב להו! - אמאי קרי ליה "שלישי"? שהוא שלישי לבנים, ואמאי קרי ליה "רביעי"? שהוא רביעי למלכות, משום דמלך יכניה קמיה (שבתחילה מלך יהואחז, ואחר מלך יהויקים, ואחר מלך יכניה, ובסוף מלך צדקיהו).
תנו רבנן: הוא שלום הוא צדקיהו. ולמה נקרא שמו שלום? - שהיה משולם במעשיו. דבר אחר: ששלמה מלכות בית דוד בימיו. ומה שמו? מתניה שמו, שנאמר: "וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו" (מלכים ב כד), - (ולמה נקרא שמו צדקיהו? -) אמר לו (נבוכדנאצר לצדקיהו): יה יצדיק עליך את הדין (ידון אותך דין צדק), אם תמרוד בי.
בבבלי הקשו על מה ששנו בברייתא שיהויקים היה גדול מיהואחז מן הכתוב בדברי הימים בצירוף מה שאמר רבי יוחנן שיהואחז הוא יוחנן. ואילו בירושלמי הקשו על מה שאמר רבי יוחנן שיהואחז הוא יוחנן מן הכתוב בדברי הימים בצירוף מה ששנו בברייתא שיהויקים היה גדול מיהואחז.
בבבלי ובירושלמי דרשו את השם שלום באותו אופן, ובבבלי דרשו אותו באופן נוסף. השם צדקיהו דרשו אותו בבבלי ובירושלמי באופנים שונים.
• • •
כיוון שדיברו לעיל על הארון, חוזרים ומדברים עליו.
בשמות כה,י נאמר: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ". ובשמות לז,א נאמר: "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ".
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי – עשו את הארון במידת אמה בינונית שהיא בת שישה טפחים.
ומציעים זיהוי למקור (שבדברי רבי יוחנן): מאן תנא: באמה של ששה טפחים? – מי שנה שעשו את הארון באמה של שישה טפחים? (איזה תנא סבור כך?) - רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) (במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה: "היא, דתנן (צריך לומר: 'דתנינן' ('דתנן' הוא מונח בבלי)): רבי מאיר אומר: כל האמות הוא כבניינות (טעות הוא. ובמקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו: 'היו בבינוניות'. ובכתבי היד של המשנה: 'היו בבינונית'. במשנה נוסף: 'חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד'). רבי יהודה אומר: אמת הבניין ששה, של כלים חמשה". כבכתב היד במסירה שלפנינו גם במקבילה שבסוטה בכתב יד רומי, אבל במסירה שלפנינו שם נמצא חלק מן התוספת ("היא דתנן... בבינוניות"). ההגהה במסירה שלפנינו כאן באה מדפוס ונציה הבבלי. רבנו משולם ותלמיד רשב"ש הגיהו בדומה להגהה במסירה שלפנינו) – רבי מאיר סבור שעשו את הארון באמה של שישה טפחים, ששנינו במשנה כלים יז,י: "רבי מאיר אומר: כל האמות היו בבינונית" - כל האמות שהיו במקדש, הן האמה שבנו על פיה את בנייני המקדש, והן האמה שעשו על פיה את כלי המקדש, היו אמות בינוניות, שהן של שישה טפחים (הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: "רבי יהודה היא, דתנן: רבי יהודה אומר... דעתיה דרבי יהודה, ארכו...". ונראה שדפוס ונציה הבבלי הוגה כהצעת המפרשים (ראה רבנו משולם ותלמיד רשב"ש) מ'רבי יהודה' ל'רבי מאיר' ונוספה בו הרישא של משנת כלים).
ומבארים: על דעתיה דרבי מאיר דו (=דהוא) אמר: – על (לפי) דעתו של רבי מאיר שהוא אומר: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי -
אורכו של הארון חמשה עשר טפחים, דכתיב: – שכתוב (בעניין הארון): "אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ" (שמות כה,י) - אמתא אשיתא (אישתא) – אמה (אחת) היא שישה (טפחים), ואמתא אשיתא (אישתא) – ואמה (שנייה) היא שישה (טפחים), ופלגות אמתא תלתא – וחצי אמה היא שלושה (טפחים. הרי ששתי אמות וחצי הן חמישה עשר טפחים). וארבעה לוחות היו בו – בארון, שנים שלימים – שני הלוחות השניים, ושנים שבורים – שני הלוחות הראשונים ששבר משה (שברי הלוחות חוברו יחד, והלוחות השלמים והלוחות השבורים היו מונחים בארון אלה על יד אלה), דכתיב: – שכתוב (בעניין הלוחות השניים): "וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן" (דברים י,ב) – ה' אמר למשה, שה' יכתוב על הלוחות השניים את הדברים שהיו כתובים על הלוחות הראשונים ששיבר משה, ומשה ישים את הלוחות השניים בארון. ויש לדרוש את הכתוב, שהמילים "ושמתם בארון" מוסבות על המילים "הלוחות הראשונים אשר שיברת" שלפניהן, וכך אמר ה' למשה, שישים בארון את הלוחות הראשונים ששיבר. מכאן שאף הלוחות השבורים היו בארון. והלוחות היו כל אחד ואחד ארכו (ארכן) ששה טפחים ורחבו (ורחבן) שלשה (במסירה שלפנינו נכתב "ורחבו שלשה" והוגה על ידי מגיה "ששה". כבכתב היד גם במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי ובירושלמי תעניות ד,ח. כבהגהה רק בדפוס ונציה הבבלי, כנראה על פי הבבלי בבא בתרא יד,א, ולא בשום נוסח אחר, ואף לא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים) – כל אחד מארבעת הלוחות היה אורכו שישה טפחים ורוחבו שלושה טפחים, (ו)תן (אורכן) [רחבן] (במקבילה שבסוטה בכתב יד רומי כמו במסירה שלפנינו כאן: 'אורכן', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי. אבל הנכון הוא כמו במסירה שלפנינו שם: 'רחבן', וכן הגיה כאן תלמיד רשב"ש) של הלוחות לאורכו (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לרוחבו' ומחק ותיקן 'לאורכו' כמו שהוא במקבילה) של הארון – ארבעת הלוחות היו מונחים בארון כשאורכו של לוח זה על יד אורכו של לוח זה, ורוחבו של כל לוח היה מונח לאורכו של הארון, נמצא שרוחבם של ארבעת הלוחות תפס שנים עשר טפחים באורכו של הארון, שהרי רוחבו של כל לוח היה שלושה טפחים. נשתייר שם שלשה טפחים – לאחר שהניחו בארון את הלוחות, נשארו באורכו של הארון שלושה טפחים שאין צריכים ללוחות, שהרי אורכו של הארון היה חמישה עשר טפחים, תנם לאיסטווה (סטיו (אולם של עמודים. מקור המילה ביוונית)) – בשלושה הטפחים שנשתיירו באורכו של הארון שמו שני עמודים של כסף שהיו עומדים בתוך הארון, והיה תוכו של הארון נראה כאולם של עמודים המקורה בתקרה (שהיא הכפורת שעל הארון. נראה שהיו העמודים עומדים אחד מצד זה של הלוחות ואחד מצד זה של הלוחות, וכל עמוד היה רוחבו טפח וחצי) (במסירה שלפנינו נמחק "תנם לאיסטווה" על ידי מגיה והוגה על הגיליון: "תן מהם חצי טפח לכל כותל, נשתייר שני טפחים לספר תורה". כבכתב היד במסירה שלפנינו גם במקבילה שבסוטה, וכן הוא אף כאן בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, אלא שגם בכתב יד הבבלי הוגה על הגיליון בדומה להגהה במסירה שלפנינו. ההגהה כנראה על פי הבבלי בבא בתרא יד,א. בדיוק כלשון ההגהה במסירה שלפנינו רק בדפוס ונציה הבבלי. כבכתב היד במסירה שלפנינו גם ברבנו משולם ובתלמיד רשב"ש).
רחבו של הארון תשעה טפחים, דכתיב: – שכתוב (בעניין הארון): "אַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ" (שמות כה,י) - אמתא אשיתא (אישתא) – אמה היא שישה (טפחים), ופלגות אמתא תלתא – וחצי אמה היא שלושה (טפחים. הרי שאמה וחצי היא תשעה טפחים). וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב: – שכתוב: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן" (דברים י,ב). והלוחות היו כל אח(ת)[ד] ואח(ת)[ד] ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה (במסירה שלפנינו נכתב "ורחבן שלשה" והוגה על ידי מגיה "ששה"), תן ארכן (כן הוא במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי. ובדפוס ונציה הבבלי: 'רוחבן') של הלוחות לרחבו של הארון – ארבעת הלוחות היו מונחים בארון כשאורכו של לוח זה על יד אורכו של לוח זה, ואורכם של הלוחות היה מונח מול רוחבו של הארון, נמצא שהלוחות תפסו שישה טפחים ברוחבו של הארון, שהרי אורכם היה שישה טפחים. נשתייר שם שלשה טפחים – לאחר שהניחו בארון את הלוחות, נשארו ברוחבו של הארון שלושה טפחים שאין צריכים ללוחות, שהרי רוחבו של הארון היה תשעה טפחים, חצי טפח מיכן (מכאן) וחצי טפח מיכן לשילוט (אחיזה, תפיסה) – חלל של חצי טפח מצידם האחד של הלוחות וחצי טפח מצידם השני, כדי שיהא נוח לתפוס בלוחות כשמניחים אותם בארון, ומקום שמניחין בו ספר תורה טפחיים – מקום של שני טפחים, כדי להניח בו את ספר התורה שכתב משה (אורכו של ספר התורה היה לאורכו של הארון, ורוחבו של ספר התורה שהיה שני טפחים היה מול רוחבו של הארון). שני חצאי הטפח לשילוט ושני הטפחים לספר תורה תפסו את שלושה הטפחים שנשארו ברוחבו של הארון (הנוסח בדפוס ונציה הבבלי: "חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן לכותל, נשתייר לשלוט מקום שספר תורה מונח בתוכו").
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: באמה של חמשה טפחים היה הארון עשוי – עשו את הארון במידת אמה קטנה שהיא בת חמישה טפחים.
ומציעים זיהוי למקור (שבדברי רבי שמעון בן לקיש): מאן תנא: באמה של חמשה טפחים? – מי שנה שעשו את הארון באמה של חמישה טפחים? (איזה תנא סבור כך?) - רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי), דתנינן תמן: – ששנינו שם (במסכת אחרת - משנה כלים יז,י): רבי יהודה אומר: אמת הבניין ששה טפחים – האמה שבנו על פיה את בנייני המקדש היתה של שישה טפחים, ושל כלים חמשה – האמה שעשו על פיה את כלי המקדש היתה של חמישה טפחים (עד כאן המשנה). וההן ארון כלי הוא – והארון הזה כלי הוא (הרי שרבי יהודה סבור שעשו את הארון באמה של חמישה טפחים) (הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: "רבי מאיר היא. דעתיה דרבי מאיר, ארכו...". הנוסח בדפוס ונציה הבבלי: "רבי יהודה היא. דעתיה דרבי יהודה, אורכו...". ונראה שדפוס ונציה הבבלי הוגה כהצעת המפרשים מ'רבי מאיר' ל'רבי יהודה'. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין "דתנינן תמן... כלי הוא").
ומבארים: על דעתיה דרבי יודה דו (=דהוא) אמר: – על (לפי) דעתו של רבי יהודה שהוא אומר: באמה של חמשה טפחים היה ארכו של הארון עשוי (צריך לומר כמו במקבילה שבסוטה: 'באמה של חמשה טפחים היה הארון עשוי -
ארכו של הארון') שנים עשר טפחים ומחצה, דכתיב: – שכתוב (בעניין הארון): "אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ" (שמות כה,י) - אמתא חמשה – אמה (אחת) היא חמישה (טפחים), ואמתא חמשה – ואמה (שנייה) היא חמישה (טפחים), ופלגות אמתא תריי ופליג – וחצי אמה היא שניים (שני טפחים) וחצי (הרי ששתי אמות וחצי הן שנים עשר טפחים וחצי). וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב: – שכתוב: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן" (דברים י,ב). והלוחות היו כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה (במסירה שלפנינו נכתב "ורחבן שלשה" והוגה על ידי מגיה "ששה"), תן רחבן (כן הוא במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו. ובדפוס ונציה הבבלי: 'אורכן') של הלוחות לאורכו של הארון – ארבעת הלוחות היו מונחים בארון כשאורכו של לוח זה על יד אורכו של לוח זה, ורוחבו של כל לוח היה מונח לאורכו של הארון, נמצא שרוחבם של ארבעת הלוחות תפס שנים עשר טפחים באורכו של הארון, שהרי רוחבו של כל לוח היה שלושה טפחים. (ו)נשתייר שם חצי טפח – לאחר שהניחו בארון את הלוחות, נשאר באורכו של הארון חצי טפח, שהרי אורכו היה שנים עשר טפחים וחצי, אצבע לכתלים מיכן (מכאן) ואצבע לכתלים מיכן – עובי דופן הרוחב של הארון מצידו האחד תפסה אצבע (רבע טפח) באורכו של הארון, ועובי דופן הרוחב של הארון מצידו השני תפסה אצבע (רבע טפח) באורכו של הארון, שהארון נמדד מבחוץ, נמצא שהלוחות תפסו באורכו של הארון את כל תוכו של הארון.
רחבו של הארון שבעה טפחים ומחצה, דכתיב: – שכתוב (בעניין הארון): "אַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ" (שמות כה,י) - אמתא חמשה – אמה היא חמישה (טפחים), ופלגות אמתא תריי ופליג – וחצי אמה היא שניים (שני טפחים) וחצי (הרי שאמה וחצי היא שבעה טפחים וחצי). וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב: – שכתוב: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן" (דברים י,ב). והלוחות היו כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה (במסירה שלפנינו נכתב "ורחבן שלשה" והוגה על ידי מגיה "ששה"), תן ארכן (כן הוא במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו. ובדפוס ונציה הבבלי: 'רחבן') של הלוחות לרחבו של הארון – ארבעת הלוחות היו מונחים בארון כשאורכו של לוח זה על יד אורכו של לוח זה, ואורכם של הלוחות היה מונח מול רוחבו של הארון, נמצא שהלוחות תפסו שישה טפחים ברוחבו של הארון, שהרי אורכם היה שישה טפחים. (ו)נשתייר שם טפח ומחצה – לאחר שהניחו בארון את הלוחות, נשארו ברוחבו של הארון טפח וחצי, שהרי רוחבו היה שבעה טפחים וחצי, אצבע לכתלים מיכן ואצבע לכתלים מיכן – עובי דופן האורך של הארון מצידו האחד תפסה אצבע (רבע טפח) ברוחבו של הארון, ועובי דופן האורך של הארון מצידו השני תפסה אצבע (רבע טפח) ברוחבו של הארון, שהארון נמדד מבחוץ, נמצא שנשאר ברוחבו של הארון טפח בתוכו שאין צריכים ללוחות, חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן לשילוט (אחיזה, תפיסה) – חלל של חצי טפח מצידם האחד של הלוחות וחצי טפח מצידם השני, כדי שיהא נוח לתפוס בלוחות כשמניחים אותם בארון. שני חצאי הטפח לשילוט תפסו את הטפח שנשאר ברוחבו של הארון.
בבבלי בבא בתרא יד,א-ב אמרו: ארון שעשה משה - אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו, באמה בת שישה טפחים. והלוחות - אורכם שישה (טפחים) ורוחבם שישה ועוביים שלושה, מונחים לאורכו של ארון (זה על יד זה). כמה לוחות אוכלים (תופסים) בארון (באורכו)? שנים עשר טפחים. נשתיירו שם שלושה טפחים, צא מהם (הוצא מהחשבון) טפח, חציו לכותל זה וחציו לכותל זה. נשתיירו שם שני טפחים, שבהם ספר תורה מונח, שנאמר: "אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה" (מלכים א ח) - "אין רק" - אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ספר תורה שמונח בארון. פרנסת (ערכת, סידרת) ארון לאורכו, צא ופרנס ארון לרוחבו: כמה לוחות אוכלים בארון (ברוחבו)? שישה טפחים. נשתיירו שם שלושה טפחים, צא מהם טפח, חציו לכותל זה וחציו לכותל זה. נשתיירו שם שני טפחים, שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא בדוחק (כשהיו מוציאים את ספר התורה לבדוק אותו או לקרוא בו (ראשונים)); דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: באמה בת חמישה טפחים. והלוחות - אורכם שישה ורוחבם שישה ועוביים שלושה, מונחים לאורכו של ארון. כמה לוחות אוכלים בארון (באורכו)? שנים עשר טפחים. נשתייר שם חצי טפח, אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה. פרנסת ארון לאורכו, צא ופרנס ארון לרוחבו: כמה לוחות אוכלים בארון (ברוחבו)? שישה טפחים. נשתייר שם טפח ומחצה, צא מהם חצי טפח, אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה. נשתייר שם טפח, שבו העמודים עומדים (עמודים של כסף היו בתוך הארון, חצי טפח לכל עמוד), שנאמר: "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן" וגו' (שיר השירים ג). וארגז ששיגרו פלשתים דורון לאלוהי ישראל מונח בצידו (של הארון), שנאמר: "ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם תשימו בארגז מצידו ושילחתם אותו והלך" (שמואל א ו), ועליו (על הארגז) ספר תורה מונח, שנאמר: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'" (דברים לא) - בצידו היה מונח ולא בתוכו. ומה אני מקיים "אין בארון רק"? לרבות שברי לוחות (הראשונים) שמונחים בארון.
ורבי יהודה, קודם שהיה הארגז, ספר תורה היכן היה מונח? - דף אחד היה יוצא מן הארון ועליו היה ספר תורה מונח.
ורבי מאיר, האי "מצד ארון" מאי עביד ליה? - לעולם בגוויה דארון ומצידו. - ורבי מאיר, עמודים היכן היו עומדים? - מבחוץ (מחוץ לארון). - ורבי מאיר, שברי לוחות דמונחים בארון מנא ליה? - נפקא ליה מדתני רב יוסף, דתני רב יוסף: "אשר שיברת ושמתם" (דברים י) - מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.
לפי הבבלי, כל לוח היה רוחבו שישה טפחים. אבל לפי הירושלמי, כל לוח היה רוחבו שלושה טפחים (גם מדרשי האגדה חלוקים בעניין רוחבם של הלוחות).
לפי הבבלי, הלוחות השלמים תפסו שנים עשר טפחים באורכו של הארון ושישה טפחים ברוחבו, והלוחות השבורים לא היו מונחים בצד הלוחות השלמים אלא עליהם או תחתיהם. אבל לפי הירושלמי, הלוחות השלמים והלוחות השבורים תפסו שנים עשר טפחים באורכו של הארון ושישה טפחים ברוחבו, שהלוחות השלמים והלוחות השבורים היו מונחים אלה בצד אלה. ראב"ד הקשה, שלפי זה, למה ציוה ה' לעשות ארון גדול כזה עד שלא נשתברו הלוחות.
לדעת רבי מאיר, לפי הבבלי, שלושה הטפחים שנשתיירו באורכו של הארון - חצי טפח לעובי כותל זה וחצי טפח לעובי כותל זה, ושני טפחים שבהם היה ספר תורה מונח, ושלושה הטפחים שנשתיירו ברוחבו של הארון - חצי טפח לעובי כותל זה וחצי טפח לעובי כותל זה, ושני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא בדוחק; ולפי הירושלמי, שלושה הטפחים שנשתיירו באורכו של הארון היה בהם איסטווה (עמודים), ושלושה הטפחים שנשתיירו ברוחבו של הארון - חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט (שלא יהיו הלוחות נכנסים בדוחק), ושני טפחים שבהם היה ספר תורה מונח.
לדעת רבי מאיר, לפי הבבלי, הארון נמדד מבחוץ, הלוחות השלמים והלוחות השבורים היו בתוך הארון, גם ספר התורה היה בתוכו, ורוחבו של ספר התורה היה מול אורכו של הארון, והעמודים היו מחוץ לארון; ולפי הירושלמי, הארון נמדד מתוכו, הלוחות השלמים והלוחות השבורים היו בתוך הארון, גם ספר התורה היה בתוכו, ורוחבו של ספר התורה היה מול רוחבו של הארון, והעמודים היו בתוך הארון.
לדעת רבי יהודה, לפי הבבלי, חצי הטפח שנשתייר באורכו של הארון - רבע טפח לעובי כותל זה ורבע טפח לעובי כותל זה, והטפח ומחצה שנשתיירו ברוחבו של הארון - רבע טפח לעובי כותל זה ורבע טפח לעובי כותל זה, וטפח שבו היו עמודים; ולפי הירושלמי, חצי הטפח שנשתייר באורכו של הארון - רבע טפח לעובי כותל זה ורבע טפח לעובי כותל זה, והטפח ומחצה שנשתיירו ברוחבו של הארון - רבע טפח לעובי כותל זה ורבע טפח לעובי כותל זה, וחצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט.
לדעת רבי יהודה, לפי הבבלי, הארון נמדד מבחוץ, הלוחות השלמים והלוחות השבורים היו בתוך הארון, ספר התורה היה מחוץ לארון, והעמודים היו בתוך הארון; ולפי הירושלמי, הארון נמדד מבחוץ, הלוחות השלמים והלוחות השבורים היו בתוך הארון, ספר התורה היה מחוץ לארון, והעמודים אם היו לא היו בתוך הארון.
בנוגע לברייתא שבבבלי, צריך להעיר, שלא רבי מאיר ולא רבי יהודה אמרו בפירוש דברים אלה, אלא שהוציאו דעתם זו מדעתם על דבר אמת כלים במשנה כלים יז,י. ודבר זה מפורש בירושלמי כאן. על פי הדברים האלה שבירושלמי נעשתה הברייתא הבבלית, שהיא מאוחרת אפוא לרבי יוחנן ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 234).
דעתם של רבי מאיר ורבי יהודה כחכמים לעיל, החולקים על רבי יהודה בן לקיש וסוברים, שלא היה ארון אלא אחד, ולוחות שניים ושברי לוחות ראשונים היו מונחים בתוכו.
בברייתא דמלאכת המשכן פרק ו נאמר: ארון שעשה משה במדבר - אורכו שתי אמות ומחצה ורוחבו אמה ומחצה וגובהו אמה ומחצה, שנאמר: "ועשו ארון עצי שיטים" וגו' (שמות כה,י).
רבי מאיר אומר: באמה בת שישה טפחים. הרי חמישה עשר טפחים. וארבעה לוחות היו בו, שניים שלימים ושניים שבורים. והלוחות - אורכו של כל אחד ואחד שישה טפחים ורוחבו שישה ועוביו שלושה. צא מהם שנים עשר טפחים לרוחבם של לוחות, וטפח מיכן וטפח מיכן מקום הנחת הלוחות (המקום שנותן רווח ללוחות), וחצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן לעוביו של ארון. ורוחבו של ארון תשעה טפחים. צא מהם שישה טפחים לאורכם של לוחות, ומקום הנחת ספר תורה (המקום שספר תורה מונח) שני טפחים, וחצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן לעוביו של ארון.
רבי יהודה אומר: באמה בת חמישה טפחים. הרי שנים עשר טפחים ומחצה. וארבעה לוחות היו מונחים בו, שניים שלימים ושניים שבורים. והלוחות - אורכו של כל אחד ואחד שישה טפחים ורוחבו שישה ועוביו שלושה. צא מהם שנים עשר טפחים לרוחבם של לוחות, ואצבע מיכן ואצבע מיכן לעוביו של ארון. ורוחבו של ארון שבעה טפחים ומחצה. צא מהם שישה טפחים לאורכם של לוחות, וחצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן מקום הנחת הלוחות (המקום שנותן רווח ללוחות), ואצבע מיכן ואצבע מיכן לעוביו של ארון. אבל ספר תורה לא היה נתון אלא מן הצד, שנאמר: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'" (דברים לא,כו), ועליו מפורש בקבלה: "אפריון עשה לו המלך שלמה" וגו' (שיר השירים ג,ט), וכן הוא אומר בפלשתים: "ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם תשימו בארגז מצידו" (שמואל א ו,ח).
בברייתא דמלאכת המשכן לא נזכרו העמודים, והפסוק "אפריון עשה לו המלך שלמה" וגו' מובא ללמדנו שספר תורה היה מונח מן הצד.
תנם לאיסטווה
בשיר השירים רבה א [יא] נאמר: "תורי זהב נעשה לך..." - רבי ברכיה פתר קרייה (הפסוק) בארון: "תורי זהב" - זה הארון, דכתיב: "וציפית אותו זהב טהור" (שמות כה,יא); "עם נקודות הכסף" - אלו שני העמודים העומדים לפנים (בתוך הארון), שהיו של כסף, כמין איצטוון (שדרה של עמודים).
ובשיר השירים רבה ג [ט] נאמר: "אפריון עשה לו..." - רבי יודה ברבי אלעאי פתר קרא בארון: "אפריון" - זה הארון; "עשה לו המלך שלמה" - המלך שהשלום שלו (הקב"ה); "מעצי הלבנון" - היך מה דאת אמר: "ויעש בצלאל את הארון עצי שיטים" (שמות לז,א); "עמודיו עשה כסף" - אלו שני העמודים לפנים, שהיו של כסף; "רפידתו זהב" - שנאמר: "ויצפהו זהב טהור" (שמות לז,ב)...
לפי הירושלמי, לדעת רבי מאיר היו עמודים בתוך הארון כמין איסטווה, מה שאין כן לדעת רבי יהודה. ואילו לפי שיר השירים רבה, רבי יהודה הוא שאמר שהיו עמודים בתוך הארון כמין איסטווה.
בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות כה,י נאמר, שהעמודים נעשו כדי להחזיק את הלוחות במקומם שלא ינועו בארון בשעת המסעות. וריטב"א כתב, שהעמודים נועדו לסמוך את הכפורת, אחד מכאן ואחד מכאן, כעין אפריון.
• • •
כיוון שדיברו לעיל על מידות הארון, מדברים על אופן עשייתו.
שואלים: כיצד עשה בצלאל (האומן הממונה על עשיית המשכן וכליו) את הארון? – כיצד נעשה ציפוי הארון בזהב? שלא נתפרש הדבר בכתוב בעניין הארון.
ומביאים שתי שיטות: רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: שלש תיבות (ארגזים) עשאו – בצלאל עשה תחילה שלוש תיבות שלמות נפרדות לעצמן (בלי כיסוי), שתים של זהב ואחת של עץ – תיבה אחת גדולה של זהב, ותיבה אחת בינונית של עצי שיטים, ותיבה אחת קטנה של זהב, ונתן של עץ בשל זהב ושל זהב בשל עץ (כך נכתב במסירה שלפנינו, ונמחק על ידי מגיה והוגה על הגיליון: "של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב". כהגהה כן הוא במקבילה שבסוטה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים. אלא שהגהה של כלום היא, וכנוסח כתב היד כן הוא בברייתא דמלאכת המשכן) – נתן את התיבה הבינונית של עץ לתוך התיבה הגדולה של זהב, ואת התיבה הקטנה של זהב לתוך התיבה הבינונית של עץ, וציפהו – כך נמצא שהארון הוא עץ מצופה זהב מבפנים וגם מבחוץ, דכתיב (במקבילה: 'הדא היא דכתיב'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – שכתוב (בעניין הארון): "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כה,יא) – אתה חייב לצפות אותו בזהב מזוקק מסיגים, מבפנים ומבחוץ אתה חייב לצפות אותו. מה תלמוד לומר: "תְּצַפֶּנּוּ"? – מה יש ללמוד מהכתוב הזה? (שהמילה הזו יתירה) - להביא (להוסיף, לרבות) שפתו העליונה – שכיסה בזהב את השפה העליונה של תיבת העץ הבינונית, שהשפה העליונה נותרה מגולה לאחר שנתן של עץ בשל זהב ושל זהב בשל עץ.
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: תיבה אחת עשאו וציפהו – תיבה אחת בלבד של עץ עשה בצלאל וציפה אותה בלוחות דקים של זהב מבפנים וגם מבחוץ (ציפוי הזהב היה מחובר במסמרים), דכתיב (במקבילה: 'הדא היא דכתיב'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – שכתוב (בעניין הארון): "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כה,יא). מה תלמוד לומר: "תְּצַפֶּנּוּ"? – מה יש ללמוד מהכתוב הזה? (שהמילה הזו יתירה) - אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו): להביא (להוסיף, לרבות) בין נסר (קרש, לוח שנגזר מעץ) לנסר – שציפה בזהב גם את הרווחים שבין הנסרים שמהם היה הארון עשוי, כדי שייראה הארון כעשוי מקשה אחת ולא נסרים מחוברים. ולפי זה צריך לומר, שציפה תחילה את לוחות העץ, ואחר כך חיבר את הלוחות המצופים ועשה מהם תיבה (לשיטה זו אין לומר כמו לעיל "להביא שפתו העליונה", שהואיל ומדובר בציפוי ממש, אין הבדל בין שפתו העליונה של הארון ובין שאר צדדיו, שוודאי שהיה מצופה כולו, אף שפתו העליונה).
בבבלי יומא עב,ב אמרו: אמר רחבה אמר רב יהודה: שלוש ארונות עשה בצלאל, אמצעי של עץ תשעה (גובהו מבחוץ תשעה טפחים), פנימי של זהב שמונה, חיצון של זהב עשרה (תשעה כדי גובה הארון, וטפח כדי גובה הכפורת) ומשהו. - והתניא: (חיצון) אחד עשר ומשהו! - לא קשיא: הא - כמאן דאמר: יש בעוביו (של שולי החיצון) טפח, הא כמאן דאמר: אין בעוביו טפח. - ומאי משהו? - זר (קישוט כעין נזר שהיה על הארון).
ובברייתא דמלאכת המשכן פרק ז נאמר: כיצד עשה בצלאל הארון? - עשאו שלוש תיבות, שתיים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתיו העליונות בזהב, שנאמר: "וציפית אותו זהב טהור" (שמות כה,יא), שאין תלמוד לומר "תצפנו" (שם), ומה תלמוד לומר "תצפנו"? מלמד שחיפה שפתיו העליונות בזהב.
ובמדרש תנחומא פרשת 'ויקהל' סימן ז נאמר: אמר רבי חנינא דציפורין: שלוש תיבות עשה בצלאל את הארון, שתיים של זהב ואחת של עץ, שיקע של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, ואחר כך ציפה שפתותיהם זהב, לקיים מצוות עשה, שנאמר: "ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ", ואחר כך: "ויעש לו זר זהב סביב".
ובשיר השירים רבה א [יא] נאמר: כיצד נעשה הארון? - רבי חנינא ורבי שמעון בן לקיש - רבי חנינא אמר: שלוש תיבות עשאו, שתיים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ על של זהב ושל זהב על של עץ, וחיפה שפתיו העליונות בזהב. ריש לקיש אמר: תיבה אחת עשאו, וחיפהו מבפנים ומבחוץ, דכתיב: "מבית ומחוץ תצפנו" (שמות כה,יא). - ומה מקיים ריש לקיש קרייה דרבי חנינא? - אמר רבי פינחס: שחיפה בין נסר לנסר.
מקור דברי רבי חנינה הוא ברייתא (ברייתא דמלאכת המשכן). גם משאלת הבבלי "והתניא: אחד עשר ומשהו" מוכח ששנו בברייתא ששלוש תיבות עשה בצלאל את הארון. רבי שמעון בן לקיש שחלוק על רבי חנינה לא ידע ברייתא זו.
רבי חנינא דציפורין שנזכר במדרש תנחומא הוא רבי חנינא בר חמא מהעיר ציפורי, ואינו רבי חנינא דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי.
• • •
כיוון שדיברו לעיל על הלוחות שהיו בארון, חוזרים ומדברים עליהם.
מביאים ברייתא: כיצד היו הלוחות כתובים? – כיצד היו כתובים עשרת הדיברות (הדברים) על שני הלוחות? שלא נתפרש הדבר בכתוב.
רבי חנניה בן גמליאל (תנא בדור הרביעי) אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה – עשרת הדברים היו מחולקים בשווה, חמישה מהם היו כתובים על לוח אחד וחמישה מהם היו כתובים על לוח שני. ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב באזהרות ובתוכחות של משה לישראל): "וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד,יג) – ה' אמר לכם את בריתו, שהם עשרת הדברים שציווה אתכם לקיים, וכתב את עשרת הדברים על שני לוחות. הרי שה' כתב את עשרת הדברים על שני לוחות: - חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה (במקבילה שבסוטה אין "הדא הוא דכתיב" וכול'. גם בדפוס ונציה הבבלי אין הכתוב).
ורבנן אמרין: – והחכמים אומרים: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה – שעשרת הדברים היו כתובים על כל אחד משני הלוחות. ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב (במקבילה: 'דכתיב'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב: "וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד,יג) – ויש במשמע הכתוב שה' כתב את עשרת הדברים על כל אחד משני הלוחות: - עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה.
רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי) (ב"שרידי הירושלמי": 'רבי נחמיה') אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה – שעשרת הדברים היו כתובים על כל אחד משני הצדדים של כל לוח, דכתיב (ב"שרידי הירושלמי": 'הדא הוא דכתיב'. בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'שנאמר'): – שכתוב: "וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד,יג) – הרי שעשרת הדברים היו כתובים על כל לוח; ויש להוסיף כאן את הכתוב המובא להלן: "לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים" (שמות לב,טו), שהיו עשרת הדברים כתובים בשני צידיהם של הלוחות, מפנים ומאחור ("משני עבריהם" דהיינו "מזה ומזה"), - עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה (בכתב יד שקלים אין הכתוב).
רבי סימאי (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) (ב"שרידי הירושלמי": 'רבי שמעון בן יוחאי') אומר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה – שעשרת הדברים היו כתובים על כל אחד מארבעת הצדדים של כל לוח, (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'הדא היא דכת[יב]'. ובכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'שנאמר') - שכתוב (בשבירת הלוחות): "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים" (שמות לב,טו) – משה פנה והחל לרדת מהר סיני, ובידו שני הלוחות, שהיו כתובים בשני צידיהם, מן הצד הזה ומן הצד הזה היו הלוחות כתובים. ויש לדרוש את כפל הלשון "לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים" - טטרגונה (המרובע (מקור המילה ביוונית)) (ב"שרידי הירושלמי": 'ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה היה כתוב טטרגונה') – ארבע פעמים היו כתובים עשרת הדברים על כל לוח, שעשרת הדברים היו כתובים בכל ארבעת צידיו של כל לוח, מפנים ומאחור ("משני עבריהם") ומימין ומשמאל ("מזה ומזה". - אורכם של כל אחד ואחד מהלוחות היה שישה טפחים ורוחבם היה שלושה טפחים ועוביים היה שלושה טפחים (ראה לעיל). הרי שכל אחד מארבעת צידיו של כל לוח היה שישה טפחים על שלושה טפחים, ולכן ניתנו עשרת הדברים להיכתב בכל ארבעת צידיו של כל לוח).
הדעות בברייתא הובאו לפי סדר מספרי עולה. לכן הביטוי "ורבנן אמרין" המציע את דעת רוב החכמים אינו חותם כאן את מחלוקת החכמים היחידים, על אף שכך הוא שימושו המיוחד של ביטוי זה באגדה.
חנניה בן אחי רבי יהושע (תנא בדור השלישי) אומר: בין כל דיבור ודיבור דיקדוקיה ואותותיה (אותיותיה) של התורה – בין כל דבר ודבר מעשרת הדברים שהיו כתובים על הלוחות, היו כתובים על הלוחות דקדוקי התורה (פרטי המצוות שאינם מפורשים בתורה, אלא שמוצאים אותם אחרי עיון וחיפוש, והם דברים הנלמדים מן הכתוב בתורה, בין על פי ההיגיון ובין על פי מדרש הכתובים) ואותיות התורה (דברים הנלמדים ממילים החסרות או יתרות אותיות שלא כדינן), שאף הם נאמרו למשה בהר סיני, - שנאמר (בתיאור הרעיה את הדוד): "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (שיר השירים ה,יד) (במסירה שלפנינו הגיה מגיה 'כתרשיש', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – ידיו דומות בצורתן לעמודים עגולים עשויים מזהב ומשובצים באבנים יקרות, - כימא רבא – כים הגדול (הים התיכון. חכמים פירשו את המילה "תרשיש" - ים, על סמך זיהוי המילה 'תרשיש' עם המילה היוונית 'תלסיס' בחילוף של למ"ד - רי"ש. ראה ירושלמי מגילה ג,ב: "תרשיש - תלסיס". והשווה התרגומים העתיקים של המילה "תרשיש" בתנ"ך). והמילים "ידיו גלילי זהב" נדרשו על הלוחות ועשרת הדברים שהיו כתובים בהם, והמילים "ממולאים בתרשיש" נדרשו על דקדוקיה ואותיותיה של התורה שהיו כתובים בין כל דבר ודבר מעשרת הדברים, כמבואר להלן).
ומספרים: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני), כד הוה מטי הדין (כך גם ב"שרידי הירושלמי". ובמקבילה שבסוטה: 'להדין') קרייא (ב"שרידי הירושלמי": 'פסוקה') הוה אמר: – כשהיה מגיע (בלימודו) למקרא (לפסוק) הזה ("יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ"), היה אומר: יפה לימדני (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'ל[י]מדנו') חנניה בן אחי רבי יהושע: מה הים הזה, בין גל גדול לגל גדול (המילה האחרונה נוספה במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי מגיה, וישנה ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה שבסוטה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) גלים קטנים – כשם שבים יש גלים קטנים בין גל גדול אחד לגל גדול אחר, כך בין כל דיבור ודיבור דיקדוקיה ואותותיה של התורה – כך בלוחות היו דקדוקי התורה ואותיותיה כתובים בין דבר אחד לדבר אחר מעשרת הדברים. חנניה בן אחי רבי יהושע דרש את המילים "ממולאים כתרשיש" (כמו הים), שבין עשרת הדברים שהיו כתובים על הלוחות היו משובצים דקדוקי התורה ואותיותיה, כמו הים שבין הגלים הגדולים שבו יש גלים קטנים.
כוונתם של מאמרים אלו, שבין כל דיבור ודיבור נכתבו פירושיו ודקדוקיו של אותו דיבור, כלומר כל מה שחידשה ההלכה בתורה שבעל פה כאילו היה כתוב ליד כל דיבור ודיבור ("חז"ל - פרקי אמונות ודעות", עמוד 317).
במכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה ח נאמר: עשרת הדיברות - חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה; דברי רבי חנינא בן גמליאל. וחכמים אומרים: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, שנאמר: "את הדברים האלה דיבר ה'... ויכתבם על שני לוחות אבנים" (דברים ה,יח), ואומר: "שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה" (שיר השירים ד,ה) ("שני שדייך" אלו שני לוחות), ואומר: "ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש" (שם ה,יד).
ובשיר השירים רבה ה [יד] נאמר: "ידיו גלילי זהב" - ["ידיו"] אלו לוחות הברית, שנאמר: "והלוחות מעשה אלוהים המה" (שמות לב) (מעשה ידיו, לכן נדרשת "ידיו" על הלוחות), "גלילי זהב" אלו דברי תורה, שנאמר: "הנחמדים מזהב ומפז" (תהלים יט,יא).
כיצד היו כתובים? - חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה, על שם שנאמר: "ידיו גלילי זהב" (כמספר אצבעות הידיים), כדברי רבי חנינא בן גמליאל, הדא היא דכתיב: "ויכתבם על שני לוחות אבנים" (דברים ד,יג). - ורבנן אמרי: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, שנאמר: "ויגד לכם את בריתו אשר ציווה אתכם לעשות, עשרת הדברים, ויכתבם על שני לוחות אבנים" (שם) (משמע, כל עשרת הדברים על כל אחד משני הלוחות). - רבי שמעון בן יוחאי אמר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, שנאמר: "ויכתבם על שני לוחות אבנים" (שם) [וכתיב: "לוחות כתובים משני עבריהם" (שמות לב,טו)] - עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה. - רבי סימאי אומר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, שנאמר: "לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה" (שמות לב,טו), טטרוגא (ארבעתיים. דורש כפל הלשון, מפנים ומאחור ומשני הצדדים).
חנניה בן אחי רבי יהושע אמר: בין כל דיבור ודיבור פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים. - רבי יוחנן, כד הוה פשיט קרייה והוה מטי בדין פסוקא (כשהיה לומד מקרא והיה מגיע לאותו פסוק): "ממולאים בתרשיש", הוה אמר: יפה לימדני בן אחי רבי יהושע: מה גלים הללו, בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים.
ובשמות רבה מז,ו נאמר: עשרת הדיברות - כיצד היו עשויים? - חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה; כדברי רבי יהודה. ורבי נחמיה אומר: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה.
אמר: "יפה לימדני רבי..."
לפי הירושלמי, רבי שמעון בן לקיש אמר: "יפה לימדני חנניה בן אחי רבי יהושע". ולפי שיר השירים רבה, רבי יוחנן אמר כך. גם רבי יוחנן וגם רבי שמעון בן לקיש לא שמעו את הדברים מחנניה בן אחי רבי יהושע עצמו שקדם להם בכמה דורות אלא שמעו משמו. בביטוי "יפה לימדני" הם באו לשבח ולקלס את חנניה בן אחי רבי יהושע על דבריו.
בכמה מקומות בירושלמי אמרו, שרבי יוחנן, כששמע מימרה, אמר: "יפה לימדני רבי פלוני", או: "יפה לימדנו רבי פלוני".
בבראשית רבה ד,ב נאמר: רבי יוחנן, כשהיה מגיע לפסוק: "ברוחו שמים שפרה" (איוב כו,יג), היה אומר: יפה לימדני רבי חנינא.
בויקרא רבה יט,א, בשיר השירים רבה ה [יא], באיכה רבה (בובר) ב [יט] ובמדרש שמואל ה,ב נאמר: רבי שמעון בן לקיש פשט קרייה (למד מקרא), וכד הוה מטי באילין קרייה (וכשהיה מגיע לאלה המקראות): "ותקם בעוד לילה" (משלי לא,טו), "קומי רוני בלילה" (איכה ב,יט), הוה אמר (היה אומר): יפה לימדני רבי יוחנן.
הרי שגם רבי יוחנן וגם רבי שמעון בן לקיש נקטו לשון זו.
• • •
לעיל הובאה מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה במידות הארון. לדעת רבי מאיר היה ספר התורה שכתב משה נתון בתוך הארון, ולדעת רבי יהודה לא היה ספר התורה נתון בתוך הארון.
אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): איתקשיית (ב"שרידי הירושלמי": 'א[י]ת(ו)תבת' (הושבה)) קומי – הוקשתה (הקשו קושיה) לפני רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אתיא כרבי יודה ולא אתיא כרבי מאיר! – באה (הדבר הולך) כדעתו של רבי יהודה ולא באה (ואין הדבר הולך) כדעתו של רבי מאיר! (הכתובים להלן מסייעים לדעתו של רבי יהודה ואינם מסייעים לדעתו של רבי מאיר. - משפט זה הוא הצעת פתיחה של דברי המקשה. והמקשה הולך ומפרש את כוונת דבריו:) מה טעמיה (במסירה שלפנינו: 'מה טע'', וב"שרידי הירושלמי": 'מה טעמיה') דרבי יודה? – מה טעמו של רבי יהודה? (מה מקורו בכתוב שספר התורה לא היה בתוך הארון?) - נאמר: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית י'י אֱלֹהֵיכֶם" (דברים לא,כו) – משה ציווה את הלוויים, שייקחו את ספר התורה שכתב וישימו אותו ליד הארון. הרי שספר התורה היה מצד הארון ולא בתוכו. על דעתיה דרבי יודה דו אמר (אין לגרוס שתי המילים האחרונות, וכן אינן ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה שבסוטה בכתב יד רומי ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים. מילים אלו הן אשגרה בטעות מהסוגיה לעיל בעניין מידות הארון. סגנון הירושלמי הוא להציע אחרי "דו אמר" את תוכן הדעה שנאמרה. אבל כאן אין זה כך, ולכן אין לגרוס "דו אמר") – על (לפי) דעתו של רבי יהודה, איכן (היכן) היה ספר תורה נתון? כמין גלוסקוס (צריך לומר: 'גלוסקום', כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי") (גלוסקמה, ארון (מקור המילה ביוונית)) עשה (במקבילה שבסוטה: 'עשו') לו מבחוץ, והיה ספר תורה נתון לתוכו (בלשון ארץ ישראל משמש "לתוך" במקום "בתוך") – לדעת רבי יהודה היה ספר התורה בתוך ארגז שבצידו של הארון (דברי המקשה "מה טעמיה דרבי יהודה" אינם לשון קושיה, אלא לשון שאלה לשם תשובה, והתשובה לשאלה זו היא הפסוק המפורש "מצד הארון". גם דברי המקשה "על דעתיה דרבי יודה, איכן היה ספר תורה נתון" הם שאלה לשם תשובה, והשיב עליה מה שהשיב). מה טעמיה (במסירה שלפנינו: 'מה טע'', וב"שרידי הירושלמי": 'ומה טעמיה') דרבי מאיר (צריך לומר כמו במקבילה שבסוטה בכתב יד רומי: 'דרבי יודה')? – מה טעמו של רבי יהודה? (מה מקורו בכתוב שספר התורה לא היה בתוך הארון?) שכתוב (בעניין הארון): "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה, וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה,כא) – תשים את הכפורת על הארון כמכסה מלמעלה, לאחר שתשים בתוך הארון את הלוחות שעשרת הדיברות כתובים עליהם ושאני עתיד לתת אותם לך. לפי פשוטו של מקרא, "העדות" הם הלוחות, שהם עדות לברית בין ה' לישראל, ונתינת העדות אל הארון קודמת לנתינת הכפורת על הארון ("ואל הארון תיתן" הוא 'עתיד מוקדם'), ו"אל הארון" מובנו: לתוך הארון. - ולפי המקשה, "העדות" שבפסוק זה הוא ספר התורה, ש"עדות" היא אחד הכינויים לתורה ("עדות" מעניין ציווי, אזהרה והתראה), והכתוב אומר: קודם תשים את הכפורת על הארון עם הלוחות שבו, ואחר כך תשים אל הארון את ספר התורה, וכיוון שאי אפשר לשים את ספר התורה בתוך הארון כשהארון מכוסה, בהכרח יש לשים את ספר התורה בצד הארון ("אל הארון" - על יד הארון). הרי שהפסוק הזה, שהקדים נתינת הכפורת על הארון לנתינת העדות אל הארון, מסייע לשיטת רבי יהודה, שספר התורה לא היה בתוך הארון (עד כאן דברי המקשה שאומר, שיש לנו שני פסוקים שמוכיחים כרבי יהודה, וכיצד יתרץ רבי מאיר פסוקים אלה לשיטתו?).
ותירץ רבי פינחס (את קושית המקשה): על דעתיה דרבי מאיר דו אמר (אין לגרוס שתי המילים האחרונות, וכן אינן ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – על (לפי) דעתו של רבי מאיר, אין מוקדם ומואחר (מאוחר (בלשון חכמים יש חילופי צורות בינוני של פֻּעַל (מקוטל) בבינוני של הֻפְעַל (מוקטל))) בתורה – אין ללמוד מסדרם של שני חלקי הפסוק הזה, מפני שאין למדים מסידור הדברים שבתורה, לפי שלא הקפידה התורה להקדים את המוקדם ולאחר את המאוחר, אלא (במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו אין מילה זו) "וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ", ואחר כך "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה" – יש להפוך את הסדר של שני חלקי הפסוק, וכך שיעור הפסוק: קודם נותנים את ספר התורה בארון (לאחר שפתחו את הארון), ואחר כך (חוזרים ו)מכסים את הארון בכפורת.
פירושה של הסוגיה הוא על פי: "להשגות 'פני זקן' על הגהות הגר"א לירושלמי שקלים", "נטיעות לדוד", עמודים קעד-קעו.
בירושלמי כאן אמרו לשיטת רבי יהודה, שספר התורה היה מונח בתוך ארגז. ובברייתא המובאת בבבלי בבא בתרא יד,א (ראה לעיל) נאמר לשיטת רבי יהודה, שספר התורה היה מונח על הארגז ששיגרו פלשתים, ואמרו בתלמוד שם, שלפני שבא אותו ארגז, ספר התורה היה מונח על דף שיצא מהארון.
תשובת רבי פינחס, שרבי מאיר סובר שאין מוקדם ומאוחר בתורה, עונה על הקושיה מהפסוק השני (שמות כה), ואילו הקושיה מהפסוק הראשון (דברים לא) במקומה עומדת. ניתן לומר, שמה שסתם הירושלמי פירש הבבלי, שבבבלי בבא בתרא יד,ב הקשו: "ורבי מאיר, האי 'מצד ארון' מאי עביד ליה?", ותירצו: "לעולם בגוויה דארון ומצידו" (הספר יונח בתוך הארון, ובצידו ולא באמצעו).
ברם אפשר לומר, שתירוצו של רבי פינחס "אין מוקדם ומואחר בתורה" כוחה יפה אף לפסוק הראשון, ואל תקרא: "ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'", אלא: "ושמתם אותו [ב]ארון מצד ברית ה'". "ברית ה'" הם לוחות הברית, כמו שנאמר: "וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ה'" (מלכים א ח,כא; וכן בכתוב המקביל בדברי הימים ב ו,יא). בזאת התיישבו שני הפסוקים לשיטות שני התנאים (שם, עמוד קעו).
אין מוקדם ומואחר בתורה
במידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, המידה השלושים ואחת היא "מוקדם ומאוחר בעניין", והמידה השלושים ושתיים היא "מוקדם ומאוחר בפרשיות".
מוקדם ומאוחר בעניין, כיצד? - "ונר אלוהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'" (שמואל א ג), והלא אין ישיבה בהיכל, כל שכן שכיבה, ואפילו בעזרה אין ישיבה אלא למלכי בית דוד בלבד, ומה תלמוד לומר "שוכב"? אלא מוקדם הוא, וכך צריך לומר: 'ונר אלוהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב'. כיוצא בו: "עיני ה' אל צדיקים ואוזניו אל שוועתם", "פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם", "צעקו וה' שמע ומכל צרותם הצילם" (תהילים לד), מוקדם הוא, וכך צריך לומר: 'עיני ה' אל צדיקים...', 'צעקו וה' שמע...', ואחר כך: 'פני ה' בעושי רע...'.
מוקדם ומאוחר בפרשיות, כיצד? - "וידבר ה' אל משה במדבר סיני... באחד לחודש השני בשנה השנית" וגו' (במדבר א), ואחר כך כתוב: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז), והלא הקמת המשכן היה מוקדם, שהוקם המשכן באחד בניסן בשנה שנייה, שנאמר: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ), אלא מכאן אתה למד שהמאוחר מוקדם בפרשיות.
'אין מוקדם ומאוחר בתורה' בכל מקום היא המידה "מוקדם ומאוחר בפרשיות". 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' בירושלמי כאן היא המידה "מוקדם ומאוחר בעניין". יישוב הפסוק השני (שמות כה) לשיטת רבי מאיר שאמרו בירושלמי כאן דומה ליישוב הפסוק בתהילים (לד) לפי המידה "מוקדם ומאוחר בעניין". יישוב הפסוק הראשון (דברים לא) לשיטת רבי מאיר שהיצענו לעיל דומה ליישוב הפסוק בשמואל (א ג) לפי המידה "מוקדם ומאוחר בעניין".
רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): התורה – ספר התורה, שנתן לו הקב"ה למשה, נתנה לו (במקבילה שבסוטה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שתי המילים האחרונות) עורה (מילה זו נמחקה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינה בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, אבל ישנה ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה שבסוטה) אש לבנה – העור (יריעות העור) של ספר התורה היה אש לבנה (בדומה לעור המעובד לספר תורה שהוא לבן), חרותה באש שחורה – הכתב של ספר התורה היה חקוק באמצעות אש שחורה (בדומה לדיו המשמשת לכתיבת ספר תורה שהיא שחורה). היא – ספר התורה שנתן הקב"ה למשה, אש, מובללת (צריך לומר: 'מוכללת', כמו ב"שרידי הירושלמי") באש – מעוטרת ומקושטת באש (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'היא מאש', והשאר אינו), חצובה מאש – גזורה מתוך אש, ונתונה מאש – מתוך אש. ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בברכת משה לישראל): "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג,ב) – מידו הימנית נתן ה' לישראל תורה מתוך האש.
עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה.
סוגיה זו נחלקת לשלושה חלקים:
א. "תני רבי יודה בן לקיש..." - "שמן משחת קודש".
ב. "תני רבי יודה בירבי אילעאי..." - "ויסב את שמו צדקיהו".
ג. "אמר רבי יוחנן: באמה..." עד סוף ההלכה.
ונראה שמקורו של החלק הראשון הוא בסוטה, שכן הברייתא הפותחת קשורה עם מה שבא לעיל שם: "להושיע אתכם - זה מחנה הארון", ובה נתפרש: "וזה שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן". והועתק לשקלים אגב מה שבא בו להלן: "משנגנז הארון...", ובשקלים למעלה ממנו דובר באריכות על גניזת הארון. ואילו היה מקור החלק הזה בשקלים, היה להם לסמוך גניזה לגניזה.
החלק השני, ספק הוא האם מקורו בסוטה או בהוריות. ויש פנים לכאן ולכאן, שהרי בסוטה הוא קשור עם מה שבא לעיל: "פיטום שמן המשחה...", ובהוריות עם הפירוש של המשנה: "ואיזהו המשיח? זה המשוח בשמן המשחה", ואין להכריע. וייתכן שכל החלק הזה עם הקטע הקודם לו: "פיטום שמן המשחה..." נשנה בתחילה בכריתות א,א על הפירוש "המפטם את השמן", וכמו שהוא בבבלי כריתות ה,א-ב.
החלק השלישי דן במידות הארון ועשייתו, במידות הלוחות וכתיבתן, ובספר התורה שהיה מונח בארון. והדברים שייכים לסוטה ולשקלים, ואין להכריע מה מקורו ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 129-130).
בשיר השירים רבה ה [יא] נאמר: אמר רבי שמעון בן לקיש: תורה שנתן הקב"ה היתה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה. היא אש וחצובה מאש, ומוכללת באש, ונתונה באש. הדא היא דכתיב: "מימינו אש דת למו" (דברים לג,ב).
ובדברים רבה ג,יב נאמר: אמר רבי שמעון בן לקיש: התורה שניתנה למשה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה והתורה אש ומלופפת (כרוכה, עטופה) באש.
ובמדרש תנחומא פרשת 'יתרו' סימן טז נאמר: אמר ריש לקיש: התורה של אש, עורותיה של אש, כתבה של אש, חֵיטָהּ (התפירה של היריעות זו לזו) של אש, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג,ב).
• • •