משנה
שתי לשכות היו במקדש: אחת - לשכת חשאין, ואחת - לשכת הכלים.
לשכת חשאין - יריאי חט (חטא) נותנין לתוכה – מעות לצדקה, בחשאי – בצנעה, כדי שלא ידעו בני אדם שהם נתנו, ועניים בני טובים – ממשפחות מכובדות ומיוחסות, מתפרנסין מתוכה בחשאי – נוטלים מתוכה בסתר, כדי שלא יתביישו שהם מתפרנסים מן הצדקה. לכן נקראת הלשכה "לשכת חשאים".
לשכת הכלים - כל מי שהוא מתנדב כלי – למקדש, זורקו לתוכה – לתוך הלשכה הזאת, ואחת לשלשים יום הגיזברין פותחין אותה – את הלשכה הזאת, כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו – לצורכי בדק הבית, והשאר – שאר הכלים שאין בהם צורך לבדק הבית, נמכרין – מוכרים אותם, ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית – ללשכה שנותנים בתוכה כל קודשי בדק הבית.
בספרי דברים פסקה קיז נאמר: "נתון תיתן לו" (דברים טו,י) - בינך לבינו. מיכן אמרו: לשכת חשאים היתה בירושלים.
ובתוספתא שקלים ב,טז שנו: כשם שהיתה לשכת חשאים במקדש, כך היתה בכל עיר ועיר, מפני שעניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשיי.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "לשכת חשאין - יריאי חט נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פאה ח,ט.
מספרים (כמה סיפורים בעניין צדקה וגמילות חסדים):
רבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמן (אמוראים ארץ ישראלים בדור השני והשלישי) הוון פרנסין – היו פרנסים (מנהיגי קהילה ועוסקים בצורכי ציבור), והוון יהבין – והיו נותנים לרבי חמא (בר ביסא, מאחרוני התנאים), אבוי ד- – אביו של רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון), דינר (במקבילה: 'חד דינר') – לפי שהיה עני (בתקופת האמוראים דינר סתם הוא דינר זהב), והוא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והוה') יהיב ('יהב') ליה (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'יהביה') לחורנין – והוא נתן אותו לאחרים (לעניים אחרים, מפני שלא רצה ליהנות מן הצדקה).
רבי זכריה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), חתניה ד- – חתנו של רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), היו הכל מליזין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'היו מלעיזין') עליו – מדברים בגנותו, אמרין (בספר "והזהיר": 'ואמרין', ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ואומרין') דלא צריך (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'למנסב') והוא נסב – היו אומרים, שאינו צריך (לקחת צדקה) והוא לוקח. מן דדמך (במקבילה: 'כד דמך'), בדקון ואשכחון דהוה מפליג ליה (המילה 'ליה' יתירה, ואינה בכתב יד רומי במקבילה) לחורנין (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'מפליג לחורנין מן דיליה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'יהיב מן דיליה לאוחרנין') – משמת, בדקו ומצאו שהיה מחלק לאחרים (את הצדקה שהיה לוקח, ולא היה לוקח לעצמו. והיה לוקח צדקה כדי לזכות אחרים, שמשום שהוא אדם גדול נתנו לו, אבל לעני אחר לא היו נותנים).
רבי חיננא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה מפליג מצוה בליליא – היה מחלק מצווה (מחלק צדקה לעניים) בלילה (כדי לתת להם בצנעה, שלא ידעו מי הוא הנותן להם ולא יתביישו). חד זמן (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) פגע ביה רבהון דרוחייא – פעם אחת פגע בו (פגש אותו) אדונם (ראשם, מנהיגם) של הרוחות (השדים, המזיקים), אמר ליה: – אמר לו (לרבי חיננא בר פפא): ולא כן אלפן רבי: – ו(כי) לא כך לימד אותנו רבי (מורי. - נקט לשון כבוד כלפי רבי חיננא בר פפא, והכוונה: וכי לא כך לימדת אותי. - בספר "והזהיר": 'ולא כן כתיב'): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ" (דברים יט,יד) – אל תזיז ותרחיק את סימני הגבול שבין שדך לשדה רעך, מתוך כוונה להגדיל את שטח שדך. ובהשאלה: אל תקפח את פרנסת רעך, אל תפגע בזכויות הזולת?! (בתמיהה) – ומדוע אתה מסיג את גבולי (במובן המושאל)? שהרי היום ניתן לבריות לעשות בו כל צורכיהם, והלילה ניתן למזיקים לעשות בו כל רצונם, וכיוון שהלילה הוא זמנם של המזיקים ורשות להם להלך בלילה, לא היה לך להלך בלילה חוץ לביתך. - אמר ליה: – אמר לו (לרבם של הרוחות): ולא כן כתיב: – ו(כי) לא כך כתוב: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" (משלי כא,יד) – צדקה הניתנת לעניים בצנעה דוחה את כעסו של הקב"ה ומבטלת אותו?! (בתמיהה) – וכיוון שרציתי לתת צדקה בסתר, חילקתי אותה בלילה, ולכן הלכתי חוץ לביתי בלילה. והוה מיסתפי (כן הוא ב"שרידי הירושלמי". ובמקבילה: 'מכתפי'. ובספר "והזהיר" ובכתב יד רומי: 'מתכפי'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מכפי'. אין בארמית הארץ ישראלית 'מסתפי', וצריך לומר: 'מתכפי') מיניה (מילה זו ישנה במקבילה ובכתב יד רומי) וערק מן קומוי – והיה (רבם של הרוחות) נדחה ממנו ועורק (בורח) מפניו (מפני רבי חיננא בר פפא. - יש במשמע הכתוב, שמתן בסתר יכפה את רבם של הרוחות. ויש כאן לשון נופל על לשון: "יכפה" - מתכפי).
בבבלי בבא בתרא ט,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, דאילו במשה רבנו כתיב: "כי יגורתי מפני האף והחימה" (דברים ט), ואילו בעושה צדקה כתיב: "מתן בסתר יכפה אף, ושוחד בחיק חימה עזה" (משלי כא).
ובמדרש משלי כא,יד נאמר: "מתן בסתר יכפה אף" - אמר רבי יוחנן: כל מי שנותן צדקה בסתר, הקב"ה יכפה מלאך המוות שנקרא "אף" ממנו ומאנשי ביתו.
מצוה - צדקה
בירושלמי ובמדרשי אגדה המילה "מצווה" (וכן "מצוותה" ו"מצוון" בארמית) משמשת במובן 'צדקה'. מובן זה ל"מצווה" גם ביוונית. המילה "מצווה" באה עם השורש "עשה" בעברית ו"עבד" בארמית במובן 'נתן צדקה' ועם השורש "פלג" בארמית במובן 'חילק צדקה'.
אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): 'אשרי נותן לדל' אין כתוב כאן, אלא "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" (תהילים מא,ב) – אשרי המסתכל ומתבונן אל העני לעשות עימו חסד. ויש לדרוש את הכתוב: - זה שהוא (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'אשרי מי שהוא') מסתכל (משׂתכל) במצוה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בצדקה' ('תיקון' של הלשון המיוחדת לירושלמי ולמדרשי ארץ ישראל)) היאך לעשותה – מתחכם בצדקה איך לתת אותה לעני שלא לבייש אותו (רבי יונה דרש את המילה "משכיל" - 'משׂתכל' מלשון שֵׂכֶל, ולא 'מסתכל' - רואה בעין).
ומספרים: כיצד היה רבי יונה עושה (בספר "והזהיר" נוסף: 'מצוה')? – איך היה רבי יונה נותן צדקה? - כשהיה רואה בן טובים – אדם ממשפחה מכובדת ומיוחסת, שירד מנכסיו – התרושש והיה לעני (והיה מתבייש לקחת צדקה), היה אומר לו (רבי יונה לאותו אדם): בני, בשביל ששמעתי (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" ובכתב יד רומי ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'עליך') שנפלה לך ירושה ממקום אחר – מפני שהגיעה לי שמועה עליך שזכית בירושה במקום אחר (וכאן אין לך כלום), (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'אלא') טול – קח (אין עצה אלא שתיקח) ממני בינתיים כסף בהלוואה, ואת (ואתה) פורע – תשלם לי לאחר זמן, כשתקבל את הירושה. מן דהוה נסיב (במקבילה נוסף: 'ליה') – משהיה (העני) לוקח (את הכסף מרבי יונה), הוה אמר ליה: – היה (רבי יונה) אומר לו: מתנה – נתתי לך את הכסף במתנה, ואינך צריך לפרוע. - הרי שהיה רבי יונה מקיים מה שהיה דורש.
בויקרא רבה לד,א נאמר: "אשרי משכיל אל דל" (תהילים מא,ב) - אמר רבי יונה: 'אשרי נותן לדל' אין כתיב כאן, אלא "אשרי משכיל אל דל" - הוי מסתכל היאך לזכות עימו (היאך לתת לו צדקה). רבי יונה כך היה עושה: בשעה שהיה רואה בן טובים ובן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח (חפץ שיש לו בו צורך), היה הולך אצלו ואומר לו: "בשביל ששמעתי עליך שנפלה לך ירושה במדינת הים, אלא הא לך חפץ זה, וכיוון שאת מרוויח את נותנו לי", ובשעה שהיה נותן לו, היה אומר לו: "במתנה נתתיו לך".
ובמדרש תהילים מא,ג נאמר: "אשרי משכיל אל דל" - אמר רבי יונה: מהו "משכיל"? - שמסתכל וחושב עליו היאך להחיותו. כיצד? - אם היה אדם גדול וירד מנכסיו, הוא הולך אצלו ואומר לו: "שמעתי שירושה באה לך במקום פלוני, ושחייב לך איש פלוני כך וכך, אם רצונך, טול ממני, ולכשתגיע לידך אותה הירושה, או כשיפרע לך איש פלוני חובך, אתה פורע לי". זהו "משכיל אל דל".
בתוספתא פאה ד,יב שנו: האומר: "איני מתפרנס משל אחרים" - שוקדים עליו (משדלים אותו, ואומרים לו שהם בטוחים שיוכל לשלם אחר כך, כגון שאומרים לו: בשביל ששמענו שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואתה פורע) ומפרנסים אותו, ונותנים לו לשום מלוה, וחוזרים ונותנים לו לשום מתנה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נותנים לו לשום מתנה, וחוזרים ונותנים לו לשום מלוה (פותחים במתנה, ואם לא רצה - נותנים לו לשום מלוה). רבי שמעון אומר: אומרים לו: "הבא משכון", כדי לגוס את דעתו (כדי שתזוח דעתו עליו, וייווכח שאין בדעתם לתת לו צדקה אלא הלוואה).
ובבבלי כתובות סז,ב אמרו: תנו רבנן: אין לו ואינו רוצה להתפרנס (מן הצדקה) - נותנים לו לשום הלוואה, וחוזרים ונותנים לו לשום מתנה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נותנים לו לשום מתנה, וחוזרים ונותנים לו לשום הלוואה. - לשום מתנה הא לא שקיל! - אמר רבא: לפתוח לו לשום מתנה (ואם לא רצה לקבל - נותנים לו לשום הלוואה).
רבי יונה עשה כדברי רבי מאיר.
רבי יונה השכיל לרדת לסוף טבעו של האדם, שהוא מעדיף לחיות חיי צער ודוחק מלקבל מתנה וצדקה, אבל כשהוא חייב כסף לחברו, מעדיף הוא לקבלו כמתנה מלחיות חיי צער כדי להחזיר את החוב ("עלי תמר").
זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה
בויקרא רבה כט,ה ובפסיקתא דרב כהנא כג,ה נאמר: רבי ירמיה פתח: "אורח חיים למעלה למשכיל" (משלי טו,כד)... "למעלה למשכיל" - זה המשתכל במצוותיה של תורה היאך לעשותן...
הלשון "נפלה לך ירושה ממקום אחר" היא על פי המשנה כתובות ה,ז.
אמר רבי חייה בר אדא (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בר אבא'): אית הוה סבין ביומינן – היו זקנים בימינו (שהיו עניים), (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'כל') מאן דהוה יהיב לון מבין ריש שתא לצומא רבא – מי שהיה נותן להם (צדקה) בין ראש השנה לצום הגדול (יום הכיפורים), - הוון נסבין – היו לוקחים (ממנו), מן בתר כן – מאחרי כן (מאחרי יום הכיפורים), - לא הוון נסבין – לא היו לוקחים (ממנו), אמרין: דשתן (כן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי. ובמקבילה בטעות: 'רשותא') גבן (בספר "והזהיר" אין שלוש מילים אלו) – אמרו: של השנה שלנו אצלנו (יש לנו הכסף הנצרך בשביל כל השנה, ואין לנו צורך לקחת צדקה. נראה שטעמם הוא, מפני שגזר דינו של אדם על קצבת מזונותיו לכל השנה נחתם ביום הכיפורים, וקצבה זו לא תשתנה בין אם ייקחו צדקה ובין אם לאו, אבל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים אין הם בכלל הקצבה לכל השנה, ואם ייקחו צדקה ישתכרו).
צומא רבא
בירושלמי ובמדרשי האגדה יום הכיפורים נקרא "צומא רבה" - הצום הגדול. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו אף הם בכינוי הסתמי "צום".
נחמיה איש שיחין (תנא בדור השלישי, מהיישוב שיחין בגליל התחתון) פגע בו – פגש אותו, ירושלמי אחד – שהיה עני, אמר ליה: – אמר לו (אותו אדם לנחמיה): זכה (ב"שרידי הירושלמי": 'זכי') עימי חדא תרנוגלא! (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'תרנגלה' (מקור המילה באכדית)) – זכה עימי (עשה עימי צדקה, תן לי נדבה) תרנגולת אחת! (לאכול אותה, לפי שהיה רעב והיה רגיל לאכול בשר תרנגולות) אמר ליה: – אמר לו (נחמיה לאותו אדם): הא לך טימיתה – הא לך (קח לך) ערכה (כסף במחירה של תרנגולת (מקור המילה 'טימי' ביוונית)), [וזיל זבון (הושלם על פי המקבילה. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אזיל ואכול')] קופד! (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'סב טימיתה וזבין קופד ואכול') – ולך קנה בשר! (קנה בכסף בשר בהמה לאכול אותו. ואמר לו כך, משום שבשר בהמה היה זול יותר מעוף, והיה יכול לקנות בשר הרבה במחיר תרנגולת) (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" נוסף: 'נסב טימיתה' - לקח מחירה) וזבן קופד ואכל (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אזל ואכל קופד') ומית – וקנה בשר (בשר צאן או בקר, לפי הקשר העניין כאן) ואכל ומת (לפי שלא היה אותו אדם רגיל לאכול בשר צאן או בקר אלא בשר עוף, והבשר שאכל הזיק לו). והוה צווח (במקבילה ובספר "והזהיר" אין מילים אלו, אבל ישנן ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים ובכתב יד רומי) ואמר: – והיה (נחמיה) קורא בקול ואומר: בואו וספדו (קוננו) להרוגו של נחמיה! (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'להרוגי נחמיה'. ובכתב יד רומי: 'על הרוגי נחמיה') – שראה נחמיה את עצמו כאשם במותו.
בבבלי כתובות סז,ב אמרו: אחד (עני) בא לפני רבי נחמיה. אמר לו: במה אתה סועד? (מה אתה רגיל לאכול בסעודתך?) - אמר לו: בבשר שמן ויין ישן. - רצונך שתגלגל עימי בעדשים (שתאכל עימי עדשים)? - גלגל עימו בעדשים ומת. אמר (רבי נחמיה): אוי לו לזה שהרגו נחמיה!
אדרבה, 'אוי לו לנחמיה שהרגו לזה' היה צריך לומר! - אלא, הוא הוא שלא היה צריך לפנק עצמו כל כך.
זכי עימי
בויקרא רבה לד,ה נאמר: אמר רבי אחא: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" (קהלת ז,יד) - אם באת רעה לחברך (אם ירד ממעמדו), הוי מסתכל היאך לזכות עימו ולפרנסו, כדי שתקבל מתן שכרו. "גם את זה לעומת זה עשה האלוהים" (שם) - עניים ועשירים, כדי שיהיו זוכים אלו עם אלו ויהיו מזכים אלו את אלו (שהעשירים זוכים על ידי הצדקה שעושים עם העניים).
ושם לד,ז נאמר: אמר רבי זעירא: אפילו שיחתם של בני ארץ ישראל תורה היא. הכיצד? - אדם אומר לחבירו: "זכי בי", "איזדכי בי", "זכי גרמך בי" (אפילו דרך דיבורם של בני ארץ ישראל מיוסד על דברי תורה, שהעני המבקש נדבה פונה בלשון "זכה בי", כלומר, רכוש לך זכות על ידי, זכה את עצמך בצדקה זו שתיתן לי).
נחום איש גם זו (תנא בדור השני, מהעיירה גִּמְזוֹ בסביבת לוד) היה מוליך (מוביל, מעביר) דורון (מתנה (מקור המילה ביוונית)) לבית חמיו (אבי אשתו). פגע בו (פגש אותו) מוכי (מוכה) שחין (נגוע בשחין, מצורע) אחד – שהיה עני, אמר לו (אותו אדם לנחום): זכה (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'זכי') עימי ממה (ב"שרידי הירושלמי": 'מן מא') דאית גבך! (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שלוש המילים האחרונות) – זכה עימי (תן לי נדבה) ממה שיש אצלך! אמר ליה: – אמר לו (נחום לאותו אדם): מיחזר – בחזור (בחוזרי, כשאני חוזר מבית חמי אני נותן לך נדבה (המילית 'מן' ולאחריה צורת בינוני משמשות בארמית הגלילית לתיאור מצב)). חזר ואשכחיה מית – חזר (נחום) ומצא אותו (את אותו אדם) מת. והוה אמר לקיבליה ('לקובליה'): (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'אמר'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'קם לקיבליה ואמר') – והיה (נחום) אומר כנגדו (לעברו של אותו אדם): עייניה דחמינך (ב"שרידי הירושלמי": 'דחמוך', ובמקבילה: 'דחמונך') ולא יהבון (ב"שרידי הירושלמי": 'יהבין') לך (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'דלא חמון לך') - יסתמיין – העיניים שראו אותך ולא נתנו לך (צדקה) - יסתמאו (יתעוורו). ידייא דלא פשטן (ב"שרידי הירושלמי": 'פשטין', ובספר "והזהיר": 'פתחין') מיתן לך - יתקטען – הידיים שלא פשטו (הושיטו) לתת לך (צדקה) - יתקטעו (ייקצצו, ייכרתו). רגלייא דלא רהטן (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'רהטין') למיתן (במקבילה: 'מיתן') לך - יתברן – הרגליים שלא רצו (הלכו במהירות רבה) לתת לך (צדקה) - ישתברו (הסדר ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": ידיים, רגליים, עיניים). ומטתיה כן (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'והוות ליה כן'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מטא ליה כן') – והגיעה (אירע) לו (לנחום) כך (כמו שאמר, שנעשה עיוור, קיטע וחיגר, שביקש להיענש מידה כנגד מידה). סליק לגביה רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'סלק / אזל רבי עקיבה מבקרתיה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'סליק רבי עקיבא לבקרא יתיה') – עלה (הלך) אצלו רבי עקיבה (תלמידו של נחום, לבקר אותו). אמר ליה: – אמר לו (רבי עקיבה לנחום): אִי (אוי (מילת קריאה לצער)) לי שאני רואה אותך כן (כך)! – רע לי שאני רואה אותך שבאו עליך ייסורים (עינוי, כאב, סבל)! - אמר ליה: – אמר לו (נחום לרבי עקיבה): אִי (אוי) לי שאין אני רואה אותך כן (כך)! – רע לי שאין אני רואה אותך שבאו עליך ייסורים! - אמר ליה: – אמר לו (רבי עקיבה לנחום): מה את (אתה) מקלליני? – למה אתה מביע את משאלתך שיבואו עליי ייסורים? שהרי אמרת: 'אי לי שאין אני רואה אותך כן!'. - אמר ליה: – אמר לו (נחום לרבי עקיבה): ומה את (אתה) מבעט בייסורין? – למה אתה דוחה ומזלזל בייסורים? שהרי אמרת: 'אי לי שאני רואה אותך כן!'. והרי ייסורים באים לאדם לכפרה, ויש לקבל אותם באהבה ולא לבעט בהם!
בבבלי תענית כא,א אמרו: אמרו עליו, על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, גידם (קצוץ ידיים) משתי ידיו, קיטע (כרות רגליים) משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין... אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? - אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עימי משוי (משא) שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים (פירות משובחים). בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: רבי, פרנסני. - אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיניי שלא חסו על עיניך - ייסומו (יתעוורו), ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך - יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. - אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! - אמר להם: אוי לי, אם לא ראיתוני בכך! (שעל ידי העונש בעולם הזה נתמרק עווני).
ומפני מה קראו לו נחום איש גם זו? - מפני שעל כל דבר שהיה מגיע לו היה אומר: "גם זו לטובה".
בכמה כתבי יד של הבבלי נקוב שמו של אותו חכם אלמוני המסתתר תחת הלשון "אמרו לו", והוא רבי עקיבא, כמו שהוא בירושלמי.
לפי הירושלמי, העני היה מוכה שחין, ולכן אמר נחום על עצמו שכל גופו יהא מלא שחין, כמסופר בבבלי.
כינויו של נחום "איש גם זו" הוא לפי הבבלי על שם מנהגו, שהיה נוהג לומר על כל מה שאירע לו: "גם זו לטובה". והוא מדרש השם של מקומו גמזו.
קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ונתקיים ברבי עקיבא מה שאמר לו נחום: "אוי לי שאיני רואה אותך כן!", כשהוצא להורג בייסורים קשים.
לטענתו של נחום, ייסוריו הקשים פקדו אותו על שהתמהמה לסייע לעני ובינתיים יצאה נשמתו. תפיסה זו, הרואה בייסורים תולדה של חטא, למד אותה רבי עקיבא מנחום רבו. רבי עקיבא ביטא תפיסה זו בביקורו אצל רבו האחר, רבי אליעזר, כשהיה חולה (כמסופר במכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה י, בספרי דברים פסקה לב ובבבלי סנהדרין קא,א). בביקור זה ביטא רבי עקיבא את תפיסתו באומרו: "חביבים ייסורים", מאחר והבין כי ייסורים באים לזכך את האדם מחטאיו, ולכן הוא צריך לשמוח בייסוריו.
רבי הושעיה רבה – הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון), הוה רביה דבריה חד דסגי נהורא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'נהוריה') – רבו של בנו (של רבי הושעיה) היה אחד שהוא עיוור ('דסגי נהוריה' - שאורו רב, והוא כינוי לעיוור), והוה יליף אכיל עימיה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והוה יליף דהוה אכיל קמוי') (במסירה שלפנינו נוסף על ידי הסופר: 'חד זמן', ונמחק על ידי מגיה ככפול וכמיותר, אבל כבכתב היד במסירה שלפנינו גם ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה) בכל יום – והיה (רבי הושעיה) לָמוּד (רגיל) לאכול עימו (עם העיוור) בכל יום. חד זמן (בספר "והזהיר": 'יומא חד', ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'חד זמן יומא חד') הוה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'הוו') ליה אורחין ולא מטא מיכול עימיה (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'ולא אכל עימיה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לא סליק לגביה') – פעם אחת היו לו (לרבי הושעיה) אורחים ולא הגיע לאכול עימו (עם העיוור). ברומשא סליק (ב"שרידי הירושלמי": 'נחת', ובספר "והזהיר": 'על') לגביה – בערב עלה (הלך רבי הושעיה) אצלו (אצל העיוור לפייס אותו). אמר ליה: – אמר לו (רבי הושעיה לעיוור): לא יכעוס מרי עליי (בספר "והזהיר" נוסף: 'בגין דלא אכלת עמו יומא דין') – לא יכעס אדוני עליי (בגלל שלא אכלתי עימך היום הזה). בגין דהוה לי אורחין יומא דין (במקבילה ובכל הנוסחאות אין שתי המילים האחרונות) – בשביל (בגלל) שהיו לי אורחים היום הזה, דאמרית דלא ליבזוי ('ניבזי') ביקרא דמרי יומא דין (ב"שרידי הירושלמי": 'דאמרת דלא... ...קרא דמרי קומיהון'. ובספר "והזהיר": 'אמרית דלא נבזי יקריה דמרי קמיהון'. ובמקבילה: 'ולא בעית מיבזיא איקריה דמרי') – שאמרתי (בליבי) שלא אבזה (שלא אגרום ביזיון) את כבודו של אדוני היום הזה (שאילו אכל עימו היום, היו אותם אורחים נמצאים עימו, והרי אותם אורחים אינם רגילים באותו עיוור ויסתכלו בו ובדרכי אכילתו שאינם ככל אדם, ושמא לא יאכל כראוי וילעגו לו האורחים ויבוא לידי בושה), בגין (צריך להוסיף: 'כן') לא אכלית עם מרי יומא דין (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'בגין כן לא אכלית עימך יומא דין'. ובספר "והזהיר" אין מילים אלו) – בשביל (בגלל) כך לא אכלתי עם אדוני היום הזה (המילים "דאמרית...יומא דין, בגין...יומא דין" נוספו במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי מגיה. הסופר דילג כנראה על ידי הדומות 'יומא דין'. ומעין ההשלמה נמצא בכל הנוסחאות ובמקבילה, אבל ממש כבהגהה רק בדפוס ונציה הבבלי). - אמר ליה: – אמר לו (העיוור לרבי הושעיה): אתה פייסתה למאן דמיתחמי ולא חמי – אתה פייסת (שיככת כעס, ביקשת סליחה) את מי שנראה ואינו רואה (כלומר, העיוור); דין דחמי ולא מיתחמי יקבל (ב"שרידי הירושלמי" ובספר 'והזהיר' נוסף: 'מינך') פיוסך – (בשל כך) זה שרואה ואינו נראה (כלומר, הקב"ה) יקבל ממך את פיוסך (בכל זמן שתפייס אותו). - אמר ליה: – אמר לו (רבי הושעיה לעיוור): הדא מנא לך? (בספר "והזהיר": 'מנא לך הא') – זאת (ברכה זאת) מניין לך? - אמר ליה: – אמר לו (העיוור לרבי הושעיה): מרבי אליעזר בן יעקב (השני, תנא בדור הרביעי) – ממעשה שעשה, כמסופר להלן.
ד- (אות זו נוספה על ידי מגיה, וכן הוא בכל הנוסחאות ובמקבילה, אבל לא בכתב יד רומי) רבי אליעזר בן יעקב, עאל (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'סליק') חד דסגי (ב"שרידי הירושלמי" ובספר 'והזהיר' ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים ובכתב יד רומי: 'סגי') נהורה לקרתיה – נכנס עיוור אחד (שהיה עני) לעירו (של רבי אליעזר בן יעקב). יתב ליה רבי ליעזר בן יעקב לרע מיניה – ישב לו רבי אליעזר בן יעקב למטה ממנו (מהעיוור, כדי להראות לבני העיר שהעיוור אדם חשוב הוא ויכבדו אותו (הכוונה לישיבה על המושבים בבית הכנסת)), דיימרון, דאילולי דהוא בר נשא רבא, לא יתב ליה רבי ליעזר בן יעקב לרע מיניה (בספר "והזהיר": 'אמרין: אילולי גברא רבא הוא, לא הוה יתיב רבי אליעזר בן יעקב לרע מיניה') – (כדי) שיאמרו (בני העיר), שאם לא שהוא (העיוור) בן אדם גדול, לא ישב לו רבי אליעזר בן יעקב למטה ממנו (המילים "דיימרון...לרע מיניה" הושלמו במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי הסופר, שהשמיט בפנים על ידי הדומות, וכן הוא בכל הנוסחאות ובמקבילה. ההשלמה אינה כנוסח דפוס ונציה הבבלי שהשתבש בשל הדומות). עבדון ליה פרנסה דאיקר (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'יהבין ליה פרנסתיה ביקר') – עשו לו (בני העיר לעיוור) פרנסה של כבוד (עשו למענו מגבית צדקה מכובדת, שנתנו לו יותר ממה שנתנו לעניים אחרים). אמר לון: – אמר להם (העיוור לבני העיר): מהו הכין? – מהו כך? (מה פשר הדבר התמוה הזה? למה אתם מכבדים אותי כך?) אמרון ליה: – אמרו לו (בני העיר לעיוור): רבי אליעזר בן יעקב יתיב לרע מינך – ישב למטה ממך (ולכן כיבדנו אותך). וצלוי ('וצלי') עלוי הדא צלותא: – והתפלל (העיוור) עליו (על רבי אליעזר בן יעקב שגמל עימו חסד) תפילה זאת (בירך אותו ברכה זאת): אתה גמלתה (ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'את עבדת') חסד למאן דמיתחמי ולא חמי – אתה גמלת חסד (עשית טובה) למי שנראה ואינו רואה (כלומר, לי העיוור); דין דחמי ולא מיתחמי יגמול יתך (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'יעבד עמך') חסד – (בשל כך) זה שרואה ואינו נראה (כלומר, הקב"ה) יגמול איתך חסד (בכל זמן שתבקש ממנו).
בבבלי חגיגה ה,ב אמרו: רבי ורבי חייא היו מהלכים בדרך. כשהגיעו לעיר אחת אמרו: אם יש כאן תלמיד חכם, נלך ונקביל את פניו. אמרו להם: יש כאן תלמיד חכם, ומאור עיניים (עיוור) הוא. אמר לו רבי חייא לרבי: שב אתה (כאן), ולא תזלזל בנשיאותך (ללכת להקביל פני אדם קטן ממך), ואני אלך ואקביל את פניו. תפסו (רבי) והלך עימו. כשנפטרו ממנו (מאותו תלמיד חכם), אמר להם: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים (פני עיוור); תזכו להקביל פנים הרואים ואינם נראים (פני שכינה). אמר לו (רבי לרבי חייא): ואתה היית רוצה למנוע אותי מברכה זו! - אמרו לו: ממי שמעת (ברכה זו)? - אמר להם: מפרקו (מדרשתו) של רבי יעקב שמעתי.
הברכה במעשה שבבבלי היא מעין הברכה בשני המעשים שבירושלמי.
בבבלי, לאחר התשובה "מפרקיה דרבי יעקב שמיעא לי", מובא סיפור ברבי יעקב איש כפר חיטיא שהיה מקביל פני רבו בכל יום (ולמד מן הכתוב כמה גדולה הקבלת פני חכמים). סיפור זה אינו מוכיח על אותה ברכה. אבל לפי הירושלמי, מקור הסיפור הוא ברבי אליעזר בן יעקב. ואכן בקטע מגניזת קהיר גרסו גם בבבלי "מפרקיה דרבי אליעזר בן יעקב שמיעא לי" ("מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמודים 10-11).
הנוסח הרגיל בבבלי: "מפרקיה דרבי יעקב שמיעא לי, דרבי יעקב איש כפר חיטיא הוה מקביל אפי דרביה כל יומא...".
נוסח קטע גניזה: "מפרקיה דרבי אליעזר בן יעקב שמיעא לי. - רבי יעקב איש כפר חיטיא הוה מקביל אנפי רביה כל יומא...".
ומציעים מעשה: דלמא (מקור המילה במילה היוונית 'דְּרָמָה'): – מעשה (מעשה שהיה): רבי חמא בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) ורבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) הוון מטיילין באילין כנישתא דלוד – היו מטיילים (שׂוחקים, משתעשעים) בבתי הכנסיות האלה של לוד (עיר במישור החוף). אמר רבי חמא בר חנינה לרבי הושעיה: כמה ממון שיקעו (הכניסו) אבותיי כאן! – הרבה כסף הכניסו אבותיי בבתי הכנסיות האלה! אמר ליה: – אמר לו (רבי הושעיה לרבי חמא בר חנינה): כמה נפשות שיקעו (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: איבדו) אבותיך כאן! – הרבה בני אדם איבדו וכילו אבותיך בבתי הכנסיות האלה! לא הווה אית (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מי לא הוו') בני נש דילעון (במקבילה: 'דלעיין') באוריתא?! – וכי לא היו בני אדם שיעמלו בתורה (ייגעו ויטרחו בלימוד תורה)?! (וכי לא היה מוטב לתת את אותו הממון ששיקעו אבותיך כאן לפרנסת תלמידי חכמים, כדי שיוכלו לעמול בתורה ולא יצטרכו לעמול לפרנסתם?!)
עד כאן המקבילה בירושלמי פאה.
המילה "דלמא" מקורה במילה היוונית 'דרמה' (בחילוף ר ב-ל).
בירושלמי מגילה ג,ד אמרו: תני: בתי כניסיות ובתי מדרשות... לא מטיילין בהן... - רבי יהושע בן לוי אמר: בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם.
רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה היו מטיילים בבתי הכנסיות של לוד, כיוון שבתי כניסיות לחכמים, כדברי רבי יהושע בן לוי.
'מטיילין' כאן משמעו: משתעשעים, כפי שימושו בארמית, כמו "מטייל בסוכה" שאמרו לגבי שבעת הימים של חג הסוכות.
רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) עבד אילין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: עבדו ליה) תרעייה דסדרא רבא – עשה (תרם) את השערים האלה של בית המדרש הגדול (שהיה בטבריה). אתא (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נחת') רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור החמישי) לגביה – בא רבי מנא (ירד מציפורי) אצלו (אצל רבי אבון לטבריה). אמר ליה: – אמר לו (רבי אבון לרבי מנא): חמי מה עבדית! – ראה מה שעשיתי! (ראה את השערים שתרמתי! והיה רבי אבון משתבח בעצמו) אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי אבון): "וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת עֹשֵׂהוּ וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת" (הושע ח,יד) – ישראל שכח את ה' שברא אותו, ועל ידי כך בנה ארמונות. - רבי מנא קרא את הכתוב הזה על רבי אבון, שעשה שערים לבית המדרש הגדול ושכח מלהנות תלמידי חכמים. לא הוה (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'אית' (המילית 'אית' לציון הקיום משמשת עם הפועל הו"י בעבר). ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מי (=וכי, האם) לא הוו') בני נש דילעון (ב"שרידי הירושלמי": 'לעין') באוריתא?! – וכי לא היו בני אדם שיעמלו בתורה?! (וכי לא היה מוטב לתת את אותו הממון ששיקעת בשערים לפרנסת תלמידי חכמים, כדי שיוכלו לעמול בתורה ולא יצטרכו לעמול לפרנסתם?!)
בבתי כנסת קדומים רבים, במיוחד בגליל ובגולן, היה איזור השער החלק המפואר והמטופח ביותר של הבניין. בבניינים הקטנים היה לפעמים רק פתח אחד בחזית, ובבניינים גדולים יותר היו שלושה. על משקופים אחדים של שער בניין בית הכנסת נתגלו כתובות הקדשה של השער עצמו.
בבתי הכנסת מתקופת המשנה והתלמוד נתגלו כתובות הקדשה רבות, הכוללות בדרך כלל ברכה לתורמים ותיאור של תרומותיהם. בכתובות מופיעה המילה 'עבד' בארמית (כמו בירושלמי כאן) או 'עשה' בעברית, והיא מציינת על פי רוב מתן תרומה כספית.
מקור אחר המזכיר תרומת חכם לבניין כלשהו הוא הירושלמי פיאה ז,ד המספר שרבי חנניה בנה בית מדרש בציפורי בכסף שהרוויח מעסקה.
• • •
במשנה שנינו: "כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו, והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי [המזבח – המשך הברייתא מובא להלן.
ומציעים הגהה לברייתא: אמר רבי יוסא בירבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): כני (=כן היא) מתניתה: – כך היא המשנה (הברייתא): קודשי המזבח מוציאים את הראוי להם מקודשי (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי". בדומה לכך גם בנוסח הבבלי של מסכת שקלים)] בדק הבית – כך יש להגיה את הברייתא. ופירוש הברייתא הוא: דברים שהוקדשו לבדק הבית והם ראויים למזבח, אם יש צורך להשתמש בהם למזבח - מוציאים אותם מקודשי בדק הבית כדי להשתמש בהם למזבח.
ומציעים את המשך הברייתא: אין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי המזבח – דברים שהוקדשו למזבח והם ראויים לבדק הבית, אף שיש צורך להשתמש בהם לבדק הבית - אין מוציאים אותם מקודשי המזבח כדי להשתמש בהם לבדק הבית.
ומקשים: והא תנינן: – והרי שנינו (במשנה כאן בעניין מי שהוא מתנדב כלי למקדש): כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו – לצורכי בדק הבית, והשאר – שאר הכלים שאין בהם צורך לבדק הבית, נמכרין – מוכרים אותם, ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית – ללשכה שנותנים בתוכה כל קודשי בדק הבית! – מדברי המשנה משמע, שכלים שאין צורך בהם לבדק הבית, אף שיש צורך בהם למזבח, נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית, ואין מוציאים אותם מקודשי בדק הבית כדי להשתמש בהם למזבח, שלא כדברי הברייתא.
ומציעים פירוש למשנה (בתגובה לקושיה): אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כיני (=כן היא) מתניתא: – כך היא המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן): לצורך לשכת בדק הבית (ב"שרידי הירושלמי": 'לצורך בדק הבית'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ללשכת בדק הבית'. ונראה שצריך לומר: 'צורך ללשכת בדק הבית') – יש לפרש את המשנה שאמרה "כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו", שכלי שמצאו בו צורך ללשכת בדק הבית, בין אם יש צורך בו לבדק הבית (כלי העשוי לשמש לצורך כלשהו במקדש), ובין אם אין צורך בו לבדק הבית אבל יש צורך בו למזבח (כלי העשוי לשמש ככלי שרת), מניחים אותו, מה שיש צורך בו לבדק הבית - משתמשים בו לבדק הבית, ומה שאין צורך בו לבדק הבית אבל יש צורך בו למזבח - משתמשים בו למזבח, והשאר שאין צורך בהם לא לבדק הבית ולא למזבח נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית.
• • •