משנה
במשנה שבהלכה א שנינו, שיוחנן בן פינחס היה ממונה על החותמות ואחיה על הסלתות (למנחות ולנסכים). משנה זו והמשנה שלאחריה באות לבאר את עניין החותמות והנסכים.
הנסכים הנזכרים כאן הם מנחת נסכים (סולת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך) הבאה עם קורבנות עולה או קורבנות שלמים, בין שהם קורבנות יחיד ובין שהם קורבנות ציבור, או עם חטאת ואשם של מצורע (שאר הקורבנות אינם טעונים נסכים).
מי שהיה צריך לנסכים, היה משלם לממונה על החותמות, מקבל ממנו חותם, והולך בחותם לממונה על הנסכים ומקבל ממנו נסכים לפי ערך החותם.
ארבעה חותמות היו במקדש – לממונה על החותמות, שהיה נותן אותם למי שהיו צריכים נסכים, והיו משמשים סימנים לנסכים שהיו צריכים להם, וכתוב עליהן: עגל – סימן לנסכי קרבן מן הבקר (עגל או פר), שהם שלושה עשרונים סולת, חצי ההין (שישה לוגים) שמן וחצי ההין יין (במדבר טו,ח-י) (משום שנסכי כל הבקר שווים, לפיכך כתבו "עגל"), זכר – סימן לנסכי קורבן איל (איל בארמית דכרא - זכר), שהם שני עשרונים סולת, שלישית ההין (ארבעה לוגים) שמן ושלישית ההין יין (שם טו,ו-ז), גדי – סימן לנסכי קורבן כבש או עז, שהם עישרון סולת, רביעית ההין (שלושה לוגים) שמן ורביעית ההין יין (שם טו,ד-ה), וחוטא – סימן לנסכי מצורע עשיר, שלאחר שנרפא מצרעתו וטהר, הוא מביא שני כבשים וכבשה (ויקרא יד,י) ועם כל אחד מביא נסכים, שהם בין כולם שלושה עשרונים סולת, תשעה לוגים שמן ותשעה לוגים יין, ועוד לוג אחד שמן, שממנו הכוהן נותן על תנוך אוזנו הימנית ועל בהונות ידו ורגלו הימניים (שם טו-יח). החותם לנסכי מצורע סומן במילה "חוטא", משום שחטאיו גרמו לו שנעשה מצורע (בכמה מקומות נמנו חטאים שונים שעליהם הצרעת באה כעונש. גם מעשים שנזכרו במקרא על משה, מרים, גיחזי ועוזיהו מלמדים שהצרעת באה כעונש על חטא).
בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: חמשה חותמות היו במקדש – ולא ארבעה, וארמית כתוב עליהן: – הסימנים היו כתובים בלשון ארמית ולא בלשון עברית (כמו במשנה להלן ו,ה), לפי שהארמית היתה השפה הרווחת ביותר בירושלים ובקרב יהודי ארץ ישראל ויהודי הגולה בבבל בימי הבית השני, וכך היה כתוב עליהם: עגל, דכר, גדי, חוטא דל וחוטא עשיר – שלושת החותמות הראשונים לדעת בן עזאי זהים לאלה שלדעת חכמים, והיה כתוב עליהם בארמית: "עגל", "דכר", "גדי" ("עגל" ו"גדי" שווים בארמית ובעברית, ו"דכר" בארמית הוא "זכר" בעברית). לדעת בן עזאי היו שני חותמות לנסכי מצורע, והיה כתוב עליהם בארמית: "חטיי מסכן" (חוטא דל), "חטיי עתיר" (חוטא עשיר). "חוטא עשיר" - סימן לנסכי מצורע עשיר, כמבואר לעיל, ו"חוטא דל" - סימן לנסכי מצורע עני, שאינו מביא אלא כבש אחד ונסכיו ועוד לוג אחד שמן (ויקרא יד,כא. - המשנה תרגמה לעברית את מה שהיה כתוב בארמית על שני החותמות האחרונים).
עגל משמש עם נסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות – החותם שכתוב עליו "עגל" משמש סימן לנסכי הקורבנות הבאים מן הבקר, בין לגדול ובין לקטן, בין לזכר הקרב עולה או שלמים ובין לנקבה הקרבה שלמים. גדי משמש עם ניסכי הצאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות – החותם שכתוב עליו "גדי" משמש סימן לנסכי הקורבנות הבאים מן הצאן, חוץ משל אלים – חוץ מנסכים של אילים, שהם כבשים זכרים בשנתם השנייה (עיין משנה פרה א,ג). איל משמש עם ניסכי אלים בלבד – החותם שכתוב עליו "זכר" משמש סימן לנסכי אילים בלבד. חוטא משמש עם ניסכי שלש בהמות של מצורע – החותם שכתוב עליו "חוטא" משמש סימן לנסכים של שלושת הכבשים שמביא המצורע, ועוד לוג שמן לתת ממנו על התנוך ועל הבהונות.
חוטא דל
מחוסר אמצעים מתכנה במשנה 'עני'. המשנה כאן ובנגעים יד,ז נוקטות את השם 'דל' ולא 'עני', לפי שהן קשורות לפסוק בויקרא יד,כא העוסק במצורע עני: "וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו...". כוחו של הפסוק הזה חזק היה דיו לגרור את מנסח ההלכה להשתמש במילה המקראית 'דל' העומדת במרכז העניין ולדחות מפניה את 'עני' של לשון חכמים ("רושמי לשון המקרא במשנה", "מחקרים בתלמוד ובמדרש", עמוד 62).
• • •
משנה
מי שהוא מבקש נסכים – לקורבנו, וקונה אותם מהמקדש ואינו מביא אותם מביתו, הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, ונותן לו – ליוחנן, מעות – כפי הנסכים שהוא צריך, ומקבל ממנו – מיוחנן, חותם – עם הסימן לנסכיו. בא לו – מי שהוא מבקש נסכים, אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים – ממונה על קניית נסכים (יינות ושמנים וסלתות) מן הספקים ומכירתם לבעלי הקורבנות, כדי שלא יהא צריך כל אדם המביא קורבן לחזר אחר נסכים העשויים על טהרת הקודש, ונותן לו – לאחייה, חותם – שקיבל מיוחנן, ומקבל ממנו נסכים – לפי סימן החותם. לערב באין זה אצל זה – יוחנן ואחייה, ואחייה מוציא את החותמות – שקיבל מהקונים, ומקבל כנגדן מעות – מיוחנן. אם פחתו – שהמעות שבידי יוחנן היו פחות ממה שמגיע לאחייה לפי סיכום החשבון של החותמות שבידיו, - פחתו לו – ליוחנן, וישלם יוחנן מביתו – מכספו, ואם הותירו – שהמעות שבידי יוחנן היו יותר ממה שמגיע לאחייה לפי סיכום החשבון של החותמות שבידיו, - הותירו להקדש – המעות הנותרות הן של הקדש, ולא של יוחנן, ואין אומרים שמא התערבו מעות של יוחנן עם מעות הנסכים, אלא אומרים שמא נתן הקונה מעות יותר והתכוון שהן להקדש, שיד הקדש לעליונה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'על העליונה') – לפיכך, אם יתר - הריהו להקדש, ואם חסר - על הממונה להשלים משלו.
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "אם הותירו - הותירו להקדש, ואם פחתו - ישלם יוחנן מביתו", וכן הוא בספר "והזהיר".
מי שאבד חותמו – מי שקיבל חותם ואבד לו, ממתינין לו עד הערב – אומרים לו להמתין עד הערב, כשיוחנן ואחייה באים זה אצל זה לעשות חשבון, אם מצאו לו כדי חותמו – שהיו ליוחנן מעות יתרות על החותמות שבידי אחייה בשיעור דמי החותם שזה טוען שאבד לו, - נותנין לו – לזה שטען שאבד לו חותמו נסכים או מעות, ואם לאו – שלא היו ליוחנן מעות יתרות על החותמות שבידי אחייה, - לא היו נותנין לו – כלום, לא נסכים ולא מעות. ושֵׁם כל היום כתוב עליהן – על כל החותמות היה כתוב שם היום (המספר הסידורי של היום בשבוע, כגון יום ראשון או שני בשבת) שבו הם נמכרים, מפני הרמאין – שלא יאמרו שאבדו להם החותמות, ואם יימצאו ליוחנן מעות יתרות בשיעור דמי חותמותיהם - ייתנו אותן להם, ולאחר זמן כשיצטרכו נסכים לקורבנותיהם יביאו את החותמות לאחייה ויקבלו ממנו נסכים.
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "ואם לאו - לא היה לו".
• • •
תלמוד
מקשים: וכבן עזאי, חוטא דל למה (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'חוטא דלמה', ומחק את הדל"ת, ומגיה הוסיף בין השורות 'דל'. בקטע מן הגניזה (JTS): 'חוטא דלמה', ובכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'חוטא דל למה')? – לדעת בן עזאי, למה היה צורך בחותם "חוטא דל"? והרי מצורע עני היה יכול ליטול מן הממונה חותם "גדי", שהוא מביא כבש אחד ונסכיו!
ומתרצים: היה מביא לוגו עמו – חותם "חוטא דל" היה מביא לוגו עימו (כלומר, חותם זה היה משמש סימן ללוג השמן הנוסף של המצורע עם שאר הנסכים של החותם, מה שאין כן חותם "גדי", שמצורע עני מוסיף על נסכי הכבש לוג שמן למתן בהונות, והיה קונה אותו במקדש מן הממונה עם שאר הנסכים, ולכן לדעת בן עזאי היה צורך בחותם "חוטא דל" (על פי "תוספתא כפשוטה")).
ומעירים: ברם כרבנין – אבל כחכמים, מביא גדי – לדעת חכמים (תנא קמא במשנה), החותם של מצורע עני לא היה מביא אלא גדי (כלומר, היה משמש סימן לנסכי גדי, שמצורע עני היה נוטל מן הממונה חותם "גדי" לנסכי הכבש, ולוג השמן למתן בהונות שאינו לקורבן היה מביאו מביתו, ואינו קונה אותו במקדש מן הממונה (על פי "תוספתא כפשוטה")) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נכתב נוסח מוטעה במקום המילים 'לוגו עמו ברם כרבנן').
"תקלין חדתין" כתב, שלדעת תנא קמא, מצורע עשיר עשו לו חותם מיוחד, כיוון שהוא לוקח מן ההקדש גם את לוג השמן למתן בהונות, ואינו מביא אותו מביתו, אף על פי ששמן מביתו זול יותר משמן מן ההקדש, והטעם הוא, שהואיל והוא לוקח מן ההקדש בשביל קורבנותיו הרבה לוגים שמן, הוא לוקח מן ההקדש גם את לוג השמן הנוסף, מפני שאין עשיר חושש להפסד יחסי מועט שכזה.
בתוספתא שקלים ב,טז שנו: ארבעה חותמות היו במקדש.
הנוסח בכתב יד אחד של התוספתא: חוטא היה מביא לוגו עימו (החותם שהיה כתוב עליו "חוטא" היה משמש סימן ללוגו הנוסף של המצורע עם שאר הנסכים של החותם). חוטא דל, כדברי בן עזיי, היה מביא לוגו עימו.
הנוסח בכתב יד שני של התוספתא: חוטא משמש (כלשון משנתנו) ולוגו עימו. [חוטא דל, כדברי בן עזיי, משמש ולוגו עימו (הושלם על פי תלמיד רשב"ש)].
מציעים בעיה: ניסכי רחל מה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כמה')? – מה הם נסכי קורבן רחל? האם נסכי קורבן רחל (כבשה נקבה בשנתה השנייה) הם כנסכי קורבן כבש או עז (זכר ונקבה בשנתם הראשונה), שהם עישרון סולת, רביעית ההין שמן ורביעית ההין יין, כיוון שדין רחל שהיא נקבה כדין כבש נקבה? או שמא נסכי קורבן רחל הם כנסכי קורבן איל (כבש זכר בשנתו השנייה), שהם שני עשרונים סולת, שלישית ההין שמן ושלישית ההין יין, כיוון שדין רחל שהיא גדולה כדין איל?
ומציעים היסק (כדי לפשוט את הבעיה): מן מה דתנינן: – ממה ששנינו (במשנה): גדי משמש ניסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות חוץ משל אילים – חותם "גדי" היה משמש סימן לנסכי כבשים נקבות ולנסכי עיזים זכרים ונקבות, בין גדולים (בשנתם השנייה) ובין קטנים (בשנתם הראשונה), וכן לנסכי כבשים זכרים קטנים, אבל לא לנסכי כבשים זכרים גדולים, - הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן (מהמשנה)): ניסכי רחל כניסכי גדי – נסכי קורבן רחל הם כנסכי קורבן כבש או עז (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין 'מן מה דתנינן...כניסכי גדי').
ומביאים מדרש (מקור המדרש בספרי): כתיב: – כתוב (בדיני מנחות ונסכים הבאים עם קורבנות עולה ושלמים): "כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים" (במדבר טו,יא) – כך (כמו שנאמר שם בכתובים הקודמים) תקריבו מנחה ונסכים לכל שור (בן בקר) שתקריבו, או לכל איל שתקריבו, או לכל שה שתקריבו, בין שהשה הוא ממין הכבשים ובין שהשה הוא ממין העיזים (כמויות המנחה והנסכים נקבעות לפי מין הבהמה הנקרבת). - (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'ככה יעשה לשור האחד'. בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים נוסף גם: 'למה נאמר') למה נאמר "כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד"? והלא כבר נאמר: "וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח... וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה... וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ..." (במדבר טו,ח-י)! - אלא יש לדרוש את הכתוב הזה: מגיד שלא חלק בין ניסכי עגל לניסכי שור – הכתוב "ככה ייעשה לשור האחד" מלמדנו, שלא הבדיל הכתוב בין נסכי קורבן עגל (בן בקר בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן שור (בן בקר בשנתו השנייה והשלישית) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו). שהיה בדין – שהיה אפשר לדון מתוך סברה הגיונית, בן הצאן טעון נסכים – פרט ממין הצאן (כבש או עז) צריך נסכים, ובן (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'אין בן', ומגיה מחק 'אין' והוסיף וי"ו, וכן הוא בכל הנוסחאות) הבקר טעון נסכים – וגם פרט ממין הבקר צריך נסכים, אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל – הואיל ומצאנו שהבדיל הכתוב בין נסכי קורבן כבש (בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן איל (כבש בשנתו השנייה), לכך נחלוק בין ניסכי עגל לניסכי שור! – לפיכך נבדיל גם בין נסכי קורבן עגל לנסכי קורבן שור! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד" - מגיד שלא חלק בין ניסכי עגל לניסכי שור – הכתוב הזה מלמדנו, שלא הבדיל הכתוב בין נסכי קורבן עגל לנסכי קורבן שור, שכך יש לדרוש את המילים "לשור האחד", שכל השוורים בין גדולים ובין קטנים דין אחד להם (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמט קטע בשל הדמיון, ונכתב לעיל ולהלן "מצינו שחלק בין ניסכי עגל לניסכי כבש" במקום "מצינו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל").
"אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד" למה נאמר? – לשם מה נאמר הכתוב הזה? והלא כבר נאמר: "אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה... וְיַיִן לַנֶּסֶךְ..." (במדבר טו,ו-ז)! - שהיה בדין – שהיה אפשר לדון מתוך סברה הגיונית, אם מצאנו שחלק בין ניסכי בן שנה לנסכי בן שתים – הואיל ומצאנו שהבדיל הכתוב בין נסכי קורבן כבש בן שנה (בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן איל בן שתי שנים (כבש בשנתו השנייה), לכך נחלוק בין ניסכי (צריך להוסיף: 'בן') שתים לניסכי (צריך להוסיף: 'בן') שלש! – לפיכך נבדיל גם בין נסכי קורבן איל בן שתי שנים לנסכי קורבן איל בן שלוש שנים (כבש בשנתו השלישית)! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד" – הכתוב הזה מלמדנו, שלא הבדיל הכתוב בין נסכי קורבן איל בן שתי שנים לנסכי קורבן איל בן שלוש שנים, שכך יש לדרוש את המילים "לאיל האחד", שכל האילים דין אחד להם.
"אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים" למה נאמר? – לשם מה נאמר הכתוב הזה? והלא כבר נאמר: "וְהִקְרִיב... מִנְחָה... וְיַיִן לַנֶּסֶךְ... לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד" (במדבר טו,ד-ה)! - שהיה בדין – שהיה אפשר לדון מתוך סברה הגיונית, אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל – הואיל ומצאנו שהבדיל הכתוב בין נסכי קורבן כבש (בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן איל (כבש בשנתו השנייה), לכך נחלוק בין ניסכי כשבה לניסכי רחל! – לפיכך נבדיל גם בין נסכי קורבן כבשה (בשנתה הראשונה) לנסכי קורבן רחל (כבשה בשנתה השנייה)! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים" – הכתוב הזה מלמדנו, שלא הבדיל הכתוב בין נסכי קורבן כבשה לנסכי קורבן רחל, שכך יש לדרוש את המילה "כבשים" שהיא לשון רבים, שכל הכבשים בין גדולים ובין קטנים שווים (חוץ מן האילים שהוציאם הכתוב בפירוש מכלל כבשים).
"אוֹ בָעִזִּים" למה נאמר? – לשם מה נאמר הכתוב הזה? והלא כבר נאמר: "וְהִקְרִיב... מִנְחָה... וְיַיִן לַנֶּסֶךְ... לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד" (במדבר טו,ד-ה), ועז ככבש, ששניהם ממין הצאן! - שהיה בדין – שהיה אפשר לדון מתוך סברה הגיונית, אם מצאנו שחלק בין ניסכי כבש לניסכי איל – הואיל ומצאנו שהבדיל הכתוב בין נסכי קורבן כבש (בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן איל (כבש בשנתו השנייה), לכך (לפיכך) נחלוק בין ניסכי גדי לניסכי תיש! – לפיכך נבדיל גם בין נסכי קורבן גדי (עז בשנתו הראשונה) לנסכי קורבן תיש (עז בשנתו השנייה)! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "אוֹ בָעִזִּים" - הקיש קטן שבעזים לגדול שבתיישים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: גדול שבעזים לקטן שבתיישים) – הכתוב הזה השווה את העז הקטן והעז הגדול זה לזה, שכך יש לדרוש את המילה "עיזים" שהיא לשון רבים, שכל העיזים בין גדולים ובין קטנים שווים, מה זה בשלשת לוגין – כשם שזה נסכיו שלושה לוגים שמן ושלושה לוגים יין, אף זה בשלשת לוגין – כך גם זה נסכיו שלושה לוגים שמן ושלושה לוגים יין, ולא הבדיל הכתוב ביניהם.
בספרי במדבר פסקה קז נאמר: "ככה ייעשה לשור האחד" - מגיד הכתוב שלא חילקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור. שהיה בדין, בן הצאן טעון נסכים ובן הבקר טעון נסכים. אם למדתי שחילקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלוק בין נסכי עגל לנסכי שור! - תלמוד לומר: "ככה ייעשה לשור האחד" - מגיד שלא חילקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור.
"או לאיל האחד" למה נאמר? - שהיה בדין, הואיל ומצינו שחילקה תורה בין נסכי בני שנה לנסכי בני שתיים, כך תחלוק בין נסכי בני שתיים לנסכי בני שלוש! - תלמוד לומר: "או לאיל האחד" - מגיד הכתוב, שאף על פי שחילקה תורה בין נסכי בני שנה לנסכי בני שתיים, לא תחלוק בין נסכי בני שתיים לנסכי בני שלוש.
"או לשה בכבשים" למה נאמר? - שהיה בדין, הואיל ומצינו שחילקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלוק בין נסכי כבשה לנכסי רחל! - תלמוד לומר: "או לשה בכבשים".
"או בעיזים" למה נאמר? - שהיה בדין, הואיל ומצינו שחילקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלוק בין נסכי גדי לנסכי תיש! - תלמוד לומר: "או בעיזים" - מקיש גדול שבעיזים לקטן שבכשבים, מה זה שלושה לוגין, אף זה שלושה לוגין.
ובבבלי מנחות צא,ב-צב,א אמרו: "ככה ייעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעיזים" (במדבר טו) - "לשור האחד" - מה תלמוד לומר? - לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש, יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל? - תלמוד לומר: "לשור האחד". - "או לאיל האחד" - מה תלמוד לומר? - לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתיים, יכול נחלק בין נסכי בן שתיים לנסכי בן שלוש? - תלמוד לומר: "או לאיל האחד". - "או לשה בכבשים" - מה תלמוד לומר? - לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי כבשה לנסכי רחלה? - תלמוד לומר: "או לשה בכבשים". - "או בעיזים" מה תלמוד לומר? - לפי שמצינו שחילק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי שעיר? - תלמוד לומר: "או בעיזים".
אמר רב פפא: בדיק (בדק, בחן) לן רבא: נסכי רחלה בכמה? ואמרינן ליה: מתניתין היא (במסכת שקלים): גדי משמש נסכי צאן של גדולים ושל קטנים, של זכרים ושל נקבות, חוץ משל אילים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "ושם כל היום כתוב עליהן מפני הרמאין".
מציעים קושיה: הגע עצמך (שער בנפשך. - 'הגע' נגזר משורש 'נגע' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) שזִיוֵּוג (צירף, חיבר) אותו היום! – שימתין הרמאי עד שיהיה היום שווה לאותו היום שכתוב על החותם, ואז יביא את החותם לאחייה ויקבל ממנו נסכים, ואם כן, אף ששם היום כתוב על החותם, עדיין יש לחשוש לרמאים!
ומתרצים: שם משמר היה כתוב עליו (ב"שרידי הירושלמי" ובספר 'והזהיר': 'עליהן') – על החותמות היה כתוב, מלבד שם היום, גם שם המשמר של הכוהנים ששימשו במקדש באותו השבוע שבו החותמות נמכרים.
ומציעים קושיה עוד: הגע עצמך שזיווג אותו המשמר! – שימתין הרמאי עד שיהיו היום והמשמר שווים לאותו היום ולאותו המשמר שכתובים על החותם, ואז יביא את החותם לאחייה ויקבל ממנו נסכים, ואם כן, אף ששם היום ושם המשמר כתובים על החותם, עדיין יש לחשוש לרמאים!
ומתרצים: שם היום, שם שבת, שם חודש היה כתוב עליהן – על החותמות היה כתוב, שם היום ושם המשמר של אותה שבת (שבוע) ושם החודש (כגון יום שני לשבת של יהויריב בחודש ניסן) שבהם החותמות נמכרים. אפילו לְזַוֵּיג – אף אם ירצה הרמאי להמתין עד שיהיו היום והמשמר והחודש שווים לאותו היום ולאותו המשמר ולאותו החודש שכתובים על החותם, אינו מצוי לזויג – הרי אין זה מצוי ששוב יהיו היום והמשמר והחודש שווים כולם לאותו היום ולאותו המשמר ולאותו החודש שכתובים על החותם, ולכן אין לחשוש לרמאים (כל משמר היה עובד לכל הפחות פעמיים בשנה ולפעמים שלוש פעמים, וכשכותבים גם את שם החודש, כבר אין מקום לרמאות, משום שיעברו הרבה שנים עד שאותו משמר יחזור באותו חודש).
"שם שבת" הכוונה שם המשמר, ואין הכוונה מספר השבוע בחודש. והירושלמי חוזר ומסכם: שם היום (שנזכר במשנתנו), שם שבת (שהזכיר הירושלמי לעיל: שם משמר), ומוסיף: שם חודש. ולא חזר בו הירושלמי ממה שאמר לעיל: שם משמר היה כתוב עליו ("תוספתא כפשוטה" בבא בתרא יא,ב).
• • •