משנה
משנה זו מוסיפה ללמד בעניין הממונים על כספי המקדש.
אין פוחתין – בבית המקדש, משבעה מרכולין (מרכול או אמרכל הוא כינוי לאחד מראשי הממונים שהיו בבית המקדש) ושלשה גיזברין (מקור המילה 'גזבר' במילה הארמית 'גדבר' בחילוף ז-ד) – יש למַנּות לכל הפחות שבעה מרכולים ושלושה גזברים (המרכולים והגזברים היו ממונים על אוצרות הכסף בבית המקדש. הגזבר היה בעל תפקיד נמוך יותר מזה של האמרכל. האמרכלים והגזברים היו מינויים קבועים, ולא התחלפו בתפקידיהם כל שבוע ככוהני המשמרות). ואין עושין שררה על הציבור – בעסקי ממון, פחות משנים – משני אנשים, מפני החשד, חוץ מבן אחיה שעל חולי מעים – שהיה מתעסק בקניית סמי רפואה, ואלעזר שעל הפרכות – שהיה מתעסק בקניית הדברים הדרושים לעשיית הפרוכות, שאף על פי שהיו בידם עסקי ממון, היו הם לבדם הממונים על כך, שאותן קיבלו הציבור עליהן – ובמקרה זה כוחם יפה כשניים. אבל בשאר התפקידים במקדש הנמנים במשנה שבהלכה א היה יותר מאיש אחד, ולא הוזכרו במשנה אלא הממונים הראשיים ולא מי שהיו עימהם.
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "אין פוחתין משלשה גיזברין ומשבעה מרכולין". וכן הוא במשנה כאן בספר "והזהיר" ובפסקה מהמשנה בירושלמי להלן.
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "ואין עושין שררה על הציבור בממון". וכן הוא במשנה כאן בספר "והזהיר" ובפסקה מהמשנה בירושלמי להלן.
המשנה אינה מונה את מספר הגזברים שהיו במקדש, שכן היו הרבה יותר משלושה גזברים במקדש, אלא היא קובעת שלכל פעולה נדרשים שלושה גזברים לפחות. אין פוחתים משלושה גזברים באותו מעמד, כיוון שהם פועלים כבית דין ומחליטים החלטות שיש בהן משום הפקעת ממון. הם המחליטים מה הם דמי הפדיון של ערכים והחלטות נוספות בעלות משמעות כספית ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 180 ועמודים 182-183).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אין פוחתין משלשה גיזברין ומשבעה מרכולין".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אין פוחתין משני כתליקין (קַתְלִיקוֹס ביוונית הוא ממונה על האוצרות) – יש למַנּות גם לכל הפחות שני קתליקים.
ומציעים מקור בכתוב: הדא היא דכתיב: (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בתיאור התקנות שתיקן חזקיהו המלך בענייני הפרשת תרומות והמעשרות ודרך חלוקתם): "וִיחִיאֵל וַעֲזַזְיָהוּ וְנַחַת" (דברי הימים ב לא,יג) - גזברין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו והפכה לשם במקום השם הבא בפסוק זה) – שלושה אלה היו גזברים; "וַעֲשָׂהאֵל וִירִימוֹת וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיאֵל וְיִסְמַכְיָהוּ וּמַחַת וּבְנָיָהוּ" (שם) - מרכולין – שבעה אלה היו מרכולים, הממונים על הגזברים; "פְּקִידִים מִיַּד כָּנַנְיָהוּ וְשִׁמְעִי אָחִיו" (שם) – כל הנמנים בשמותיהם כאן היו ממונים (על התרומה ועל המעשר שנאצרו בלשכות בית ה'), והיו נתונים למרותם של כנניהו ושמעי, - (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'שני') קתיליקין – כנניהו ושמעי היו קתליקים, הממונים על המרכולים; "בְּמִפְקַד יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַעֲזַרְיָהוּ נְגִיד בֵּית הָאֱלֹהִים" (שם) – כנניהו ושמעי היו נתונים לפקודתם של חזקיהו המלך ושל עזריהו הכוהן הגדול שהיה ממונה ראשי על כל סדרי בית ה' וענייניו, - המלך וכהן גדול – חזקיהו היה המלך, ועזריהו היה כוהן גדול. הכוהן הגדול ממונה על הקתליקים. מכתוב זה למדים שאין פוחתים בבית המקדש משלושה גזברים ומשבעה מרכולים ומשני קתליקים.
ומביאים ברייתא: כשהוא חותם – כשהגזבר בא לקשור בחבל צרור שבתוכו מעות הקדש ולסגור בחומר חותם (צורה טבועה לשם סימן), כדי שלא ייגע אדם במעות, - הגיזבר חותם ונותנו לאמרכל – בתחילה, הגזבר חותם את הצרור ונותן אותו לאמרכל הממונה עליו, אמרכל חותם ונותנו לקתיליקוס – אחר כך, האמרכל חותם את הצרור ונותן אותו לקתליקוס הממונה עליו, קתיליקו(ן)[ס] חותם ונותנו לכהן גדול – אחר כך, הקתליקוס חותם את הצרור ונותן אותו לכוהן הגדול הממונה עליו, כהן גדול חותם ונותנו למלך – אחר כך, הכוהן הגדול חותם את הצרור ונותן אותו למלך. ובסוף, המלך חותם את הצרור. וכשהוא מתיר (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – כשהגזבר בא לפתוח את הקשר שלו שהוא חתם את הצרור, כשצריך להשתמש במעות שבתוכו, - המלך רואה חותמו ומתיר (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ומכיר' (וכן להלן). בפירוש המיוחס לראב"ד תמיד: 'ומכיר ומתיר') – בתחילה, המלך, כשהוא רואה את חותמו שבו סגר את הצרור ומכיר את חותמו שלא נשתנה ולא נתחלף, הוא מתיר את שלו, כהן גדול רואה חותמו ומתיר – אחר כך, הכוהן הגדול, כשהוא רואה את חותמו, הוא מתיר את שלו, קתיליק(י)[ו]ס רואה חותמו ומתיר – אחר כך, הקתליקוס, כשהוא רואה את חותמו, הוא מתיר את שלו, מרכל רואה חותמו ומתיר – אחר כך, האמרכל, כשהוא רואה את חותמו, הוא מתיר את שלו, גיזבר רואה חותמו ומתיר – בסוף, הגזבר, כשהוא רואה את חותמו, הוא מתיר את שלו. הרי שכשהוא חותם - מתחילים בקטן ומסיימים בגדול, וכשהוא מתיר - מתחילים בגדול ומסיימים בקטן.
המשפט "אין פוחתין משני קתליקין" מסביר היטב את מבנה המשנה. במקדש היו שני קתליקים, ומצורפת ההנמקה ש"אין עושין שררה על הציבור פחות משנים" ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 182).
לפי הברייתא שבירושלמי, סדר הממונים לדרגתם הוא: כוהן גדול, קתליקוס, אמרכל, גזבר. עיקר תפקידו של הקתליקוס היה מנהל כללי של ענייני הכספים במקדש, גזבר ראשי.
בתוספתא שקלים ב,טו שנו: שלושה גזברים מה הם עושים? - בהם היו פודים את הערכים ואת החרמים ואת ההקדשות (קודשי בדק הבית) ואת מעשר שני (שנטמא, שהרי בירושלים אנו עוסקים, ואין פודים מעשר שני בירושלים אלא אם כן נטמא, ומעשר שני נפדה בשלושה בקיאים בשומה, והגזברים הם הבקיאים בשומה), וכל מלאכת הקודש (החשבון עם האומנים) בהם היתה נעשית.
שבעה אמרכלים מה הם עושים? - שבעה מפתחות העזרה בידם, רצה אחד מהם לפתוח - אין יכול עד שיתכנסו כולם. נתכנסו כולם, אמרכלים פותחים, וגזברים נכנסים ויוצאים. - אמר רבי יהודה: למה נקרא שמו אמרכל? - מפני שמר על הכל (אדון על הכל).
בידי האמרכלים היו המפתחות של אוצרות העזרה, והגזברים הם שפדו את הערכים וההקדשות, פיקחו על תרומת מחצית השקל והשגיחו על אספקת צורכי המזבח.
הגזברים הם שגובים הקדשות ופודים את הנפדה מהם ומוציאים אותם לדברים הראויים להוציאם, והם בודקים את הסולת ואת היין האם הם ראויים למזבח, והם מתנים עם האומנים הבונים בבית המקדש כמה יבנו ובכמה דמים, ולהם האומנים מחזירים את הבניין, והם קונים להקדש בהמות לקורבנות ציבור, ומהם קונים חפצים של הקדש העומדים למכירה, והם מוכרים שדות הקדש.
שבעה מפתחות העזרה שהיו בידי האמרכלים הם המפתחות של שבעה שערי העזרה (רש"י מלכים ב יב,י; "משנה למלך" כלי המקדש ד,יז), או שהמפתחות היו של החדרים שממון הקדש נמצא שם ("באר שבע" בבלי תמיד כה,ב).
בבבלי תמיד כז,א אמרו: תניא: אין פוחתים משלושה עשר (צריך לומר כמו במשנה כאן: משלושה) גזברים ומשבעה אמרכלים. רבי נתן אומר: אין פוחתים משלושה עשר גזברים, כנגד שלושה עשר שערים (שהיו בבית המקדש).
הפקידים הנמנים בכתוב בדברי הימים היו לוויים. בספרי במדבר פסקה קטז נאמר, שיש למנות מהלוויים גזברים ואמרכלים. אבל בתוספתא שקלים ב,טו שנו: היו כשרים בכוהנים, בלוויים ובישראלים.
מרכול / אמרכל
מילה זו מוצאה מן הפרסית העתיקה, והוראתה 'עושה חשבון'. הצורה 'אמרכל' שבבבלי נשארה קרובה יותר למוצא הפרסי, ואילו הצורה הארץ ישראלית 'מרכול' הריהי תוצאה של נפילת האל"ף בראש מילה כמצוי במקורות ארץ ישראלים. על אף מדרש המילה ("מפני שמר על הכל"), המצביע על צורה חסרת אל"ף, שונתה המילה במקורות ארץ ישראלים לצורה הבבלית, היינו בצירוף אל"ף בראשה. כך קרה בתוספתא שקלים (חוץ מכתב יד אחד).
צורת הרבים 'מרכולין' מתועדת במשנה ובתוספתא בכתב יד אחד. אך צורת היחיד 'מרכול' עדיין לא נתגלתה במקור ארץ ישראלי. ב"שרידי הירושלמי" הוריות ג,ח נמצא "מרכיל", ומסתבר שאין זה אלא שיבוש במקום "מרכול".
האמרכל היה כוהן, נושא משרה גבוהה במקדש (משנה כאן), הממונה על פתיחת שער משערי המקדש (תוספתא שקלים ב,טו), משרתו חשובה משל הגזבר, אך פחותה משל ראש בית אב (תוספתא הוריות ב,י) ומשל הקתליקוס (ברייתא בירושלמי כאן).
בתקופה הרומית והביזנטית היה קתליקוס תוארו של ראש מדור הכספים ("ערכי" א, עמודים 90-94).
• • •
במשנה שנינו: "אין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים".
מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה הנידונה: רבי נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): על שם (משום) שנאמר (בעניין בגדי הכהונה): "וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן..." (שמות כח,ה) – העושים את בגדי הכוהנים חייבים לקחת את חתיכות הזהב ואת חוטי הצמר הצבוע תכלת ואת חוטי הצמר הצבוע ארגמן וכו'. יש ללמוד מן הכתוב שאין עושים שררה על הציבור בממון פחות משניים, שכן לקיחת החומרים לצורך בגדי הכהונה מן הציבור היא עשיית שררה על הציבור בממון, ונאמר "והם ייקחו" בלשון רבים, ואין רבים פחות משניים.
בבבלי בבא בתרא ח,ב אמרו: תנו רבנן: קופה של צדקה נגבית בשניים (על ידי שני אנשים), מפני שאין עושים שררה (מינוי שיש בו שלטון ותוקף) על הציבור פחות משניים. - מאי טעמא / מנא הני מילי? - אמר רב נחמן בר כוהן: דאמר קרא: "והם ייקחו את הזהב" וגו' (שמות כח). - מאי שררות? (מה השררה שבגביית צדקה?) - דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ממשכנים על הצדקה (גובים בכוח לצורך צדקה).
רבי נחמן סתם בירושלמי הוא רב נחמן בר כהן בבבלי ("שערי תורת ארץ ישראל").
אמר רבי חמא בירבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): מפסולת הלוחות – משיירי הפיסול של הלוחות, העשיר (התעשר, נעשה עשיר) משה – שהלוחות נעשו מאבן יקרה. - ומציעים מקור בכתוב: הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר'): – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בציווי ה' למשה לעלות להר ובידו לוחות אבנים): "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים" (שמות לד,א) – אתה חייב לחצוב ולהתקין שני לוחות אבנים ("לְךָ" הוא כינוי הנוסף לשם זירוז). ויש לדרוש את המילים: "פְּסָל לְךָ" - שתהא הפסולת שלך – שיהיו שיירי הפיסול שלך (דרשו כך, משום שלא היה צריך לומר אלא "פסול שני לוחות אבנים").
אמר רבי חנין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מחצב (מחצבה, מקום שחוצבים בו אבנים) של אבנים טובות ומרגליות (אבנים יקרות) ברא (בקטע מן הגניזה (JTS): 'פתח', ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'גילה') לו הקב"ה – למשה, מתוך (בקטע מן הגניזה (JTS) ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בתוך') אהלו – לצורך פסילת הלוחות, וממחצב זה פסל משה את הלוחות, וממנו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ומשם') העשיר משה – ממחצב זה התעשר משה (ממקום פסילתם של הלוחות, ולא מפסולת הלוחות).
בבבלי נדרים לח,א אמרו: אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתם של לוחות, שנאמר: "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים" (שמות לד) - פסולתם שלך תהא.
ובשמות רבה מו,ב נאמר: "פסול לך" - הפסולת שלך. משם העשיר משה.
ובויקרא רבה לב,ב נאמר: מאיכן העשיר משה? - אמר רבי חנין: מחצב של סמפרינון (אבני ספיר) ברא לו הקב"ה מתוך אוהלו, ומשם העשיר משה. הדא היא דכתיב: "פסול לך שני לוחות" (שמות לד,א) - הפסולת (של האבנים הטובות) שלך.
ובקהלת רבה פרשה ט [יא] ב ופרשה י [כ] א נאמר: מניין העשיר משה? - מפסולתם של לוחות. אמר רבי חנין: מחצב של סנפרינון גילה לו הקב"ה בתוך אוהלו, ומשם העשיר משה, שנאמר: "פסול לך שני לוחות אבנים" (שמות לד) - פסילתם (של האבנים הטובות) תהא לך.
משה העשיר, כדי שיקבלו את דבריו, מפני שהבריות מכבדים את העשיר, ועוד, כדי שלא יהא נזקק לבריות ולא יחשוש מלומר דברים קשים שאינם מתקבלים על דעת הבריות.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביכורים ג,ג.
ומביאים מדרש: כתיב: – כתוב (בעניין אוהל מועד שמחוץ למחנה): "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות לג,ח) – כשהיה משה יוצא מהמחנה ללכת לאוהל מועד, כל העם שנשארו במחנה וראו את משה יוצא, היו קמים ממושבם והיו נשארים עומדים כל איש בפתח אוהלו, והיו עוקבים בעיניהם אחרי משה, המתרחק והולך מהמחנה לאוהל מועד, עד שנכנס משה לאוהל מועד. תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו כיצד יש לדרוש את הבטת העם אחרי משה), - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: לגנאי – יש לדרוש את הבטת העם אחרי משה לגנותם של ישראל; וחד אמר: – ו(חכם) אחד אומר: לשבח – יש לדרוש את הבטת העם אחרי משה לשבחם של ישראל. מאן דאמר: – מי שאומר: לגנאי - כשהביטו העם אחרי משה, אמרו זה לזה: "חמון שקין! – ראו שוקים (הביטו בשוקיים של משה, שהן שמנות (שוק היא חלק הרגל מן הברך עד כף הרגל))! חמון כרעין! – ראו כרעיים (הביטו בכרעיים (ברגליים) של משה, שהן שמנות)! חמון קופדין! (בספר "והזהיר" ובקטע מן הגניזה (JTS) ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים ובמקבילה אין מילים אלו) – ראו בשרים (הביטו בבשר של אברי גופו של משה, שהם שמנים)! אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי – אוכל משל היהודים ושותה משל היהודים (אוכל משלנו ושותה משלנו, ולכן אבריו שמנים), כל מדליה מן דיהודאי" – כל רכושו משל היהודים (משלנו, וכך העשיר משה). ומאן דאמר: – ומי שאומר: לשבח - כשהביטו העם אחרי משה, אמרו זה לזה: "מחמי [צדיקא (במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה: 'צדיקיא'. וכן הוא בכל הנוסחאות ובמקבילה. בספר "והזהיר" ובקטע מן הגניזה (JTS) ובדפוס ונציה הבבלי ובמקבילה נכתב: 'צדיקא')] ומזכי" (צריך לומר: 'ניחמי צדיקא וניזכי', וכן הוא בספר "והזהיר") – נראה את הצדיק ונזכה (נרוויח, שזכות היא לראות צדיק) (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'טוביא דזכת למחמי יתיה', ויש לגרוס: 'טובה דזכת למחמי יתיה' - אשריה (לאימו של משה) שזכתה לראות אותו (בדומה למה שנאמר במדרשים). אבל אינו בספר "והזהיר" ובקטע מן הגניזה (JTS) ובכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים ובמקבילה, אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד).
עד כאן המקבילה בירושלמי ביכורים.
מקור הסוגיה הוא בשקלים, שכן היא פותחת בשקלים: "כתיב: והביטו אחרי משה...", פתיחה הרגילה בירושלמי לדרשות במקרא, ופתיחה זו אינה בביכורים. ועוד, הסדר בשקלים נראה מקורי יותר: "חד אמר: לגנאי; וחד אמר: לשבח", ואילו בביכורים: ";חד אמר: לשבח; וחד אמר: לגנאי", ומסתבר שיסיימו בשבח. ועוד, שהקשר בשקלים עם הסוגיה שלמעלה ממנה נראה מקורי יותר, שכן נאמר: "מפסולת הלוחות העשיר משה", ועל זה מתאים מה שבא אחר כך: "חמון שקין... כל מדליה מן דיהודאי". מכל זה נראה, שמקור הסוגיה הוא בשקלים. והועתקה לביכורים, משום שצוטט בביכורים לעיל אותו פסוק: "והיה כצאת...", שעליו נאמרה מחלוקת זו ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 20-21).
בבבלי קידושין לג,ב אמרו: "והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה" (שמות לג) - רבי אמי ורבי יצחק נפחא - חד אמר: לגנאי, וחד אמר: לשבח. מאן דאמר: לגנאי - כדאיתא (לא פירשו את הדברים שהיו אומרים על משה, משום שהם דברי גנאי למשה, ואין דברי גנאי אלה שייכים לעניין שבשלו הם הובאו, ואמרו "כדאיתא", וכוונתם למה שמפורש במקורות אחרים). מאן דאמר: לשבח - אמר חזקיה: אמר לי רבי חנינא בריה דרבי אבהו אמר רבי אבהו אמר רבי אבדימי דמן חיפא: ...נשיא עובר - עומד מלפניו מלוא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו, שנאמר: "והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה".
ובשמות רבה מה,ד ו-נא,ו נאמר: "והביטו אחרי משה" - ומה היו אומרים? - רבי יצחק אמר: '"אשרי יולדתו של זה! (אשרי אימו של משה!) מה היא רואה בו? כל ימיו הקב"ה מדבר עימו, כל ימיו הוא מושלם להקב"ה". רבי אמי אמר: היו אומרים: "חמי קדל דבריה דעמרם!" (ראה עורפו של בן עמרם! ראה מה שמן עורפו!). וחבירו אומר לו: "אדם ששלט על מלאכת המשכן - אין אתה מבקש שיהא עשיר?!".
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'פקודי' סימן ד נאמר: "והביטו אחרי משה" - ומה היו אומרים? - רבי יצחק אמר לשבח: היו אומרים: "אשרי יולדתו של זה! כל ימיו הקב"ה מדבר עימו, כל ימיו הוא מושלם להקב"ה". ורבי אמי אמר לגנאי: היו אומרים: "ראה צוואר! ראה שוקיים! אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים". וחבירו משיבו: "אדם ששלט על מלאכת המשכן - אין אתה מבקש שיהא עשיר?!".
ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן כז ופרשת 'פקודי' סימן ז נאמר: "והביטו אחרי משה" - רבי יצחק דרש לשבח: "טובה למיינקה דהכין אייניקת!" (אשריה לאישה המינקת שהניקה בן כזה!). רבי אמי דרש לגנאי: היו מסתכלים מאחוריו ואומרים: "חמי צואריה! חמי שקיה! אוכל מדידן, שתי מדידן". וחבירו משיבו: "ריקה, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב, שאין לא חקר ולא משקל ולא מניין, מה, אתה רוצה שלא יהיה עשיר?!".
בשמות רבה נא,א נאמר: משה נעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו: אין ממנים שררה על הציבור בממון פחות משניים. - והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו (לבדו), וכאן אתה אומר: אין ממנים פחות משניים! - אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם.
ובמדרש תנחומא פרשת 'פקודי' סימן ה נאמר: משה נתמנה גזבר על המשכן. שנו רבותינו: אין עושים שררה על הציבור פחות משניים. ומשה, היאך נעשה יחידי גזבר? - אלא אף על פי שהיה משה הצדיק נאמן על פי הגבורה, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם.
אין עושים שררה על הציבור בממון פחות משניים, אבל משה היה גזבר יחיד, וכיוון שהעשיר משה, חשדו בו ישראל שהעשיר מממונם שגבה מהם, אך לאמיתו של דבר העשיר משה מפסולת הלוחות או ממחצב של אבנים יקרות שהיה בתוך אוהלו. זה הקשר בין דברי המשנה כאן שאין עושים שררה על הציבור בממון פחות משניים ובין המאמרים על משה שהובאו בירושלמי כאן.
"והביטו אחרי משה" - מחמי צדיקא ומזכי
בירושלמי ביצה ה,ב אמרו: ...הציץ רבי (יהודה הנשיא) מן החלון וראה את עורפו של רבי מאיר מאחוריו. אמר: לא זכיתי אני לתורה אלא בגלל שראיתי את עורפו של רבי מאיר מאחוריו.
ובבבלי עירובין יג,ב אמרו: אמר רבי: מה שמחודד אני (חריף בתורה) מחבריי, מפני שראיתי את רבי מאיר מאחוריו.
הרי שהרואה חכם אפילו מאחוריו זוכה לתורה.
• • •