משנה
המקדיש נכסיו – למקדש, ונעשו קניין ההקדש, וסתם הקדש לבדק הבית (תיקון בנייני בית המקדש), והיו בהן דברים ראויין לקרבנות הציבור – רק להם, ולא לקורבנות היחיד, יינתנו לאומנין – של בדק הבית העובדים לצורכי ההקדש, בשכרן – שהאומנים הללו נוטלים שכרם מבדק הבית, והדברים הראויים לקורבנות הציבור מתחללים על שכר המלאכה של האומנים ויוצאים לחולין, ואחר כך חוזרים ולוקחים אותם מהם במעות של תרומת הלשכה, כמפורש בסוף המשנה; דברי רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים).
אמר לו בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) – לרבי עקיבה: (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'אינה') היא המידה?! (בתמיהה) – הרי מידתך זו אינה שווה למידה במותר הקטורת (במשנה לעיל), וראוי להשוות את המידות של שני העניינים הללו (שהרי אף רבי עקיבה מודה במותר הקטורת)! אלא מפרישין מהן שכר האומנין – הגזברים מוציאים מן הנכסים את הדברים הראויים לקורבנות הציבור בשווי שכר האומנים שההקדש חייב להם בעד בדק הבית שעשו, ומחללין אותן על מעות האומנין – מחללים את הדברים הראויים לקורבנות הציבור על מעות של ההקדש בשווי שכר האומנים (שחיללו אותן לפני כן על הבניין שבנו האומנים עבור ההקדש, שהוא של חולין, כמו שאמרו בירושלמי לעיל בעניין מותר הקטורת, מפני שאין ההקדש מתחלל על ההקדש), ועל ידי כך הדברים שהוציאו מן הנכסים יוצאים לחולין, והמעות נתפסות בקדושתם, ונותנין אותן – את הדברים שחיללו אותם, לאומנין בשכרן – שלאחר שחיללו אותם על המעות, נכנסו המעות בקדושתם, והם יצאו לחולין, וחוזרין ולוקחין אותן – את הדברים הראויים לקורבנות הציבור מידי האומנים, מתרומה חדשה – שנותנים לאומנים תמורתם מעות מתרומת השקלים החדשים שנתרמה בפרס הפסח, וכך הם נכנסים לקדושת התרומה החדשה והם ראויים להקרבה בשנה הנכנסת (הפסקה האחרונה "וחוזרין ולוקחין..." היא לדברי הכל. - נראה שהלשון "מתרומה חדשה" הוא אשגרה מהמשנה הקודמת בעניין מותר הקטורת, שכן לעיל במותר הקטורת, כיוון שיש צורך שתהיה ראויה להקטרה בשנה החדשה, לוקחים אותה מהתרומה החדשה דווקא, אבל כאן בדברים הראויים לקורבנות הציבור, כיוון שאין צורך אלא שיהיו ראויים להקרבה, לוקחים אותם מתרומת הלשכה. וראה להלן לגבי הנוסח כאן).
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "והיו בהם דברים ראויים לקרבנות הציבור". אבל בפסקה מהמשנה בירושלמי להלן ובציטוט מהמשנה בירושלמי לעיל: "והיו בהם דברים ראויים לכל קרבנות ציבור".
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "אמר לו בן עזאי: היא המידה?!", כמו במשנה שבמסירה שלפנינו. ובמשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "אינה היא המידה!", וכן הוא בתוספתא (ראה להלן. הביטוי הזה מופיע במשנה פסחים א,ז).
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "מתרומה חדשה", כמו במשנה שבמסירה שלפנינו. ובמשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "מתרומת הלשכה", וכן הוא בתוספתא (ראה להלן).
• • •
משנה
המקדיש נכסיו – סתם למקדש, ולא פירש האם הקדישם לצורכי בית המקדש (בדק הבית) או לצורכי קורבנות למזבח, והיתה בהן בהמה ראויה על גבי המזבח – בהמות תמימות (בלי מום) הראויות לקורבנות, זכרים – הראויים להקריבם עולות, ונקבות – שאינן ראויות לעולות אלא לקורבנות שלמים, - רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: זכרים יימכרו לצריכי עולות – זכרי הבהמות שבאותם הנכסים צריך למוכרם למי שצריכים בהמות לעולות, ונקיבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים – למי שצריכים בהמות לקורבנות שלמים (הכינוי "זבחי שלמים" לקורבן שלמים הוא מטבע לשון מקראי המשמש גם בלשון חכמים), (ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית (המוסגר הועתק במסירה שלפנינו בטעות בשל הדמיון מסוף דבריו של רבי יהושע להלן)) [ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית (כך הוא הנוסח בדבריו של רבי אליעזר במשנה זו המובאת בירושלמי להלן) – דמיהן של אותן הבהמות יגיעו, עם כל שאר הנכסים שאינם ראויים למזבח, לאוצר בית המקדש לצורכי בדק הבית. רבי אליעזר סובר, שסתם הקדש - לבדק הבית, ואפילו דברים הראויים למזבח, אלא שכל הראוי למזבח אינו נמכר ונפדה אלא לצורכי קורבן, ודמיו ייפלו לבדק הבית].
רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח, זכרים ונקבות - זכרים עצמן ייקרבו עולות – זכרי הבהמות שבאותם הנכסים צריך להקריבם עולות על המזבח לשם המקדיש, ואין למכור אותם, ונקיבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים – למי שצריכים בהמות לקורבנות שלמים, ויביא בדמיהן עולות – המקדיש יקריב בדמי הנקיבות עולות, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית – כל שאר הנכסים שאינם ראויים למזבח יגיעו לאוצר בית המקדש לצורכי בדק הבית. רבי יהושע חולק על רבי אליעזר וסובר, שסתם הקדש - כל הראוי למזבח מקדיש למזבח ושאינו ראוי למזבח מקדיש לבדק הבית, וכל הראוי למזבח מקדיש כולו למזבח, שיקריבוהו עולה לשמו, שהיא נשרפת כולה על המזבח, ולכן זכרים הראויים בעצמם לעולות ייקרבו עולות, אבל נקבות שאינן ראויות לעולות, הואיל והמקדיש התכוון לעולות, יימכרו לצריכי שלמים, ויביא המקדיש בדמיהן עולות.
• • •
אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים): רואה אני את דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע – נראים לי דברי רבי אליעזר יותר מדברי רבי יהושע, שרבי אליעזר השוה את מדותיו – קבע הלכה שווה לכל הנכסים, שכולם לבדק הבית, או הם עצמם או דמיהם, ורבי יהושע חלק – שהבהמות למזבח ושאר הנכסים לבדק הבית, ואף בבהמות חילק בין זכרים לנקבות (כלשון שאמר רבי עקיבה, אמר רבי ישמעאל בתוספתא יבמות יג,ד: רואה אני את דברי רבי ליעזר מדברי רבי יהושע, שרבי ליעזר השווה את מידתו ורבי יהושע חלק).
אמר רבי פפייס (תנא בדור השני): שמעתי את דברי שניהן – כדברי רבי אליעזר וכדברי רבי יהושע, שיש מקרה שהדין כדבריו של זה ויש מקרה שהדין כדבריו של זה, המקדיש בפירוש – לבדק הבית, שפירש שהוא מקדיש את נכסיו לבדק הבית, כדברי רבי אליעזר – שהמקדיש בפירוש דעתו להקדיש הכל לבדק הבית, והמקדיש סתם – שלא פירש לאיזה הקדש הוא מקדיש את נכסיו, כדברי רבי יהושע – שהמקדיש סתם דעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי.
• • •
משנה
המקדיש נכסיו – סתם למקדש, והיו בהן דברים ראויין לגבי מזבח, כגון: יינות – הראויים לנסכים, ושמנים – הראויים למנחות, ועופות – תורים ובני יונה הראויים לקורבן עוף, - רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) אומר: יימכרו לצריכי אותו המין – למי שצריכים יינות לנסכים, שמנים למנחות ועופות לקורבן, ויביא בדמיהן עולות – המקדיש יקריב בדמיהם עולות בהמה, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית – רבי אלעזר סובר כרבי יהושע במשנה לעיל, שכל הראוי למזבח מן הסתם הקדישו המקדיש כולו למזבח, וחולק על רבי אליעזר במשנה לעיל הסובר שדמיהם לבדק הבית (ראב"ד. ואף שרבי יהושע סובר שזכרים עצמם יקרבו עולות, אמרו בירושלמי להלן שלא אמר כך אלא בבהמה, אבל בעופות מודה, כפי שלמדו מן הפסוק).
הנוסח בכתבי היד של המשנה: רבי [א]לעזר (ולא רבי אליעזר).
בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ה נאמר: רבי אלעזר אומר: מה תלמוד לומר "כשבים לעולה" ו"עיזים לעולה" ("וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה" (ויקרא א,י))? (שהמילה "לעולה" מיותרת, שכבר נאמר קודם: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ" (ויקרא א,ג)) - שיכול, אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה (שאם הקדיש דמים לקנות עולה ונשאר מהם - צריך להשתמש בהם לעולה) בלבד. מניין מותר חטאות, מותר אשמות, מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים קיני זבות וקיני יולדות, מותר קורבנות נזיר ומצורע (הנותר מדמים שהקדיש לכל הקורבנות האלה, מניין שיש להשתמש בו לעולה?), והמקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים על גבי המזבח, יינות ושמנים ועופות, מניין שיימכרו לצריכי אותו המין (לאלה הצריכים להביא קורבן מהם) ויביא בדמיהם עולות (ישתמש בדמיהם להביא עולות)? - תלמוד לומר: "כשבים לעולה" ו"עיזים לעולה" - לרבות את כולם. וחכמים אומרים: ייפלו לנדבה (לתיבות שהיו במקדש שנותנים בהן מעות שנותרו מקורבנות אלו ומשתמשים בהן לקנות עולות למזבח בשעה שאין הרבה קורבנות). - והלא אף הנדבה עולה היא, מה בין דברי רבי אלעזר לדברי חכמים? - אלא בזמן שהיא באה חובה (לשיטת רבי אלעזר, היחיד שהקדיש מעות בשביל קורבן ונותרו לו מעות, מביא מן המותר עולה והיא חובה), הוא סומך עליה (כיוון שהיא קורבן יחיד, צריך בעל הקורבן לסמוך עליה) ומביא עליה נסכים ונסכיה משלו, ואם היה כוהן עבודתה ועורה שלו (הוא בעצמו מקריב אותה ונוטל העור, אף אם אינו עובד במשמר של אותו שבוע), ובזמן שהיא באה נדבה (לפי חכמים, שהמעות הנותרות נמסרות לנדבת ציבור, אין עוד לבעל הקורבן שום חלק בה), אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל ציבור, אף על פי כוהן (סגנון התנאים, ויש לפרש: אף על פי שהוא כוהן) עבודתה ועורה של אנשי משמר (העובדים באותו השבוע בבית המקדש).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לכל קרבנות ציבור".
מה הם דברים ראויים לקורבנות הציבור? -
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: קטורת – שהקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת שפוטמה, שאינה ראויה לקורבן יחיד אלא לקורבן ציבור (אין לפרש את המשנה אלא במקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת, כיוון שבשתי המשניות הבאות מדובר בפירוש במקדיש נכסיו והיו בהם בהמות ועופות ויינות ושמנים, ודברים אלה ראויים גם לקורבנות יחיד ולא רק לקורבנות ציבור).
ומציעים פרשנות נוספת למשנה הנידונה: אמר רבי הושעיה (בירבי שמיי, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): תיפתר – תתפרש (המשנה תוסבר), באומן משל בית אבטינס, שהיה נוטל בשכרו קטורת – במשנה מדובר, באומן מהאנשים של בית אבטינס, שהיו בקיאים בעשיית הקטורת, שקיבל מההקדש בשכרו קטורת שחיללו אותה על מעות של ההקדש (כמו ששנינו במשנה לעיל בעניין מותר הקטורת), ועדיין לא הספיקו לחזור ולקנות אותה ממנו, והקדיש נכסיו והיתה בהם הקטורת שקיבל בשכרו.
דברי רבי יוחנן ורבי הושעיה הובאו לעיל בהלכה הקודמת, אלא שאין מקומם של דברי רבי הושעיה כאן אלא לעיל, שכן רבי הושעיה דחה את מה שאמר שם רבי יוסה בירבי בון, והועתקו דבריו לכאן מלעיל.
בוודאי שפשוטה של משנתנו "ראויים לקורבנות ציבור" אינו דווקא קטורת. ולא כל שכן שאי אפשר לפרש כך לנוסח הירושלמי "לכל קורבנות ציבור", כי "דברים ראויים לכל קורבנות ציבור" כוללים גם בהמה, גם נסכים וגם קטורת ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 324).
• • •
במשנה שנינו: "אמר לו בן עזאי" כול'.
מסבירים את טעמם של דברי התנא: מה טעמיה דבן עזאי? – מה טעמו (נימוקו) של בן עזאי (שחלק על רבי עקיבה)? - שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות – לדעת בן עזאי, דבר של ההקדש אינו מתחלל על שכר המלאכה של האומנים העובדים לצורכי ההקדש, שהרי אין דבר אחר נכנס בקדושה תחתיו, אלא הוא מתחלל על מעות (או על חפצים) של חולין (שכר מלאכה אינו נחשב רכוש ממשי, בניגוד למעות או לחפצים). ולכן אין נותנים לאומנים בשכרם מן הנכסים שהוקדשו, מפני שאין הם מתחללים על שכר המלאכה, אלא תחילה הגזברים נוטלים מעות של ההקדש ומחללים אותן על הבניין שעשו האומנים, ומזכים להם את המעות על ידי אחר, ואחר כך מחללים על המעות (מדעת האומנים) את הדברים הראויים לקורבנות הציבור, ונעשו הדברים חולין, ונותנים אותם לאומנים בשכרם (כמו שאמרו לעיל במותר הקטורת: מביא מעות ומחללן על הבניין, ומביא קטורת ומחללה עליהן, ונותן אותה לאומנין בשכרן). אבל רבי עקיבה סובר, שההקדש מתחלל על שכר המלאכה, ולכן נותנים מההקדש לאומנים בשכרם.
בתוספתא שקלים ב,ח-ט שנו: המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים לקורבנות ציבור, יינתנו לאומנים בשכרם; דברי רבי עקיבא. אמר לו בן עזיי: אינה היא המידה, אלא פועל שעשה מלאכה בהקדש, בין במנה ובין במאתים, לא יאמר: תנו לי פרה זו במנה, וטלית זו בחמישים זוז, שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות בלבד (ואף על פי שבטלית בוודאי אין כאן אלא קדושת בדק הבית, מכל מקום אין היא מתחללת על המלאכה. - בן עזאי מביא כאן את ההלכה הכללית שנשנית לעניין תשלומי פועלים העושים בבדק הבית, והיא בתוספתא מעילה, והוא מאמר המוסגר). כיצד הם עושים? מפרישים מהם שכר האומנים ומחללים אותם על מעות האומנים, ונותנים אותם לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותם מתרומת הלשכה.
ושם מעילה א,כג שנו: פועל שעשה מלאכה, בין במנה בין במאתים, לא יאמר: תנו לי פרה זו במנה, וטלית זו בחמישים זוז, שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות בלבד. כיצד הם עושים? מפרישים שכר האומנים ומחללים אותם על מעות האומנים, ונותנים אותם לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותם מתרומת הלשכה.
המשפט בתוספתא שקלים "אלא פועל שעשה מלאכה בהקדש..." הוא הלכה כללית בעניין תשלומי פועלים העושים בבדק הבית שמביא בן עזאי מתוספתא מעילה, והוא מאמר המוסגר עד "כיצד הם עושים" ("תוספתא כפשוטה").
במשנה תמורה ז,א שנו: קודשי מזבח (קודשים שהוקדשו לקורבנות) ...אין נותנים מהם (ממעות המיוחדות לקודשי מזבח) לאומנים בשכרם (בשכר עבודתם שעבדו במקדש), מה שאין כן בקודשי בדק הבית.
ובבבלי תמורה לא,ב אמרו: "אין נותנים מהם לאומנים" כו'. - הא קודשי בדק הבית נותנים. מנא הני מילי? - אמר רבי אבהו: דאמר קרא: "ועשו לי מקדש" (שמות כה) - משלי (שתהא המלאכה נעשית מן ההקדש).
סתם המשנה בתמורה היא כרבי עקיבא, הסובר שהקדש בדק הבית מתחלל על המלאכה, ולכן נותנים מההקדש לאומנים בשכרם.
• • •
תלמוד
מציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה תמורה ז,ב) שנינו: יש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי מזבח: – יש דינים הנוהגים בקודשים שהוקדשו לבדק בית המקדש, ואינם נוהגים בקודשים שהוקדשו למזבח (לקורבנות), שסתם הקדישות לבדק הבית – המקדיש את נכסיו סתם, ולא פירש האם הקדישם לצורכי בית המקדש, הנקרא בדק הבית, או לצורכי קורבנות למזבח, והיו שם בהמות הראויות למזבח, - סתם הקדשות לבדק הבית, ואפילו הבהמות הראויות למזבח קדושות לבדק הבית; הקדש בדק הבית חל על הכל – אפילו על דברים שאינם ראויים למזבח, כגון בעלי מום ובהמה טמאה, אבל הקדש מזבח אינו חל אלא על דברים הראויים למזבח (משנה תמורה ה,ו), ומועלין בגידוליהן – שהנהנה מחלב מבהמה נקבה או מביצה מתרנגולת המוקדשים לבדק הבית, חייב להביא קורבן אשם מעילות ולשלם להקדש את ערך ההנאה בתוספת חומש, הואיל וקדושת הדמים של הבהמה והתרנגולת חלה אף על החלב והביצים שלהן; אבל הנהנה מחלב מבהמה נקבה או מביצים מתורים המוקדשים למזבח, אינו חייב להביא קורבן מעילה ולשלם קרן וחומש, הואיל והחלב והביצים אינם ראויים להקרבה על גבי המזבח (משנה מעילה ג,ה), ואין בהן – בקודשי בדק הבית, הנייה (הנאה) לכהנים – אבל בקודשי מזבח, יש מהם שהכוהנים אוכלים את בשרם, ויש מהם שהם מקבלים את עורם.
ומציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי חנניה (רבי חנינה בר חמא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 577 הערה 3), אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): דרבי ליעזר היא – של רבי אליעזר היא (המשנה שאמרה, שסתם הקדשות לבדק הבית, ואפילו בדברים הראויים למזבח, כדעתו של רבי אליעזר היא), ומביאים מקור (התומך בזיהוי המוצע): דתנינן: – ששנינו (במשנתנו): המקדיש נכסיו – סתם למקדש, והיתה בהן בהמה ראויה על גבי המזבח – בהמות הראויות לקורבנות, זכרים ונקיבות - רבי ליעזר אומר: זכרים יימכרו לצריכי עולות, ונקיבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית – רבי אליעזר סובר, שסתם הקדש - לבדק הבית, ואפילו דברים הראויים למזבח, אלא שכל הראוי למזבח אינו נמכר ונפדה אלא לצורכי קורבן, ודמיו ייפלו לבדק הבית.
ומסבירים את מקורם של דברי התנא: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמיה דרבי ליעזר: – טעמו (מקורו בכתוב) של רבי אליעזר: נאמר (בהקדשת בית): "וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לי'י" (ויקרא כז,יד) – כשיקדיש איש את ביתו, שיהיה קדוש לשם ה'. ויש להציע פרשנות למקור הנידון: מה אנן קיימין? – (ב)מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (במה מדובר בכתוב זה?) אם בבית דירה (בית שגרים בו) – אם מדובר במקדיש בית דירה שלו (אם בא הכתוב ללמד שיכול אדם להקדיש את ביתו), - כבר כתיב – הרי כבר כתוב באותו עניין: "וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ" (ויקרא כז,טו) – אם המקדיש עצמו ירצה לפדות את הבית, שהיה שלו קודם הקדשתו (מכאן שיכול אדם להקדיש את ביתו). אלא כן אנן קיימין – אלא (ב)כך אנו עומדים (עוסקים, בכך מדובר בכתוב הראשון), במקדיש נכסיו – מדובר במקדיש נכסיו (מכפל המילה "ביתו" באותו עניין יש ללמוד, שיכול אדם להקדיש גם את נכסיו, ש"ביתו" אינו ביתו ממש, אלא מה שיש בביתו וברשותו). מיכן (מכאן) שסתם הקדישות לבדק הבית – מהמילים "קודש לה'" יש ללמוד, שהמקדיש את נכסיו סתם הרי הם קודש לה', היינו הקדש שכולו לה', והוא קודשי בדק הבית, שקודשי מזבח אינם כולם לה', כמו ששנינו במשנה בתמורה שהובאה לעיל, שקודשי בדק הבית אין בהם הנאה לכוהנים, מה שאין בקודשי מזבח, שיש בהם הנאה לכוהנים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים חזרו בטעות על דברי רבי יוחנן והפסיקו באמצע ההעתקה).
בספרא 'בחוקותי' פרשה ד נאמר: "ואיש כי יקדיש את ביתו" - יכול בבית דירה הכתוב מדבר? (אבל נכסיו אינו יכול להקדיש) - כשהוא אומר: "ואם המקדיש יגאל את ביתו" (ולא אמר: "ואם המקדיש יגאלנו"), הרי בית דירה אמור. הא מה אני מקיים "ואיש כי יקדיש את ביתו"? במקדיש את נכסיו (שיכול אדם להקדיש את נכסיו, והקדש חל עליהם). "קודש לה'" (ולא אמר: "ואיש כי יקדיש את ביתו לה'") - מלמד שסתם הקדישות לבדק הבית (המילים "קודש לה'" הן מאמר בפני עצמו המלמד שקודש סתם הוא לה' לבדק הבית).
בירושלמי נשמטו המילים "קודש לה'" לפני הלימוד "מיכן שסתם הקדישות לבדק הבית".
מביאים מחלוקת אמוראים שנחלקו בהצעת פרשנות למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה בעניין מקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח:
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): (צריך להוסיף: 'מה', וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) פליגין – מה (שהם, רבי אליעזר ורבי יהושע) חלוקים, - במקדיש נכסיו – לא נחלקו אלא כשמקדיש נכסיו סתם והיו בהם נכסים שאינם ראויים למזבח וגם בהמות הראויות למזבח, שרבי אליעזר סובר שאין אדם חולק את נדרו, ומכיוון שישנם נכסים שאינם ראויים למזבח, אף הבהמות אינן לקודשי מזבח, ולכן הכל לבדק הבית, ורבי יהושע סובר שאדם חולק את נדרו, והראוי למזבח למזבח והראוי לבדק הבית לבדק הבית, אבל במקדיש עדרו – כשמקדיש נכסיו סתם והיו כולם בהמות הראויות למזבח בלבד, זכרים ונקבות, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא למזבח – אף רבי אליעזר מודה לרבי יהושע שאין אדם מניח קודשי מזבח ומקדיש לבדק הבית, וזכרים ייקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצריכי שלמים ודמיהן עולות.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב חונה שאמר בשם רב: מה פליגין – מה (שהם, רבי אליעזר ורבי יהושע) חלוקים, - במקדיש עדרו – לא נחלקו אלא כשמקדיש נכסיו סתם והיו כולם בהמות הראויות למזבח בלבד, שרבי אליעזר סובר שאף זה לבדק הבית, ורבי יהושע סובר שהרי זה כמקדיש למזבח, אבל במקדיש נכסיו – כשמקדיש נכסיו סתם והיו בהם נכסים שאינם ראויים למזבח וגם בהמות הראויות למזבח, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים שנחלקו) מודים (מסכימים), שהוא לבדק הבית – אף רבי יהושע מודה שאין אדם חולק את נדרו, וכולם ייפלו לבדק הבית (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמט מ"כל עמא מודיי" לעיל עד "כל עמא מודיי" כאן בשל הדמיון).
ומציעים תמיהה (על רבי בא): על דעתיה דרבי זעורא ניחא – על (לפי) דעתו של רבי זעורא (בשם רב חונה בשם רב, שאמר, שכשמקדיש נכסיו והיו כולם בהמות הראויות למזבח בלבד, אף רבי אליעזר מודה לרבי יהושע שאין אדם מניח קודשי מזבח ומקדיש לבדק הבית) (הדבר) נוח (מובן, ולא קשה הקושיה הבאה). וקשיא על דרבי בא: – אבל (הדבר) קשה על (דעתו) של רבי בא (בשם רב חונה בשם רב שאמר, שכשמקדיש נכסיו והיו כולם בהמות הראויות למזבח בלבד, רבי אליעזר סובר שאף זה לבדק הבית): וכי בהמה לא למזבח היא?! – הרי הבהמות ראויות למזבח, וכיוון שכן, יש לנו לומר שהיה בכוונתו להקדיש נכסיו למזבח, ומדוע רבי אליעזר סובר שאף זה לבדק הבית?
ומתרצים: בהמה למזבח היא, ולמה סתם האיש הזה? – אכן הבהמות ראויות למזבח, אבל אילו היה בכוונתו להקדיש נכסיו למזבח, מדוע סתם האדם הזה ולא אמר בפירוש שהוא מקדיש נכסיו למזבח? שהוא כאומר: לא יהו אלא לבדק הבית – כיוון שסתם, הרי הוא כמי שאומר בפירוש שלא יהיו נכסיו אלא לבדק הבית ולא למזבח, ולכן רבי אליעזר סובר שאף זה לבדק הבית (על פי "מיכל המים") (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמט מ"דרבי זעורא" עד "לבדק הבית").
ומביאים הצעת פרשנות נוספת למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע: רבי יוחנן אמר: לא שנייא – לא שונה (הדבר, האופן האחד אינו שונה מהאופן השני), היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו – המקדיש נכסיו סתם והיו בהם נכסים שאינם ראויים למזבח וגם בהמות הראויות למזבח והמקדיש נכסיו סתם והיו כולם בהמות הראויות למזבח בלבד שווים הם, היא המחלוקת – בשני האופנים נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע (שלא כמו שאמרו אמוראים בשם רב שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע באופן האחד או באופן השני בלבד).
בבבלי תמורה לא,ב אמרו: "סתם הקדשות לבדק הבית". - מאן תנא (שהמקדיש נכסיו סתם, אפילו היו בהם בהמות, הקדישם לבדק הבית)? - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דלא כרבי יהושע, דתנן: המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה לגבי מזבח, זכרים ונקבות - רבי אליעזר אומר: זכרים יימכרו לצריכי עולות, ונקבות יימכרו לצריכי שלמים, ודמיהם ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. רבי יהושע אומר: זכרים הם עצמם ייקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצריכי שלמים, ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית.
ופליגא (על דרבי יוחנן) דרב אדא בר אהבה אמר רב (שלדבריו אף רבי אליעזר אינו סובר שסתם הקדשות לבדק הבית, ולכן המשנה שלא כרבי אליעזר), דאמר רב אדא בר אהבה אמר רב: בעדר (במקדיש נכסיו שבהם עדר בהמות) שכולו זכרים - אפילו רבי אליעזר מודה (שייקרבו עולות), דלא שביק איניש קודשי מזבח (אינו מניח מלהקדיש דבר הראוי להיות קודשי מזבח) ומקדיש לבדק הבית (ואף שהקדיש סתם, ודאי הקדיש למזבח); לא נחלקו אלא בעדר (במקדיש נכסיו שבהם עדר בהמות) שיש בו מחצה זכרים ומחצה נקבות, רבי אליעזר סבר: אין אדם חולק (מחלק) את נדרו (שיהא חלק ממנו לקדושה אחת וחלק לקדושה אחרת), ומדנקבות לאו עולות (לא הקדישן לעולות, שהרי העולה באה רק מן הזכרים), זכרים נמי לאו עולות (ולכן הכל לבדק הבית, שהכל יימכרו למה שהם ראויים ודמיהם לבדק הבית), ורבי יהושע סבר: אדם חולק את נדרו (ולכן זכרים ייקרבו עולות ונקבות יימכרו לצריכי שלמים ודמיהן עולות).
לישנא אחרינא אמרי לה: אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: בשלא הקדיש אלא בהמה (הקדיש סתם בהמות הראויות להקרבה, זכרים ונקבות, ולא שאר נכסים עימהן) - אפילו רבי אליעזר מודה (שזכרים ייקרבו עולות ונקבות יימכרו לצריכי שלמים ודמיהן עולות), דלא שביק איניש קודשי מזבח ומקדיש לבדק הבית; לא נחלקו אלא כשיש שאר נכסים עימהן (עם הבהמות), רבי אליעזר סבר: אין אדם חולק את נדרו, ומדשאר נכסים לא לקודשי מזבח (שהרי אינם ראויים לכך), בהמה נמי לא לקודשי מזבח (ולכן הכל לבדק הבית), ורבי יהושע סבר: אדם חולק את נדרו (ומקדיש את הבהמות למזבח ואת הנכסים לבדק הבית).
תנן: ודמיהן ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. בשלמא ללישנא בתרא - היינו דקתני: ודמיהן ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית, אלא ללישנא קמא - ליתני: ודמיהן ייפלו לבדק הבית! - תני: ודמיהן ייפלו לבדק הבית.
בבבלי אמר רבי יוחנן, שהמשנה בתמורה, שאמרה שסתם הקדשות לבדק הבית, היא כרבי אליעזר, ובירושלמי אמר כך רבי חנניה. בירושלמי אמר רבי יוחנן את מקורו בכתוב של רבי אליעזר שסתם הקדשות לבדק הבית, וגם אמר שבכל האופנים נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע, הרי שלדברי רבי יוחנן רבי אליעזר סובר שסתם הקדשות לבדק הבית, ולכן אף לרבי יוחנן בירושלמי המשנה בתמורה היא כרבי אליעזר.
בבבלי אמר רב אדא בר אהבה בשם רב בלשון השנייה מה שבירושלמי אמר רבי זעורה בשם רב חונה בשם רב.
לפי רבי בא בשם רב חונה בשם רב בירושלמי, שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במקדיש עדרו, אין לגרוס במשנה כאן "עם שאר נכסים", כמו שאמרו בבבלי ללשון הראשונה שאמר רב אדא בר אהבה בשם רב.
נראה שהירושלמי חולק על הבבלי ואינו מחלק בין עדר שיש בו זכרים ונקבות ובין עדר שיש בו זכרים בלבד.
הבבלי הגיה את המשנה בשקלים. אך קשה מאוד להגיה במשנה, שהרי המשנה אומרת "המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה", ואף "ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית" שבדברי רבי יהושע מוכיחים שישנם אף שאר נכסים. ודאי שלפי הלשון הראשונה שבדברי רב, המחלוקת היא אף בלא נכסים, אבל המשנה עוסקת במקדיש נכסיו, ואין הכרח להגהה.
הלשון הראשונה של רב אדא בר אהבה בבבלי עומד בניגוד לשתי הלשונות של רב חונה בירושלמי. אבל אף ללשונו של רבי בא בירושלמי תקשה קושיתו של הבבלי ללשון הראשונה של רב אדא בר אהבה, ואף על פי כן לא הגיה הירושלמי כלום במשנה.
אלא שנראה שלפי לשון זו של רב, חולק הוא רב על משנתנו, וסובר כאותו תנא שלא שנה מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע כך, שכן רבי יוסי ורבי שמעון חולקים בתוספתא על משנתנו זו ואומרים שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בזה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 577).
בתוספתא שקלים ב,י שנו: המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה לגבי מזבח, זכרים ונקבות - רבי ליעזר אומר: זכרים יימכרו לצרכי (לצריכי) זבחי עולות, ונקבות יימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהם ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. רבי יהושע אומר: זכרים עצמם ייקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצרכי זבחי שלמים, ויביא בדמיהן עולות. - רבי יוסה ורבי שמעון אומרים: דברי רבי ליעזר הם הם דברי רבי יהושע, ודברי רבי יהושע הם הם דברי רבי ליעזר.
רבי יוסה ורבי שמעון אומרים שהמחלוקת מוחלפת במשנת תנא שלנו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 324).
רבי יוסה ורבי שמעון חולקים על תנא קמא בברייתא שבתוספתא ואומרים שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בזה ("תוספתא כפשוטה").
ייתכן שהם מקבלים את דברי רבי פפייס במשנה, אך לא כעמדת פשרה, אלא כמסורת אחרת שלפיה יש לפרש את דברי רבי אליעזר ורבי יהושע באופן שלא יחלקו ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 159).
• • •
מדברי רבי אליעזר במשנתנו, שהמקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות תמימות, הכל נתפס לבדק הבית, מפני שסתם הקדשות לבדק הבית, יש ללמוד שהמקדיש תמימים לבדק הבית חלה עליהם קדושה. אף על פי שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית, אם עבר והקדיש - מה שעשה עשוי, וחל ההקדש לבדק הבית.
קובעים: רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים), וכן רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): קדשי בדק הבית שפודין (צריך לומר: 'שפדיין' (שפדאן), וכן הוא בתלמיד רשב"ש וברבנו משולם) תמימין - יצאו לחולין – אם הקדיש בהמות תמימות (בלי מום) לבדק בית המקדש ופדה אותן כשהן תמימות - הן נעשות חולין, ודמיהן ייפלו לבדק הבית (בדפוס ונציה הבבלי נשמט ממימרה זו כאן עד מימרה זו להלן בשל הדמיון).
ומציעים סיוע: מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה תמורה ז,א) אומרת כך (שקודשי בדק הבית שפדה אותם תמימים - יצאו לחולין, כמו שאמרו האמוראים, ששנינו במשנה): וולדן וחלבן מותר (נראה שצריך לומר: 'אסור') לאחר פדיונם – במשנה שם שנינו: "יש בקודשי מזבח מה שאין בקודשי בדק הבית... שקודשי מזבח... ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונם... מה שאין כן בקודשי בדק הבית" - יש דינים הנוהגים בקודשים שהוקדשו למזבח, ואינם נוהגים בקודשים שהוקדשו לבדק הבית, שבהמות שהוקדשו למזבח כשהיו תמימות, וחלה עליהן קדושת הגוף, ואחר כך נולד בהן מום קבוע ונפדו, והתעברו לפני פדיונן וילדו לאחר פדיונן - הוולד שנולד להן אסור באכילה, שהוולד קדוש ואינו נפדה, וכן החלב שנחלב מהן לאחר שנפדו אסור. אבל בהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית - ולדם וחלבם מותר לאחר פדיונן, שהואיל ואינם מקודשים אלא לדמים, אין קדושתם חמורה כל כך, ואפילו התעברו לפני פדיונן, הואיל וילדו לאחר פדיונן, אף הוולד נתפס בפדיונן ויוצא לחולין. מכאן יש ללמוד, שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית ונפדו כשהן תמימות - יצאו לחולין, כמו שאמרו האמוראים.
ודוחים את הסיוע: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב חסדא (הנוסח בכמה מדפוסי הירושלמי: 'בשם רבי אחא' (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), וכן הגיה הגר"א. וכן הוא בכמה מקומות בירושלמי שרבי חזקיה אמר בשם רבי אחא): תיפתר – תתפרש (המשנה הזו תוסבר), שפודין (צריך לומר: 'שפדיין') תמימין והוממו (שפדה אותם כשהתמימים הוממו (הגר"א הגיה: 'תיפתר שהוממו ופדאן'. אך אין צורך להגיה, שהכוונה אחת)) – המשנה שאמרה, שבהמות שהוקדשו לבדק הבית - ולדם וחלבם מותר לאחר פדיונן, מדברת במקרה שנפדו לאחר שנולד בהן מום קבוע, שלא יצאו מקדושתם על ידי פדייה אלא לאחר שהוממו, שכן מסתבר לומר שהמשנה המלמדת את ההבדל שבין קודשי מזבח לקודשי בדק הבית בדין הוולד והחלב מדברת באותו המקרה בשני העניינים, וכמו שבקודשי מזבח מדובר בבהמות שהוקדשו כשהיו תמימות ונפדו לאחר שנולד בהן מום קבוע (כמפורש במשנה חולין י,ב ובכורות ב,ב), כך בקודשי בדק הבית מדובר בבהמות שהוקדשו כשהיו תמימות ונפדו לאחר שנולד בהן מום קבוע, אבל כשלא נולד בהן מום קבוע, ונפדו כשהן תמימות - ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. לכן אין ללמוד מכאן, שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית ונפדו כשהן תמימות - יצאו לחולין.
ומציעים סיוע אחר: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה חולין י,ב ובכורות ב,ב) אומרת כך (שקודשי בדק הבית שפדה אותם תמימים - יצאו לחולין, כמו שאמרו האמוראים, ששנינו במשנה): וולדן וחלבן אסור (נראה שצריך לומר: 'מותר') לאחר פדיונן – במשנה שם שנינו: "כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו - ...יוצאין לחולין... וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן" - בהמות שהוקדשו למזבח לאחר שנולד בהן מום קבוע, וחלה עליהן קדושת דמים ולא קדושת הגוף, ונפדו - הוולד שנולד להן לאחר שנפדו והחלב שנחלב מהן לאחר שנפדו מותרים, כיוון שלאחר פדיונן יוצאות הבהמות לחולין. מכאן יש ללמוד, שאף בהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית, וחלה עליהן קדושת דמים, ונפדו כשהן תמימות - יצאו לחולין, כמו שאמרו האמוראים.
רבי חזקיה בשם רבי יוסה: קדשי בדק הבית שפדיין תמימים - יצאו לחולין – כמו שאמרו האמוראים לעיל. ויש להוכיח בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: לא יצאו לחולין - יש לשאול: היאך קדשי המזבח חלין על קדשי בדק הבית? (בתמיהה) – איך אמר רבי אליעזר במשנתנו, שהמקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות תמימות, הכל נתפס לבדק הבית, מפני שסתם הקדשות לבדק הבית, אלא שהבהמות יימכרו להקריב אותן על המזבח? והרי אם בהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית לא יצאו לחולין כשמכרן ופדאן, לא יכולה לחול עליהן קדושת המזבח, שכיוון שעדיין קדושת בדק הבית עליהן, אין קדושת המזבח חלה על קדושת בדק הבית, ולכן, המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות, אין להקריב אותן על המזבח כשיימכרו, שהרי אין קודשי בדק הבית קרבים על המזבח! אלא ודאי שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית יצאו לחולין כשפדאן, ואחר כך מקדישים אותן למזבח. [ויש להציע סיוע: ועוד – ועוד יש להביא ראיה, שקודשי בדק הבית שפדאם תמימים - יצאו לחולין, מן הדא: – מזאת (מהברייתא להלן): הותירו (רבנו משולם הגיה: 'הקדיש') תמימים – לבדק הבית, - ימכרו לגבי מזבח – מוכרים אותם כשהם תמימים על מנת להקריב אותם על המזבח למה שהם ראויים, מפני שכל דבר הראוי להקרבה על המזבח אינו יוצא מידי המזבח לעולם, והדמים ייפלו לבדק הבית. ואם תאמר: לא יצאו לחולין - יש לשאול: היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית? (בתמיהה) – כאמור לעיל. אלא ודאי שבהמות תמימות שהוקדשו לבדק הבית יצאו לחולין כשפדאן, ואחר כך מקדישים אותן למזבח. (המוסגר הושלם על פי הנוסח הבבלי של מסכת שקלים. ובמסירה שלפנינו נשמט קטע זה על ידי הדומות, ואין לנו על קטע זה שום עדות מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים, אבל הוא נשתמר בכל עדויות הנוסח הבבלי של מסכת שקלים. בנוסח הבבלי הלשון "ואם תאמר" היא שיבוש צורת הלשון "אין תימר" המיוחדת לירושלמי)]
בתוספתא תמורה א,יג שנו: המקדיש תמימים לבדק הבית - אין פודים אותם אלא למזבח בלבד.
הברייתא שבירושלמי "הקדיש תמימים - יימכרו לגבי מזבח" היא הברייתא שבתוספתא.
• • •
המקדיש בהמה בעלת מום למזבח, אף על פי שעבר בלאו ולוקה, מה שעשה עשוי והרי זו קדושה.
במה דברים אמורים? - כשאמר על בהמה בעלת מום: "הרי זו לעולה", שמשמעו לדמי עולה, היינו למוכרה ולקנות בדמיה עולה, אבל אמר: "הרי זו עולה" - לא אמר כלום, ואין קדושה חלה עליה כלל, שהרי אינה ראויה להקרבה (משנה תמורה ה,ו).
מביאים מקור תנאי: בעלי מומין – המקדיש בהמות בעלות מום (שיש בהם מום הפוסל אותם להקרבה) למזבח, כגון שאמר על בעלת מום: "הרי זו לעולה", - קדושת המזבח חלה עליהן.
ומציעים פרשנות למקור התנאי: ליידא (=לאי דא) מילה? – לאיזה דבר? (לאיזה עניין נאמר שחלה עליהם קדושת המזבח? שהרי אינם קדושים למזבח אלא לדמיהם, שמוכרים אותם ומביאים בדמיהם קורבנות, ואין בהם קדושת הגוף) - לגיזה ולעבודה – קדושת המזבח חלה על בעלי מומים לעניין גיזה ועבודה, שקודם פדיונם הם אסורים בגיזה ובעבודה, שאסור לגזוז את צמרם ואת שערם ואסור לעבוד בהם (כגון לרכב עליהם או להישען עליהם), כדין קודשי מזבח. אבל לאחר שנפדו, יצאו לחולין לגמרי, ומותרים בגיזה ובעבודה (כמו ששנינו במשנה חולין י,ב ובכורות ב,ב: "כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו - ...יוצאים לחולין להיגזז ולהיעבד"). ואילו קודשי בדק הבית, שאין בהם קדושת הגוף אלא קדושת דמים, אינם אסורים בגיזה ובעבודה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הפך "ליידא מילה, לגיזה ולעבודה" ל"לולדה לחלבה לגיזה ולעבודה" בשל אי הבנת סגנון הירושלמי).
כל קודשי מזבח אסורים בגיזה ובעבודה, שנאמר: "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו,יט), ולמדו כל הקודשים מבכור (ספרי דברים פסקה קכד). קודשי בדק הבית אינם אסורים בגיזה ועבודה (ספרי שם).
בבבלי בכורות יד,א אמרו: "כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו - ...יוצאים לחולין להיגזז ולהיעבד". - טעמא דנפדו, הא לא נפדו - אסירי בגיזה ובעבודה. מסייע ליה לרבי אלעזר דאמר: קודשי בדק הבית אסורים בגיזה ובעבודה (קודם פדיונם, שהרי בעלי מומים שהוקדשו למזבח הם כקודשי בדק הבית, שלא הוקדשו מתחילה אלא לדמיהם). אמרי: לא (לא תסייע לרבי אלעזר מהמשנה), קדושת דמים למזבח דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח - גזרו בה רבנן (הטעם שהמשנה אסרה אותם בגיזה ובעבודה כשלא נפדו, משום שאם קודשים שקדושים קדושת דמים למזבח (שמוכרים אותם ומביאים בדמיהם קודשים למזבח) היו מותרים בגיזה ובעבודה, היו באים להתיר בגיזה ובעבודה קודשים שקדושים קדושת הגוף למזבח), אבל קודשי בדק הבית (שאינם קדושים קדושת דמים למזבח, ואין להחליפם בקודשים שקדושים קדושת הגוף למזבח) - לא (לא גזרו בהם חכמים שיהיו אסורים בגיזה ובעבודה).
לפי הבבלי, המקדיש בעל מום קבוע למזבח - אינו אסור בגיזה ובעבודה אלא מדבריהם, שמדרבנן אסרו בגיזה ובעבודה שלא יתחלפו בקודשי מזבח. קודשי בדק הבית אינם אסורים בגיזה ועבודה, אבל לדעת רבי אלעזר מדרבנן אסורים בגיזה ובעבודה.
• • •
מכיוון שמשנתנו עוסקת במקדיש נכסיו והיו בהם נקבות, דנים כאן במפריש נקבה לקורבן שאין היא ראויה לו, ומשווים בין שני העניינים.
מי שהקדיש בהמה לקורבן, אסור לו להמיר בה בהמת חולין שלו, היינו לומר על בהמת החולין: "הרי זו תמורת זו". ואם עבר והמיר, חלה הקדושה על בהמת החולין, ששתי הבהמות הן קודש, הראשונה משום קדושת הקורבן, שאינה נפקעת ממנה על ידי ההמרה, והשנייה משום קדושת התמורה.
מביאים ברייתא שנחלקו בה תנאים במפריש נקבה לקורבן שאין היא ראויה לו: הפריש נקיבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נוסף בטעות: 'אינה') עושָׂה תמורה – עולה ופסח ואשם אינם באים אלא זכרים, ואף על פי כן, אם הפריש בהמה נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו - חלה עליה קדושת הגוף, ולכן היא עושה תמורה, שאם המיר בה בהמה - חלה עליה קדושה. מה הטעם? - נקבה שהופרשה לעולה קדשה קדושת הגוף, הואיל ונקבה ראויה לעולת העוף; ונקבה שהופרשה לפסח קדשה קדושת הגוף, הואיל ומותר פסח קרב שלמים, ושלמים באים גם נקבות; ונקבה שהופרשה לאשם קדשה קדושת הגוף, הואיל ומותר אשם לעולת נדבה, ונקבה ראויה לעולת העוף. וכשם שהן אינן קריבות, וירעו עד שייפול בהן מום ויימכרו וייקחו בדמיהן קורבן, כל אחד כדינו, אף תמורתן כיוצא בהן.
רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: לעולתו – אם הפריש נקבה לעולתו, - עושָׂה תמורה, לפסחו ולאשמו – אבל אם הפריש נקבה לפסחו או לאשמו, - אינו (צריך לומר: 'אינה') עושָׂה תמורה – טעמו של רבי שמעון מבואר להלן.
רבי שמעון בן יהודה (תנא בדור החמישי) אומר משום (משֵּׁם) רבי שמעון: לעולתו ולפסחו ולאשמו – אם הפריש נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו, - אינו (צריך לומר כמו בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'אינה') עושָׂה תמורה – טעמו של רבי שמעון לפי רבי שמעון בן יהודה מבואר להלן (המשך הברייתא מובא להלן).
מותר פסח הוא תמורת פסח, וכן פסח שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו באחר, וכן פסח הקרב בשאר ימות השנה (שלא בזמנו של הפסח). מותר פסח קרב שלמים.
מותר אשם הוא תמורת אשם, וכן אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו באחר. מותר אשם נמסר לרעייה ("ניתק לרעייה") עד שייפול בו מום, ולאחר שנפל בו מום יימכר, ודמיו ייפלו לעולת נדבה.
ומסבירים את טעמם של דברי רבי שמעון: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמיה דרבי שמעון – טעמו (נימוקו) של רבי שמעון, שאם הפריש נקבה לעולתו - עושה תמורה, שכן מצאנו נקיבה בעוף כשירה לבוא עולה – אם הפריש נקבה לעולתו - חלה עליה קדושת הגוף, לפי שיש שם עולה על נקבה, שהרי אנו מוצאים עולת נקבה בעוף (תור ובן יונה), אבל פסח נקבה ואשם נקבה אין אנו מוצאים כלל, ולכן, אם הפריש נקבה לפסחו או לאשמו - לא חלה עליהן קדושת הגוף (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים חסרה מימרה זו של רבי יוחנן).
ומסבירים את טעמם של דברי רבי שמעון לפי רבי שמעון בן יהודה: אמר רבי יוחנן: טעמיה דרבי שמעון – טעמו (נימוקו) של רבי שמעון, לפי רבי שמעון בן יהודה, שאם הפריש נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו - אינה עושה תמורה, אם מין במינו הוא חלוק עליו (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אם מינו חלוק עליו') – אם, כשהפריש בהמה לקורבן, ואין היא ראויה לקורבן זה, אך היא מאותו מין שראוי לקורבן זה, כגון שהפריש זכר שאינו ראוי לקורבן זה במקום זכר שראוי לקורבן זה, כמבואר להלן, אין קדושה חלה עליה, האם לא כל שכן מין בשאינו מינו? (צריך לומר כמו בכתב יד שקלים: 'לא כל שכן שאינו מינו'. ובכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: '...מין ושאינו מינו') – בוודאי ובוודאי שכשהפריש בהמה לקורבן, ואין היא ראויה לקורבן זה, וגם אין היא מאותו מין שראוי לקורבן זה, כגון שהפריש נקבה במקום זכר, אין קדושה חלה עליה. ולכן, אם הפריש נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו, שאינם באים אלא זכרים - לא חלה עליהן קדושת הגוף.
ושואלים (על דברי רבי יוחנן): אי זהו מין במינו (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אי זהו מינו') שהוא חלוק עליו?
ומשיבים: כהדא דתני: – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): אשם בן שנה והביא בן שתים – היה חייב להביא קורבן אשם בן שנה (אשם נזיר ואשם מצורע באים כבש בן שנה, שהוא מיום השמיני ללידתו עד בן שנים עשר חודש), והביא בן שנתיים, - יצא – כלומר, כשר הוא, הואיל ויש אשם אחר שבא בן שנתיים, אבל לא יצא ידי חובתו. והוא הדין אשם בן שתיים והביא בן שנה. בן שתים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בן שנה') והביא בן שלש – היה חייב להביא קורבן אשם בן שנתיים (אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה ואשם תלוי באים איל בן שנתיים, שהוא מבן שלושה עשר חודש ויום אחד), והביא בן שלוש שנים, - לא יצא – אינו כשר, שלא מצאנו בתורה אשם בן שלוש. והוא הדין אשם בן שנה והביא בן שלוש. הרי, שאף על פי שבן שתיים ובן שלוש הם מאותו מין, שזה זכר וזה זכר, לא חלה קדושה על בן שלוש.
אמר רבי יוחנן: רבי שמעון ורבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) שניהן אמרו דבר אחד – אמרו אותו הדבר, ששניהם יש להם דעה משותפת בעניין קדושת נקבה שהופרשה לעולה. כמה דרבי יהושע אמר: נקיבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים – כמו שרבי יהושע אומר, שהמפריש נקבה לעולה - לא חלה עליה קדושת הגוף, ולא קדשה אלא לדמים, כמבואר להלן, כן רבי שמעון אמר: נקיבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים – כך, לפי רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון אומר, שהמפריש נקבה לעולה - לא חלה עליה קדושת הגוף, ולא קדשה אלא לדמים. ויש להוכיח בדרך השלילה (שלדעת רבי יהושע, נקיבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים): אין תימר: – אם תאמר (שרבי יהושע סבור): קדשה הקדש גוף – המפריש נקבה לעולה - חלה עליה קדושת הגוף, - ירעו – רבי יהושע אמר, שהמקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח, הנקבות יימכרו לצריכי שלמים ויביא בדמיהן עולות, כיוון שסתם הקדש - כל הראוי למזבח מקדיש כולו למזבח, והיינו לעולה. ואילו היה רבי יהושע סובר, שהמפריש נקבה לעולה - חלה עליה קדושת הגוף, לא היה לו לומר, שהנקבות יימכרו שלא במום, אלא היה לו לומר, שהנקבות ירעו עד שייפול בהן מום ויימכרו ויביא בדמיהן עולות, שכן בהמה שקדושה קדושת הגוף אינה נפדית אלא במום, אלא מכאן שרבי יהושע סובר, שהמפריש נקבה לעולה - לא חלה עליה קדושת הגוף, ותימכר שלא במום.
ומביאים את המשך הברייתא שנחלקו בה תנאים במפריש נקבה לקורבן שאין היא ראויה לו: אמר רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): אני רואה (נראה שצריך לומר: 'איני רואה' (וכן הגיה תלמיד רשב"ש) או: 'אין אני רואה' (כמו שהוא בבבלי תמורה כ,א, וכן הגיהו כמה ממפרשי הירושלמי). ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'רואה אני') את דברי רבי שמעון בפסח – אין נראים לי דברי רבי שמעון בפסח, שהמפריש נקבה לפסחו - אינה עושה תמורה, שכן לדעת רבי היא עושה תמורה, שמא הקדש (יש לקרוא את 'שמא הקדש' במילה אחת: 'שמאהקדש', כלומר, שֶׁמֵּהֶקדש ("אוצר לשונות ירושלמיים")) פסח בא שלמים – מפני שקורבן פסח שאין שמו עליו ונעשה מותר - חל עליו שם שלמים, וכיוון ששלמים באים גם נקבות, לכן נקבה שהופרשה לפסח קדשה קדושת הגוף (המשפט הזה בלבד הוא דברי רבי, כמו שהוא בברייתא שבתוספתא (ראה להלן), אבל המשפט הבא אינו דברי רבי).
ומקשים (על דברי רבי בברייתא): ולא אראה (נראה שצריך לומר כמו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'ולא יראה', וכן גרס תלמיד רשב"ש. ובדפוס ונציה הבבלי: 'ואינו רואה') את דברי רבי שמעון באשם – היה לו לרבי לומר גם כן, שאין נראים לו דברי רבי שמעון באשם, שהמפריש נקבה לאשמו - אינה עושה תמורה, שכן לדעת רבי היא עושה תמורה, שמא הקדש (יש לגרוס: 'שמאהקדש', כלומר, שֶׁמֵּהֶקדש) אשם בא עולה! – מפני שקורבן אשם שאין שמו עליו ונעשה מותר - חל עליו שם עולה, וכיוון שנקבה ראויה לעולת העוף, לכן נקבה שהופרשה לאשם קדשה קדושת הגוף (יש מפרשים את הלשון 'ולא אראה את דברי רבי שמעון באשם' - שיאמר רבי גם כן: איני רואה את דברי רבי שמעון באשם).
ומתרצים: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אם הקדֵיש פסח בא שלמים - גופו קרב שלמים – קורבן פסח, אם נעשה מותר וחל עליו שם שלמים - הוא עצמו קרב שלמים. אם הקדש אשם בא עולה - אין גופו קרב עולה – קורבן אשם, אם נעשה מותר וחל עליו שם עולה - אין הוא עצמו קרב עולה, אלא דמיו ייפלו לעולת נדבה. ולכן בפסח אין נראים לרבי דברי רבי שמעון, שהמפריש נקבה לפסחו - אינה עושה תמורה, שכן לדעת רבי היא עושה תמורה, מפני שחלה עליה קדושת הגוף, אבל באשם נראים לרבי דברי רבי שמעון, שהמפריש נקבה לאשמו - אינה עושה תמורה, שכן אף לדעת רבי אינה עושה תמורה, מפני שלא חלה עליה קדושת הגוף (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים וכן ברבנו משולם ובתלמיד רשב"ש חסרה מימרה זו).
ומסבירים את טעמיהם של דברי התנאים: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו, שיש תנא שאמר שהמפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה, ויש תנא שאמר שהמפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו אינה עושה תמורה, במה נחלקו התנאים?) - ההין אמר: – (חכם) זה אומר: הקדש דמים קדש (נראה שצריך לומר: 'קדשה') – התנא שאמר שאינה עושה תמורה סבור, שהמפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו קדשה קדושת דמים, וכיוון שאינה קדושה קדושת הגוף, אין בכוחה להתפיס בהמה אחרת בתמורה, וההין אמר: – ו(חכם) זה אומר: הקדש גוף קדש (נראה שצריך לומר: 'קדשה') – התנא שאמר שעושה תמורה סבור, שהמפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו קדשה קדושת הגוף (בירושלמי פסחים ט,ו אמרו: רבי שמעון אמר: נקיבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים).
בתוספתא פסחים ט,יט ותמורה ב,ה שנו: המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה. רבי שמעון אומר: לעולתו - עושה תמורה, לפסחו ולאשמו - אין עושה תמורה; אין לך דבר שהוא עושה תמורה אלא דבר הרועה ומסתאב (דבר שאם אינו ראוי להיקרב אינו נמכר שלא במום אלא רועה עד שמסתאב. מה שאין כן פסח ואשם, שאם הקדיש נקבה לשמם - אין קדושת הגוף חלה עליהם לרבי שמעון, ויימכרו שלא במום). - אמר רבי: רואה אני דברי רבי שמעון בפסח, שמא הקדש (יש לגרוס: 'שמאהקדש', כלומר, שֶׁמֵּהֶקדש ("אוצר לשונות ירושלמיים")) פסח באו שלמים.
הלשון "שמהקדש פסח באו שלמים" נמצאת בתוספתא פסחים ד,ו.
במשנה פסחים ט,ז שנינו: המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים - ירעה עד שיסתאב, ויימכר, וייפלו דמיו לנדבה (ויביאו מהם עולות נדבה. הגרסה שהיתה לפני הירושלמי פסחים: 'ויימכר ויביא בדמיו שלמים", ומשנתנו לאחר הפסח, שכבר הקריב את הפסח, אבל קודם לפסח - יביא בדמיו פסח).
ובתוספתא פסחים ט,כ שנו: המפריש נקבה לפסחו - תרעה עד שתסתאב, ותימכר, וייפלו דמיה לפסח (כתנא קמא בתוספתא לעיל, הסובר שחלה עליה קדושת הגוף). רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון: תימכר שלא במום.
ובירושלמי פסחים ט,ז אמרו: תני: (המפריש נקבה לפסחו) קודם לפסח - תהא רועה עד שתסתאב, ותימכר, ויביא בדמיה פסח; לאחר הפסח - תבוא (צריך לומר: יביא (בדמיה)) שלמים. רבי שמעון אומר: קודם לפסח - תימכר שלא במום; לאחר הפסח - תבוא שלמים (הנקבה עצמה באה שלמים, שהרי לשיטתו לא חלה עליה קדושת הגוף ולא נדחית מעולם).
ובמשנה תמורה ג,ג שנינו: המפריש נקבה לאשם - תרעה עד שתסתאב, ותימכר, ויביא בדמיה אשם. אם קרב אשמו (שהביא אשם אחר) - ייפלו דמיה לנדבה (כדין מותר אשם). רבי שמעון אומר: תימכר שלא במום (שלא חלה עליה קדושת הגוף, ולא קדשה אלא לדמים).
ובתוספתא תמורה ב,א-ג שנו: המפריש נקבה לעולה - תרעה עד שתסתאב, ותימכר, וייפלו דמיה לנדבה. המפריש נקבה לאשם - תרעה עד שתסתאב, ותימכר, וייפלו דמיה לנדבה (אם קרב אשמו). המפריש נקבה לפסח - תרעה עד שתסתאב, ויביא בדמיה פסח. רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון: תימכר שלא במום.
בבבלי תמורה יט,ב-כ,ב אמרו: "המפריש נקבה לאשם - תרעה עד שתסתאב, ותימכר". - ולמה לי תסתאב? תימכר (שלא במום)! כיוון דלא חזיא למילתא, היינו מומא! (הואיל ואינה ראויה לאשם, הרי מום גמור הוא, ונמצא שלא חלה עליה אלא קדושת דמים) - אמר רב יהודה אמר רב: היינו טעמא, דאמרינן, מיגו דנחתא לה קדושת דמים, נחתא לה נמי קדושת הגוף (הואיל וחלה עליה קדושת דמים, חלה עליה אף קדושת הגוף לעניין זה שלא תימכר עד שייפול בה מום).
"רבי שמעון אומר: תימכר שלא במום". - אמר ליה רב חייא בר אבין לרבי יוחנן: מיגו דנחתא לה קדושת דמים, תיחות לה נמי קדושת הגוף (שלא תימכר אלא כשייפול בה מום)! - אמר ליה: רבי שמעון לטעמיה, דאמר: כל מידי דלא חזי ליה לגופיה (להיות קרב בעצמו), לא נחתא ליה קדושת הגוף; דתניא: אשם בן שנה והביאו בן שתיים, בן שתיים והביאו בן שנה - כשירים, ולא עלו לבעלים לשם חובה (לא נפטרו מחובת אשם שעליהם, ועליהם להביא קורבן אחר). רבי שמעון אומר: כל עצמם אינם קדושים (הרי ששיטת רבי שמעון, שדבר שאינו ראוי להקרבה בעצמו, לא חלה עליו קדושת הגוף).
תנו רבנן: המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה. רבי שמעון אומר: לעולתו - עושה תמורה, לפסחו ולאשמו - אין עושה תמורה. אמר רבי: אין אני רואה דבריו של רבי שמעון בפסח, הואיל ומותר הפסח קרב שלמים. - ולימא: אין אני רואה דבריו של רבי שמעון באשם, הואיל ומותר אשם קרב עולה! - רבי סבר לה כרבנן, דאמרי: מותרות (של אשמות) לנדבת ציבור אזלי (שקונים בדמיהם עולות ציבור), ואין תמורה בציבור.
תנן התם: המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה לגבי מזבח, זכרים ונקבות - רבי אליעזר אומר: זכרים - יימכרו לצריכי עולות, ונקבות - יימכרו לצריכי שלמים, ודמיהם ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. רבי יהושע אומר: זכרים עצמם ייקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצריכי שלמים ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית. - אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: לרבי יהושע דאמר: זכרים עצמם ייקרבו עולות, נקבות היכי קרבן שלמים? הא מכוח קדושה דחויה קאתיין! (שכן הוקדשו, לשיטת רבי יהושע, לעולות, ונקבה שהופרשה לעולה אינה קריבה אלא רועה עד שייפול בה מום ותימכר) - לישנא אחרינא: אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: מדקאמר רבי יהושע: זכרים עצמם ייקרבו עולות, למימרא דקדושת הגוף אקדשינהו, אי הכי, נקבות אמאי יימכרו לצריכי שלמים? בעיין רעייה (עד שייפול בהן מום)! - אמר ליה: רבי יהושע סבר לה כרבי שמעון, דאמר: כל מידי דלא חזי ליה לגופיה - לא נחתא ליה קדושת הגוף, דתנן: רבי שמעון אומר: תימכר שלא במום, ואמרינן דטעמא דרבי שמעון, כיוון דלא חזיא נקבה לאשם, לא נחתא ליה קדושת הגוף. - ...הא שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: המקדיש נקבה לעולתו - עושה תמורה! (הרי שחלה עליה קדושת הגוף!) - אמר ליה: רבי יהושע סבר ליה כאידך תנא אליבא דרבי שמעון, דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אף לעולתו אין עושה תמורה.
בבבלי אמר רבי יוחנן, שלרבי שמעון, אם הפריש נקבה לאשמו - לא חלה עליו קדושת הגוף, כמו שבאשם בן שנה והביא בן שתיים - לא חלה עליו קדושה. ובירושלמי אמר רבי יוחנן, שלרבי שמעון, לפי רבי שמעון בן יהודה, אם הפריש נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו - לא חלה עליה קדושת הגוף, כמו שבאשם בן שנה או בן שתיים והביא בן שלוש - לא חלה עליו קדושה.
בבבלי ובירושלמי הסבירו את הטעם שרבי רואה את דבריו של רבי שמעון באשם, אלא שהטעם שאמרו בבבלי אינו הטעם שאמרו בירושלמי.
בבבלי ובירושלמי אמר רבי יוחנן, שרבי שמעון, לפי רבי שמעון בן יהודה, ורבי יהושע אמרו דבר אחד, שהמפריש נקבה לעולה - לא חלה עליה קדושת הגוף.
• • •
תלמוד
במשנתנו אמר רבי יהושע, שהמקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח, הזכרים עצמם ייקרבו עולות, והנקבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות.
מסבירים את טעמם של דברי רבי יהושע: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמיה דרבי יהושע: – טעמו (מקורו בכתוב) של רבי יהושע: נאמר (בעניין בהמות בעלות מום): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַי'י לְעֹלָה" (ויקרא כב,יח) – כל אדם שירצה להקריב קורבנו, כתשלום הן של נדר והן של נדבה שנדר ונדב להקריב עולה לה'; ויש ללמוד מן הכתוב: - הכל קרב לעולה – כל מה שהם נודרים ונודבים מדברים שמקריבים לה' - יהיה לעולה. מכאן למדים, שנכסים הראויים למזבח שהוקדשו סתם - יהיו לעולה, שבכתוב זה נאמר נדר ונדבה, והקדשת נכסים אף היא נדבה. ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח - יקריב אותן לעולה; ונאמר (בעניין זה): "לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר" (ויקרא כב,יט) – כדי שיהיה קורבן העולה לרצון לבעליו, צריך שיהיה בלא מום ומן הזכרים בלבד. מכאן למדים, שאם נדבו זכרים - יהיו לעולה. - מניין אפילו נקיבות? – מניין למדים, שאפילו נדבו נקבות - יהיו לעולה? - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים" (שם) – בין שהעולה באה מן הבקר, בין שהיא באה מן הכבשים, ובין שהיא באה מן העיזים; ויש ללמוד מן הכתוב: - לרבות את הנקבות – שכתוב "בבקר" סתם, ונקבות אף הן בכלל בקר, ומכאן למדים, שאפילו נדבו נקבות - יהיו לעולה, שהרי כתוב "אשר יקריבו לה' לעולה", ולא כתוב 'שלמים'. ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם נקבות שאינן ראויות לעולות - יביא בדמיהן עולות.
ומציעים קושיה: רבי יצחק בירבי אלעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (צריך להוסיף כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שאל' – הקשה (על מה שאמר רבי זעורה)): כתיב – כתוב "זָכָר" – והיה לך ללמוד ממנו, שרק אם נדבו זכרים - יהיו לעולה, מה שאין כן אם נדבו נקבות, ואת אמרת (צריך לומר: 'אמר', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי) – ואתה אומר, "בַּבָּקָר" - לרבות את הנקבות – אתה לומד מ"בבקר" שאפילו נדבו נקבות - יהיו לעולה, ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם נקבות - יביא בדמיהן עולות, ויש להציע השוואה: ודכותה: – וכמותה (כמו הלימוד בעניין נקבות, כך הלימוד בעניין בעלי מומים): כתיב – כתוב "תָּמִים" – והיה לך ללמוד ממנו, שרק אם נדבו תמימים - יהיו לעולה, מה שאין כן אם נדבו בעלי מומים, ואת אמרת (צריך לומר: 'אמר', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי) – ואתה אומר, "בַּבָּקָר" - לרבות בעלי מומין – אתה לומד מ"בבקר" שאפילו נדבו בעלי מומים - יהיו לעולה, ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בעלי מומים - יביא בדמיהם עולות! – כלומר, כשם שלמדת מ"בבקר" לרבות את הנקבות, אף על פי שכתוב "זכר", כך יש לך ללמוד מ"בבקר" לרבות בעלי מומים, אף על פי שכתוב "תמים", והרי ודאי שאין לרבות בעלי מומים, שכן אם נדבו בעלי מומים - אין הם לעולה, ואם כן, אין לרבות אף נקבות! - אין משיבים על קושיה זו.
• • •
תלמוד
עניינה של המימרה הקצרה של רב שלפנינו אינו מחוור. שני פירושים מוצעים כאן, אך עדיין צריך עיון.
פירוש אחד:
המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות נקבות הראויים למזבח, לדעת רבי יהושע יימכרו לצריכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית. המקדיש נכסיו סתם והיו בהם יינות ושמנים ועופות הראויים למזבח, לדעת רבי אלעזר (במשנה להלן) יימכרו לצריכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית.
מציעים מקרה נפקות בין דעות התנאים: מה בניסון (כך כנראה במסירה שלפנינו. וצריך לומר: 'מה ביניהון', וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים)? – מה ביניהם? (מה ההבדל בין רבי יהושע ורבי אלעזר? והרי לדברי שניהם, המקדיש נכסיו סתם והיו בהם דברים הראויים למזבח - יימכרו לצריכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות!) - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: שיבטא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) דכרכדא (נראה שצריך לומר: 'וכרכדא'. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו) ביניהון – שֵׁבֶט (מקל) וכִּרְכָּד (שבט האורגים שחובטים בו על חוטי השתי כדי להדק אותם) ביניהם (הדברים האלה הם ההבדל בין רבי יהושע ורבי אלעזר, שהמקדיש נכסיו סתם והיו בהם גזירי עצים, כגון שבט וכרכד, לדעה אחת יימכרו גזירי העצים לצריך אותם, והוא מי שהתנדב להביא עצים למערכה שעל המזבח, ויביא המקדיש בדמיהם עולות, ולדעה השנייה ייפלו גזירי העצים עם שאר נכסים לבדק הבית).
נראה ששתי הדעות הללו נחלקו במחלוקת רבי וחכמים בענין נדבת עצים למזבח, שלדעה האחת עצים הם קורבן גמור כדעת רבי, ולדעה השנייה אין העצים קורבן גמור כדעת חכמים (ראה בבלי מנחות כ,ב ומעילה יט,ב).
בירושלמי כאן לא בא אחרי מקרה הנפקות פירוט הדין לפי כל אחת מן הדיעות. ונראה שהוא משום שכאן אין להכריע מה הדין לדעת רבי יהושע ומה הדין לדעת רבי אלעזר.
בספרי דברים פסקה צו נאמר (בעניין עיר הנידחת): "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" - מיכן אמרו: נטל מקל או מלגז או כרכד או שרביט - כולם אסורים בהניה.
גם במשנה עבודה זרה ג,ט-י נזכרים (בעניין אשרה) כרכד ושרביט.
שרביט וכרכד שבספרי ובמשנה הם שבט וכרכד שבירושלמי כאן.
מקור המילה 'כרכד' ביוונית. בכמה מקומות השתבשה המילה 'כרכד' ל'כרכר'.
פירוש שני:
המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות זכרים הראויים למזבח, לדעת רבי אליעזר הזכרים יימכרו לצריכי עולות, ולדעת רבי יהושע הזכרים עצמם ייקרבו עולות.
מציעים מקרה נפקות בין דעות התנאים: מה בניסון (כך כנראה במסירה שלפנינו. וצריך לומר: 'מה ביניהון', וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים)? – מה ביניהם? (מה ההבדל בין רבי אליעזר ורבי יהושע? והרי לדברי שניהם, המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות זכרים הראויים למזבח - הם קרבים עולות!) - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: שיבטא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) דכרכדא (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו) ביניהון (נראה שצריך לומר: 'משכין לכהנייא ביניהון') – העורות לכוהנים ביניהם (דבר זה הוא ההבדל בין רבי אליעזר ורבי יהושע, שלדעת רבי אליעזר שהזכרים יימכרו לצריכי עולות, עורותיהם לכוהנים כמו בכל שאר העולות, אבל לדעת רבי יהושע שהזכרים עצמם ייקרבו עולות, אף שהוא סובר שהראוי למזבח הוא הקדש למזבח לעולות, מודה הוא שאין עורותיהם לכוהנים, אלא עורותיהם לבדק הבית כשאר נכסים שלו).
ב"חזון יחזקאל" כתב, שבירושלמי לעיל אמרו, שקודשי בדק הבית שפדאם תמימים (תמימים שהוקדשו לבדק הבית ופדה אותם על מנת להקריבם על המזבח) - יצאו לחולין, והוכיחו כן מדברי רבי אליעזר שאמר, שהמקדיש נכסיו והיו בהם זכרים, שהוא סובר שהם הוקדשו לבדק הבית, יימכרו לצריכי עולות, ומכאן שתמימים שהוקדשו לבדק הבית ופדאם יצאו לחולין, שאם לא יצאו לחולין - אין קודשי מזבח חלים על קודשי בדק הבית, ומכיוון שלדעת רבי אליעזר, כשמוכרים את הזכרים לצריכי עולות, הם יוצאים תחילה לחולין ואחר כך מקדישים אותם לעולות, הרי הם ככל שאר העולות, שהיו תחילה חולין ואחר כך הוקדשו לעולות, ולכן עורותיהם לכוהנים.
רב הוא שאמר לעיל שקודשי בדק הבית שפדאם תמימים - יצאו לחולין, ולכן יש לפרש את דברי רב שאמר כאן שהעורות לכוהנים ביניהם, שלדעת רבי אליעזר עורותיהם לכוהנים.
בתוספתא זבחים יא,ח שנו: עולת הקדש - אין עורה לכוהנים; דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: עורה לכוהנים.
ובספרא 'צו' פרשה ד נאמר: "וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ויקרא ז,ח) - פרט לעולת הקדש (שאין עורה לכוהנים); דברי רבי יהודה.
ובבבלי זבחים קג,א אמרו: תנו רבנן: "עולת איש" - פרט לעולת הקדש; דברי רבי יהודה. - מאי פרט לעולת הקדש? ...אמר ליה רב המנונא: מוקמינא ליה במקדיש נכסיו, וכרבי יהושע, דתנן: המקדיש נכסיו והיו בהם בהמות הראויות לגבי מזבח, זכרים ונקבות - רבי אליעזר אומר: זכרים יימכרו לצריכי עולות, ונקבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים, ודמיהם ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. רבי יהושע אומר: זכרים עצמם ייקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצריכי שלמים ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית (וזכרים הקרבים עצמם עולות, עולות הקדש הן, ואין עורן לכוהנים). ואפילו לרבי יהושע דאמר: אדם חולק הקדשו (המקדיש נכסיו סתם, מה שראוי למזבח הוא מתכוון להקדישו לעולה), הני מילי בשר (הקרב על המזבח), אבל עור (שאינו ראוי למזבח) תפיס (תופס מתחילה הקדש בדק הבית, ולכן אין לכוהנים חלק בו, כפי שדורש רבי יהודה מ"עולת איש").
לפי הבבלי, וכמשמעות לשון רב המנונא "וכרבי יהושע", דווקא לדעת רבי יהושע שהזכרים עצמם ייקרבו עולות, אין עורותיהם לכוהנים אלא לבדק הבית, אבל לדעת רבי אליעזר שהזכרים יימכרו לצריכי עולות, עורותיהם לכוהנים.
לפי פירושנו בירושלמי כאן, רב בירושלמי ורב המנונא בבבלי אמרו דבר אחד.
• • •
תלמוד
מסבירים את טעמם של דברי רבי אלעזר: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) (ב"יפה עיניים" הגיה על פי המימרה להלן: 'בשם רבי יוחנן'): טעמיה דרבי לעזר: – טעמו (מקורו בכתוב) של רבי אלעזר: נאמר (בעניין בהמות בעלות מום): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַי'י לְעֹלָה" (ויקרא כב,יח) – כל אדם שירצה להקריב קורבנו, כתשלום הן של נדר והן של נדבה שנדר ונדב להקריב עולה לה'; ויש ללמוד מן הכתוב: - הכל קרב עולה – כל מה שהם נודרים ונודבים מדברים שמקריבים לה' - יהיה לעולה. מכאן למדים, שנכסים הראויים למזבח שהוקדשו סתם - יהיו לעולה, שבכתוב זה נאמר נדר ונדבה, והקדשת נכסים אף היא נדבה. ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם בהמות הראויות למזבח - יקריב אותן לעולה; ונאמר (בעניין זה): "לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר" (ויקרא כב,יט) – כדי שיהיה קורבן העולה לרצון לבעליו, צריך שיהיה בלא מום ומן הזכרים בלבד. מכאן למדים, שאם נדבו זכרים - יהיו לעולה (הדברים שנאמרו כאן בטעמו של רבי אלעזר זהים לדברים שנאמרו לעיל בטעמו של רבי יהושע). - יכול – יכול אני לומר, אפילו עופות! – אולי יעלה על דעתך שאפילו נדבו עופות (תורים ובני יונה) - יהיו הם עצמם לעולה, שהרי עולה באה מן העוף, ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם עופות - הם עצמם ייקרבו עולות! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים" (שם) – בין שהעולה באה מן הבקר, בין שהיא באה מן הכבשים, ובין שהיא באה מן העיזים; ויש ללמוד מן הכתוב: - לא עופות – שכתוב "בבקר", ועופות אינן בכלל בקר, ומכאן למדים, שאם נדבו עופות - לא יהיו הם עצמם לעולה. ולכן המקדיש נכסיו סתם והיו בהם עופות הראויים למזבח, אף על פי שהם ראויים לעולות - לא יקריב אותם עצמם לעולה אלא יימכרו לצריכי עולות ויביא בדמיהם עולות בהמה.
ומציעים סתירה (בדברי רבי יוחנן): רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) ורבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוון יתבין ואמרין: – היו יושבים ואומרים: תמן אמר – שם (במקום אחר, לעיל) אומר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמיה דרבי שמעון – טעמו (נימוקו) של רבי שמעון, שאם הפריש נקבה לעולתו - עושה תמורה, שכן נקיבה שבעוף (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שכן מצינו נקיבה בעוף' (כמו לעיל)) כשירה לבוא עולה – אם הפריש בהמה נקבה לעולתו - חלה עליה קדושת הגוף, לפי שיש שם עולה על נקבה, שהרי אנו מוצאים עולת נקבה בעוף, והכא הוא אמר הכין?! – וכאן הוא (רבי יוחנן, כפי שהגיה לעיל ב"יפה עיניים") אומר כך (שהמקדיש נכסיו סתם והיה בהם עוף הראוי למזבח - יביא בדמיו עולה, שלא חלה עליו קדושת הגוף, אף על פי שהוא ראוי לעולה)?! (נמצא שדבריו של רבי יוחנן כאן סותרים את דבריו שלו עצמו לעיל!)
ומתרצים את הסתירה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קיימתיה – קיימתי אותה (פירשתי את הדבר, יישבתי את הסתירה), כהיא (כההיא) דאמר – כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כל שאינה יכולה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ראויה') ליקרב לא היא ולא דמיה – שאין אתה רשאי לא להקריב אותה עצמה ולא לפדותה במום ולהקריב דמיה, - לא קדשה אלא הקדש דמים – לא חלה עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים. ואמרת ('ואמרית'): יאות – ואמרתי: יפה (נכון אמר רבי שמואל בשם רבי זעורה, כמבואר להלן). להקריבו – על המזבח, - אין את (אתה) יכול – אין אתה יכול (המקדיש נכסיו סתם והיה בהם עוף הראוי למזבח, אין אתה רשאי להקריב אותו לעולה), דכתיב: – (מפני) שכתוב: "בַּבָּקָר" - ולא עופות – כאמור לעיל; לפדותו – ולהוציאו לחולין, - אין את (אתה) יכול – אין אתה יכול (גם אין אתה רשאי לפדות אותו בדמים אם נפל בו מום ולהביא בדמיו עולה), מפני שאין לעוף פדיון – תור או בן יונה שהוקדש לקורבן, ואחר כך נפל בו מום הפוסל אותו לקורבן (שהיה העוף מחוסר אבר, שמום אחר אין בעופות), אי אפשר לפדותו בדמים, מפני שלא נאמר בתורה שקודשים יש להם פדיון אלא בבהמת קורבן שנפל בה מום (משנה מנחות יב,א). ויש להציע מסקנה: לפום כן צרך מימר: – לפיכך צָרַךְ (היה צריך) לומר (לכן יש להסיק מן האמור לפני כן): לא קדשה אלא קדושת דמים – המקדיש נכסיו סתם והיה בהם עוף הראוי למזבח - לא חלה עליו אלא קדושת דמים, ולכן יביא בדמיו עולת בהמה (וכמו כן, המקדיש נכסיו סתם והיו בהם יינות ושמנים הראויים למזבח, להקריבם אין אתה יכול, מפני שלמדנו מן הכתוב שאם נדבו דברים הראויים למזבח - יהיו לעולה, ולפדותם אין אתה יכול, מפני שאין למנחות ולנסכים פדיון (משנה מנחות שם), ולפיכך לא חלה עליהם אלא קדושת דמים, ולכן יביא בדמיהם עולות). אבל אם הפריש בהמה נקבה לעולתו - חלה עליה קדושת הגוף, שאף שאין אתה יכול להקריבה לעולה, מפני שאין עולת בהמה באה נקבה, אך יכול אתה לפדותה, מפני שיש לבהמה פדיון.
• • •
בברייתא לעיל שנו: הפריש נקיבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה. רבי שמעון אומר: לעולתו - עושה תמורה, לפסחו ולאשמו - אינה עושה תמורה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: לעולתו ולפסחו ולאשמו - אינה עושה תמורה.
מסבירים את טעמם של דברי התנא: חברייא – החברים (קבוצת החכמים בבית המדרש) אמרו בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני), וכן רבי אייבו בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר קומי – לפני רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן: טעמיה דהין (=דְּהָהֵן) תנייא: – טעמו (מקורו בכתוב) של התנא הזה (רבי שמעון בן יהודה שאמר משום רבי שמעון, שאם הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - אינה עושה תמורה): נאמר (באיסור תמורה): "וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י... לֹא יָמִיר אֹתוֹ... וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,ט-י) - בהמה שהוקדשה לקורבן והיא ראויה להקרבה, אם המיר בה בהמת חולין - עושה תמורה; ונאמר אחריו (בהקדשת בהמה טמאה): "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י" (ויקרא כז,יא) – ואם יקדיש אדם בהמה טמאה להקדש, - מה תלמוד לומר: "טמאה"? – מה יש ללמוד מהכתוב הזה? שהרי הכתוב מוסיף כאן: "אשר לא יקריבו ממנה קורבן", ואילו היה מדובר בבהמה טמאה ממש, האסורה באכילה ובהקרבה על המזבח, לא היה צריך הכתוב להוסיף את הדברים הללו, שהרי ידוע שבהמה טמאה אינה נקרבת. - אלא אפילו טמיאה באותו (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לאותו') השם – אין הכתוב הזה מדבר אלא בבהמה כשרה הראויה להקרבה על המזבח, אלא שאינה ראויה להקרבה לשם אותו הקורבן שהוקדשה, שהיא כבהמה טמאה שאינה ראויה לקורבן, כגון המפריש בהמה נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו, שבהמה נקבה אינה ראויה לעולה ולפסח ולאשם, ובא הכתוב הזה ללמדנו שאין בה הדין שבכתוב שלפניו, ואם המיר בה בהמת חולין - אינה עושה תמורה. לפי מה שאמרו בשם רבי יוחנן, זה מקורו של התנא שאמר, שאם הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - אינה עושה תמורה.
ומקשים (על מה שאמרו בשם רבי יוחנן): וקשיא: – ו(הדבר) קשה: בדא (=בהדא) כתיב: – וכי בזאת כתוב: "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן" "וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ..." (ויקרא כז,יא-יב) – המקדיש יעמיד את הבהמה לפני אחד הכוהנים, והכוהן ישום את ערך הבהמה לפי ערכה בשוק, כדי שהמקדיש או אדם אחר יוכל לפדות אותה מן ההקדש לפי הערך שקבע הכוהן (מכאן למדים, שקודם שפודים בהמה מקדושתה היא צריכה העמדה והערכה)?! – איך אפשר לומר שהכתוב מדבר בבהמה נקבה שהופרשה לעולה או לפסח או לאשם? והרי הכתוב הזה עצמו אומר, שבהמה זו צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה ולהוציאה לחולין, ואילו בהמה נקבה שהופרשה לעולה או לפסח או לאשם אינה צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה, שכיוון שאינה עושה תמורה, אין קדושת הגוף חלה עליה ונפדית שלא במום, ורק בהמה שקדושה קדושת הגוף ונפדית במום צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה. - אין מתרצים קושיה זו.
ומציעים דרשה שונה: רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) לא אמר כן – לא אומר כך (אינו דורש את הכתוב כך כמו שאמרו בשם רבי יוחנן), אלא אומר כך: נאמר (באיסור תמורה): "וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י... לֹא יָמִיר אֹתוֹ... וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,ט-י) - בהמה שהוקדשה לקורבן והיא ראויה להקרבה, אם המיר בה בהמת חולין - עושה תמורה; ונאמר אחריו (בהקדשת בהמה טמאה): "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י" (ויקרא כז,יא) - כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר - אינה עושה תמורה – בהמה שהוקדשה לקורבן ואינה ראויה להקרבה לא לשם הקורבן שהוקדשה וגם לא לשם קורבן אחר, שהיא כבהמה טמאה שאינה ראויה לקורבן, כגון בהמה בעלת מום שקדם מומה להקדשה (שהיה בה מום קבוע קודם שהוקדשה), אין בה הדין שבכתוב שלפניו, ואם המיר בה בהמת חולין - אינה עושה תמורה (משנה חולין י,ב; בכורות ב,ב). יצאת (יצאה מחוץ לכלל) נקיבה שבעוף (המילה 'שבעוף' יתירה, והיא אשגרה מהלשון 'נקיבה שבעוף' לעיל. רבנו משולם הגיה: 'יצאת נקיבה בבהמה', ו"קורבן העדה" הגיה: ''יצאת נקיבה שבעולה' (=שבעו')) – בהמה נקבה שהופרשה לעולה או לפסח או לאשם שונה, שאף על פי שאינה ראויה ליקרב כאן, ראויה ליקרב במקום אחר – שאף על פי שבהמה נקבה אינה ראויה לעולה ולפסח ולאשם, אבל היא ראויה לקורבן אחר, כגון לשלמים, ולכן היא עושה תמורה. לפי רבי אלעזר, זה מקורו של התנא שאמר, שאם הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה.
ומציעים קושיה: רבי בון (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה מדעתו אל"ף בגלל כפילות השמות: 'אבון') ורבי בון (צריך לומר: 'רבי בון ורבנין', כמו בירושלמי כלאים ד,ד, וטעות כמו כאן יש גם בכמה מקומות עוד בירושלמי ("שערי תורת ארץ ישראל"). ואין לומר שרבי בון ורבי בון הם אב ובנו, רבין האב ורבי אבין הבן, מכיוון שהבן הוא מהדור החמישי לאמוראים, ולא ייתכן ששאל לרבי זעורה שהוא מהדור השלישי לאמוראים) בעון קומי – רבי בון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) והחכמים שאלו (הקשו) לפני רבי זעורה – שאמר בשם רבי אלעזר את מקורו של התנא שאמר, שאם הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו - עושה תמורה: הרי הרובע – בהמה זכר שרבעה אישה, והנרבע – בהמה נקבה שנרבעה לאיש, הרי אינן ראויין ליקרב לא כאן ולא במקום אחר – שאינם ראויים להקרבה לא לשם הקורבן שהוקדשו וגם לא לשם קורבן אחר, (ו)הרי הן עושין תמורה – ואף על פי כן, הם עושים תמורה (תוספתא תמורה א,ט), שלא כפי שדרש רבי אלעזר את הכתוב!
ומשיבים: אמר לון: – אמר להם (רבי זעורה לרבי בון ולרבנין): אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש (צריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ממום') – לא דרשתי מהכתוב הלכה כוללת בדבר, שכל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר - אינה עושה תמורה, ולא דיברתי אלא בבהמה בעלת מום שקדם מומה להקדשה (שהיה בה מום קבוע קודם שהוקדשה למזבח), שהיא כבהמה טמאה שאינה ראויה לקורבן, ואינה עושה תמורה.
ומקשים (על מה שאמר רבי זעורה): וקשיא: – ו(הדבר) קשה: בדא (=בהדא) כתיב: – וכי בזאת כתוב: "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַי'י וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן" "וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ..." (ויקרא כז,יא-יב) – המקדיש יעמיד את הבהמה לפני אחד הכוהנים, והכוהן ישום את ערך הבהמה לפי ערכה בשוק, כדי שהמקדיש או אדם אחר יוכל לפדות אותה מן ההקדש לפי הערך שקבע הכוהן?! – איך אפשר לומר שהכתוב מדבר בבהמה בעלת מום שקדם מומה להקדשה? והרי הכתוב הזה עצמו אומר, שבהמה זו צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה ולהוציאה לחולין, ואילו בהמה בעלת מום שקדם מומה להקדשה אינה צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה, והיא נפדית בלא העמדה והערכה, כיוון שמתחילה לא היתה ראויה להקרבה, ורק בהמה שקדם הקדשה למומה (שהוקדשה למזבח כשהיתה תמימה ואחר כך נולד בה מום) צריכה העמדה והערכה כדי לפדותה. - אין מתרצים קושיה זו.
הקטע "טעמא דהין תנייא...", על פי עניינו, מקומו לעיל עם פירוש השיטות השונות בעניין הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו. בקטע הזה מובאת מסורת אחרת בשם רבי יוחנן לעניין.
בספרא 'בחוקותי' פרשה ד נאמר: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'" (ויקרא כז,יא) - יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר? - כשהוא אומר: "ואם בבהמה הטמאה ופדה" (ויקרא כז,כז), הרי בהמה טמאה אמורה. הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שייפדו (הכתוב קרא לבהמה בעלת מום "טמאה", משום שהיא אסורה בהקרבה על המזבח כטמאה, והכתוב הוסיף "אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'", משום שאינה אסורה אלא בהקרבה על המזבח אבל לא באכילה, ואילו טמאה ממש אסורה גם באכילה). - יכול ייפדו על מום עובר? - תלמוד לומר: "אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'", יצא מום עובר, שהוא כשר ליקרב למחר (לאחר זמן).
ובבבלי מנחות קא,א, בכורות לז,ב ותמורה לב,ב אמרו: תניא: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'" (ויקרא כז,יא) - בבעלי מומים שייפדו הכתוב מדבר. - אתה אומר: בבעלי מומים, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש? - כשהוא אומר: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" (ויקרא כז,כז) - הרי בהמה טמאה אמורה. הא מה אני מקיים "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'"? בבעלי מומין שייפדו. - יכול ייפדו על מום עובר? - תלמוד לומר: "אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'" - שאינה קריבה כל עיקר, יצתה זו שאינה קריבה היום וקריבה למחר.
חברייא
הכינוי 'חברייא', המופיע תכופות בירושלמי, מתייחס לקבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, בתקופת האמוראים, שעדיין לא הגיעו להוראה.
• • •