מותר הקטורת – הנשאר מן הקטורת שהכינו בשביל כל השנה, מה היו עושין בה – כדי להכשיר אותה לשנה שלאחריה? – לפי שמראש חודש ניסן ואילך היו צריכים להקטיר את הקטורת שנקנתה מהשקלים של השנה החדשה ולא מהשקלים של השנה הקודמת. מפרישין ממנה שכר האומנין – הגזברים מוציאים חלק מן הקטורת שנותרה בשווי שכר האומנים שעבדו במקדש שההקדש חייב להם בעד מה שעשו, ומחללין אותה על מעות האומנין – מחללים את החלק מן הקטורת שהפרישו על מעות של ההקדש בשווי שכר האומנים, ונותנין אותה – את הקטורת שחיללו אותה, לאומנין בשכרן – שלאחר שחיללו את הקטורת על המעות, נכנסו המעות בקדושת הקטורת, והקטורת יצאה לחולין, וחוזרין ולוקחין אותה – את הקטורת שחוללה מידי האומנים, מתרומה חדשה – שנותנים לאומנים תמורת הקטורת מעות מתרומת השקלים החדשים שנתרמה בפרס הפסח, וכך נכנסת הקטורת לקדושת התרומה החדשה והיא ראויה להקטרה בשנה הנכנסת.
ואם בא חדש בזמנו – אם בא ראש חודש ניסן בזמנו, בשלושים באדר, שראו עדים את הירח החדש ביום שלושים באדר וקידשו בית דין את חודש ניסן בו ביום, - לוקחין אותה – קונים ביום שלושים באדר את הקטורת, והוא הדין לכל קורבנות הציבור, מתרומה חדשה – מהשקלים שניתנו לצורך קורבנות ציבור של השנה החדשה ונתרמו מן הלשכה שבמקדש בו ביום, שהרי הוא ראש חודש ניסן, ומצווה להביא בו מן התרומה החדשה, ואם לאו – אם לא קידשו את חודש ניסן ביום שלושים באדר, - מן הישנה – מביאים ביום שלושים באדר את הקטורת וכן כל קורבנות הציבור מן התרומה הישנה (מהשקלים שניתנו לצורך קורבנות ציבור של השנה הקודמת ונתרמו מן הלשכה שבמקדש בשנה הקודמת).
יש גרסה במשנה: בא הַחֹדֶשׁ, ויש גרסה: בא הֶחָדָשׁ. גם "חֹדֶשׁ" וגם "חָדָשׁ" פירושם: הירח החדש (עיין משנה ראש השנה א,ז ו-א,ט), ולכן אין הבדל בין הגרסאות.
הפירוש של ההלכה "אם בא חדש בזמנו" יוצא מן הירושלמי ראש השנה ג,א. הלשון במשנה אינו מכוון למותר הקטורת, שכן בקטורת היה צריך לומר: אם בא חדש בזמנו - מחללין אותה, ואם לאו - אין מחללין אותה. והלכה זו אמורה בכל הקורבנות הבאים מתרומה חדשה, וכמפורש בתוספתא. וצריך להיות: לוקחין אותם. ולפי שההלכה סודרה כאן לשם דוגמה למותר הקטורת, נשתנה 'אותם' ל'אותה' ("שישה סדרי משנה", מועד, השלמות ותוספות, עמוד 461).
בתוספתא שקלים ב,ז וראש השנה א,ד שנו: כל קורבנות ציבור קריבים (שקריבים) באחד בניסן, אם בא החדש בזמנו - קריבים מן החדשה, ואם לאו - קריבים מן הישנה.
בתוספתא מפורש שהלכה זו שבמשנה אמורה בכל קורבנות ציבור הבאים מתרומת הלשכה.
• • •
במשנה שנינו: "מותר הקטורת" כול'.
תמהים (על מה ששנינו במשנה, שמפרישים ממותר הקטורת בשווי שכר האומנים, ומחללים את הקטורת שהפרישו על מעות של ההקדש): ולא נמצא ההקדש מתחלל על ההקדש?! – וכי לא נמצא שדבר אחד של ההקדש מתחלל על דבר אחר של ההקדש?! שכן גם הקטורת וגם המעות הן של ההקדש. והרי אין ההקדש מתחלל אלא על חולין (אין ההקדש יוצא לחולין אלא אם נכנס דבר אחר במקומו לקדושה)! ולכן יש לשאול: כיצד הוא עושה? (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו, וכן אינן בראשונים) – באיזה אופן הגזבר עושה שלא יתחלל ההקדש על ההקדש? (שאלה כפולה בסגנון דומה יש בירושלמי תרומות ו,א: ולא נמצא מוסר טהרותיו לעם הארץ?! כיצד הוא עושה?)
ומשיבים: אמר רבי שמעון בר כרסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי. לפי קטע גניזה (שפרסם י' מאן, והוא מכתב שבו העתיק הכותב קטע מהירושלמי שקלים ד,ה (HUCA 14, עמוד 355)): רבי יצחק בר ביסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם רבי שמעון חסידא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני)): מביא – הגזבר, מעות – של ההקדש בשווי שכר האומנים של בדק הבית שבנו במקדש שההקדש חייב להם בעד מה שעשו, ומחללן על הבניין (כן הוא גם בקטע גניזה (מאן). ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ומחללן על הבהמה' (בהמת חולין)) – מחלל את המעות של ההקדש על הבניין שבנו האומנים עבור ההקדש, שהוא של חולין, ועל ידי כך הבניין נעשה קודש והמעות יוצאות לחולין, ומזכה לאומנים את המעות על ידי אחר, ומביא קטורת – בשווי שכר האומנים, ומחללן (צריך לומר: 'ומחללה', וכן הוא בראשונים. ובקטע גניזה (מאן): 'ומחללו') עליהן – מחלל את הקטורת על המעות (מדעת האומנים), ועל ידי כך הקטורת יוצאת לחולין והמעות נכנסות במקומה לקדושה, ונותנין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ונותן', וכן הוא בראשונים) אותן (צריך לומר: 'אותה', וכן הוא בראשונים. ובקטע גניזה (מאן): 'את הקטרת') – את הקטורת שחילל אותה, לאומנין בשכרן (בקטע גניזה (מאן) נוסף: 'וחוזרין ולוקחין אותו מן האומנין בתרומה חדשה') – ואחר כך הגזבר קונה אותה מהאומנים במעות מהתרומה החדשה, כמו ששנינו במשנה. לפי זה, כשאמרה המשנה, שמחללים את הקטורת שהפרישו על מעות של ההקדש, הכוונה היא למעות שחיללו אותן לפני כן.
לפי הירושלמי לעיל, ההיכל והעזרות באים משיירי הלשכה, וחוץ לעזרות באים מלשכת בדק הבית. כשהגזבר צריך לשלם לאומני הבניין את שכרם, הוא מביא מעות משיירי הלשכה או מלשכת בדק הבית ומחללן על הבניין שבנו האומנים, ונותן אותן לאומנים בשכרם. אין נותנים לאומנים בשכרם מעות של ההקדש בלא לחלל אותן, מפני שאין ההקדש מתחלל על שכר המלאכה, כדעת בן עזאי בירושלמי להלן בהלכה הבאה.
ראשונים (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן בבבלי שבועות י,ב) כתבו, שיש שאין גורסים במשנה: "מפרישין ממנה (מן הקטורת) שכר האומנין...", אלא גורסים: "מפרישין שכר האומנין...", ופירושו: מפרישים ממעות הלשכה את שכר האומנים ומחללים עליהן את כל הקטורת. הראשונים הביאו את מה שתמהו בירושלמי כאן על משנה זו: "ולא נמצא ההקדש מתחלל על ההקדש?!". הם הביאו את מה שתירצו בירושלמי כאן בגרסה שונה מזו שלפנינו: "מביא מעות מן החולין...", ופירשו, שהגזברים לווים מעות מן החולין, ומחללים את הקטורת על אותן מעות של חולין, ונותנים את הקטורת שחיללו לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותה מהם מתרומת הלשכה, ופורעים את המעות שלוו מתרומת הלשכה, כיוון שלצורך שכר האומנים לוו אותן, והרי האומנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.
ושואלים: אותן המעות מה יעשה (בקטע גניזה (מאן): 'יעשו') בהן? – מה יעשה הגזבר במעות הראשונות של ההקדש שחילל עליהן את הקטורת ונכנסו בקדושה תחת הקטורת?
ומשיבים: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: אומר אני, יינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס שהיו בקיאין בפיטום (ריקוח, ערבוב סממנים) הקטורת ובמעשה לחם הפנים – אנשי משפחת גרמו היו מומחים בעשיית לחם הפנים שסידרו על השולחן בהיכל, ואנשי משפחת אבטינס היו מומחים בעשיית הקטורת שהקטירו על מזבח הזהב בהיכל, והם היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה, ולכן יינתנו להם בשכרם אותן המעות הראשונות של ההקדש שנכנסו בקדושה תחת הקטורת שבאה מתרומת הלשכה.
בתוספתא יומא ב,ה שנו: של בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים.
ושם ב,ו שנו: של בית אבטינס היו בקיאים בפיטום הקטורת.
ובתוספתא שקלים ב,ו שנו: בית גרמו היו (כלומר, שהיו) עושים מעשה לחם הפנים, בית אבטינס היו (כלומר, שהיו) עושים מעשה הקטורת, נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.
אמר רבי שמואל בר רב [יצחק (הושלם על פי קטע גניזה (מאן), וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים)] (אמורא בדור השלישי): והן (והם. ובקטע גניזה (מאן): 'והוא') שיהו (שיהיו) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: שהיו) חייבין להן מעות משעה ראשונה – אותן המעות יינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס, רק אם מתחילה, כשהופרשו אותן המעות, היו חייבים להם על מה שעשו. אבל אם משעה ראשונה לא היו חייבים להם על מה שעשו, לא יינתנו להם אותן המעות, אף שאחר כך יהיו חייבים להם על מה שיעשו.
ושואלים: רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): לא היו חייבין להן מעות משעה הראשונה? (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נשמט משפט זה על ידי הדומות ("ראשונה... ראשונה")) – אם משעה ראשונה לא היו חייבים לבית גרמו ולבית אבטינס על מה שעשו, מה יעשו באותן המעות שהופרשו וחיללו עליהן את הקטורת?
ומציעים מסורת (כדי להכריע בספק): אתא – בא רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) ואמר בשם (מילה זו יתירה לפי סגנון הירושלמי, ואינה בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) רבי חייה (בר בא) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מקייצין (מאכילים) בהן את המזבח – יקנו באותן המעות קורבנות עולות לקיץ המזבח, כדין כמה מותרות של כספי ההקדש.
ומקשים: רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שאיל ל-') – שאל (הקשה) לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מחלפא שיטתיה דרבי חייא בר בא! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי חייא בר בא (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! והוא מבאר את הסתירה: תמן צריכה ליה – שם (במקום אחר, לעיל) (הדבר) נצרך לו (הוא מסופק בו, שרבי חייא בר בא שאל, מה יעשו באותן המעות אם לא היו חייבים לבית גרמו ולבית אבטינס משעה ראשונה), והכא פשיטא ליה?! – וכאן (הדבר) פשוט (ברור) לו (שרבי חייא בר בא אמר בשם רבי יוחנן, שאם לא היו חייבים להם משעה ראשונה, מקייצים באותן המעות את המזבח)?!
ומתרצים את הסתירה: הן דצריכה ליה – היכן (במקום) ש(הדבר) נצרך לו (שהוא מסופק בו), - בכלי שרת – שהוא מסופק האם אפשר להשתמש באותן המעות שהופרשו לכלי שרת, ולכן שאל רבי חייא בר בא, מה יעשו באותן המעות אם לא היו חייבים לבית גרמו ולבית אבטינס משעה ראשונה וגם לא הוצרכו לקיץ המזבח, הן דפשיטא ליה – (ו)היכן (במקום) ש(הדבר) פשוט (ברור) לו, - בקייץ למזבח – שברור לו שאפשר להשתמש באותן המעות שהופרשו לקיץ המזבח, שכן תרומת הלשכה נתרמה לצורך הקורבנות, ולכן אמר רבי חייא בר בא בשם רבי יוחנן, שאם לא היו חייבים להם משעה ראשונה והוצרכו לקיץ המזבח, מקייצים בהן את המזבח (ואין להכריע בספק שהיה לרבי חייא בר בא. - בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הוחלף הסדר: 'הא דצריכא ליה לקיץ המזבח והא דפשיטא ליה בכלי שרת'. ותלמיד רשב"ש ורבנו משולם הגיהו: 'הא דפשיטא ליה לקיץ המזבח והא דצריכא ליה לכלי שרת').
• • •
במשנה יומא ה,א שנינו (בתיאור העבודה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים): הוציאו לו (לכוהן הגדול) את הכף (ריקה) ואת המחתה (מלאה קטורת), וחפן (מתוך אותה מחתה) מלא חופניו (קטורת) ונתן (את הקטורת שבחופניו) לתוך הכף.
הקטע הבא הועתק מהירושלמי יומא ה,א לכאן, והוא המשכה של סוגיה שם, וכך אמרו שם:
...אמר רבי יוסה: הדא אמרה (זאת אומרת): כלי חול הוא (הכף שנותנים לתוכה קטורת היא כלי חול, שאינו קודש). אין תימר: כלי קודש - דבר שקדש בכלי נפדה? (אם תאמר, שהכף שנותנים לתוכה קטורת היא כלי קודש, יש לשאול על מה ששנינו במשנה כאן, שמחללים את הקטורת שנותרה ונותנים אותה לאומנים בשכרם: וכי הקטורת שהתקדשה קדושת הגוף בכלי קודש יש לה פדיון? אלא מכאן שהכף שנותנים לתוכה קטורת היא כלי חול, והקטורת קדושה קדושת דמים בלבד, ולכן יש לה פדיון) - דאיתפלגון...
ומציעים מחלוקת אמוראים: דאיתפלגון – שנחלקו (אמוראים בעניין הכלי שנותנים לתוכו קטורת, כמובא להלן), פיטמה – רקח (ערבב סממנים או בשמים) את הקטורת, בחולין – בכלי חול, - רבי יוסה בירבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: פסולה – להקטרה. רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: כשירה – להקטרה.
ומסבירים את מקורם של דברי האמוראים: מה טעמיה דרבי יוסי בירבי חנינה? – מה טעמו של רבי יוסי בירבי חנינה? (מה מקורו בכתוב שהוא פוסל?) - נאמר (בקטורת הסמים): "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה" (שמות ל,לז. כך יש לגרוס. ואין לגרוס: "קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ל,לב), שנאמר בשמן המשחה) – חובה לנהוג בקטורת קדושה; ויש ללמוד ממילים אלו: - שתהא הוייתה (התהוותה) (במקבילה ביומא: 'הבאתה') בקודש – צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. ולכן, אם פיטמה בכלי חול - פסולה. - מה טעמיה דרבי יהושע בן לוי? – מה טעמו של רבי יהושע בן לוי? (מה מקורו בכתוב שהוא מכשיר?) - נאמר (בקטורת הסמים): "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה" (כך יש לגרוס. ואין לגרוס: "קֹדֶשׁ הוּא") - שתהא באה מתרומת הלישכה – שיקנו את הקטורת ממעות של תרומת הלשכה, שהן קודש, כמו כל קורבנות הציבור. אבל אין צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. ולכן, אם פיטמה בכלי חול - כשרה. - הרי שמה שהסיק רבי יוסה, שהכלי שנותנים לתוכו קטורת הוא כלי חול, הוא כרבי יהושע בן לוי (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הוחלף הסדר: 'דעתיה דרבי יוסי ברבי חנינא קדש היא כדי שתהא באה מתרומת הלשכה; דעתיה דרבי יהושע בן לוי קדש היא כדי שתהא הבאתה בקדש').
ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אתיא דרבי יוסי בן חנינה כשמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – באה (הולכת שיטתו) של רבי יוסי בן חנינה כשמואל (כשיטתו המובאת להלן), ודרבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – ו(שיטתו) של רבי יהושע בן לוי (הולכת) כרבי יוחנן (כשיטתו המובאת להלן); ומביאים מקור (לדעת רבי יוחנן): דתנינן: – ששנינו (משנה להלן ד,ו): המקדיש נכסיו – למקדש, וסתם הקדש לבדק הבית, והיו בהן דברים ראויין לכל קרבנות (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ראויין לקרבנות') ציבור (עד כאן המשנה) - מה הם דברים הראויים רק לקורבנות הציבור ולא לקורבנות היחיד? - רבי יוחנן אמר: קטורת – שהקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת שפוטמה, שאינה ראויה לקורבן יחיד אלא לקורבן ציבור (אין לפרש את המשנה להלן אלא במקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת, כיוון שבשתי המשניות שלאחריה מדובר בפירוש במקדיש נכסיו והיו בהם בהמות ועופות ויינות ושמנים, ודברים אלה ראויים גם לקורבנות יחיד ולא רק לקורבנות ציבור). הרי שלפי רבי יוחנן, במשנה להלן מדובר בקטורת שנעשתה בכלי חול קודם שהקדיש אותה, שאילו נעשתה בכלי קודש, לא היה יכול להקדיש אותה, והיא כשרה להקטרה, כיוון שלדעתו אין צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. מכאן שדעתו של רבי יהושע בן לוי כדעת רבי יוחנן.
ומפסיקים את דברי רבי יוסה בירבי בון ומציעים פרשנות נוספת למשנה הנידונה: אמר רבי הושעיה (בירבי שמיי, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): תיפתר – תתפרש (המשנה להלן תוסבר), באומן משל בית אבטינס, שהיה נוטל בשכרו קטורת – במשנה להלן מדובר, במקרה של אומן מהאנשים של בית אבטינס, שהיו בקיאים בעשיית הקטורת, שקיבל מההקדש בשכרו קטורת שחיללו אותה על מעות של ההקדש (כמו ששנינו במשנה בעניין מותר הקטורת), ועדיין לא הספיקו לחזור ולקנות אותה ממנו, והקדיש נכסיו והיתה בהם הקטורת שקיבל בשכרו. הרי שאפשר שלפי רבי יוחנן, במשנה להלן מדובר בקטורת שנעשתה בכלי קודש, אלא שחיללו אותה ונתנו אותה לאומן בשכרו, ולכן היה יכול להקדיש אותה ("תקלין חדתין" משמיט את המילים "משל בית אבטינס", שכן האומנים שהיו נוטלים בשכרם קטורת הם אומני בניין, כמו שאמרו בירושלמי לעיל בעניין מותר הקטורת: "מביא מעות ומחללן על הבניין"). - רבי הושעיה דחה את מה שאמר רבי יוסה בירבי בון שדעתו של רבי יהושע בן לוי כדעת רבי יוחנן.
וממשיכים את דברי רבי יוסה בירבי בון: ודרבי יוסי בירבי חנינא כשמואל – ו(שיטתו) של רבי יוסי בן חנינה (הולכת) כשמואל (כשיטתו), ומביאים מקור (לדעת שמואל): דאמר רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) בשם שמואל: מכתשת – שכותשים בתוכה את סממני הקטורת, עשו אותה ככלי שרת לקדש – היא נחשבת ככלי שרת לקדש את מה שבתוכה קדושת הגוף. הרי שלדעת שמואל צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. מכאן שדעתו של רבי יוסי בן חנינה כדעת שמואל (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים על פי בבלי שבועות יא,א: 'מכתשת לא עשו אותה ככלי שרת').
בבבלי כריתות ו,א אמרו: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "קודש תהיה לך" (שמות ל) - כל מעשיה לא יהו אלא בקודש (בעזרה). - מיתיבי (משנה שקלים ד,ו): המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויים לקורבנות ציבור - יינתנו לאומנים בשכרם. הני דברים הראויים (לקורבנות ציבור) מאי נינהו? אי בהמה ועוף - תנא ליה (משנה שקלים ד,ז-ח), אי יינות שמנים וסלתות - תנא ליה (שם ד,ח), אלא לאו קטורת (שאדם הקדיש משלו)! (מכאן שעושים קטורת גם מחוץ למקדש ומן החולין, וקשה על רבי יוסי ברבי חנינא) - אמר רבי אושעיא: באותה הניתנת לאומנים בשכרם (בקטורת שנעשתה בקודש, ואומנים אלו קיבלוה וחזרו והקדישוה מנכסיהם, שלא הספיקו ללוקחה מהם עד שהקדישוה), דתנן (משנה שקלים ד,ה): מותר הקטורת מה היו עושים בה? היו מפרישים ממנה שכר האומנים, ומחללים אותה על מעות האומנים, ונותנים אותה לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה. - מתקיף לה רב יוסף: (כיצד אפשר להעמיד משנה זו באומן שהקדיש את מותר הקטורת שקיבל בשכרו?) הא בכולהו מותרות (במותר הקטורת הניתן לאומנים ("בכולהו" לאו דווקא)) תני רב יהודה: חוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה, והכא (במקדיש נכסיו) לא תני (לא שנה במשנה שקלים ד,ו "וחוזרים ולוקחים...")! (ולכן אין מדובר בקטורת) - אלא אמר רב יוסף: באחד מסממני הקטורת (שאדם הקדיש, ולא בקטורת שכבר נרקחה, שהיא אינה נעשית אלא בקודש, וכדברי רבי יוסי ברבי חנינא). וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: באחד מסממני הקטורת.
בבבלי הקשו על רבי יוסי ברבי חנינא מהמשנה להלן על פי הפירוש שמדובר בה בקטורת שנעשתה בחולין, שבו סייעו בירושלמי לרבי יהושע בן לוי. בבבלי תירצו את הקושיה על רבי יוסי ברבי חנינא מהמשנה להלן על פי הפירוש של רבי אושעיה, שבו דחו בירושלמי את הסיוע לרבי יהושע בן לוי.
בירושלמי פירש רבי יוחנן את המשנה להלן בקטורת ממש מן החולין, וכסתם הבבלי, ולא כמו שמסר רבין בשם רבי יוחנן בבבלי: באחד מסממני הקטורת.
רבי יוסה בירבי בון היה חברו ובר מחלוקתו של רבי הושעיה בירבי שמיי, ולכן רבי הושעיה הנזכר בירושלמי כאן שדחה את מה שאמר רבי יוסה בירבי בון הוא רבי הושעיה בירבי שמיי. רבי אושעיא שבבבלי שם הוא רבי הושעיה שבירושלמי כאן.
ומקשים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אמרה – אמר אותה (את הקושיה שלהלן על המימרה שאמר רב הונא בשם שמואל בעניין מכתשת) רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): דבר שקדש בכלי שרת (במקבילה ביומא אין המילה 'שרת') נפדה? – אם המכתשת שכותשים בתוכה את סממני הקטורת מקדשת את הקטורת קדושת הגוף, יש להקשות על מה ששנינו במשנה כאן, שמחללים את הקטורת שנותרה ונותנים אותה לאומנים בשכרם: וכי הקטורת שהתקדשה קדושת הגוף בכלי שרת יש לה פדיון? אלא מכאן שהמכתשת היא כלי חול, והקטורת קדושה קדושת דמים בלבד, ולכן יש לה פדיון (קושיה זו שהקשה רבי חונה לרבי יוסי בעניין המכתשת, הקשה רבי יוסי בעניין הכף בירושלמי יומא לפני תחילת המקבילה (ראה לעיל))
ומתרצים: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי חונה): ולא דשמואל היא?! (בתמיהה) – וכי לא של שמואל היא (המימרה בעניין מכתשת)?! דשמואל אמר: קל (הקלה) הוא במותר – שמואל אמר, שחכמים הקלו במותרות שיהיה להם פדיון, אף על פי שהם קדושים קדושת הגוף. ולכן לדעתו יש למותר הקטורת פדיון, אף על פי שהתקדשה קדושת הגוף במכתשת.
ומציעים מחלוקת אמוראים: דאיתפלגון – שנחלקו (אמוראים בעניין פדיון מותרות, כמובא להלן), הותירו תמימים (צריך לומר כמו ביומא: 'תמידין', וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – כבשים שנקנו מהשקלים שנתרמו בשנה הקודמת לצורך קורבנות התמיד, ונותרו לשנה הבאה, שלא הוקרבו עד שהחלה השנה הבאה (המתחילה בראש חודש ניסן), כגון שנותרו כבשים המבוקרים ממומים מלפני ראש חודש ניסן שלא הוקרבו, או כגון שאבדו ולא נמצאו אלא לאחר שנכנסה השנה הבאה, - שמואל אמר: נפדים כתמימים (צריך לומר: 'תמימים'. וכן הוא בתלמיד רשב"ש. הכ"ף יתירה, והיא אשגרה מלהלן "כפסולי המוקדשין") – רשאים לחלל את התמידים שנותרו בעודם תמימים (בלי מום), שמוכרים אותם לאחרים, וקדושתם חלה על המעות שקיבלו מהם, והם יוצאים לחולין, ואחר כך קונים אותם מהם בשקלים שנתרמו בשנה הנכנסת, וכך הם ראויים לקורבנות התמיד בשנה הנכנסת (אבל אין מחללים אותם באופן ישיר על המעות שנתרמו בשנה הנכנסת, מפני שאין ההקדש מתחלל על ההקדש). ואף על פי שאין קודשי מזבח (קודשים שהוקדשו לקורבנות) נפדים כשהם תמימים, לדעת שמואל הקלו חכמים במותרות שיהיה להם פדיון כשהם תמימים; ורבי יוחנן אמר: נפדין כפסולי המוקדשין (קודשי מזבח שנפסלו במומים) – אין רשאים לחלל את התמידים שנותרו בעודם תמימים, אלא ממתינים להם עד שייפול בהם מום, שקודשי מזבח נפדים לאחר שנפל בהם מום, ובדמיהם שמחללים אותם עליהם קונים קורבנות עולות לקיץ המזבח. לדעת רבי יוחנן לא הקלו חכמים במותרות שיהיה להם פדיון כשהם תמימים.
ומביאים מקרה מסוים (הנתון במחלוקת האמוראים שנזכרו לפני כן): הותירו שעירים (הזכרים בעיזים) – שעירים שנקנו מהשקלים שנתרמו בשנה הקודמת לצורך קורבנות חטאות הציבור (שעירי מוספים של ראשי חודשים ושל מועדים ושעירי עבודה זרה ושעיר יום הכיפורים, והוא הדין פר העלם דבר של ציבור, ואמרו שעירים ולא אמרו חטאות הציבור, משום שרוב חטאות הציבור שעירים הן), ונותרו לשנה הבאה, כגון שנותרו שעירים המבוקרים ממומים מלפני ראש חודש ניסן שלא הוקרבו, או כגון שאבדו ולא נמצאו אלא לאחר שנכנסה השנה הבאה, - על דעתיה דשמואל – על (לפי) דעתו של שמואל, אם עולה נפדית – אם, כשהותירו תמידים, שהם קורבנות עולה, הם נפדים בעודם תמימים, האם לא כל שכן חטאת? – בוודאי ובוודאי שכשהותירו שעירים, שהם קורבנות חטאת, הם נפדים בעודם תמימים, שכן חטאת קלה מעולה. ולכן, כשהותירו שעירים, מוכרים אותם לאחרים, וקדושתם חלה על המעות שקיבלו מהם, והם יוצאים לחולין, ואחר כך קונים אותם מהם בשקלים שנתרמו בשנה הנכנסת, וכך הם ראויים לקורבנות חטאות הציבור בשנה הנכנסת. על דעתיה דרבי יוחנן – על (לפי) דעתו של רבי יוחנן, שכשהותירו תמידים אינם נפדים בעודם תמימים, - אמר רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ירעו – כשהותירו שעירים, אינם נפדים בעודם תמימים, אלא משאירים אותם שירעו עד שייפול בהם מום, ולאחר שייפול בהם מום ייפדו, ובדמיהם שמחללים אותם עליהם יקנו קורבנות עולות לקיץ המזבח (כמו שאמר רבי יוחנן כשהותירו תמידים); אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): מקייצין (מאכילים) בהן את המזבח – כשהותירו שעירים, הם עצמם קרבים עולות לקיץ המזבח, ואין צריכים לפדות אותם. - שני האמוראים הללו נחלקו מה דעתו של רבי יוחנן כשהותירו שעירים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המימרה שאמר רבי שמואל בר רב יצחק. - נראה שלפי רבי שמואל בר רב יצחק, דעתו של רבי יוחנן כשהותירו תמידים כדעתו כשהותירו שעירים, שאם חטאת קרבה עולה לקיץ המזבח, לא כל שכן עולה?).
ומקשים (על מה שאמר רבי שמואל בר רב יצחק): וקשיא: – ו(הדבר) קשה: וכי יש חטאת קריבה עולה?! (בתמיהה) – הרי השעירים הללו הם קורבנות חטאת, וכיצד אפשר להקריב אותם לקיץ המזבח שהוא קורבנות עולה?
ומתרצים (תירוץ אחד): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שנייא היא – שונה היא (שונה הוא הדבר, עניין קורבנות ציבור שונה מעניין קורבנות יחיד), שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה – שמם של קורבנות ציבור אינו נקבע עליהם כשקונים אותם אלא כששוחטים אותם, ולכן, אף שהשעירים נקנו לצורך קורבנות חטאות הציבור, אפשר להקריב אותם לקורבנות עולה, כיוון שעדיין לא נקבע עליהם שם קורבן חטאת.
ומתרצים עוד (תירוץ שני): אמר רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): תניי (תנאי) בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שנקנים קורבנות, שאם נותרו קורבנות ולא הוצרכו לשם מה שנקנו, יקריבו אותם לשם קורבנות עולה לקיץ המזבח, ולכן השעירים שנותרו קריבים עולות.
עד כאן המקבילה בירושלמי יומא.
בבבלי שבועות י,ב-יב,ב אמרו: אמר עולא אמר רבי יוחנן: תמידים שלא הוצרכו לציבור - נפדים תמימים. - יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה רב חסדא: מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך! וכי קדושה שבהן להיכן הלכה? (וכיצד אפשר לפדות את התמידים הללו כשהם תמימים?) - אמר ליה: ואת לא תסברא דלא אמרינן קדושה שבהם להיכן הלכה? והתנן: מותר הקטורת מה היו עושים בה? מפרישים ממנה שכר האומנים, ומחללים אותה על מעות האומנים, ונותנים אותה לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה. ואמאי? נימא: קדושה שבהם (שבקטורת) להיכן הלכה!...
מכל מקום קשיא: וכי קדושה שבהם להיכן הלכה? - אמר רבה: לב בית דין (מחשבת בית דין) מתנה עליהם (על דברים הנקנים לצורך קורבנות ציבור, בשעת קנייתם, תנאי זה), אם הוצרכו (להשתמש) - הוצרכו, ואם לאו - יהיו לדמיהם (יהיו קדושים רק לדמיהם, ולא יתקדשו בקדושת הגוף).
איתיביה אביי: פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהם - כולם ימותו; דברי רבי יהודה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (שייפול בהם מום), ויימכרו וייפלו דמיהם לנדבה, שאין חטאת ציבור מתה. ואמאי (ימותו או ירעו עד שיסתאבו)? לימא: לב בית דין מתנה עליהם! - אמר ליה: אבודים קאמרת? שאני אבודים, דלא שכיחי (ואין בית דין מתנה על מקרה כזה מתחילה).
...רבי שמעון לית ליה לב בית דין מתנה עליהם, דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רבי יוחנן: תמידים שלא הוצרכו לציבור, לדברי רבי שמעון - אין נפדים תמימים, לדברי חכמים - נפדים תמימים.
ולרבי שמעון דלית ליה לב בית דין מתנה עליהם, מאי עבדין להו (לתמידים שלא הוצרכו לציבור)? - אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: מקייצים בהם את המזבח.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק: ומודה רבי שמעון בשעירי חטאת (שנקנו מתרומת הלשכה של שנה זו ונותרו, כגון שעיר של ראש חודש אדר שאבד ונמצא בניסן, שאינו ראוי ליקרב עוד לחובת ציבור, והרי הוא לקיץ המזבח), שאין מקייצים בגופם (ליקרב הוא עולה) אלא בדמיהם (שירעה, ולכשיומם יקחו בדמיו עולה לקיץ המזבח). הכא (בתמידים) הוא דמעיקרא עולה והשתא עולה, אבל התם (בשעירי חטאת) דמעיקרא חטאת והשתא עולה, גזירה (שלא להקריבם לעולה) לאחר כפרה (לאחר שנתכפרו הציבור באחרים) אטו לפני כפרה. - אמר אביי: אף אנן נמי תנינא: פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהם - כולם ימותו; דברי רבי יהודה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו וייפלו דמיהם לנדבה, שאין חטאת ציבור מתה. ואמאי? נקרבו אינהו גופייהו עולה! אלא לאו שמע מינה: גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.
ואף שמואל סבר להא דרבי יוחנן (שאמר, שלדעת רבי שמעון תמידים תמימים שנותרו יקרבו לקיץ המזבח, אף על פי שלא הוקדשו מתחילה לכך אלא לקורבן חובה), דאמר רב יהודה אמר שמואל: קורבנות ציבור - סכין מושכתם למה שהם (בשעת שחיטה נקבע לשם איזה קורבן הם מוקרבים).
בבבלי החליפו את שיטת רבי יוחנן, שבירושלמי הוא אמר שתמידים שנותרו - אין נפדים תמימים.
בבבלי אמרו, שתמידים שנותרו - נפדים תמימים, משום שלב בית דין מתנה עליהם, ובירושלמי אמרו, ששעירים שנותרו - יקרבו עולות, משום שתנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות. לפי הבבלי, בית דין מתנה במחשבתו תנאי בשעת קניית קורבנות ציבור, ולפי הירושלמי, חכמים הראשונים התקינו תקנה, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בשעת קניית קורבנות.
בבבלי אמרו, שבאבודים אין לב בית דין מתנה עליהם. ואילו בירושלמי להלן ז,ו אמרו, שתנאי בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות.
בבבלי אמר רבי יוחנן, שתמידים שנותרו, לדברי רבי שמעון - אין נפדים תמימים, לדברי חכמים - נפדים תמימים. ואילו בירושלמי אמר רבי יוחנן, שתמידים שנותרו - אין נפדים תמימים, ולא אמר שיש מחלוקת תנאים, ומשמע שדברי הכל הוא.
בבבלי אמר רבי שמואל בר רב יצחק, שלדברי רבי שמעון שתמידים שנותרו אין נפדים תמימים, שעירים שנותרו - אין מקייצים בגופם. ואילו בירושלמי, אמר רבי שמואל בר רב יצחק, שלדברי רבי יוחנן שתמידים שנותרו אין נפדים תמימים, שעירים שנותרו - מקייצים בגופם.
בבבלי אמרו, ששמואל סבר כרבי יוחנן, שתמידים שנותרו, לדברי רבי שמעון - אין נפדים תמימים, ומקייצים בהם את המזבח. ואילו בירושלמי הם נחלקו, ששמואל אמר שתמידים שנותרו - נפדים תמימים, ורבי יוחנן אמר שאין נפדים תמימים.
מה שאמרו בבבלי: "קורבנות ציבור - סכין מושכתם למה שהם", הוא מה שאמרו בירושלמי: "אין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה".
• • •