משנה
משנה זו מוסיפה ללמד מה היו עושים בתרומת הלשכה, וכן באה ללמד מה היו עושים בשיירי הלשכה.
פרה – אדומה, ושעיר המשתלח – לעזאזל ביום הכיפורים, ולשון של זהורית (גיזת צמר סרוקה וצבועה בצבע שָׁנִי (אדום-כתום) המופק מתולעת השני) – לשון (רצועה) שהיה הכוהן הגדול קושר בראשו של שעיר המשתלח (משנה יומא ד,ב), באין מתרומת הלשכה.
כבשׁ פרה – שהיו עושים כבש (מסלול משופע) מהר הבית להר המשחה, שהיו מוציאים עליו את הפרה האדומה (משנה פרה ג,ו), וכבשׁ שעיר המשתלח – שהיו עושים כבש מן העזרה אל מחוץ לעיר, שהיו מוציאים עליו את השעיר המשתלח (משנה יומא ו,ד), ולשון שבין קרניו – לשון של זהורית שהיה המוליך את השעיר המשתלח קושר חציה בין שתי קרניו כשהגיע לצוק שממנו היה דוחף את השעיר (משנה יומא ו,ו), ואמת (תעלה) המים – של העיר ירושלים, וחומת העיר – ירושלים, ומגדלותיה וכל צורכי העיר – כגון חפירת בורות ושיחים ומערות ותיקון רחובותיה ושווקיה ושמירת העיר, באין משירי הלשכה – מהשקלים שנותרו בלשכה לאחר שנתרמו מהם שלוש התרומות לתוך הקופות. אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) אומר: כבשׁ פרה כהנים גדולים עושין אותו משל עצמן – מכספם. אבא שאול חולק על תנא קמא הסובר שכבש פרה בא משיירי הלשכה.
פרה אדומה נקנית מתרומת הלשכה, מפני שהיא באה לצורך הקורבנות, שכן אין עבודת הקורבנות אלא בטהורים, ופרה מטהרת את הטמאים (רבנו משולם). שעיר המשתלח נקנה מתרומת הלשכה, מפני שמצווה לקנות אותו ואת השעיר הנשחט לה' בבת אחת, וגם מפני שהוא בא לכפרת הציבור. לשון של שעיר המשתלח נקנית מתרומת הלשכה, מפני שהיא באה לצורך השעיר, ולכן דינה כמו השעיר.
כבש פרה אדומה אינו לצורך הפרה אלא מפני החשש לקבר התהום (ספק טומאת קבר של מת), וכבש שעיר המשתלח אינו לצורך השעיר אלא מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו של המוליך את השעיר, וגם לשון שבין קרניו אינה לצורך השעיר, אלא לסימן שנתכפרו עוונותיהם של ישראל אם הלבינה הלשון, ולכן אינם נעשים מתרומת הלשכה.
"לשון של זהורית" שבראש המשנה מוסב על "שעיר המשתלח" שנאמר לפניו, ואינו מוסב גם על "פרה" שנאמר לפני פניו, משום שלא מצאנו בשום מקום שלשון של פרה נקראת לשון של זהורית, אלא לשון של שעיר המשתלח בלבד היא שנקראת כך בכל מקום. לשון של שעיר המשתלח שבראש המשנה, שהיא באה מתרומת הלשכה, אין היא "לשון שבין קרניו" (של שעיר המשתלח) שבהמשך המשנה, שהיא באה משיירי הלשכה. לכן לשון של שעיר המשתלח שבראש המשנה היא לשון שבראש שעיר המשתלח האמורה במשנה שבת ט,ג ויומא ד,ב, ואילו הלשון האמורה במשנה יומא ו,ו היא הלשון שבין קרניו האמורה במשנה כאן.
לשון של זהורית בראש השעיר המשתלח קשר הכוהן הגדול בעזרה לאחר שנתן את הגורלות על שני השעירים, כשעדיין יש לשעיר המשתלח דין קורבן, ולכן לשון של זהורית זו היא צורך קורבן, ולפיכך היא באה מתרומת הלשכה. אבל לשון של זהורית שבין קרניו קשר המוליך את השעיר המשתלח כשהגיע לצוק, כשכבר אין לשעיר המשתלח דין קורבן, ואין בו אלא מצוות שילוח, ולפיכך היא באה משיירי הלשכה (על פי הגר"ח מבריסק).
הלשון שקשרו בראש השעיר המשתלח אינו זה שקשרו חציו בין קרניו. אומנם מהבבלי יומא מא,ב: "של שעיר המשתלח דבעי חלוקה", משמע שחילקו אחר כך את הלשון שבראש השעיר וקשרו חציו בין קרניו, ולפי זה לא היה אלא לשון של זהורית אחד ("שישה סדרי משנה", מועד, השלמות ותוספות, עמוד 460).
חומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באים משיירי הלשכה, מפני שהעיר ירושלים יש לה קשר למקדש ולקורבנותיו, שהרי קודשים קלים נאכלים בכל העיר.
בספרי במדבר פסקה קכג נאמר (בפרה אדומה): "ויקחו" - מתרומת הלשכה.
ובתוספתא פרה ב,ד שנו (בפדיון פרה שנפסלה): אם מתרומת הלשכה היתה באה - דמיה נופלים לתרומת הלשכה.
לפי התוספתא משמע שלא תמיד הפרה נקנית מתרומת הלשכה.
בתוספתא שקלים ב,ו שנו: ...עץ ארז ואזוב ושני תולעת (של פרה אדומה) באים משיירי הלשכה.
הגרסה הנכונה היא כגרסת שני כתבי יד של התוספתא: באים מתרומת הלשכה ("תוספתא כפשוטה").
הם נקנים מתרומת הלשכה, מפני שהם באים לצורך הפרה האדומה, ולכן דינם כמו הפרה.
בירושלמי סוטה א,ו אמרו: ייבא כיי דאמר רבי: אמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באין משיירי הלישכה.
הירושלמי סוטה אינו אומר כרגיל "ייבא כיי דתנינן תמן", אלא "כיי דאמר רבי". מכאן שנוסח משנתנו לא היה שנוי לפניהם בלשון זה, אלא ברייתא היא דבי רבי ששנתה בלשון זה (אבל נוסח הבבלי במשנה היה כמו שהוא לפנינו, שכן בברייתא שבבבלי כתובות קו,ב אמרו: זו היא ששנינו: חומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באים משיירי הלשכה).
"אמת המים" פירושו אמת המים שבירושלים (ולא אמת המים שבעזרה). והירושלמי לעיל א,ה מוכיח שכך פירושו, שכן אמרו שם: רבי סימון שאל: מעתה, אין מקבלין מהן לאמת המים ולחומת העיר ומגדלותיה, על שם "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 73).
ב"חשק שלמה" כתב, שאבא שאול אינו חולק על תנא קמא שמעיקר הדין כבש פרה בא משיירי הלשכה, אלא שהוא אומר שדרכם של כוהנים גדולים היתה להתנדב משלהם, ובזה גם תנא קמא מודה.
כבש פרה
טקס שריפת הפרה האדומה, שאפרה נועד לטהר טמאי מת, נערך בהר הזיתים. כדי להוביל את הפרה האדומה מהר הבית למקום שריפתה בהר הזיתים נבנה כבש, שעליו היו מהלכים הפרה האדומה, הכוהן השורף את הפרה ושאר העוסקים במלאכת שריפתה.
הכבש שקישר בין הר הבית להר הזיתים חצה את נחל קדרון, שכבר באמצע ימי הבית השני היה לאתר קבורה. החשש מפני מציאותו של קבר שאבד מקומו מכונה "קבר התהום". כדי למנוע את טומאתם של החוצים את הקדרון, היה צורך ליצור חלל מקורה בגובה טפח המאהיל על הטומאה. מסיבה זו נבנה הכבש מעל הקדרון בשיטה הכולאת את הטומאה בחללים שצורתם מעין כיפות. הכבש נבנה שני נדבכים זה על גבי זה, כך שהחללים שמתחת לקשתות העליונות מאהילים על מחיצות הקשתות שתחתיהן, כדי להאהיל גם על השטח שעליו נבנו מחיצות הקשתות התחתונות (משנה פרה ג,ו). הרי שהכבש היו בו שתי קומות זו על גבי זו, שכל אחת מהן בנויה מקשתות בגובה טפח.
רבי אליעזר חולק על דעת חכמים המעידים שהיה שם כבש, וטוען שלא היה שם כבש אלא גשר - "עמודים של שיש היו קבועים וכלונסאות של ארז על גביהם" (תוספתא פרה ג,ז). רבי אליעזר, המדגיש את הניגוד בין גשר לבין כבש, מלמד על שיטת החכמים שעליה הוא חולק, ושלפי דעת חכמים לא גשר היה שם אלא כבש.
בלשון חכמים, כבש משמש לעלייה או לירידה, ואילו גשר משמש למעבר במפלס אחיד. לכן בחרו חכמים לכנות את המתקן שבנחל קדרון בשם כבש, ללמדך שהיה זה מעין שביל מוגבה שירד לאפיק נחל קדרון ועלה במעלה הר הזיתים עד למקום שריפת הפרה האדומה.
העולה מכל זאת הוא, שכבש פרה לא היה גשר ענק, אלא היה שביל מוגבה בגובה נמוך שחללים תחתיו, מבנה שנועד לפתור את בעיית טומאת קבר התהום.
גם הכבש שנבנה לשעיר המשתלח היה מסלול מוגבה, שייעודו היה להפריד בין השעיר והאיש ששילח אותו למדבר לבין הבבליים שהיו מתלשים בשערו (משנה יומא ו,ד), והרי לצורך כך די בהגבהה של אמות מספר לכל היותר ("כבש פרה אדומה", "קתדרה" 107, עמודים 183-186).
• • •
משנה
מותר שירי לשכה – השקלים שנשארו בלשכה בסוף השנה, לאחר שעשו מהם את הצרכים הנזכרים במשנה שבהלכה ב, מה היו עושין בהן? לוקחין (קונים) בהן יינות, שמנים וסלתות – ומוכרים אותם למי שצריך יינות לנסכים ושמנים וסלתות למנחות, והשכר להקדש – הרווח ממכירתם הוא להקדש; דברי רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי). רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: אין משתכרין בשל הקדש – אפילו לצורכי המקדש, שמא יפסיד ההקדש. ולדעת רבי עקיבה מותר שיירי הלשכה מונח בלשכה עד שיצטרכו שוב לדברים המפורטים במשנה לעיל, אף לא משל עניים – אין משתכרים גם במעות של עניים, שמא יפסידו.
• • •
משנה
מותר התרומה – מה שנותר בקופות מתרומת הלשכה בכל פרס ופרס, לאחר שהביאו ממנה את הדברים המנויים במשניות שבהלכות א-ב, מה היו עושין בה? רקועי (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'רקועי פחים', ומגיה מחק 'פחים') זהב (בכתב יד הבבלי: 'רקועי פחים', אבל בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'ריקועי זהב') – טסים מרודדים (לוחות דקים) של זהב, ציפוי לבית קודש הקדשים – כיסוי לקירות ולתקרה ולרצפה של בית קודש הקודשים.
רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אומר: מותר הפירות – הרווח להקדש ממכירתם של היינות והשמנים והסלתות שקונים ממותר שיירי הלשכה, לדעתו של רבי ישמעאל, כמו ששנינו במשנה שבהלכה ד (ונקרא מותר, לפי ששכר ההקדש הוא מה שנותר לאחר שנמכרו הפירות כנגד ההוצאה של ההקדש), - קייץ המזבח – מביאים ממנו קורבנות עולות, כשהמזבח עומד בטל ואין קורבנות חובה או נדבה להקריב עליו. עולות אלו קרויות קיץ המזבח, שכן "קיץ" פירושו תאנים מיובשות, וכשם שרגילים בני אדם לאכול פירות אלו בגמר הסעודה, כך עולות אלו הן כקינוח סעודה למזבח, מותר תרומה – מה שנותר בקופות מתרומת הלשכה, - לכלי שרת – קונים ממנו כלים למקדש.
רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: מותר תרומה – מה שנותר מתרומת הלשכה בקופות, - קייץ המזבח – מביאים ממנו קורבנות עולות, כשהמזבח עומד בטל, מותר נסכים – מה שנשתייר להקדש מן היינות והשמנים והסלתות שקנו גזברי ההקדש לצורך נסכים, - לכלי שרת – היו מוכרים אותו וקונים בדמיו כלים למקדש.
רבי חנניה סגן הכהנים (תנא בדור הראשון) אומר: מותר נסכים - קייץ המזבח – מביאים ממנו קורבנות עולות, כשהמזבח עומד בטל, מותר תרומה - לכלי שרת – קונים ממנו כלים למקדש.
זה וזה – רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים, לא היו מודין – לרבי ישמעאל, בפירות – במותר פירות, שלדעתם לא היה מותר פירות, כמו שאמר רבי עקיבה במשנה שבהלכה ד שאין משתכרים משל הקדש.
בתוספתא שקלים ב,ח ומנחות י,ח שנו: אי זהו קייץ המזבח? - שלוקחים את העולות ומקייצים (מאכילים) בהן את המזבח.
בבבלי שבועות יב,א-ב (ספרי זוטא במדבר כח,ג) אמרו: מה הם מביאים מן המותרות (של קורבנות הציבור שלא השתמשו בהם באותה שנה)? - קיץ (מביאים מן המותרות קינוח סעודה למזבח) כבנות שבע (תאנים משובחות) לאדם (כשם שמביאים קינוח סעודה לאדם, שכשאין קורבן קרב על המזבח מביאים עולות).
סגן הכוהנים (ראש הכוהנים), או בכינויו הקצר: הסגן, היה שני לכוהן הגדול ועומד לידו בשעת עבודתו במקדש.
בכתב יד אחד של המשנה: "לקיץ המזבח", בכתב יד שני של המשנה: "קייץ המזבח", ובכתב יד שלישי של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: "קייץ למזבח".
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "פרה ושעיר" כול' "ולשון של זהורית... ולשון שבין קרניו...".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא ד,ב.
רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שלשה לשונות – של תולעת השני, הן – הנזכרות במשנה (במשנת רבי): של שעיר (בדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'משתלח') בסלע – לשון שהיה הכוהן הגדול קושר בראשו של השעיר המשתלח, וכן לשון שהיה המוליך את השעיר המשתלח קושר חציה בין שתי קרניו, הנזכרות במשנה כאן וביומא, היה משקלן סלע, ושל מצורע בשקל – לשון שהיה הכוהן לוקח בשביל המצורע הנטהר מצרעתו (ויקרא יד,ד) ובשביל הבית המנוגע הנטהר מצרעתו (ויקרא יד,מט), הנזכרת במשנה נגעים (יד,א), היה משקלה שקל (חצי סלע), ושל פרה בשתי סלעים – לשון שהיו משליכים אל תוך שריפת הפרה האדומה (במדבר יט,ו), הנזכרת במשנה פרה (ג,יא), היה משקלה שתי סלעים.
רבי חונייה דברת חוורן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן) אמר בשם רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי שמעון בן חלפותא (תנא בדור החמישי) (ב"שרידי הירושלמי": 'רבי חונייה דברת חוורן בשם רבי שמעון בר חלופ...', ולא נזכר רבי בא בר זבדא. ובמקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'רבי בא בר זבדא בשם רבי שמעון בן חלפתא', ולא נזכר רבי חונייה דברת חוורן. ובמסירה שלפנינו יש להפוך את סדר האמוראים: 'רבי בא בר זבדא, רבי חונייה דברת חוורן בשם רבי שמעון בן חלפותא', משום שכך ראוי להיות על פי סדר הדורות): של פרה בשתי סלעים ומחצה – לשון שהיו משליכים אל תוך שריפת הפרה האדומה היה משקלה שתי סלעים וחצי.
ואית דמפקין לישנא: – ויש שמוציאים את הלשון (אומרים את הדבר בלשון אחרת, מציעים ניסוח אחר של הלשון שאמר רבי שמעון בן חלפותא):: בעשרה זִין (כן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה. ובמסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'זוז', וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – לשון שהיו משליכים אל תוך שריפת הפרה האדומה היה משקלה עשרה זין (עשרה זוז), שהם שתי סלעים ומחצה (סלע הוא ארבעה זוזים).
עד כאן המקבילה בירושלמי יומא.
סלע, שקל וזוז היו משמשים מטבעות וגם משקלות.
במשנה תרומות י,ח נזכר "משקל עשרה זוז", אך הנוסח בכמה כתבי יד של המשנה: "משקל עשרה זין", וכן הוא באותו עניין בתוספתא תרומות ט,א. "זין" נזכר גם באותו עניין בירושלמי תרומות י,ז.
בבבלי יומא מא,ב-מב,א אמרו: כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: שלוש לשונות (של תולעת השני) שמעתי, אחת של פרה, ואחת של שעיר המשתלח, ואחת של מצורע. אחת משקל עשרה זוז, ואחת משקל שני סלעים (שמונה זוז), ואחת משקל שקל (שני זוזים), ואין לי לפרש (איזו מהן הקטנה ואיזו הגדולה). - כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן: של פרה - משקל עשרה זוז, ושל שעיר המשתלח - משקל שני סלעים, ושל מצורע - משקל שקל.
אמר רבי יוחנן: פליגי בה רבי שמעון בן חלפתא ורבנן בפרה (בלשון של פרה); חד אמר: משקל עשרה זוז, וחד אמר: משקל שקל. - אמר ליה רבי ירמיה מדיפתי לרבינא: לא בפרה פליגי, אלא בשעיר המשתלח (בלשון של שעיר המשתלח) פליגי.
בבבלי אמרו משמו של רבי יונתן שלא כמו שאמרו בשמו בירושלמי. של פרה - לפי הבבלי עשרה זוז, ולפי הירושלמי שני סלעים (שמונה זוז), ושל שעיר - לפי הבבלי שני סלעים, ולפי הירושלמי סלע. אומנם, של מצורע - גם לפי הבבלי וגם לפי הירושלמי שקל.
בבבלי לא ידעו מה אמר רבי שמעון בן חלפתא בשל פרה. אבל לפי הירושלמי, רבי שמעון בן חלפתא הוא שאמר, ששל פרה - עשרה זוז (שני סלעים ומחצה).
במשנה יומא ד,ב שנינו: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו. בבבלי יומא מא,ב שאלו לפירוש דיבור המשנה "ולנשחט כנגד בית שחיטתו", האם הוא עולה על הקשירה, שהכוהן הגדול קשר לשון של זהורית כנגד צווארו של השעיר הנשחט, או שהוא עולה על ההעמדה, שהעמיד את השעיר הנשחט כנגד מקום שחיטתו, ולא קשרו בשעיר הנשחט לשון של זהורית. בבבלי הסיקו, שהוא עולה על הקשירה, שקשר בו את הלשון כנגד הצוואר.
בסדרי עבודה ארץ ישראליים ליום הכיפורים של הפייטן יוסי בן יוסי ושל פייטנים אחרים לא נתפרשה המשנה כבבלי. הפייטנים הזכירו לשון של זהורית רק אצל שעיר המשתלח, ופירשו את דיבור המשנה "ולנשחט כנגד בית שחיטתו" שהוא עולה על ההעמדה. ונראה שזה פירוש ממסורת ארץ ישראל. מכיוון שקשירת לשון של זהורית בצווארו של השעיר הנשחט אינה נזכרת במקום אחר, לכן נראה כמו שהבינו הפייטנים ש"ולנשחט" מוסב על "והעמידו" ולא על "קשר לשון של זהורית". גם רבי יוחנן בבבלי, שאמר ששלוש לשונות הן, מונה את הלשון של שעיר המשתלח, ואינו מזכיר את הלשון של השעיר הנשחט.
קשירת לשון של זהורית בראש השעיר ביום הכיפורים אינה מופיעה במקרא.
• • •
תלמוד
המשנה שבהלכה ב לימדה מה היו עושים בתרומת הלשכה ומה היו עושים בשיירי הלשכה.
מה היו עושים עוד בתרומת הלשכה (בשקלים שתרמו מן הלשכה ומילאו בהם את הקופות)? -
רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): תלמידי חכמים המלמדין את הכהנים – במקדש, הילכות שחיטה, הילכות קבלה – קבלת הדם לתוך כלי, הילכות זריקה – זריקת דם הקורבן על המזבח (וכן שאר הלכות עבודות הקורבנות), - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – מפני שלימוד הלכות אלו הוא לצורך קורבנות הציבור.
בבבלי כתובות קו,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכוהנים, היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. אמר רב גידל אמר רב: תלמידי חכמים המלמדים הלכות קמיצה לכוהנים, היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.
ובבבלי חולין ט,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה - אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה (שהתחיל לשחוט ושהה כדי שחיטה ואחר כך גמר את השחיטה), דרסה (שחתך את הסימנים בדחיקת הסכין, שלא בדרך הולכה והבאה), חלדה (שתחב את הסכין בין הסימנים וחתך אותם), הגרמה (שחתך את הסימנים מחוץ למקום הכשר לשחיטה) ועיקור (שעקר את הסימנים).
רבי יצחק בר רדיפה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מבקרי מומי קדשים – הבודקים את הבהמות העומדות להקרבה, האם אין בהם מומים הפוסלים אותן להקרבה, - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – מפני שביקור מומים הוא לצורך קורבנות הציבור.
בבבלי כתובות קו,א אמרו: אמר רבי יצחק בר רדיפא אמר רבי אמי: מבקרי מומים שבירושלים היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.
מבקרי מומים היו חבורה מיוחדת של כוהנים שהיו מומחים לביקורת מומים. בדיקת הבהמות לקורבן היתה מדוקדקת ומפורטת מאוד.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי תנחום בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמלאי (אמורא בדור השני): מגיהי ספר העזרה – הבודקים ומתקנים את השיבושים בספר התורה שהיה בעזרה במקדש (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'ספר עזרא'. כתיב זה רומז שהספר קשור לעזרא הסופר), - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – מפני שהגהת ספר העזרה היא מצורכי המקדש.
בבבלי כתובות קו,א אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מגיהי ספרים (ספרי תורה) שבירושלים היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.
לפי הירושלמי, רק מגיהי ספר העזרה היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה, לפי שספר העזרה הוא לצורך כל ישראל (תלמיד רשב"ש).
בספר התורה שבעזרה היו קוראים בעזרה הכוהן הגדול ביום הכיפורים והמלך ב'הקהל'. על פי ספר התורה שבעזרה היו מגיהים את כל ספרי התורה, כי ספר זה היה הנוסח הנכון היחידי שהיה מתוקן על פי דין לקריאה בציבור.
מספר העזרה היו מגיהים את ספר התורה של המלך (ספרי דברים פסקה קס; ירושלמי סנהדרין ב,ו).
גידול בר בנימין (אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם אסי (רב אסי, אמורא בבלי בדור הראשון): שני דייני גזילות (בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי": 'גזירות', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי) – שהיו בירושלים, שהיו ממונים על הגזל ומוחים ביד הגזלנים (ירושלמי כתובות יג,א), - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה (בשני קטעי גניזה ב"שרידי הירושלמי": 'משיירי הלשכה').
במשנה כתובות יג,א שנינו: שני דייני גזירות היו בירושלים.
ובבבלי כתובות קה,א אמרו: שלושה דייני גזילות היו בירושלים... - אמר רב נחמן בר יצחק: שהיו גוזרים גזירות על גזילות (שהיו קובעים דינים בדיני גזילות).
אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלים שכרם תשעים ותשעה מנה (לשנה (מנה הוא מאה דינרי כסף)) מתרומת הלשכה. לא ספקו (אם לא היה סכום זה מספיק להם לצורכיהם) - מוסיפים להם.
דייני הגזילות היו בית הדין של ירושלים של ימי בית שני שעסק בדיני ממונות, אך לא היו חלק מעולמם של חכמים. דייני הגזילות שפטו בסמכות עירונית-אזרחית וחוקקו תקנות, וחכמים בני אותו דור התווכחו עימם. לפי הירושלמי כאן, דייני הגזילות היו חלק ממנגנון בית המקדש. יש כאן הרחבה של תפקידי המקדש וקביעה שהמשפט הוא חלק מסמכויות המקדש ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמודים 132-133).
פעילותם של דייני הגזירות היתה קשורה במוסדותיו של בית המקדש. דייני הגזירות פעלו בפני הבית ופעילותם פסקה אחר חורבנו. דיניהם היו קשורים במקדש, אם בדינים ביחס לכהונה ואם בהשגחה על עוברי עבירה בתחום המקדש. לכן נטלו שכרם מתרומת הלשכה ("חכמי המשנה והתלמוד", עמוד 264).
ומביאים מחלוקת: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: נשים האורגות בפרכות – שהיו בבית המקדש השני בין הקודש (ההיכל) ובין קודש הקודשים (בימי קדם היתה האריגה עיסוק של נשים), - נוטלות שכרן מתרומת הלשכה.
רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: (מתרומת) [מלשכת (תוקן על פי שני קטעי גניזה ב"שרידי הירושלמי", וכן הוא בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי. ובכתב יד שקלים: 'מתרומת לשכת')] בדק הבית – נשים האורגות בפרוכות היו נוטלות שכרן מלשכה מיוחדת שהיתה במקדש, שנקראת לשכת בדק הבית, שהיו נותנים בתוכה קודשי בדק הבית (הדברים והמעות המיועדים לתיקון בנייני בית המקדש), ולא היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה.
ומסבירים את המחלוקת: מה ופליג? (במסירה שלפנינו הוי"ו נגרדה, כנראה על ידי מגיה. כבגוף המסירה שלפנינו גם בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי", ובקטע גניזה שני: 'מא ופליגי'. - פשר המונח "מה ופליג" כאן צריך עיון. כאן המונח אינו מציע יישוב לקביעות סותרות לכאורה, אלא הסבר למחלוקת אמיתית. לפי זה, "מה ופליג" כאן מתפרש כמו "במאי קמיפלגי" בבבלי. ואף על פי שהוראה זו חריגה, קשה להגיה סוגיה זו, מכיוון שגרסת המסירה שלפנינו מקוימת על ידי שני קטעי גניזה. במקבילה לסוגיה זו בשיר השירים רבה, המילים "מה ופליג" חסרות. ואין להגיה "מה פליגין" במקום "מה ופליג" (כמו שהגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים"), כי המונח "מה פליגין" אינו מתפרש כמו "במאי קמיפלגי" בבבלי ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 400)) - שמואל עבד לה כקרבן – עושה אותה כקורבן (מחשיב את הפרוכת שיש לה דין קורבן ציבור, הואיל והיו מזים על הפרוכת שבין הקודש ובין קודש הקודשים מדם פר העלם דבר של ציבור, שעירי עבודה זרה, ושעיר יום הכיפורים, שהם קורבנות ציבור, ולכן לדעתו נשים האורגות בפרוכות היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה), ורב חונה עבד לה כביניין – עושה אותה כבניין (מחשיב את הפרוכת שיש לה דין בניין, הואיל והפרוכות שהיו בבית השני בין הקודש (ההיכל) ובין קודש הקודשים היו במקום קיר אבנים שהיה שם בבית הראשון, ולכן לדעתו נשים האורגות בפרוכות היו נוטלות שכרן מלשכת בדק הבית).
בתוספתא שקלים ב,ו שנו: הנשים היו (כלומר, הנשים שהיו) אורגות בפרכות... נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.
בבבלי כתובות קו,א אמרו: אמר רב נחמן אמר רב: נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה; ואני אומר: מקודשי בדק הבית, הואיל ופרוכות תחת (במקום) בניין עשויות (הפרוכות שבין ההיכל לקודש הקודשים שעשו בבית שני יש להן דין בניין, הואיל והן עשויות במקום הבניין שהיה מבדיל בבית ראשון בין ההיכל לקודש הקודשים, ולכן היו הנשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מהכסף שהוקדש לבניין). - מיתיבי: נשים האורגות בפרוכות היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה! - התם בדבבי (הפרוכות שהיו במקדש כנגד השערים אינן עשויות במקום בניין אלא לנוי המקדש ולשם צניעות, ולכן לא היו נוטלות שכרן מהכסף שהוקדש לבניין), דאמר רבי זירא אמר רב: שלוש עשרה פרוכות היו במקדש שני: שבע כנגד שבעה שערים (שהיו בעזרה), שתיים - אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם, שתיים בדביר, שתיים כנגדן בעלייה (מעל הדביר).
רב בבבלי ושמואל בירושלמי סוברים, שהפרוכות שהיו בבית שני בין ההיכל לקודש הקודשים נעשו מתרומת הלשכה, ורב נחמן בבבלי ורב חונה בירושלמי סוברים, שהן נעשו מקודשי בדק הבית.
ב"אור שמח" (שקלים ד,ב) כתב, שלפי הבבלי (ראה להלן), הבניין של ההיכל והעזרות בא מקודשי בדק הבית, ולכן אמרו בבבלי, שלרב נחמן, כיוון שהפרוכות במקום בניין הן, הרי הן כבניין ונעשו מקודשי בדק הבית, אבל לפי הירושלמי (ראה להלן), הבניין של ההיכל והעזרות בא משיירי הלשכה, ולכן יש להקשות, מדוע אמרו בירושלמי, שלרב חונה נעשו הפרוכות מקודשי בדק הבית, כיוון שהן כבניין, והרי אם הן כבניין, יש לעשות אותן משיירי הלשכה?
אולי אפשר ליישב את הקושיה ב"אור שמח", שבירושלמי ידעו, שרב חונה הבבלי סובר כמו הבבלי, שהבניין של ההיכל והעזרות בא מקודשי בדק הבית, ואינו סובר כמו הירושלמי.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות כ,ט נאמר: רבי עקיבה אומר: גדולה מלאכה, שהרי נהנה שווה פרוטה מן ההקדש מביא מעילה וחומשה ומביא אשם בשתי סלעים, והפועלים שהיו עושים בהקדש נוטלים שכרם מתרומת הלשכה.
בשיר השירים רבה ג [ו] ב נאמר: "הנה מיטתו שלשלמה שישים גיבורים סביב לה" - רבי שמלאי פתר קרייה במשמרות (משמרות הכהונה ומשמרות הלווייה)... "כולם אחוזי חרב" - רבי זעירא ורב יהודה בשם שמואל: אלו תלמידי חכמים שמלמדים לכוהנים שחיטה והלכות זריקה וקבלה וקמיצה. רבי יצחק בשם רבי אמי אמר: אלו מבקרי מומי קודשים, ונוטלים שכרם מתרומת הלשכה.
רב גידול בר בנימין בשם רב יסא: שני דייני גזילות היו בירושלים, והיו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. - שמואל אמר: נשים היו אורגות בפרוכת, ונוטלות שכר מתרומת הלשכה. רב הונא אמר: מלשכת בדק הבית. הדין (רב הונא) עבד לה כבניין, והדין (שמואל) עבד לה כקורבנות.
"מלומדי מלחמה" - שהיו מלמדים (דורש "מלמדי" בלמ"ד פתוחה) לכוהנים היאך יעשו עבודה; "איש חרבו" וגו' - שהיו מזהירים אותם בעת ששוחטים, שלא ייפגל אחד מהזבחים ושלא לפסול אחד מן הקורבנות בנותרות.
ומציעים ברייתא: אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): תנא – שנה (ברייתא) רבי יהודה גרוגרות (אמורא ארץ ישראלי שקשה לקבוע את זמנו): (הסופר במסירה שלפנינו כתב כאן: 'השולחן והמנורה והמזבחות', ומחק את טעות העתקתו מלהלן, ואינו בשום נוסח) הקטורת – קטורת הסמים, שהיו מקטירים בכל יום על המזבח הפנימי, וכל קרבנות הציבור - באין מתרומת הלשכה – מהשקלים שתרמו מן הלשכה ומילאו בהם את הקופות. מזבח הזהב – המזבח הפנימי שבהיכל, וכל כלי שרת ("בשרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'וכלי שרת') – כלים לשירות בבית המקדש (לקבלת הדם כדי לזורקו על המזבח, לקבלת המנחות, לאפיית המנחות, לנתינת אימורי הקורבנות וקמצי המנחות כדי להעלותם למזבח ולהקטירם, להיפוך האימורים שעל המזבח, לגריפת הדשן מעל המזבח ולהוצאתו ממנו, לבישול בשר הקורבנות, לניסוך יין ומים, למדידה, למתן הקטורת, לגריפת גחלי אש מהמזבח לצורך הקטורת, לניקוי הנרות שבמנורה, לתיקון הפתילות שבנרות), - באין ממותרי נסכים – מה שהשתייר מן הסלתות והיינות שהקריבו לצורך נסכים הוא "מותר נסכים", והיו מוכרים אותו וקונים מדמיו דברים אלו (זו דעת רבי עקיבא במשנה להלן, שמותר נסכים לכלי שרת). מזבח הזהב בא ממותר נסכים, מפני שכלי הוא ואינו בניין, שאינו מחובר לאדמה ויכולים לטלטלו, לפיכך דינו ככלי. מזבח העולה – מזבח החיצון שבעזרה, שהוא בניין של אבנים, וההיכל והעזרות – עזרת נשים והעזרה הפנימית, - באין משירי הלשכה – צורכי הבניין שלהם באים מהשקלים שנותרו בלשכה לאחר שנתרמו מהם שלוש התרומות לתוך הקופות. חוץ לעזרות – הבניינים שבהר הבית שהם מחוץ לעזרות, - באין מלשכת בדק הבית – צורכי הבניין שלהם באים מלשכת בדק הבית, שהיו נותנים בתוכה קודשי בדק הבית (הדברים והמעות המיועדים לתיקון בנייני בית המקדש).
ומקשים (על הברייתא שאמרה, שמזבח העולה וההיכל והעזרות באים משיירי הלשכה): והא תני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): אבני המזבח וההיכל והעזרות – האבנים שבונים בהן את מזבח העולה ואת ההיכל ואת העזרות, - מועלין בהן – אם נהנו בשוגג מהאבנים האלו, חייבים להביא קורבן אשם מעילות! ומפרטים את היסוד לקושיה: וכי יש מעילה בשיריים?! – אם מזבח העולה וההיכל והעזרות באים משיירי הלשכה, הנהנה מהאבנים האלו לא מעל, כיוון שאין מעילה בשיירי הלשכה, ואם כן, מדוע אמרה הברייתא, שמועלים בהם? אלא על כורחך שאין הם באים משיירי הלשכה.
ותמהים: אלא כרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי), דרבי מאיר אמר: מועלין בשיריים?! – וכי אין לנו לומר אלא שהברייתא, שאמרה שמועלים באבני המזבח וההיכל והעזרות, היא כרבי מאיר, שאמר שמועלים בשיירי הלשכה?! (בירושלמי לעיל ג,ד אמר רבי מאיר, שאם נהנו בשוגג משיירי הלשכה, חייבים להביא קורבן אשם מעילות, מפני שאולי יצטרכו להשתמש בשיירי הלשכה לקניית קורבנות ציבור כשישלמו השקלים בקופות משלוש התרומות. אבל חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שאין מועלים בשיירי הלשכה, מפני שלדעתם אין משתמשים בשיירי הלשכה לקניית קורבנות ציבור).
ודוחים (את התמיהה): אמר רבי חיננא ("בשרידי הירושלמי": 'חננה'): כלום (וכי) אמר רבי מאיר אלא (ב"שרידי הירושלמי": 'לא'. - 'לא' היא צורה קצרה של 'אלא') בתוך שנתו?! (בתמיהה) – וכי אמר רבי מאיר שמועלים בשיירי הלשכה שלא בתוך שנתו (אלא אף חוץ לשנתו)?! והרי רבי מאיר אמר שמועלים בשיירי הלשכה רק בתוך שנתו (כששיירי הלשכה הם של שנה זו), שהרי הוא אומר שמועלים בשיירי הלשכה שמא יצטרכו להם לקורבנות ציבור, וזהו רק בתוך שנתו, אבל לא חוץ לשנתו (כששיירי הלשכה הם של שנה שעברה), מפני שלא יצטרכו להם לקורבנות ציבור, שכן אין קונים קורבנות ציבור בשקלים של שנה שעברה. והכא חוץ לשנתו אנן קיימין – וכאן חוץ לשנתו אנו עומדים (עוסקים) (בברייתא, שאמרה שמועלים באבני המזבח וההיכל והעזרות, מדובר, לפי רבי מאיר, באבנים שבאו משיירי הלשכה של שנה שעברה, שהרי לרבי מאיר אין מוציאים את שיירי הלשכה לצורך דברים אחרים (מלבד קורבנות ציבור) אלא כשהם של שנה שעברה, ואף רבי מאיר מסכים שאין מועלים בשיירי הלשכה חוץ לשנתו, ולכן הברייתא, שאמרה שמועלים באבני המזבח וההיכל והעזרות, אינה כרבי מאיר. - מעתה יש להקשות שוב: וכי יש מעילה בשיריים?!).
במשנה להלן ד,ד נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא האם כלי שרת באים ממותר נסכים או ממותר התרומה (מהשקלים שנשארו בקופות כשהגיע הפרק לתרום).
בתוספתא שקלים ב,ו שנו: הסירות והיעים והמזמרות והמזרקות וכלים שהכוהנים נאותים בהם (נהנים ומשתמשים בהם לצורכם באכילת קודשים, כגון כלי הבישול של קודשי קודשים שהכוהנים היו מבשלים בהם) באים מתרומת הלשכה. מזבח הזהב וכלי שרת באים משיירי הלשכה.
בשני כתבי יד של התוספתא הנוסח ברישא "באים משיירי הלשכה" ובסיפא "באים מתרומת הלשכה".
הכלים שברישא הם כלי נחושת (על פי ירמיהו נב,יח). וכלי שרת שבסיפא הם, כנראה, כלי שרת של זהב, בדומה למזבח הזהב, ובניגוד לכלי נחושת שברישא ("תוספתא כפשוטה").
ובתוספתא מנחות ט,יח שנו: מנורה וכלי שרת מצוותם להביא ממותר נסכים. אין להם - יביאו מתרומת הלשכה.
בבבלי כתובות קו,א-ב אמרו: בעא מיניה רב הונא מרב: כלי שרת, מהו שייעשו מקודשי בדק הבית (גם מקודשי בדק הבית)? צורך מזבח נינהו, ומקודשי בדק הבית אתו, או צורך קורבן נינהו, ומתרומת הלשכה (ממותר תרומת הלשכה, כרבי ישמעאל) אתו? - אמר ליה: אין נעשים אלא מתרומת הלשכה. - איתיביה: "וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת" וגו' (דברי הימים ב כד)! (משמע שכלי השרת נעשים מהכסף שהוקדש לבדק הבית!) - אמר ליה: דאקרייך כתובי לא אקרייך נביאי: "אך לא ייעשה בית ה' סיפות... כל כלי זהב וכלי כסף מן הכסף המובא בית ה'... כי לעושי המלאכה ייתנוהו..." (מלכים ב יב) (הרי שלא עשו את כלי השרת מהנדבה לבדק הבית). - אי הכי, קשו קראי אהדדי! - לא קשיא: כאן (בדברי הימים) שגבו (לצורך בדק הבית) והותירו (עושים מהכסף הנותר כלי שרת), כאן (במלכים) שגבו ולא הותירו (נותנים את הכסף כולו לבדק הבית). - וכי גבו והותירו מאי הוי? (הרי הכסף הוקדש לצורך אחר, ואם כלי שרת אינם נעשים מקודשי בדק הבית, כיצד אפשר להשתמש בו לכך?) - אמר רבי אבהו: לב בית דין מתנה עליהם (בתחילת הקדשם), אם הוצרכו (לבדק הבית) - הוצרכו, ואם לאו - יהו לכלי שרת.
תנא דבי רבי ישמעאל: כלי שרת באים מתרומת הלשכה (בתוספות פירשו, שאין הכוונה לתרומת הלשכה עצמה, אלא למותר תרומת הלשכה, כדעת רבי ישמעאל להלן), שנאמר: "שאר הכסף", איזהו כסף שיש לו שיריים? הווי אומר: זה תרומת הלשכה. - ואימא: שיריים גופייהו! (נאמר שכלי שרת באים משיירי הלשכה!) ..."הכסף" - כסף ראשון (מפסוק זה מוכח שהם באים מתרומת הלשכה עצמה ולא משייריה).
מיתיבי (על רב): הקטורת וכל קורבנות ציבור - באים מתרומת הלשכה. מזבח הזהב ולבונה וכלי שרת - באים ממותר נסכים. מזבח העולה, הלשכות והעזרות - באים מקודשי בדק הבית. חוץ לחומת העזרה - באים משיירי הלשכה. זו היא ששנינו: חומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר - באים משיירי הלשכה! - תנאי היא; דתנן (משנה שקלים ד,ד): מותר תרומה (מותר תרומת הלשכה) מה היו עושים בה? ריקועי זהב ציפוי לבית קודשי הקודשים. רבי ישמעאל אומר: מותר תרומה - לכלי שרת. רבי עקיבא אומר: מותר תרומה - לקיץ המזבח, מותר נסכים - לכלי שרת. רבי חנינא סגן הכוהנים אומר: מותר נסכים - לקיץ המזבח, מותר תרומה - לכלי שרת.
הדברים הבאים לפי הברייתא בבבלי מקודשי בדק הבית, באים לפי הברייתא בירושלמי משיירי הלשכה, והדברים הבאים לפי הברייתא בבבלי משיירי הלשכה, באים לפי הברייתא בירושלמי מקודשי בדק הבית.
בתוספות (בבלי קידושין נד,ב) כתבו, שאף בירושלמי לא התכוונו אלא לומר שבניין ההיכל והעזרות בא אף משיירי הלשכה, אבל הם מודים שהוא בא מקודשי בדק הבית. בדברי תוספות מיושבת הקושיה ב"אור שמח" שהובאה לעיל (מדוע אמרו בירושלמי, שלרב חונה נעשו הפרוכות מקודשי בדק הבית כיוון שהן כבניין, והרי אם הן כבניין, יש לעשות אותן משיירי הלשכה?).
כיוון שהביאו ברייתא אחת ששנה רבי יהודה גרוגרות בעניין המקדש וכליו, מביאים ברייתא נוספת שהוא שנה באותו עניין.
ומציעים ברייתא: אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): תנא – שנה (ברייתא) רבי יהודה גרוגרות (אמורא ארץ ישראלי שקשה לקבוע את זמנו): השולחן והמנורה והמזבחות – מזבח הזהב ומזבח העולה, והפרכות – בין הקודש (ההיכל) ובין קודש הקודשים, - מעכבין את הקרבן – שאם חסר אחד מהכלים האלה או שאינו במקומו הקבוע - אסור להקריב קורבן או לעבוד עבודה במקדש, ואם הקריב או עבד - הקורבן או העבודה פסולים; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי). וחכמים אומרים: אין לך מעכב את הקרבן אלא הכיור והכן בלבד – שמקדשים ממנו הכוהנים את ידיהם ואת רגליהם לעבודה, שאם חסר הכיור או כנו - אסור להקריב קורבן או לעבוד עבודה במקדש, ואם הקריב או עבד - הקורבן או העבודה פסולים. אבל השולחן והמנורה והמזבחות והפרוכות אינם מעכבים.
ותמהים (על החכמים בברייתא): ולא אמר כן (צריך לומר: 'ולא כן', כמו שהוא "בשרידי הירושלמי") – (וכי) לא כך רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) ורבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) תריהון אמרין: – שניהם אומרים (אמרו דבר אחד): כל הן דכתיב – כל היכן (בכל מקום) שכתוב: "נֹכַח" – כגון במנורה: "וְשַׂמְתָּ... אֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן" (שמות כו,לה) - כנגד השולחן, שיהא מרחק המנורה מן הפרוכת שווה למרחק השולחן מן הפרוכת, - מעכב – את הקורבן, שצריך שתהיה המנורה נוכח השולחן, ואם המנורה אינה במקומה הקבוע - מעכבת, אבל במקום שכתוב: "צֶלַע" – כגון בשולחן: "וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן" (שם) - סמוך לכותל הצפוני של המשכן, - אינו מעכב – את הקורבן; ואמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): ואפילו במקום שכתוב: "צלע" – כגון בשולחן, - מעכב – את הקורבן; ואמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמואל בר נחמן: ואפילו במקום שכתוב שימה – כגון בפרוכת: "וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ" (שמות מ,כא) - משה שם את הפרוכת הסוככת על הארון ומסתירה אותו, ובמזבח הזהב: "וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת" (שמות מ,כו), ובכיור: "וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ" (שמות מ,ל), - מעכבת – את הקורבן?! – ואם כדברי האמוראים האלה, מדוע חכמים בברייתא לעיל אומרים שהכיור וכנו בלבד מעכבים את הקורבן?
ומתרצים: אמר רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): כאן - בעבודות שבפנים, וכאן - בעבודות שבחוץ – האמוראים, שאמרו שכלים שונים מעכבים את הקורבן, מדברים בעבודות שבפנים (בהיכל), כגון סידור לחם הפנים על השולחן והדלקת הנרות במנורה והקטרת הקטורת על מזבח הזהב והזאת הדם על הפרוכת, שכיוון שהכלים הללו מקומם בפנים, הם מעכבים עבודות שבפנים, ואילו חכמים, שאומרים שהכיור וכנו בלבד מעכבים את הקורבן, מדברים בעבודות שבחוץ (בעזרה).
לפי התירוץ הזה, רק הכלים שבפנים מעכבים עבודות שבפנים, אבל הכלים שבחוץ אינם מעכבים עבודות שבחוץ, ואף במקום שכתוב שימה, כגון במזבח העולה: "וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם" (שמות מ,כט).
הארון אינו נזכר כאן, מפני שלא היה בבית המקדש השני, ולא היה מעכב, אף שכתוב בו שימה (שמות מ,ג), משום שרק דבר שישנו מעכב, אם חסר או שאינו במקומו הקבוע, אבל דבר שאינו אינו מעכב כלל.
בתוספתא מנחות ו,יב שנו: השולחן והמנורה והמזבחות מעכבים זה את זה. רבי שמעון בן אלעזר אומר: כוהנים ולוויים וישראל והשיר מעכבים את הקורבן.
ההלכה שבברייתא שבתוספתא היא אחת מתוך קובץ הלכות בעניינים שונים שבהם דברים מעכבים זה את זה אם חסר אחד מהם. דברי רבי מאיר בברייתא שבירושלמי הם דברי הברייתא שבתוספתא, ו"מעכבים את הקורבן" שבירושלמי זהו "מעכבים זה את זה" שבתוספתא, וכך מוכיחה הלשון "מעכבים את הקורבן" שבדברי רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא.
בירושלמי יומא ד,ה אמרו: אמר רבי יונה: חוץ מקידוש הראשון (ביום הכיפורים כוהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב, חוץ מקידוש ראשון שמקדש מן הכיור). אמר רבי יוסה: ואפילו מקידוש הראשון (מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב, ואפילו קידוש ראשון, ואינו מקדש מן הכיור). - מתניתא פליגא על רבי יוסה: הכיור והכן מעכבין (את העבודה, אם אינו מקדש מן הכיור). - פתר לה: מקומן מעכב (הכיור והכן מעכבים אם חסר אחד מהם או שאינם במקומם הקבוע, אבל אם מקדש מכלי אחר - אינם מעכבים).
הברייתא שהקשו ממנה בירושלמי יומא על רבי יוסה היא דברי חכמים בברייתא שבירושלמי כאן. פירושנו לברייתא בירושלמי כאן הוא כפירושו לברייתא של רבי יוסה בירושלמי שם ("מקומן מעכב").
בבבלי זבחים נט,א אמרו: אמר רב: מזבח (העולה) שנפגם - כל הקודשים שנשחטו שם (בעזרה) פסולים... - והאמר רב גידל אמר רב: מזבח (הזהב) שנעקר (ממקומו) - מקטירים קטורת במקומו (על הרצפה, שאין המזבח מעכב)! - ...מודה רב (שהמזבח מעכב) בדמים.
לפי תוספות (בבלי שם), כוונת התירוץ בבבלי, שהמזבח (מזבח העולה או מזבח הזהב) מעכב בעבודות הדם, כגון שחיטה וזריקת הדם על מזבח העולה, וכן הזאת דם חטאות פנימיות על מזבח הזהב, אבל בשאר עבודות אין המזבח מעכב, כגון הקטרת הקטורת על מזבח הזהב, וכן הקטרת קומץ המנחה ואימורי הקורבן על מזבח העולה. אולם לפי רשב"א (בבלי מנחות ה,ב), כוונת התירוץ בבבלי, שמזבח העולה (מזבח הדמים, שזורקים עליו את הדם של רוב הזבחים) מעכב את כל העבודות הנעשות בו, אבל מזבח הזהב אינו מעכב את העבודות הנעשות בו.
ולא כן...
הסגנון הרגיל בירושלמי הוא: "ולא כן אמר רבי פלוני:...?". בירושלמי כתובות ה,א ו-יב,א מצאנו: "ולא כן רבי פלוני ורבי פלוני תריהון אמרין:...?", וכך צריך לומר כאן.
• • •
במשנה שבהלכה ב שנינו: "אבא שאול אומר: כבש פרה כהנים גדולים עושין אותו משל עצמן".
אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שַׁחֲצִית (שחצנות, גאוותנות, יהירות) גדולה היתה בבני כהנים גדולים, שיותר מששים ככרי (משקל) זהב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כסף') (על הגיליון במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה: 'היו מוציאין בה'. כבגוף המסירה שלפנינו גם בשני קטעי גניזה ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר", ואילו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים מעין ההגהה) היה כבשה של פרה עומד (עולה) – היו משלמים במחירו של כבש פרה אדומה סכום רב (בלשון ארץ ישראל "עומד" פירושו 'עולה'. ומפני שלא הבינו את פירושו, הוסיף המגיה את המילים: 'היו מוציאין בה' ("תוספתא כפשוטה"). - 'היו מוציאין בה' הוא לשון אחר ל'היה כבשה של פרה עומד' ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 601 הערה 178)), ולא היה אחד מהן – מהכוהנים הגדולים שעשו פרה אדומה (פרה נעשית בכוהן גדול (משנה פרה ד,א)), מוציא פרתו – מהר הבית להר המשחה, בכבשו של חבירו – בכבש שעשה חברו הכוהן הגדול לפניו, אלא סותרו – הורס את הכבש של חבירו, ובונה אותו משלו – מכספו.
"בני כהנים גדולים" הוא תואר כבוד למשפחות הכוהנים הגדולים, ששימשו בכהונה, ונסתלקו מסיבות מדיניות. יש משערים, שהיה להם קשר עם "בית דין של כהנים" המוזכר בכמה מקומות.
ומקשים: התיב – השיב (הקשה על מה שאמר רבי חנינה) רבי עולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) קומי – לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והא תני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): שמעון הצדיק (אחרון החכמים מאנשי כנסת הגדולה) – ששימש בכהונה גדולה, שתי פרות עשה – עשה שתי פרות אדומות בימי כהונתו (כך שנינו במשנה פרה ג,ה). לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו – לא הוציא את הפרה השנייה בכבש שבו הוציא את הפרה הראשונה, שאף על פי שעשה כבש משלו לפרתו הראשונה, עשה כבש אחר משלו לפרתו השנייה! ויש לתמוה (על דברי רבי חנינה, שכל אחד מהכוהנים הגדולים עשה כבש משלו לפרתו משום שחצנות שהיתה בהם): אית לך מימר: – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר): שמעון הצדיק – שעשה שני כבשים, שֶׁיחָץ (שחצן, גאוותן, יהיר) היה?! (בתמיהה) – ולכן יש לשלול את דברי רבי חנינה.
ומציעים פתרון (עקב הקושיה): מיי (במסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'מא', והסַדָּר הדפיס בדפוס ונציה הירושלמי: 'מאי'. - פירוש 'מאי' - מהי, בחילוף אל"ף/ה"א, כלומר, מה היא ("אוצר לשונות ירושלמיים")) כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו שהקשה רבי עולא על מה שאמר רבי חנינה, מה הטעם שכל כוהן גדול עשה כבש משלו לפרתו?) - ומציעים סברה: על שם (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'משום') מעלה (חשיבות) היא בפרה, סילסול (חשיבות) הוא בפרה – משום החשיבות שיש במצוות פרה אדומה, לכן כל כוהן גדול עשה כבש משלו לפרתו.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): זיזין (בליטות) וכתלין (קירות, מחיצות) היו יוצאין מיכן ומיכן – היו בולטים מכל צד של כבש פרה אדומה, שבו יוצאים הכוהן השורף את הפרה וכל מסעדיה (המסייעים והמטפלים) של הפרה (משנה פרה ג,ו), כדי שלא (יציצו) [יצאו (תוקן על פי "שרידי הירושלמי", וכן הוא בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים)] הכהנים ויטמו (ויטמאו) – שלא יוציאו הכוהנים את גופם מצידי הכבש החוצה ויאהילו על מת וייטמאו.
בתוספתא שקלים ב,ו שנו: כבש פרה - אבא שאול אומר: כוהנים גדולים עושים אותו משל עצמם. בנאו הראשון ולא שימש עליו ומת, אף שלא שימש עליו, אין חבירו משמש עליו, אלא סותרו ובונה אחר תחתיו, ויותר משישים כיכרות של זהב יוצאות עליו.
בפסיקתא דרב כהנא ד,ז, בפסיקתא רבתי פסקה יד ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'חוקת' סימן כה נאמר: תמן תנינן (משנה שקלים ד,ב): אבא שאול אומר: כבש פרה כוהנים גדולים עושים אותו משל עצמם. - רבי אחא בשם רבי חנינא: יותר משישים כיכרי זהב היה יוצא עליו, וכולם שחצים (גסי רוח) היו. ולא היה אחד מהם מוציא פרתו בכבשו של חבירו אלא סותרו וחוזר ובונה אותו משלו. - והא תני: שמעון הצדיק עשה שתי פרות, ולא בכבש שהוציא את הראשונה הוציא את השנייה. אית לך מימר על אותו צדיק שהיה שחץ?! - רבי אבון בשם רבי לעזר: משום סילסול פרה.
בניית כבש פרה מוצגת בתוספתא ובמקורות האחרים כהוצאה כבירה, ונראה שנקטו לשון גוזמה.
במדרשים נשמט המונח "מיי כדון" שישנו בירושלמי כאן.
במדרשים נאמר רק "משום סילסול פרה". השם "מעלה" והשם "סילסול" הם שמות נרדפים, ולפי זה נראה שנתלכדו בירושלמי כאן שתי גרסאות: א. על שם מעלה היא בפרה; ב. על שם סילסול היא בפרה ("עלי תמר").
רבי חנינה ראה בהוצאה הגדולה על בניית כבש פרה שחצנות ומתח ביקורת על הכוהנים, ואילו בנו של רבי חנינה התפאר בהוצאה הגדולה שהוציאו אבותיו על בניית בתי כנסת מפוארים (ירושלמי להלן ה,ו).
על שם מעלה היא בפרה, סילסול הוא בפרה
בירושלמי יומא א,א אמרו, ש"משום מעלה היא בפרה, סילסול הוא בפרה", מפרישים את הכוהן השורף את הפרה מביתו שבעת ימים קודם שריפת הפרה, ואין אחיו הכוהנים נוגעים בו (שחוששים שמא יטמאוהו).
בירושלמי עבודה זרה ב,א ביקשו לומר, ש"משום מעלה היא בפרה, סילסול הוא בפרה", אמר רבי אליעזר, שפרה אינה נלקחת מן הגויים.
בבבלי יומא ג,ב אמרו, שהפרשת הכוהן השורף את הפרה מביתו שבעת ימים קודם שריפת הפרה היא מעלה בעלמא. ושם ד,א ו-ח,א אמרו, שההזאה שהיו מזים על הכוהן השורף את הפרה כל שבעת ימי הפרישה היא מעלה בעלמא. ובבבלי זבחים קיג,א אמרו, שמה ששנינו במשנה פרה ג,ב ואילך, בעניין ההזאה שהיו מזים על הכוהן בימי פרישתו, שחששו לטומאת קבר התהום, הוא משום מעלה שעשו חכמים בפרה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: אין משתכרין בשל הקדש, אף לא משל עניים".
מביאים ברייתא: אין משתכרין בשל הקדש, אלא אם רצה (בספר "והזהיר": 'תני: אם רצה') יהא ההפסד שלו והשכר להקדש - מותר – אם הסכים גזבר ההקדש, שיהיה ההפסד שלו ולא של ההקדש, ואילו הרווח יהיה של ההקדש - מותר לו לעסוק במיקח וממכר בשל הקדש, שרבי עקיבה אסר לעסוק במיקח וממכר בשל הקדש מהטעם שלא יבוא ההקדש לידי הפסד, ולכן, כשההפסד אינו של ההקדש, התיר רבי עקיבה.
ומציעים מעשה (המתקשר עם האמור לפני כן, שמותר לעסוק במיקח וממכר בשל הקדש, אם רצה שיהיה ההפסד שלו והרווח להקדש): כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): בר זמינא (שם אדם) אתפקיד (במסירה שלפנינו: 'אתא פקיד', ותוקן: 'אתפקיד'. ב"שרידי הירושלמי": אתאפקד, ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'איתפקד') גביה מדל דיתמין – הופקד אצלו רכוש של יתומים. אתא ושאל לרבי מנא – בא ושאל את רבי מנא (האם מותר לו לעסוק במיקח וממכר ברכוש של היתומים). אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לבר זמינא): אין בעית (בשני קטעים ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'אין את בעי') דֵּי (=דְּיֵי=דְּיְהֵא. בספר "והזהיר": 'דיהא') הפסדה דידך ואגרה דתרויכון (צריך לומר כמו בשני קטעים ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'דתריכון') - שרי – אם רצית (הסכמת) שיהיה ההפסד שלך והרווח של שניכם (שתחלקו אותו ביניכם, מחצה לך ומחצה ליתומים) - מותר (לעסוק במיקח וממכר ברכוש של היתומים).
ומספרים עוד: רבי חייה בר אדא (בקטע אחד ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": 'בר אבא') איתפקיד (במסירה שלפנינו: 'איתא פקיד', ותוקן: 'איתפקיד'. בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי": 'אתא פקד', ובקטע גניזה שני: 'אתאפקד', ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'איתפקד') גביה מדל דיתמין (בדפוס ונציה הבבלי חסר בשל הדמיון מ'דיתמין' לעיל עד 'דיתמין' כאן) – הופקד אצלו רכוש של יתומים, ועבד כן – ועשה כך (שעסק במיקח וממכר ברכוש של היתומים, כיוון שהסכים שיהיה ההפסד שלו).
בבבלי כתובות קו,ב אמרו: רבי עקיבא אומר: אין משתכרים בשל הקדש, אף לא בשל עניים. - בשל הקדש - מאי טעמא לא? - אין עניות במקום עשירות (אין עושים במקדש דבר הנראה כדרך עניים, ואם משתכרים בשל הקדש, נראה הדבר כאילו ההקדש נוהג כעני שנצרך להשתכר בשלו). בשל עניים - מאי טעמא לא? - דלמא מתרמי להו עניא, וליכא למיתבא ליה.
לפי הבבלי, אין משתכרים בשל הקדש, משום שאין עניות במקום עשירות, ואין משתכרים בשל עניים, שמא יצטרכו לתת לעני מעות ולא יהיה להם לתת. ואילו לפי הירושלמי, אין משתכרים בשל הקדש ובשל עניים, כדי שלא יבואו ההקדש והעניים לידי הפסד.
בתוספתא שקלים ב,ח שנו: הפרנסים שהותירו מעות לעניים (שיש להם די מעות בקופה בשביל העניים שיזדמנו להם), לא ייקחו בהן פירות למחצית שכר (לא יקנו בהן פירות בשוק, כדי שימכרום ויחלקו את הרווח וההפסד ביניהם, מחציתם לפרנסים ומחציתם לעניים), מפני הפסד עניים (בכגון זה לא אסרו במעות צדקה משום אבק ריבית, אלא אסרו משום חשש הפסד עניים), אבל לוקחים בהן משער הזול לשער היוקר (מותר לקנות פירות בשעת הקציר, משום שבנוהג העולם בוודאי יתייקרו אחר כך, ואין לחשוש להפסד עניים).
בבבלי בבא מציעא ע,א אמרו: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא, ואמרי לה: אמר רבה בר יוסף בר חמא אמר רב ששת: מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד (שכיוון שאין זה אלא אבק ריבית, אין אנו מחמירים ביתומים).
רמב"ן ורשב"א ור"ן ו"נימוקי יוסף" בבבלי שם פירשו על פי הירושלמי כאן, ש"קרוב לשכר ורחוק להפסד" היינו שאם יהיה רווח יחלקוהו ביניהם הלווה המתעסק במעות והיתומים, ואם יהיה הפסד יהיה הכל על הלווה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מותר התרומה" כול'.
כולה דרבי ישמעאל (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'היא'. ואינו ב"שרידי הירושלמי", אך ישנו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) (פירוש הביטוי: כולה (כל המשנה) של רבי ישמעאל היא. - אין מובן לביטוי זה, ויש שמחקו מילים אלו. ונראה שהסופרים רשמו כאן פסקה מהמשנה והוסיפו: "כול'", ורשמו פסקה נוספת: "רבי ישמעאל", אלא שנשמטה הפסקה הראשונה ונשתבשו המילים שאחריה. בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי" נכתב כך: "מותר התרומה מותר הקטורת תובן כולה דר' ישמעאל". "תובן" (=תוב, שוב) הוא ציון לפסקה חדשה (ראה ירושלמי ערלה א,ה), אלא שנשמטה הפסקה הזו ונשתבשו המילים שאחריה).
מציעים פרשנות אחת למשנה: רבי חייה בר יוסף (אמורא בדור השני) פתר מתניתא: – פותר (מפרש, מסביר) את המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן): "מותר פירות" - השכר להקדש – מותר פירות שדיבר בו רבי ישמעאל הוא הרווח להקדש ממכירתם של היינות והשמנים והסלתות שקונים ממותר שיירי הלשכה, "מותר נסכים" - זו סאה רביעית (כן הוא בשני קטעי גניזה ב"שרידי הירושלמי". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מותר נסכים לסאה רביעית') – גזברי ההקדש היו נותנים מעות לספקים שיספקו למקדש יינות ושמנים וסלתות כל השנה, ואם התחייבו הספקים לספק סלתות ארבע סאים בסלע והתייקרו ועלו שלוש סאים בסלע, היו חייבים לספק ארבע סאים בסלע (משנה להלן ד,ט), וגזברי ההקדש היו מוכרים לבעלי הקורבנות שלוש סאים בסלע, והסאה הרביעית שההקדש מרוויח ממכירתה היא מותר נסכים שדיברו בו רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים (סאה היא מידה שהיו מודדים בה דברים יבשים, כגון סלתות. דברים לחים, כגון יינות ושמנים, היו מודדים במידות אחרות. נקטו כאן סאה רביעית על פי המשנה להלן, והוא הדין מידות אחרות).
ומציעים פרשנות שנייה למשנה: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) פתר מתניתא: – פותר (מפרש, מסביר) את המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן): "מותר פירות" - זו סאה רביעית – מותר פירות שדיבר בו רבי ישמעאל הוא אותה סאה רביעית, "מותר נסכים" - לבירוצים – הסולת והשמן למנחות והיין לנסכים היו נמדדים בכלי מדידה, ומקריבים רק את מה שבתוך כלי המדידה, והבירוצים (הגודש היוצא מחוץ לכלי המדידה) שההקדש מרוויח ממכירתם הם מותר נסכים שדיברו בו רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים.
לא אמר רבי עקיבה שאין משתכרים בשל הקדש, אלא כשקונים מתחילה דבר ממעות הקדש כדי להרוויח ממכירתו, אבל כשקונים מתחילה ממעות הקדש דבר הנצרך לקורבן, כגון נסכים, מותר להשתכר ממכירת המותר.
ותמהים: ולית ליה – ו(האם) אין לו לרבי חייה בר יוסף לבירוצים?! (בתמיהה) – האם רבי חייה בר יוסף, שפירש שמותר נסכים זו סאה רביעית, אינו סבור שההקדש מרוויח ממכירתם של הבירוצים?! והרי ודאי שההקדש מרוויח ממכירתם של הבירוצים! ואם כן, מה היו עושים בבירוצים לדעתו?
ומתרצים: אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מה דנפל לסאה רביעית נפל לבירוצים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבש משפט זה) – מה שנופל לסאה רביעית נופל לבירוצים (מה שחל על סאה רביעית חל על בירוצים, שלדעת רבי חייה בר יוסף גם אותה סאה רביעית וגם הבירוצים הם מותר נסכים שדיברו בו רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים, ומה שעושים באותה סאה רביעית עושים בבירוצים).
ומציעים קושיה (לפי רבי יוחנן): על דעתיה דרבי חייה בר יוסף ניחא – על (לפי) דעתו של רבי חייה בר יוסף (שפירש, שמותר פירות שדיבר בו רבי ישמעאל הוא השכר להקדש ממכירתם של היינות והשמנים והסלתות שקונים ממותר שיירי הלשכה) נוח (מובן הדבר), - שנינו במשנה שבהלכה ד: אין משתכרין (במסירה שלפנינו: 'מסתכרין', והוגהה ס' ל-ש' על ידי מגיה) משל הקדש, אף לא משל עניים – כך אמר רבי עקיבה, ולכן לדעתו, אין קונים יינות ושמנים וסלתות ממותר שיירי הלשכה ומוכרים אותם כדי שישתכר ההקדש, לפיכך – משום כך שנינו במשנה שבהלכה זו: זה וזה – רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים, לא היו מודין – לרבי ישמעאל, בפירות – במותר פירות, שכיוון שלדעת רבי עקיבה אין משתכרים משל הקדש, הרי שלא היה שכר להקדש, וכיוון שרבי חייה בר יוסף פירש שמותר פירות הוא השכר להקדש, הרי שלא היה מותר פירות לדעת רבי עקיבה, ורבי חנניה סגן הכוהנים סובר כמוהו. - אבל על דעתיה דרבי יוחנן קשיא – על (לפי) דעתו של רבי יוחנן (שפירש, שמותר פירות שדיבר בו רבי ישמעאל הוא אותה סאה רביעית, ואין הוא השכר להקדש ממכירתם של היינות והשמנים והסלתות שקונים ממותר שיירי הלשכה) קשה (הדבר), - תנינן: – שנינו (משנה להלן ד,ט): עמדו משלש - יספק מארבע – כל המקבל עליו לספק סלתות להקדש ארבע סאים בסלע, ואחר כך התייקרו הסלתות ועלו שלוש סאים בסלע, צריך לספק ארבע סאים בסלע, כפי המחיר שפסקו בתחילה; וכיוון שמשנה זו שנויה סתם, הרי שאף רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים מודים שהיתה סאה רביעית שההקדש מרוויח ממכירתה, ותנינן: – ושנינו (משנה כאן): וזה וזה לא היו מודין בפירות – במותר פירות! – וכיוון שרבי יוחנן פירש שמותר פירות הוא אותה סאה רביעית, הרי שלא היתה סאה רביעית שההקדש מרוויח ממכירתה לדעת רבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים, ונמצא ששתי המשניות הללו סותרות זו את זו!
ומתרצים: לא היו מודין בפירות (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים חסרות מילים אלו) בקייץ למזבח, אבל מודין היו בכלי שרת – לדעת רבי יוחנן, כוונת המשנה כאן היא, שרבי עקיבה ורבי חנניה סגן הכוהנים לא היו מודים לרבי ישמעאל שהיו מביאים עולות לקיץ המזבח ממותר פירות, שהוא אותה סאה רביעית, אבל הם מודים שאותה סאה רביעית היא לכלי שרת, שהיו מוכרים אותה וקונים בדמיה כלים למקדש (הרי שלרבי עקיבה, גם מותר נסכים, שהוא בירוצים, וגם סאה רביעית הם לכלי שרת, ולרבי חנניה סגן הכוהנים, גם מותר תרומה וגם סאה רביעית הם לכלי שרת).
בירושלמי לא אמרו מה היו עושים בסאה רביעית ובבירוצים לדעת רבי ישמעאל לפי רבי חייה בר יוסף. וכן לא אמרו מה היו עושים לדעת רבי ישמעאל לפי רבי יוחנן בבירוצים ובשכר להקדש ממכירתם של היינות והשמנים והסלתות שקונים ממותר שיירי הלשכה.
ושואלים: עד כדון – עד עכשיו, בירוצי ציבור – הדין במקרה של בירוצי ציבור ידוע, שכשמודדים לצורך קורבנות ציבור, הבירוצים, שהם מותר נסכים (בין לרבי יוחנן ובין לרבי חייה בר יוסף), הם לכלי שרת לדעת רבי עקיבה, שכן כלי שרת באים משל ציבור. ואפילו בירוצי יחיד? – מה הדין במקרה של בירוצי יחיד? האם אף כשיחיד מביא נסכים לצורך קורבנותיו ומודד, הבירוצים הם לכלי שרת?
ותמהים (על מה ששאלו): ולא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד?! (בתמיהה. - בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמטו מילים אלו על ידי הדומות ("יחיד... יחיד")) – וכי, אם בירוצי יחיד הם לכלי שרת, לא נמצא שכלי שרת באים משל יחיד?! וכיוון שאין כלי שרת באים אלא משל ציבור, לכן בירוצי יחיד אין הם לכלי שרת.
ומתרצים (את התמיהה בהצעת ברייתא): כהדא דתני: – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): אשה שעשת (שעשתה) כתונת לִבְנָהּ – הכוהן, שישמש בה במקדש לעבודה, צריכה למסור לציבור – צריכה לתת את הכתונת במתנה גמורה לשם כל הציבור, שבגדי הכוהנים שהם משמשים בהם במקדש באים משל ציבור (מתרומת הלשכה), ואם מסרה אותה לציבור, משמש בה בנה הכוהן. והוא הדין לכלי שרת, שאם נמסרו בירוצי יחיד לציבור, אין כלי שרת הבאים מהם נחשבים שהם באים משל יחיד.
דבר שנקנה ממעות הקדש או שהוקדש למזבח - הרי הוא קדוש קדושת דמים ויוצא לחולין בפדיון. דבר שהוכנס לכלי שרת - הרי הוא קדוש קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין בפדיון ונפסל בלינה.
ושואלים עוד: עד כדון – עד עכשיו, בירוצי לח (נראה שצריך לומר: 'יבש') – הדין במקרה של בירוצי יבש ידוע, שהבירוצים של כלי המידה שבהם היו מודדים דברים יבשים (סלתות) הם לכלי שרת לדעת רבי עקיבא ולקיץ המזבח לדעת רבי חנניה סגן הכוהנים, שכן בירוצי יבש - חול, מפני שמידות היבש אינן מקדשות קדושת הגוף את בירוציהן (משנה מנחות ט,ה), ובירוצי יבש קדושים קדושת דמים בלבד, ויש להם פדיון, ולכן בירוצי יבש הם לכלי שרת ולקיץ המזבח (גם בירוצים של ציבור, וגם בירוצים של יחיד שמסרם לציבור). ואפילו בירוצי יבש (נראה שצריך לומר: 'לח')? – מה הדין במקרה של בירוצי לח? האם אף הבירוצים של כלי המידה שבהם היו מודדים דברים לחים (שמנים ויינות) הם לכלי שרת לדעת רבי עקיבא ולקיץ המזבח לדעת רבי חנניה סגן הכוהנים? שכן בירוצי לח - קודש, מפני שמידות הלח מקדשות קדושת הגוף אף את בירוציהן (משנה שם), ואין להם פדיון, ולכן אפשר שבירוצי לח אין הם לכלי שרת ולקיץ המזבח.
ומשיבים (בהצעת משנה): כהיא (כההיא) דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - מנחות ז,ד): הנסכים – מנחת נסכים הבאה עם קורבן עולה או קורבן שלמים, שקדשו בכלי – שניתנו בכלי שרת והתקדשו קדושת הגוף, שכלי שרת מקדש את מה שבתוכו קדושת הגוף, ונמצא הזבח פסול – שנפסל הקורבן, ואין הנסכים יכולים להיקרב עימו, אם יש שם זבח אחר – הזקוק לנסכים ואין עימו נסכים, - יקרבו עמו – הנסכים הללו באותו יום, שכיוון שנפסל הזבח ולא הוצרכו לו הנסכים, יכולים לשנותם לזבח אחר, ואם לאו – אם לא קרבו הנסכים הללו באותו יום עם זבח אחר, - ייפסלו בלינה (שהייה במשך הלילה) – ייפסלו הנסכים להקרבה כשיהיו מונחים עד שיעבור עליהם הלילה, שכל דבר המתקדש קדושת הגוף בכלי שרת נפסל בלינה. אבל אם לא נתקדשו הנסכים קדושת הגוף בכלי שרת, ונפסל הזבח, אין הנסכים נפסלים בלינה, ויכולים להקריב אותם עם זבח אחר אפילו לאחר כמה ימים. - וכמו כן, בירוצי לח שנתקדשו קדושת הגוף בכלי המידה, אם יש שם זבח אחר - יקרבו עימו (באותו יום), ואם לאו (אם אין שם זבח אחר) - יימכרו (באותו יום) לחייבי זבח אחר (הזקוקים לנסכים, שיביאו את קורבנם למחר, מפני שבית דין התנו תנאי על הבירוצים, שאף על פי שנתקדשו, יש להם פדיון, ומעתה לא ייפסלו בלינה) ויביא בהם (יקנה בדמיהם) כלי שרת לדעת רבי עקיבא וקיץ המזבח לדעת רבי חנניה סגן הכוהנים, ואם לאו (אם באותו יום לא קרבו עם זבח אחר ולא נמכרו לחייבי זבח אחר) - ייפסלו בלינה (תוספתא מנחות י,ח). - אבל בירוצי יבש שלא נתקדשו קדושת הגוף בכלי המידה, אין נפסלים בלינה, ויכולים למכור אותם לחייבי זבח אחר אפילו לאחר כמה ימים ולהביא בדמיהם כלי שרת לדעת רבי עקיבא וקיץ המזבח לדעת רבי חנניה סגן הכוהנים.
בתוספות (בבלי מנחות פח,א) שאלו בעניין בירוצים לקיץ המזבח. מהשאלה ששאלו בתוספות מוכח שיש להפך את הגרסה בשאלה הדומה ששאלו בירושלמי כאן: "עד כדון בירוצי יבש. ואפילו בירוצי לח?" (אומנם לא נמצא מי שמהפך את הגרסה).
בתוספות (שם) השיבו, על פי מה שאמרו בירושלמי להלן בעניין דומה, שבית דין התנו תנאי על הבירוצים, שאף על פי שנתקדשו, יש להם פדיון ומביאים בהם קיץ המזבח. וכך יש להסביר את מה שהשיבו בירושלמי כאן בעניין בירוצי לח.
אפשר שהמשנה במנחות, שהוצעה בירושלמי כאן אחרי המונח "כהיא דתנינן תמן", היא תחילתה של סוגיה מצוטטת שלמה, שנאמרה במקורה במקום אחר (בירושלמי מנחות), והובאה בירושלמי כאן, משום שבסוגיה ההיא יש תשובה למה ששאלו בירושלמי כאן בעניין בירוצים, אלא שבירושלמי כאן נקטעה הסוגיה המצוטטת מיד לאחר הצעת המשנה שם, וכך נוצרה אי בהירות באשר לכוונת הירושלמי כאן בהצעת המשנה שם כתשובה למה ששאלו בעניין בירוצים.
במשנה מנחות ט,ה שנינו: מידות הלח - בירוציהן קודש, ומידות היבש - בירוציהן חול.
ובתוספתא מנחות י,ז-ח שנו: כל בירוצי מידות הללו, בלח - קודש, וביבש - חול. כל בירוצי מידות הללו (בירוצי לח), אם יש שם זבח אחר - יקרבו עימו, ואם לאו - ייפסלו בלינה, ואם לאו - תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה (זה נוסח אחר ל"ואם לאו - ייפסלו בלינה" שנכנס מן הגיליון ("תוספת ראשונים")), ואם לאו (אם אין שם זבח אחר ועדיין לא נפסלו בלינה) - יימכרו לחייבי זבח אחר ויביא בהם קיץ המזבח. קיץ המזבח מה הם? - לוקחים בהם עולות ומקייצים (מאכילים) בהן את המזבח.
במשנה מנחות ט,ה נחלקו תנאים משום מה בירוצי הלח קודש ובירוצי היבש חול.
מה ששנו בברייתא שבתוספתא מנחות י,ח הוא בבירוצי לח שנתקדשו קדושת הגוף בכלי ואין הוא בבירוצי יבש שלא נתקדשו קדושת הגוף בכלי. ההלכה ששנו בברייתא שבתוספתא בעניין בירוצי לח היא אותה ההלכה ששנו במשנה מנחות ז,ד (שהובאה בירושלמי כאן) בעניין הנסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול.
הגר"א גרס בירושלמי כאן את הברייתא שבתוספתא (שהובאה בבבלי מנחות צ,ב) במקום המשנה, שהרי הברייתא מדברת בבירוצי לח, ושנו בה בפירוש שיביא בהם קיץ המזבח. גם ב"יפה עיניים" הציע לגרוס כך.
נראה שגם תלמיד רשב"ש גרס בירושלמי כאן את הברייתא שבתוספתא. הוא העתיק את הברייתא שבבבלי מנחות צ,ב, וכתב: "ודרך הירושלמי להתחיל בברייתא, ומיהו עיקר דמייתי לה משום סיום הברייתא (מה ששנו בה: "מקייצים בהן את המזבח")", ואחר כך העתיק את הברייתא שבתוספתא.
הברייתא שבתוספתא בעניין בירוצי לח, ששנו בה: "יביא בהם קיץ המזבח", היא כרבי חנניה סגן הכוהנים, שאמר שמותר נסכים לקיץ המזבח.
בבבלי מנחות צ,א-ב אמרו: תנן התם: מותר נסכים לקיץ המזבח. - מאי מותר נסכים? - רבי חייא בר יוסף אמר: בירוצי המידות. רבי יוחנן אמר: כאותה ששנינו: המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלוש - מספק מארבע, משלוש ועמדו מארבע - מספק מארבע, שיד הקדש על העליונה (מותר נסכים הוא תוספת הסאים המסופקות למקדש כשהתייקרו הסאים).
תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף: בירוצי מידות הללו מה היו עושים בהם? אם יש זבח אחר (הקרב באותו יום) - יקרבו עימו, ואם לנו - ייפסלו בלינה, ואם לאו (אם לא קרבו עם זבח אחר ולא נפסלו בלינה) - מקייצים בהם את המזבח. וקיץ זה מהו? עולות (ימכרו אותם ויקנו בדמיהם בהמות לעולות), הבשר לשם (קרב כולו על המזבח) והעורות לכוהנים.
ותניא כוותיה דרבי יוחנן: המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלוש - מספק מארבע, משלוש ועמדו מארבע - מספק מארבע, שיד הקדש על העליונה; וזו היא ששנינו: מותר נסכים לקיץ המזבח.
דברי רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן בבבלי בעניין מותר נסכים הם חילוף דבריהם בירושלמי. בבבלי לא הביאו את מחלוקת רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן בעניין מותר פירות, משום שהסוגיה בבבלי מוסבת על המשנה שם בעניין הבירוצים.
בבבלי כתובות קו,ב אמרו: תנן: מותר תרומה... רבי ישמעאל... רבי עקיבא... רבי חנינא סגן הכוהנים... וזה וזה לא היו מודים בפירות. - פירות מאי היא? - דתניא: מותר שיירי לשכה מה היו עושים בהם? לוקחים בהם פירות בזול ומוכרים אותם ביוקר, והשכר מקייצים בו את המזבח, וזו היא ששנינו: מותר פירות לקיץ המזבח. - מאי "זה וזה לא היו מודים בפירות"? - דתנן: מותר שיירי לשכה מה היו עושים בהם? לוקחים בהם יינות, שמנים וסלתות, והשכר להקדש; דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אין משתכרים בשל הקדש, אף לא בשל עניים.
• • •