בפרקים ג ו-ד מתוארת תרומת השקלים מן הלשכה שהוכנסו לתוכה ומה עשו בה.
משנה
בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: – בשלוש פעמים בשנה היו ממלאים שלוש קופות (סלים גדולים) מהשקלים שהיו מונחים בלשכה מיוחדת במקדש, כדי לקנות בהם קורבנות ציבור, ואלו הם הפרקים: בפרס הפסח – לפני חג הפסח, בפרס העצרת – לפני חג השבועות, בפרס החג – לפני חג הסוכות (היו תורמים את הלשכה שלוש פעמים בשנה, ולא פעם אחת בשנה, לפי שרק הקרובים למקדש היו מספיקים להביא את שקליהם למקדש עד לפני חג הפסח, אבל הרחוקים מהמקדש היו מספיקים להביא את שקליהם עד לפני חג השבועות, והרחוקים יותר היו מספיקים להביא את שקליהם עד לפני חג הסוכות; או כדי לעשות פומפי לדבר (מחלוקת אמוראים בירושלמי לעיל א,א). וסמכו את הדבר הזה על הכתוב בנחמיה (ירושלמי לעיל ב,ד)), והן גרנות של מעשר בהמה – שלושת הפרקים האלו הם גם עונות הגורן לעניין מעשר בהמה, וכשהגיע אחד הפרקים הללו נאסרו באכילה הבהמות שנולדו לפני הפרק עד שיעשר אותן; דברי רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים).
בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: – שלושת הזמנים למעשר בהמה הן: בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב.
רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומרים: – שלושת הזמנים למעשר בהמה הן: באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול; ולמה אמרו – רבי לעזר ורבי שמעון, בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי? – שהרי כמו שהזמנים האחרים באחד בחודש, כך גם זמן זה היה ראוי להיות! - מפני שהוא – אחד בתשרי, יום טוב – של ראש השנה, ואי איפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול – הקדימו את זמן המעשר לעשרים ותשעה באלול.
לשון "גורן" עניינו: גמר מלאכה בתבואה ובפירות, שלאחר שהובאו לגורן נגמרה מלאכתם ואסור לאוכלם עד שיעשרם. והושאלה לשון זו גם לקביעת חיוב מעשר בהמה.
דינו של מעשר בהמה שמקריבים את אימוריו על המזבח ובשרו נאכל לבעלים בירושלים.
במשנה בכורות ט,ה שנינו: שלוש גרנות למעשר בהמה: בפרס הפסח, בפרס העצרת, בפרס החג; דברי רבי עקיבא. בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיוון, בעשרים ותשעה באב. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן, באחד בסיוון, בעשרים ותשעה באלול; ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי? - מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרס הפסח, בפרס העצרת, בפרס החג".
מפרשים: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל הן דתנינן "פרס" פלגא – כל היכן (בכל מקום) ששנינו "פרס" - חצי ("פרס" מובנו: חצי. והכוונה כאן לחצי חודש, שהם חמישה עשר יום. ולכן "פרס הפסח" הוא חמישה עשר יום קודם לחג הפסח, שהוא ראש חודש ניסן, "פרס העצרת" הוא חמישה עשר יום קודם לחג השבועות, שהוא עשרים באייר בערך, ו"פרס החג" הוא חמישה עשר יום קודם לחג הסוכות, שהוא ראש חודש תשרי).
במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: "פלגא בשלשים (צריך לומר: דשלשים) יום קודם למועד שדורשין בהלכותיו". ואינו לא בנוסח הירושלמי ולא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד, על פי בבלי בכורות נח,א.
תלמיד רשב"ש כתב, שמה שאמרו ש"פרס" פירושו חמישה עשר יום, הוא דווקא לגבי פרס הפסח, שתרומת הלשכה שלפני הפסח היתה באחד בניסן, מפני שבאחד בניסן מתחילים להביא קורבנות ציבור מתרומת השקלים החדשים (ירושלמי לעיל א,א), אבל תרומת הלשכה שלפני העצרת ושלפני החג לא היתה חמישה עשר יום קודם לרגל אלא בסמוך לרגל.
רבי אבהו פירש "פרס" מלשון 'פריסה', על פי הוראתה בלשון המקרא: חלק, כמו "מפרסת פרסה" (ויקרא יא,ג) או "הלוא פרוס לרעב לחמך" (ישעיהו נח,ז).
אפשר להוכיח מכמה מקומות שפרס המועדות הוא ערב המועדות ממש. המילה "פרס" מקורה ביוונית, ופירושה: לפני. ומה שאמרו בירושלמי כאן פירושו, שבכל מקום ששנינו במשנתנו (שקלים כאן ובכורות ט,ה) "פרס" כוונתו חצי חודש (לשיטת רבי יוסה בירבי יהודה בתוספתא), וכל החידוש שלו הוא להוציא מן הלשון הרגילה שהשתמשו בפרס המועדות במובן ערב המועדות ממש ("תוספתא כפשוטה").
בתוספתא שקלים ב,א שנו: אי זהו פרס הפסח, פרס העצרת, פרס החג (ששנו במשנתנו, שבו תורמים את הלשכה)? - רבי יוסה בירבי יהודה אומר: אין פחות מחמישה עשר יום קודם לרגל.
ושם בכורות ז,ט שנו: שלוש גרנות למעשר בהמה: בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג. אין להן קצבה; דברי רבי עקיבא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פחות מחמישה עשר יום קודם לרגל.
פירוש דברי רבי יוסה בירבי יהודה הוא, שכאן פרס הפסח אינו ערב פסח ממש, אלא ערב הפסח מתחיל חמישה עשר יום לפני הרגל (לפי פירוש תלמיד רשב"ש, דברי רבי יוסה בירבי יהודה אינם אלא על פרס הפסח. ומה שתפס רבי יוסה בירבי יהודה גם פרס העצרת ופרס החג אינו אלא אשגרה מפרס הפסח). ולזה כיוון רבי אבהו בירושלמי כאן. לפי התוספתא בבכורות, רבי עקיבא סובר, שלעניין מעשר בהמה אין ל"פרס" קצבה, אלא כל שנקרא לפני הרגל ("תוספתא כפשוטה"). בתוספתא בבכורות נשנו דברי רבי יוסה בירבי יהודה כחולק על דברי רבי עקיבא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 69 הערה 2).
בבבלי בכורות נח,א אמרו: וכמה "פרס"? - פירש רבי יוסי בירבי יהודה: אין פרס פחות מחמישה עשר יום. - מאי משמע? - אמר רבי אבהו: "פרס" - פלגא. - פלגא דמאי? - פלגא דהלכות פסח (חצי של הזמן שבו דורשים בהלכות פסח), כי הא דתניא: שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום.
"בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר" - במאי קמיפלגי רבי עקיבא (שאמר שהגורן הראשון בפרס הפסח) ובן עזאי (שאמר בעשרים ותשעה באדר)? - רבי עקיבא סבר: אדר הסמוך לניסן זימנין מלא (בן שלושים יום) וזימנין חסר (בן עשרים ותשעה יום), זימנין דמיקלע (פרס הפסח) ביום שלושים (באדר) וזימנין דמיקלע בעשרים ותשעה (באדר), ומשום הכי לא קבע ליה זמן (תאריך בחודש). ובן עזאי סבר: אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, הילכך קבע ליה זמן בעשרים ותשעה באדר.
"באחד בסיוון" (בן עזאי אמר שהגורן השני באחד בסיוון ולא חמישה עשר יום קודם העצרת) - איידי דלא נפישי (אין מרובות הבהמות שנולדות מזמן הגורן הקודם), אי אמרת ליקדים ליעשר (חמישה עשר יום קודם העצרת) - עד דמטי רגל שלמי להו (יימכרו ולא ייוותרו בהמות לעולי הרגל בעצרת).
"בעשרים ותשעה באב" (בן עזאי אמר שהגורן השלישי בעשרים ותשעה באב ולא חמישה עשר יום קודם חג הסוכות) - בן עזאי לטעמיה, דאמר האלוליים מתעשרים בפני עצמם (מספק האם ראש השנה למעשר בהמה הוא באחד באלול או באחד בתשרי, ולכן קבע את זמן הגורן לפני חודש אלול, כדי שלא יעשרו משל אב על של אלול ולהיפך, שהרי אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה זו). - וליעשרינהו ביום שלושים (באב)! זימנין דמחסרין ליה לאב (ויום שלושים הוא למעשה אחד באלול), ובעינן למיעבד היכרא בחדש וישן (להבדיל בין חדש וישן, שידעו אנשים שאין מעשרים מן הנולדים באב על הנולדים באלול ולהיפך).
"רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן". - כרבן שמעון בן גמליאל דאמר: שתי שבתות (לפני הפסח דורשים בהלכותיו, וקבעו את הגורן הסמוך לפסח באותו זמן, כחלק מההכנות לפסח). "באחד בסיוון" - כדאמרן (בטעמו של בן עזאי). "בעשרים ותשעה באלול" - רבי אלעזר ורבי שמעון לטעמייהו, דאמרי: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה (ואין מעשרים מן הנולדים בתשרי על הנולדים לפני כן).
"ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? - מפני שהוא יום טוב" וכו'. - ותיפוק ליה דבעינן למעבד היכרא בחדש וישן! - חדא ועוד קאמר, חדא - דבעינן למיעבד היכרא בחדש וישן, ועוד - מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, משום סקרתא (צבע אדום שהיו צובעים בו את היוצא עשירי, וצביעה אסורה ביום טוב).
• • •
במשנה שנינו: "והן גרנות של מעשר בהמה".
מדוע קבעו חכמים את שלושת הפרקים האלה למעשר בהמה? - שלושה טעמים נאמרו בדבר:
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני שהן פירקי לידה – שלושת הפרקים האלה הם זמני הלידה של הבהמות, שיש בהמות שיולדות לפני חג הפסח, ויש שיולדות לפני חג השבועות, ויש שיולדות לפני חג הסוכות, ותיקנו חכמים לעשר את הבהמות בזמנים הללו, כדי שיעשרו את הבהמות הנולדות סמוך ללידתן.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי תנחום בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים (מי שבאים לחוג את ימי הרגל (חג הפסח, חג השבועות, חג הסוכות) בבית המקדש בירושלים) – שלושת הפרקים האלה הם זמני העלייה לרגל, ותיקנו חכמים לעשר את הבהמות בזמנים הללו, כדי שתהיינה בהמות מצויות בשפע בירושלים בעבור עולי הרגלים, שאף על פי שמותר למכור ולשחוט קודם שהגיע זמן המעשר (משנה בכורות ט,ו), מכל מקום היו נמנעים מלמכור ומלשחוט עד שיעשרו, ואילו לא היו מתקנים לעשר בזמנים הללו, היו הרבה נמנעים מלמכור משום שלא עישרו עדיין, ולא היו בהמות מצויות לעולי הרגלים.
אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כדי שלא יבוא (בספר "והזהיר": 'יב[ו]או') לידי "בל תאחר" – שלושת הפרקים האלה הם זמני העלייה לרגל, ותיקנו חכמים לעשר את הבהמות בזמנים הללו, כדי שיביאו עולי הרגלים עימם את בהמות המעשר ויקריבו אותן, ולא יגיעו למצב של "בל תאחר", שכיוון שיעשרו אותן סמוך לעלייתם לרגל, לא ישכחו מלהביאן.
בדברים כג,כב נאמר (בעניין נדרים): "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ". מכאן שאסור מן התורה לאדם לאחר הבאת קורבנות שנדר או שנדב אחרי הזמן שקבעה התורה. איסור זה נקרא "בל תאחר"'. ובין שנדר ולא הפריש קורבנו ובין שהפרישו ולא הקריבו - עובר ב"בל תאחר" לאחר שעברו שלושה רגלים משנדר או משהפריש. אף במעשר בהמה, אם הפריש ולא הקריב - עובר ב"בל תאחר" לאחר שעברו שלושה רגלים משהפריש.
בבבלי בכורות נז,ב-נח,א אמרו: מאי שנא תלת? (מדוע שלוש גרנות?) - אמר רבה בר שילא: לקבל (כנגד) חרפי (המקדימות ללדת) ואפלי (המאחרות ללדת) וקייטי (הקיציות היולדות בקיץ). - ומאי שנא בהני זימני? (מדוע בזמנים אלו, בפרס הפסח ובפרס העצרת ובפרס החג?) - אמר רבי תנחום בריה דרב חייא איש כפר עכו: כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים (מפני שאדם שוהה מלמכור את בהמותיו ומלשוחטן עד שיעשרן בזמנים אלו שקבעו חכמים). ואף על גב דתנן: עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט, ניחא ליה לאיניש דלעביד מצווה בממוניה (לעשר את בהמותיו) והדר לזבון וליכול.
דברי רבה בר שילא בבבלי הם דברי רבי יוחנן בירושלמי, ודברי רבי תנחום בר חייה בבבלי הם דבריו בשם רבי יהושע בן לוי בירושלמי.
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כל המשהא טיבלו - עובר (בספר "והזהיר" נוסף: 'בבל תאחר') – כל מי שמשאיר למשך זמן את הטבל שלו ואינו מתקן אותו - עובר באיסור (טבל הם תבואה ופירות שלא הופרשו מהם התרומות והמעשרות שהם מחוייבים בהם או עיסה שלא הופרשה ממנה החלה שהיא מחוייבת בה).
תלמיד רשב"ש פירש, שמאמר זה מדבר במעשר בהמה, ובהמות שלא הופרש מהן מעשר בהמה הרי הן טבל, ואם עברו שלושה רגלים ולא הפריש - עובר ב"בל תאחר". אבל "טורי אבן" (בבלי ראש השנה ד,א) כתב, שבמעשר בהמה, אם איחר מלהפריש - אינו עובר ב"בל תאחר", ורק אם הפריש ולא הקריב - עובר.
ר"מ המאירי פירש, שמאמר זה אינו מדבר במעשר בהמה, אלא בתרומות ומעשרות, ואסור להשהות טבל משום חשש תקלה, ואם משהה - עובר באיסור.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כב,כח נאמר: רבי אליעזר בן יעקב אומר: "מלאתך ודמעך לא תאחר" - שלא תאחרם בשעת הגורן מליתנם לבעלים (שלא יאחר להפריש מטבלו תרומות ומעשרות וליתנם לכוהנים וללוויים).
הרי שהמשהה את טבלו ואינו מפריש ממנו תרומות ומעשרות - עובר על "מלאתך ודמעך לא תאחר". וזהו שאמר רבי יוסה: כל המשהה טבלו - עובר ב"בל תאחר", והכוונה לכתוב "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב,כח), ואין הכוונה לכתוב "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כג,כב) ("עלי תמר").
מכיוון שהמחלוקת במשנה בעניין זמן הגורן השלישי למעשר בהמה, האם הוא בסוף אלול או בסוף אב, נובעת מהמחלוקת בעניין זמן ראש השנה למעשר בהמה, דנים בעניין זמן ראש השנה למעשר בהמה.
במשנה ראש השנה א,א שנינו: "באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ראש השנה א,א.
מציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה בכורות ט,ה) שנינו: רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה – שאין מעשרים מבהמות שנולדו לפני אחד באלול על בהמות שנולדו אחרי אחד באלול, וכן אין בהמות שנולדו לפני אחד באלול ובהמות שנולדו אחרי אחד באלול מצטרפות למניין עשר בהמות החייבות במעשר. הרי שסתם המשנה במסכת ראש השנה רבי מאיר. בן עזיי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: האלוליים – הנולדים בחודש אלול, מתעשרין בפני עצמן – שאינם מצטרפים למעשר עם אלו שנולדו לפני אלול או לאחריו. טעמו של בן עזאי מבואר להלן.
ומציעים הסבר: אמר רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): טעמיה (במסירה שלפנינו: 'טעמ'', וב"שרידי הירושלמי": 'טעמיה') דרבי מאיר – טעמו (נימוקו) של רבי מאיר (שאומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה), - עד כאן הן (ב"שרידי הירושלמי": 'אין', ואין 'אין' אלא כתיב אחר תחת 'הן') מתמצות (ב"שרידי הירושלמי" כאן ובראש השנה: 'מחמצות') לילד מן הישנות – עד אחד באלול הבהמות מִתְמַצּוֹת (גומרות) / מְחַמְּצוֹת (משהות, מאחרות) ללדת ממה שהתעברו בשנה הקודמת שהסתיימה באדר, מיכן (מכאן) ואילך הן מתחילות לילד מן החדשות – מאחד באלול הבהמות מתחילות ללדת ממה שהתעברו בשנה הזו שהתחילה בניסן (בהמה טהורה דקה (עז, כבש) יולדת (זמן עיבורה) לחמישה חודשים (תוספתא בכורות א,י), ולכן בהמה שהתעברה עד סוף אדר יולדת עד אחד באלול ובהמה שהתעברה מתחילת ניסן יולדת מאחד באלול).
רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי חונה: טעמון דרבי אלעזר (בן שמוע, תנא בדור הרביעי) ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) – טעמם (נימוקם) של רבי אלעזר ורבי שמעון (שאומרים: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה), - נאמר: "לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן (שדות המרעה לבשו את הצאן, והכוונה שצאן רבות מילאו את השדות וכיסו אותם כמלבוש) וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר (עמקים התעטפו בתבואה. פירוש אחר: עמקים התעטפו בכבשים ("בר" הוא "עֲבוּר" במקרא ו"עִבּוּר" בארמית, ו'עַבּוּר' בערבית הוא כבש)), יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ (הצאן והעמקים ישמיעו קולות תרועה ושירה. פעיית הצאן וקול הרוח הנושבת בקמה מתוארים כשירה)" (תהילים סה,יד), ודורשים את הכתוב: "לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן" – הצאן, שהן הנקבות, לבשו את הכרים, שהם הכבשים הזכרים, כלומר, הצאן התייחמו והתעברו מהכרים (כך פירשו בתרגומים חלק זה של הכתוב), - אלו הבַּכִּירוֹת – חלק זה של הכתוב מתייחס לבהמות המקדימות להתעבר לפני ניסן, "וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר" – הצאן שבעמקים התעטפו בכבשים, כלומר, הצאן התעברו (ואפשר שדרשו "בר" מלשון עיבור (הריון), שכן "בר" מתורגם בארמית "עִבּוּר" (תבואה)), - אלו האֲפִילוֹת – חלק זה של הכתוב מתייחס לבהמות המאחרות להתעבר בניסן (אפשר שפירשו "יעטפו" כמו: "וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן", "הָעֲטֻפִים" (בראשית ל,מב בעניין התייחמות הצאן של יעקב ולבן), ותרגמו בתרגומים: עיטוף - איחור), "יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ" - אלו ואלו – הנולדים לפני אלול מהבהמות המקדימות להתעבר, והנולדים באלול מהבהמות המאחרות להתעבר, נכנסין לדיר להתעשר – נכנסים לדיר כדי להתעשר, שהם מצטרפים למעשר ומעשרים מאלו על אלו (דרשו "יתרועעו" - יתחברו מלשון רֵעַ (חבר), ודרשו "ישירו" כאילו כתוב "יעשרו" מלשון מעשר). מכאן שאין אחד באלול ראש השנה למעשר בהמה אלא אחד בתשרי.
בבבלי ראש השנה ז,ב אמרו: "באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה". - מני? רבי מאיר היא, דתנן: רבי מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה.
ושם ח,א אמרו: "רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי". - אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו" (תהילים סה). רבי מאיר סבר: אימתי "לבשו כרים הצאן"? (מתי זמן הרביעה של הצאן?) - בזמן ש"עמקים יעטפו בר" (שהעמקים מתכסים בתבואה). ואימתי "עמקים יעטפו בר"? - באדר. מתעברות (הצאן) באדר ויולדות (חמישה חודשים אחר כך) באב, ראש השנה שלהן - אלול (ראש חודש אלול, שעד אז נולדים רוב בני הצאן). ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי: אימתי "לבשו כרים הצאן"? (מתי זמן הרביעה של הצאן?) - בזמן ש"יתרועעו אף ישירו". ואימתי שיבולים אומרות שירה? (מתי הן מליאות ומשיקות זו עם זו ברוח ומשמיעות רחש שירה?) - בניסן. מתעברות בניסן ויולדות באלול, ראש השנה שלהן - תשרי. - ואידך (רבי מאיר) נמי, הא כתיב: "יתרועעו אף ישירו"! - ההוא באפלתא (ברחלים אפילות, מאחרות), דהוויין בניסן (שמתעברות לאחר זמנן, בניסן). - ואידך (רבי אלעזר ורבי שמעון) נמי, הא כתיב: ו"עמקים יעטפו בר"! - ההוא בחרפייתא (במקדימות), דהוויין מאדר.
...אלא אמר רבא: דכולי עלמא "לבשו כרים הצאן" - בזמן ש"עמקים יעטפו בר", באדר. והכא בהאי קרא קמיפלגי: "עשר תעשר" (דברים יד) - בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. רבי מאיר סבר: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן - סמוך לגמרו (של היבול, לאחר סוף ייבושו בשדה) עישורו (זמן עישורו, בתשרי), אף מעשר בהמה - סמוך לגמרו (שהוא בסוף חודש אב) עישורו. ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן - ראש השנה שלו תשרי, אף מעשר בהמה - ראש השנה שלו תשרי.
לפי הבבלי, דרשו כולם, רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, את הכתוב בתהילים. אבל לפי הירושלמי, רק רבי אלעזר ורבי שמעון דרשו את הכתוב הזה. ובבבלי דרשו את הכתוב שלא כמו שדרשו בירושלמי.
הטעמים של רבי מאיר ושל רבי אלעזר ורבי שמעון שאמרו בבבלי ובירושלמי יפים לגבי צאן שזמן עיבורן חמישה חודשים, ואף על פי שבקר זמן עיבורם תשעה חודשים (תוספתא בכורות א,י: בהמה טהורה גסה יולדת לתשעה חודשים), מכל מקום נקבע ראש השנה אחד למעשר בקר וצאן, וקבעו ראש השנה למעשר בהמה על פי הצאן, כיוון שהצאן הן הרוב (חידושי הר"ן), גם מצד מספר המינים - בקר הם מין אחד וצאן הן שני מינים, כבשים ועיזים, וגם מצד מספר הוולדות בלידה אחת - בקר יולדים ולד אחד וצאן יולדות כמה ולדות ("טורי אבן").
ב"אור שמח" (הלכות בכורות ז,ו) הקשה על טעמו של רבי מאיר שאמרו בירושלמי כאן, שהרי בירושלמי יבמות ד,יא ונידה א,ד אמרו שבהמה טהורה יולדת לחודשים מקוטעים (יולדת קודם השלמת חודשי העיבור), ואם כן, אפשר שבהמה שהתעברה בתחילת ניסן יולדת קודם אחד באלול. ואולי רבי מאיר סבור שבהמה טהורה דקה יולדת לחודשים שלמים ולא לחודשים מקוטעים (ראה בראשית רבה כ,ו שחילקו בין בהמה דקה לבהמה גסה).
מביאים ברייתא (בתוספתא ראש השנה ובכורות): אמר בן עזאי: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך – שרבי מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי, ואיני יודע הלכה כמי, יהו (יהיו) האלוליים מתעשרין בפני עצמן – שאינם מתעשרים עם הנולדים בחודשים אחרים, משום ספק חדש בישן. הא כיצד? – באיזה אופן האלוליים מתעשרים בפני עצמם? - נולד לו בחמשה (צריך לומר כמו במקבילה: 'חמשה') באב וחמשה באלול – אם נולדו לו חמש בהמות באב וחמש בהמות באלול[, חמשה באלול] וחמשה בתשרי – או אם נולדו לו חמש בהמות באלול וחמש בהמות בתשרי שאחריו, - אין מצטרפין – אין מצטרפות למניין עשר בהמות החייבות במעשר, שאין הנולדים בחודש אלול מצטרפים לנולדים בחודשים האחרים, כיוון שהאלוליים מתעשרים בפני עצמם (המוסגר הושלם על פי התוספתא). נולד לו חמשה באב וחמשה בתשרי – אם נולדו לו חמש בהמות באב וחמש בהמות בתשרי שאחריו, [- אין מצטרפין – אין מצטרפות למניין עשר בהמות החייבות במעשר, כיוון שלא נולדו באותה שנה. נולד לו חמשה בתשרי וחמשה באב – אם נולדו לו חמש בהמות בתשרי וחמש בהמות באב שאחריו, ]- הרי אלו מצטרפין – הן מצטרפות למניין עשר בהמות החייבות במעשר, כיוון שנולדו באותה שנה ואין בהן אלוליים (המוסגר הושלם על פי התוספתא. גם בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה הברייתא, ותלמיד רשב"ש הגיה על פי הבבלי בכורות).
בתוספתא ראש השנה א,ו שנו: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. אמר רבי שמעון בן עזיי: הואיל ואלו אומרים: באחד באלול, ואלו אומרים: באחד בתשרי, יהו האלוליים מתעשרים לעצמם. כיצד? נולדו לו חמישה באב וחמישה באלול, חמישה באלול וחמישה בתשרי, חמישה באב וחמישה בתשרי - אין מצטרפים; חמישה בתשרי וחמישה באב - הרי אלו מצטרפים.
גם בתוספתא בכורות ז,ט שנו את דברי רבי שמעון בן עזאי.
הבבא "חמישה באב וחמישה בתשרי (- אין מצטרפים)" נשנית אגב הסיפא "חמישה בתשרי וחמישה באב - הרי אלו מצטרפים" לתפארת הסגנון ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי בכורות נח,א אמרו: תניא: כיצד אמר בן עזאי: האלולים מתעשרים לעצמם? - נולדו לו חמישה באב וחמישה באלול - אין מצטרפים. חמישה באלול וחמישה בתשרי - אין מצטרפים. חמישה בתשרי וחמישה באב (שאחריו) - מצטרפים. - פשיטא! - מהו דתימא: כי היכי דמפסקי שנים, מפסקי נמי גרנות (זמנים בשנה למעשר בהמה, ואין מעשרים מהנולדים לפני הגורן על הנולדים אחריו) - קא משמע לן (שהגורן אינו מפסיק), כדתנן: חמישה לפני ראש השנה וחמישה לאחר ראש השנה - אין מצטרפים. חמישה לפני הגורן וחמישה לאחר הגורן - הרי אלו מצטרפים.
ותמהים (על דברי בן עזאי שאמר: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך): ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו? – וכי בן עזאי היה יכול להכריע על דברי תלמידיו שנחלקו בעניין ראש השנה למעשר בהמה? והרי בן עזאי היה בדור שלפני רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, ובימיו עדיין לא נחלקו בעניין זה! (הכרעה זו היא פשרה, במקצת כדברי זה שהוא אומר באחד בתשרי ובמקצת כדברי האומר באחד באלול. רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון היו תלמידיו של רבי עקיבה, אבל כיוון שבן עזאי היה בן דורו של רבי עקיבה והיה קשיש מרבי מאיר ומרבי אלעזר ומרבי שמעון, הם נחשבו כתלמידיו של בן עזאי)
ומתרצים: (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'אתא') רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי מיישא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): שכֵּן נחלקו עליה אבות העולם – בן עזאי היה יכול להכריע בעניין זה, משום שכבר נחלקו בעניין זה חכמים גדולים קדומים.
ושואלים: מאן אינון – מי הם אבות העולם – האמורים כאן?
ומשיבים (בהבאת ברייתא): תנא – שנה (ברייתא) רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) קומי – לפני רבי ירמיה: רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) ורבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – רבי יונה שנה ברייתא שבה נחלקו בעניין זה החכמים הקדומים רבי ישמעאל ורבי עקיבה ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמוד 293 הערה 4), ומכאן שהם אבות העולם, ובן עזאי שהיה בדורם הכריע על דבריהם ולא על דברי רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון.
בבבלי בכורות נח,א אמרו: תניא: אמר בן עזאי: הואיל והללו (רבי אלעזר ורבי שמעון) אומרים כך (שאחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה) והללו (רבי מאיר) אומרים כך (שאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ואין בידינו להכריע כמי הלכה), האלולים מתעשרים לעצמם. - וליחזי טעמיה דמאן מסתבר (ויכריע כשיטתו)! וכי תימא דלא מצי למיקם אטעמייהו, והתניא: בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומים עליי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה (מרבי עקיבא)! - אמר רבי יוחנן: מפי השמועה (המסורת) אמרוה / אמרה (צריך לומר: אמרה), מפי חגי זכריה ומלאכי (דעתו של בן עזאי אינה הכרעה על דברי מי שנחלקו בעניין, אלא היא דעה בפני עצמה שאמרה בן עזאי מפי המסורת שקיבל משמם של הנביאים האחרונים (על פי חידושי הריצ"ד לבבלי חולין קלז,ב)).
השאלה ששאלו בירושלמי על מה שאמר בן עזאי אינה השאלה ששאלו בבבלי.
בבבלי אמרו, שבן עזאי אמר מפי השמועה ואינו מכריע על דברי מי שנחלקו בעניין. ובירושלמי אמרו, שבן עזאי מכריע על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא.
רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון שנחלקו בעניין זה אמרו מפי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שכן רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון היו תלמידיו של רבי עקיבא, ורבי מאיר היה גם תלמידו של רבי ישמעאל. ונראה, שרבי מאיר שאמר שבאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה אמר כך מפי רבי ישמעאל, ורבי אלעזר ורבי שמעון שאמרו שבאחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה אמרו כך מפי רבי עקיבא, שכן לרבי עקיבא זמן הגורן השלישי הוא בפרס החג, ולכן לדעת רבי עקיבא זמן ראש השנה הוא באחד בתשרי, וממילא לדעת רבי ישמעאל שנחלק עליו זמן ראש השנה הוא באחד באלול.
אבות העולם
במשנה עדויות א,ד ובתוספתא עדויות א,ג נקראו שמאי והלל "אבות העולם".
בירושלמי חגיגה ב,ב נקראו חכמי הזוגות "אבות העולם".
בירושלמי חגיגה ב,א, בבראשית רבה א,טו ו-יב,יד, בויקרא רבה לו,א ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בראשית' סימן יט נקראו בית שמאי ובית הלל "אבות העולם".
הרי ש"אבות העולם" הם זוגות ותנאים. אך לרוב נקראו אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, "אבות העולם".
ומציעים היסק: זאת אומרת: בן עזאי חבר ותלמיד היה דרבי (צריך לומר כמו במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'לרבי') עקיבה – מכאן (מהדברים האלה שאמר בן עזאי על רבי ישמעאל ורבי עקיבה: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך, יש להסיק) שבן עזאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבה (זאת עובדה ידועה ממקורות רבים), היה גם חברו. ויש להוכיח (שההיסק נכון): אִין תימר: רביה – אם תאמר: רבו (שהיה רבי עקיבה רבו של בן עזאי, ובן עזאי היה תלמידו ולא היה גם חברו), - יש לך לתמוה: אית בר נש אמר לרביה: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך?! (בתמיהה) – (וכי) יש אדם (ש)אומר לרבו (על רבו): הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך?! (והרי היה צריך לומר בדרך כבוד: הואיל ורבי אומר כך וכו'! - אלא מכאן שבן עזאי היה גם חברו של רבי עקיבה).
אם בן עזאי מכריע על דברי רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, מובן מה שאמר "הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך" בלשון רבים, שכיוון שנחלקו יחיד ורבים, אמר בלשון רבים משום הרבים. אבל אם בן עזאי מכריע על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, היה לו לומר "הואיל וזה אומר כך וזה אומר כך" בלשון יחיד, כיוון שנחלקו יחיד ויחיד. ואפשר שבן עזאי, שלא אמר על רבי עקיבא לשון "רבי" משום שהיה חברו, אמר עליו בלשון רבים דרך כבוד משום שהיה גם תלמידו, ולכן אמר את כל דבריו בלשון רבים (בבבלי בכמה מקומות מצאנו שאמורא אומר לחברו "ודאי דאמריתו..." בלשון רבים דרך כבוד).
ומציעים מקור (לקביעה שלפני כן): רבי אבון (רבי בון בר חייה, אמורא ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק שהוא שמע לה מן הדא: – שומע אותה (לומד את העובדה שבן עזאי היה גם חברו של רבי עקיבה) מזאת (מן המשנה הזאת - בבא בתרא ט,י): אמר לו בן עזאי – לרבי עקיבה (שאמר שם שחולקים בית הלל על בית שמאי גם בדבר שתנא קמא אמר שבית שמאי ובית הלל מודים בו): על החלוקין אנו מצטערין – על המחלוקות שבין בית שמאי ובית הלל שבמשניות הקודמות (שם) אנו מצטערים, אלא שבאתה (שבאת) לחלוק עלינו את השוין – ועוד באת להוסיף מחלוקת ביניהם אף במקום שדעותיהם שוות (עד כאן המשנה). ויש להציע היסק: זאת אומרת: בן עזאי חבר ותלמיד הוה (צריך לומר כמו במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'היה') לרבי עקיבה – מהדברים האלה (שאמר בן עזאי לרבי עקיבה) נובע, שבן עזאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבה, היה גם חברו. ויש להוכיח (שההיסק נכון): אִין תימר: רביה – אם תאמר: רבו (שהיה רבי עקיבה רבו של בן עזאי, ובן עזאי היה תלמידו ולא היה גם חברו), - יש לך לתמוה: אית בר נש אמר לרביה (במסירה שלפנינו נכתב: 'לחבריה', ומגיה תיקן: 'לרביה', וכן הוא בכל הנוסחאות ובמקבילה, כלעיל): אלא שבאת לחלוק עלינו?! (בתמיהה) – (וכי) יש אדם (ש)אומר לרבו: אלא שבאת לחלוק עלינו...?! (והרי היה צריך לומר לו בדרך כבוד: אלא שבא רבי לחלוק עלינו...! - אלא מכאן שבן עזאי היה גם חברו של רבי עקיבה).
במשנה בבא בתרא ט,י שנינו: נפל הבית עליו ועל אימו - אלו ואלו (בית שמאי ובית הלל) מודים שיחלוקו. אמר רבי עקיבא: מודה אני בזה שהנכסים בחזקתם (אומר אני גם בזה (ונקט לשון "מודה" אגב לשונו של תנא קמא), שחולקים בית הלל על בית שמאי, וסוברים בית הלל שהנכסים בחזקת יורשי האם). אמר לו בן עזאי: על החלוקים אנו מצטערים, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווים.
ובירושלמי בבא בתרא ט,יב אמרו: אמר רבי שמואל בר רב יצחק: זאת אומרת, שבן עזאי חבר ותלמיד לרבי עקיבה.
ובבבלי בבא בתרא קנח,ב אמרו: "אמר לו בן עזאי: על החלוקים אנו מצטערים" וכו'. - אמר רבי שמלאי: עדא אמרה (זאת אומרת): בן עזאי תלמיד חבר דרבי עקיבא הווה, דקאמר ליה: "שבאת" (בלשון נוכח, ולא אמר לו בלשון כבוד: "שבא רבינו").
בירושלמי: חבר ותלמיד. ואילו בבבלי (בכמה מקומות): תלמיד חבר.
תלמיד חבר הוא תלמיד שגדל בתורה עד שנעשה כחבר לרבו, או לעיתים הוא צעיר יותר שנזקק לשמועות ההלכה מפי הרב אף שאינו נזקק להסברתו.
בן עזאי היה מקודם תלמידו של רבי עקיבא ואחר כך חברו. ישנן הלכות ואגדות שבהן חולק בן עזאי על רבי עקיבא, אולם יש מקומות שבהם הוא מוסיף על דברי רבו ומשלימם. בהגיבו על מאמריו של רבי עקיבא אמר בעצמו: "איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו" (מכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' מסכתא דפסחא פרשה א, ספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה א). הוקרתו של בן עזאי את רבו רבי עקיבא מתבטאת גם במאמרו: "כל חכמי ישראל דומים עליי כקליפת השום חוץ מן הקרח (על פי הערבית: תקיף) הזה (הוא רבי עקיבא)!" (בבלי בכורות נח,א). פעם ביקר את דברי רבי עקיבא באומרו: "על החלוקים (של בית שמאי ובית הלל) אנו מצטערים, ואתה באת לחלק עלינו את השווים" (בבא בתרא קנח,ב) ("אבות הדורות", עמודים 135-137).
בן עזאי אמר לרבי עקיבא כמה הלכות בשם רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני). כנראה היה רבי יהושע רבו של בן עזאי.
בבבלי ברכות כז,ב אמרו: רבי ירמיה בר אבא תלמיד חבר הווה (של רב), והיינו דקאמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב (כשהקדים רב להתפלל תפילת שבת): "מי בדלת?" (האם בדלת ממלאכה וקיבלת עליך קדושת השבת?), ולא אמר: "מי בדיל מר?" (כדרך שהיה צריך לומר אם היה תלמידו).
הוכחת הבבלי בברכות ממה שאמר רבי ירמיה בר אבא דומה להוכחת הירושלמי והבבלי ממה שאמר בן עזאי.
• • •
מציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה בכורות ט,ו) שנינו: כל הנולדין באחד (צריך לומר כמו במשנה ובמקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'מאחד') בתשרי עד עשרים ותשעה באלול – כל הבהמות שנולדו במשך כל השנה, - הרי אלו מצטרפין – לעדר אחד להתעשר. משנה זו סוברת כרבי אלעזר וכרבי שמעון, שאחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה. חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה – אם יש לאדם עשרה טלאים, שחמישה מהם נולדו לפני ראש השנה וחמישה נולדו אחרי ראש השנה, - אין מצטרפין – לעדר אחד להתעשר, שאין חדש וישן מתעשרים זה על זה. חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן – אבל אם נולדו באותה שנה, אלא שחמישה נולדו לפני אחד הזמנים שקבעו חכמים למעשר בהמה שהוא קרוי "גורן", וחמישה נולדו לאחר אותו הזמן, - הרי אלו מצטרפין – לעדר אחד של עשרה טלאים החייבים להתעשר, מפני שהזמנים הללו קובעים רק לעניין איסור מכירה או שחיטה מהבהמות קודם שיעשרן.
ומציעים היסק: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): זאת אומרת: מעשר בהמה לא עשו אותו (אינו נחשב) לא כחֶנֶט ולא כשליש – מכאן (מההלכה הראשונה במשנה: כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפים, יש להסיק) שכשקבעו חכמים בבהמה שמתעשרת לפי שנת הלידה, לא הלכו בה חכמים כמו באילן שמתעשר לפי שנת חנטה (התחלת התהוות הפרי), וגם לא הלכו בה כמו בתבואה (וכן בזיתים) שמתעשרת לפי שנת גידול שליש (הגעת הזרע לכדי שליש ממשקלו הסופי (ירושלמי שביעית ד,ט)).
ומוכיחים (שההיסק נכון): אִין תימר: עשו אותו כחנט – אם תאמר שהלכו חכמים בבהמה כמו באילן שמתעשר לפי שנת חנטה, - יש להציע קושיה: ניתני: – (ש)נִשְׁנֶה (היה לנו לשנות את המשנה בבכורות בנוסח זה:) כל המעוברין מעשרים (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'עד עשרים'. וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) ותשעה באלול – כל המעוברים (כל הבהמות שהתעברו במעי אימן) מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפים (כיוון שהתעברו באותה שנה, היה להן להצטרף לעדר אחד להתעשר, שהתעברות בבהמה נחשבת כחנטה באילן, ולכן היה לבהמה להתעשר לפי שנת ההתעברות)! אִין תימר: עשו אותו כשליש – (ו)אם תאמר שהלכו חכמים בבהמה כמו בתבואה שמתעשרת לפי שנת גידול שליש, - יש להציע קושיה: ניתני: – (ש)נִשְׁנֶה (היה לנו לשנות את המשנה בבכורות בנוסח זה:) כל הנולדין עד עשרים ושנים בו – כל הנולדים מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ושניים באלול בשנה שלאחר מכן - הרי אלו מצטרפים (כל הבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ושניים באלול בשנה שלאחר מכן - יום השמיני ללידתן הוא מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול, וכיוון שהגיעו ליום השמיני ללידתן באותה שנה, היה להן להצטרף לעדר אחד להתעשר, שהיום השמיני ללידת בהמה, שממנו והלאה הבהמה ראויה לחיות ולהתקיים, נחשב כגידול שליש בתבואה, שממנו והלאה התבואה ראויה להיזרע ולהצמיח (הזרע יכול לנבוט ולהתקיים (ירושלמי שביעית ב,ז ומעשרות א,ג וחלה א,ד)), ולכן היה לבהמה להתעשר לפי שנת ההגעה ליום השמיני ללידתה! - אבל כיוון ששנינו: כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפים, הרי שלא הלכו חכמים בבהמה לא כמו באילן שמתעשר לפי שנת חנטה ולא כמו בתבואה שמתעשרת לפי שנת גידול שליש).
ודוחים (את ההיסק): רבי שַׁמַּי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) אמר בשם רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כשליש עשו אותו – אפשר לומר שהלכו חכמים בבהמה כמו בתבואה שמתעשרת לפי שנת גידול שליש, כרבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) – כדעת רבי שמעון בעניין הזמן שבו בהמה ראויה להתעשר, דרבי שמעון אמר: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר – בהמה אף בתוך שבעת ימים ללידתה נכנסת לדיר כדי להתעשר, אף על פי שאינה ראויה לקורבן אלא מהיום השמיני ללידתה והלאה. וכיוון שבהמה ראויה להתעשר מיום לידתה, לכן יום לידתה נחשב כגידול שליש בתבואה, שממנו והלאה התבואה ראויה להתעשר. נמצא שכשקבעו חכמים בבהמה שמתעשרת לפי שנת הלידה, הלכו בה כמו בתבואה שמתעשרת לפי שנת גידול שליש. - רבי שמיי דחה את מה שאמר רבי יוסה.
במשנה בכורות ט,ד שנינו: הכל נכנס לדיר להתעשר, חוץ מן ...מחוסר זמן.
ובתוספתא בכורות ז,ו שנו: רבי שמעון אומר: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר.
ומקשים: קם רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) עם רבי שמי – עמד רבי מנא עם רבי שמיי (ניגש רבי מנא לרבי שמיי כדי להקשות על דבריו. "קם עם" בארמית שומרונית מתפרש כמו 'נאבק עם'), אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי שמיי): אתה (צריך לומר: 'את') אמרת הדא מילתא?! (בתמיהה) – אתה אמרת את הדבר הזה (שכשליש עשו אותו כרבי שמעון)?! (ב"שרידי הירושלמי" נוסח אחר: 'אתה [ש]מע[ת]ה מן אבוך דא מילתא'. והוא אשגרת מונח של הגרסן, כי הביטוי האחרון הזה מופיע חמש פעמים בירושלמי (כולל המקבילות) בעקבות המאמר "קם רבי יוסה עם רבי יודה בן פזי" לשאול אותו על דברים ששמע מפי אביו רבי סימון. אף כאן הצעת הדברים ברישא: "קם רבי מנא עם רבי שמי", הדומה למאמר הזה, גרמה לגרסן להשגיר ביטוי זה לכאן ("אוצר לשונות ירושלמיים")) - אמר ליה: – אמר לו (רבי שמיי לרבי מנא): אין – כן (אמרתי את הדבר הזה). - אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי שמיי): והתנינן (והא תנינן): – והרי שנינו (במשנה בכורות ט,ה): בן עזאי אומר: האלוליים מתעשרין בפני עצמן – שאינם מצטרפים למעשר עם אלו שנולדו לפני אלול או לאחריו! האם לא אפילו נולד עד עשרים ותשעה באלול?! (בתמיהה) – וכי לדעת בן עזאי אין אף הנולדים עד עשרים ותשעה באלול מתעשרים בפני עצמם עם שאר הנולדים באלול? והרי האלוליים שנקט בן עזאי בסתם הם כל הנולדים מאחד באלול עד עשרים ותשעה בו! אית לך מימר: – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר): בן עזאי כרבי שמעון – גם בן עזאי סבור כרבי שמעון, שלדעתו מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר?! (בתמיהה) לא כרבנין היא (צריך לומר: 'הוא')?! – וכי אין בן עזאי סבור כחכמים שחולקים על רבי שמעון, שלדעתם מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר?! והרי בוודאי בן עזאי סבור כחכמים, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים! ולכן לבן עזאי אין הבהמה ראויה להתעשר אלא מהיום השמיני ללידתה והלאה. כמה דאת אמר (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'תמן') על דרבנין: מניחן לשנה הבאה והן מתעשרין עם בני שנתן, כן את אמר (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'הכא') על דבן עזאי: מניחן לגורן הבא והן מתעשרין עם בני אלול – נראה שיש להפוך את שני חלקי המשפט ולגרוס כך: 'כמה דאת אמר על דבן עזאי: מניחן לגורן הבא והן מתעשרין עם בני אלול, כן את אמר על דרבנין: מניחן לשנה הבאה והן מתעשרין עם בני שנתן' (וכן הגיהו רבנו משולם והגר"א) – כמו שאתה אומר על (לדעתו) של בן עזאי (שאמר: האלוליים מתעשרים בפני עצמם), שהוא מניח (משאיר) לגורן הבא את הבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ותשעה בו ומעשר אותן עם שאר הבהמות שנולדו בחודש אלול, כך אתה אומר על (לדעתם) של חכמים (שאמרו: כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפים), שהוא מניח לשנה הבאה את הבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ותשעה בו ומעשר אותן עם שאר הבהמות שנולדו בשנה שהן נולדו (לדעת בן עזאי כל הבהמות שנולדו בחודש אלול מתעשרות בפני עצמן, אך כיוון שהבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ותשעה בו אינן ראויות להתעשר בעשרים ותשעה באלול, שאין הבהמה ראויה להתעשר אלא מהיום השמיני ללידתה והלאה כדעת חכמים שחולקים על רבי שמעון, לכן לדעת בן עזאי הוא מניח אותן לזמן שבו יהיו ראויות להתעשר ומעשר אותן עם שאר הבהמות שנולדו בחודש אלול. וכמו לדעת בן עזאי, כך גם לדעת חכמים (רבי אלעזר ורבי שמעון), שלדעת חכמים כל הבהמות שנולדו מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול מצטרפות להתעשר, אך כיוון שהבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ותשעה בו אינן ראויות להתעשר בעשרים ותשעה באלול, שאין הבהמה ראויה להתעשר אלא מהיום השמיני ללידתה והלאה כדעת חכמים שחולקים על רבי שמעון, לכן לדעת חכמים (רבי אלעזר ורבי שמעון) הוא מניח אותן לזמן שבו יהיו ראויות להתעשר ומעשר אותן עם שאר הבהמות שנולדו בשנה שהן נולדו. - כך אמר רבי מנא לרבי שמיי. הרי שלא הלכו בבהמה לא כמו באילן שמתעשר לפי שנת חנטה ולא כמו בתבואה שמתעשרת לפי שנת גידול שליש).
ההכרח בתיקון הגרסה בדברי רבי מנא הוא, משום שמדעתו של בן עזאי אנו למדים לדעתם של חכמים.
בן עזאי לא קבע גורן למעשר בהמה לבהמות הנולדות בחודש אלול, אך נראה שלדעתו האלוליים מתעשרים בעשרים ותשעה באלול (ולא מנה אותו בן עזאי כגורן בפני עצמו, מפני שלא היה אלא לאלוליים בלבד המתעשרים בפני עצמם).
רבי מנא אמר, שבן עזאי אינו כרבי שמעון שאמר שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, ולכן לדעת בן עזאי, אם נולדו בהמות בחודש אלול עד עשרים ותשעה בו, אינן ראויות להתעשר בעשרים ותשעה באלול, ולפיכך מניחן לגורן הבא.
לפי רבי שמיי, חכמים (רבי אלעזר ורבי שמעון) כרבי שמעון שאמר שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, שהרי ודאי שרבי שמעון הולך לשיטתו בעניין מחוסר זמן, ולכן לדעת חכמים, אף אם נולדו בהמות עד עשרים ותשעה באלול, הן ראויות להתעשר בעשרים ותשעה באלול (שלדעתם הוא הגורן האחרונה למעשר לבהמות שנולדו באותה שנה).
אבל לפי רבי מנא, חכמים (רבי אלעזר ורבי שמעון) אינם כרבי שמעון שאמר שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, שהרי אפשר שרבי אלעזר אינו סבור כרבי שמעון בעניין מחוסר זמן, ולכן לדעת חכמים, אם נולדו בהמות עד עשרים ותשעה באלול, אינן ראויות להתעשר בעשרים ותשעה באלול, ולפיכך מניחן לשנה הבאה.
הלשון "מניחן לגורן הבא", שמשמעה הזמן הבא שנקבע למעשר בהמה, היא לאו דווקא, מכיוון שמניחן לזמן שבו יהיו ראויות להתעשר (מהיום השמיני ללידתן והלאה), ולא לזמן הגורן הבא.
גם הלשון "מניחן לגורן הבא" וגם הלשון "מניחן לשנה הבאה" כוונתן היא שמניחן לזמן שבו יהיו ראויות להתעשר. לגבי בן עזאי לא נקטו בלשון "מניחן לשנה הבאה", משום שלבן עזאי ספק הוא האם ראש השנה למעשר בהמה הוא אחד באלול או אחד בתשרי, ואם אחד באלול הוא, הרי שהוא מניח את בני אלול לזמן שאינו נחשב אצלם כשנה הבאה אלא כאותה שנה. אבל לגבי חכמים (רבי אלעזר ורבי שמעון) נקטו בלשון "מניחן לשנה הבאה", משום שלחכמים ראש השנה למעשר בהמה הוא אחד בתשרי, הרי שהוא מניח את בני אותה שנה לזמן שנחשב אצלם כשנה הבאה.
ומסיקים: אמר רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): זאת אומרת: ימים שהבכור מחוסר זמן בהן עולין לו מתוך שנתו – מכאן (מההלכה במשנה בבכורות שהובאה לעיל: כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפים, הרי שהבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ותשעה בו מתעשרות עם אלו שנולדו קודם לכן באותה שנה, אף על פי שהן בתוך שבעת ימים ללידתן ואינן ראויות להקרבה באותה שנה, יש להסיק) ששבעת הימים מיום שנולד בכור בהמה, אף על פי שבהם אינו ראוי להקרבה, נחשבים לו מהימים של שנתו הראשונה, שהבכור מונים לו שנה (לעניין זמן שהייתו) משעת לידתו, ואין מונים לו שנה מהיום השמיני ללידתו (הבכור נאכל בתוך שנתו הראשונה, בין תם בזמן המקדש ובין בעל מום אפילו בזמן הזה) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה המימרה של רבי חונה).
ומציעים מקור (לקביעה שלפני כן): אמר רבי מנא: רבי יונה אבא – אבי (רבי מנא היה בנו של רבי יונה) שמע לה מן הדא: – שומע אותה (לומד את ההלכה שהבכור מונים לו שנה משעת לידתו) מזאת (מן הדרשה הזאת): נאמר (בעניין בכור בהמה טהורה): "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַי'י אֱלֹהֶיךָ" (דברים טו,יט) – כל בכור זכר שייוולד בבקרך ובצאנך אתה חייב להקדיש אותו לשם ה' (לתת אותו לה'). ונאמר (שם כ): "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" – אתה הכוהן, שקיבלת את הבכור מישראל, חייב לאכול את הבכור בתוך שנתו הראשונה במקדש, ואסור לך להשהות את אכילתו משנה אחת לחברתה. הא כיצד? - באיזה אופן יתקיים הכתוב הזה, שמשמע ממנו שאתה חייב לתת את הבכור לה' משייוולד? והרי בשבעת הימים מיום שנולד אינו ראוי להקרבה! - משעת לידתו את (אתה) מונה לו שנה – אתה מונה לבכור את שנתו הראשונה, שבה יש לתת אותו לה', משעת לידתו, ובאופן הזה יתקיים הכתוב הזה.
עד כאן המקבילה בירושלמי ראש השנה.
בבבלי ראש השנה ו,ב-ז,א אמרו: איבעיא להו: בכור מאימתי מונים לו שנה (לעניין 'בל תאחר')? - אביי אמר: משעה שנולד. רב אחא בר יעקב אמר: משעה שנראה להרצאה (משעה שראוי להקרבה, והוא מהיום השמיני והלאה). ולא פליגי, הא (שאמר רב אחא בר יעקב שמונים לו משעה שנרצה) - בתם (בבכור תם, שאין בו מום, וחובה היא להביאו ולהקריבו במקדש), הא (שאמר אביי) בבעל מום (שמכיוון שנולד במומו, הוא ראוי להישחט בחוץ מיום שנולד, ולכן אם אינו נותנו לכוהן תוך שנה מאותו יום, הוא עובר ב'בל תאחר'). - בעל מום מי מצי אכיל ליה (ביום שנולד)? (והרי יש לחשוש שמא הוא נפל, ואין שחיטה מועילה לו עד שיהיה שמונה ימים) - שמוחזק לו בו שכלו לו חודשיו (ואינו נפל, שהוא יודע זמן עיבורה של הבהמה).
בבבלי חילקו בין תם לבעל מום, שתם מונים לו שנה מיום שמיני ללידתו, ובעל מום מונים לו שנה משעת לידתו. אבל לפי הירושלמי, אף בכור תם מונים לו שנה משעת לידתו, שהכתוב שממנו למדו הלכה זו מדבר בתם.
לפי הבבלי, בכור שנולד בעל מום, מונים לו מיום שנולד, והוא שכלו לו חודשיו, שנראה לאכילה ביום לידתו, אבל אם לא ידעו בוודאי שכלו לו חודשיו, מונים לו מיום שמיני. ודווקא שנולד במומו, אבל היה תם ונעשה בעל מום, ונולד לו המום בתוך שנתו, כיוון שלא היה ראוי לאכילה עד יום השמיני, אפילו כלו לו חודשיו, אין מונים לו אלא משעה שראוי להקרבה (תוספות).
• • •