משנה
מותר שבויים - לשבויים – אם גבו מעות לצורך פדיון שבויים, ולאחר שפדו נותר מן המעות הללו, מניחים אותן לפדיון שבויים אחרים. מותר שבוי - לאותו שבוי – אבל אם גבו מעות לפדות בהן שבוי מסוים, מה שנותר מן המעות נותנים לאותו שבוי, כיוון שזכה במעות והרי הן שלו.
מותר עניים - לעניים – אם גבו מעות לצורך עניים, להאכילם או להלבישם, ונותר מן המעות הללו, מניחים אותן לעניים אחרים. מותר עני - לאותו עני – אבל אם גבו מעות לצורך עני מסוים, להאכילו או להלבישו, מה שנותר מן המעות נותנים לאותו עני.
מותר המתים - למתים – אם גבו מעות לצורך קבורת מתי מצווה או מתים עניים, ולאחר שקברו נותר מן המעות הללו, מניחים אותן לקבורת מתים אחרים. מותר המת - ליורשיו – אבל אם גבו מעות לצורך קבורת מת מסוים, מה שנותר מן המעות נותנים ליורשי המת, כיוון שהם יורשים את מה שניתן לאותו מת. רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: מותר המת יהא מונח עד שיבוא אליהו – כיוון שאין צורך אחר הקשור במת, אסור להשתמש במותר, מפני שספק הוא האם מותר המת ליורשיו או שמא לצורך המת (אליהו הוא הנביא העתידי שיבוא בעידן המשיחי ויברר ספקות עובדתיים ובעיות הלכתיות שאין אנו יכולים להכריע בהם). רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) אומר: מותר המת בונין לו נפש על קברו – מאותן המעות שנותרו לאחר קבורתו בונים לו מצבת זיכרון על קברו.
בבבלי סנהדרין מח,א אמרו: תניא: מותר המתים - למתים, מותר המת - ליורשיו. כיצד? גבו למתים סתם - זהו מותר המתים למתים, גבו למת זה - זהו מותר המת ליורשיו.
מן הברייתא בבבלי יוצא הפירוש גם למה ששנינו לפני כן: גבו לנזירים סתם - זהו מותר נזירים לנזירים, גבו לנזיר זה - זהו מותר נזיר לאותו נזיר. גבו לשבויים סתם - זהו מותר שבויים לשבויים, גבו לשבוי זה - זהו מותר שבוי לאותו שבוי. גבו לעניים סתם - זהו מותר עניים לעניים, גבו לעני זה - זהו מותר עני לאותו עני.
מותר המת ליורשיו
רמ"ה (בבלי סנהדרין מח,א) הסביר, שהמת עצמו אינו קונה את המעות שניתנו עבורו, אלא המעות נקנות לגבאים, והגבאים מקנים ליורשי המת. "צפנת פענח" הסביר, שבגבייה למת אין מתכוונים לתת דבר למת עצמו, אלא מקנים ליורשים שהם ידאגו לקבורת המת, וכיוון שכך, מה שנשתייר שייך ליורשים. "חזון איש" הסביר, שהנותן מעות למת מעונין לעשות מצווה שלמה, ואנו יודעים שנחת רוח למת שייהנו יורשיו מהמעות.
יהא מונח עד שיבוא אליהו
ביטוי זה משמעו, שהדבר יונח עד שיתברר הספק, כביכול עד שיבוא אליהו, שעתיד לברר את כל הספקות. זו אחת הדרכים שנוהגים בהן במקרים של ספק.
נפש
נפש היא מצבה או בניין שעשו לזכרו של המת. פעמים היתה הנפש גדולה ומפוארת. קברו של המת היה בצד הנפש שבנו לשמו.
בבבלי סנהדרין מח,א ביארו את טעם מחלוקתם של התנאים בעניין מותר המת. לפי אביי הסובר הזמנה (ייחוד דבר לשימוש שיאסור אותו בהנאת שימושים אחרים) מילתא היא (הדבר נאסר בהנאה כבר משעת ההזמנה), והמעות שגבו לצורך המת נאסרו בהנאה, המחלוקת היא האם ההזמנה תופסת גם את המותר לאוסרו בהנאה (דעת רבי נתן), או שאינה תופסת והמותר שייך ליורשים (דעת תנא קמא), ולדעת רבי מאיר הדבר ספק. ולפי רבא הסובר הזמנה לאו מילתא היא, ולא נאסרו המעות בהנאה, מחלוקת התנאים היא האם זכו היורשים במותר, שלדעת תנא קמא המת מוחל את בזיונו (שנתבזה עליהן כשגבו אותן בשמו) אצל יורשיו, ונוח לו למת שייטלו יורשיו את המותר, ולדעת רבי נתן אינו מוחל את בזיונו אצל יורשיו, ולדעת רבי מאיר הדבר ספק האם מוחל.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מותר המת ליורשיו" (בדפוס ונציה הבבלי נוספה כאן פסקה מן המשנה: "מותר עניים לעניים", וכן הוא בגיליון של כתב יד הבבלי. ולפי זה הסוגיה כאן מדברת במותר עני ולא במותר המת).
שואלים: גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו – אם אספו מעות לצורך קבורת מת מסוים, שהיה נחשב בוודאות שאין לו מעות לקבורתו, אך נתברר שיש לו מעות לקבורתו, ולא השתמשו במעות שגבו לצורך קבורתו, האם נותנים את המעות שגבו ליורשי המת, או שמא מחזירים אותן למי שנתנו?
ומציעים קביעה הלכתית (בקשר לנושא שנזכר לפני כן): רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר: – סובר (מחזיק בדעה) לומר: נלמד את התשובה לשאלה ממשנתנו: מותר המת - ליורשיו – משמע מן המשנה שרק אם השתמשו במעות שגבו לצורך קבורת המת ונותר מהן - נותנים את המותר ליורשי המת, אבל אם לא השתמשו במעות שגבו לצורך קבורת המת, כגון שגבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו - אין נותנים את המעות שגבו ליורשי המת, שהמעות שגבו אינן נחשבות מותר.
ומציעים מקרה (כדי שיוכל לשמש ראיה לדעת רבי ירמיה): אמר ליה – אמר לו רבי אידי (ד)חוטריה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב חוטרא, קרוב לנהרדעא שבבבל (ירושלמי שבת א,ז)) לרבי ירמיה: הַגַּע עצמך (שער בנפשך ('הגע' נגזר משורש 'נגע')) דלא כוונון (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה המילה 'כוונון') אלא ליה (המילה 'ליה' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – שלא כיוונו אלא לו (כשגבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו, במקרה שנתברר שלא היתה כוונתם של מי שנתנו לגבאים אלא שישתמשו בהן לצורך קבורתו, ודאי הוא שאין נותנים את המעות שגבו ליורשי המת, אלא מחזירים אותן למי שנתנו. ולפיכך, כשגבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו, גם במקרה שלא נתברר מה היתה כוונתם של מי שנתנו לגבאים, מן הסתם היתה כוונתם שישתמשו בהן לצורך קבורתו, ולכן אין נותנים את המעות שגבו ליורשי המת. אומנם, אם השתמשו במעות שגבו לצורך קבורת מת מסוים ונותר מהן - נותנים את המותר ליורשי המת, אך זהו משום שנעשתה כוונתם בעיקר המעות שגבו, אבל אם לא השתמשו במעות שגבו לצורך קבורת המת, הרי לא נעשתה כוונתם כלל, ולכן אין נותנים את המעות שגבו ליורשי המת. - רבי ירמיה ורבי אידי חוטריה מסכימים בדין במקרה הנידון, אך רבי ירמיה למד את הדין מלשון המשנה, ורבי אידי חוטריה למד את הדין מסברה. המונח "הגע עצמך" כאן בא לבסס את מה שאמר רבי ירמיה קודם לכן).
אמר (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וישנה בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) ליה: – אמר לו (רבי ירמיה לרבי אידי): אנא לא (המילה 'לא' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וישנה ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) אמרית, את מנן לך? – אני לא אמרתי, אתה מניין לך? (אם אני לא אמרתי לך את מה שיש ללמוד מלשון המשנה, אתה מניין לך לומר את הסברה שאמרת? שלא היית אומר מעצמך מה שאמרת, אילו לא הייתי אומר מה שאמרתי, ורק משום שאמרתי מה שאמרתי, אמרת מה שאמרת)
פירושו של הקטע הזה הוא על פי "יפה עיניים". מה שאמרו כאן בלשון "סבר מימר" קיים לבסוף, כמו במקומות רבים בירושלמי.
• • •
מציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא) בשם רבי נתן: מותר המת יבנה לו נפש על גבי קברו – מאותן המעות שנותרו לאחר קבורתו בונים לו מצבה על קברו, ויעשה לו זֶלַח (במסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'זלוף'. וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) על גבי מיטתו – מאותן המעות שנותרו לאחר קבורתו עושים לו על מיטתו (שנושאים עליה את המת לקבורה) זילוף (התזה) של יין או של מי בשמים לשם ריח טוב (זלח וזילוף מובנם שווה).
זילפו בשמים על מיטת המת במיוחד במקרים שמחמת חוליו של המת העלתה הגופה ריח.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אין פודין שבוי בשבוי – אם גבו מעות בשביל לפדות בהן שבוי זה, אין רשאים לפדות בהן שבוי אחר, ואין גובין טלית בטלית – אם גבו מעות בשביל לתת לעני טלית זו, אין רשאים לתת לו טלית אחרת, ואין ממחין ביד פרנסין (מנהיגים ועוסקים בצורכי ציבור (מקור המילה ביוונית)) לכך – אם הפרנסים רואים צורך להחליף (לפדות שבוי בשבוי ולגבות טלית בטלית) - רשאים הם להחליף, ואין מוחים בידם (אין מתנגדים להם, מניחים להם לעשות) על כך (משום שכוונתם של מי שנתנו לגבאים היתה שהגבאים יהיו רשאים להחליף).
בתוספתא שקלים א,יב שנו: מותר עניים לעניים. מותר שבויים לשבויים. ואם אמר: "לעני זה", "לשבוי זה" - מותרו שלו (של אותו עני ושל אותו שבוי, שהנותן הקנה לו את כל הסכום שנתן לו). מותר מתים למתים. מותר המת ליורשיו. רבי מאיר אומר: מותר המת יהא מונח עד שיבוא אליהו. רבי נתן אומר: מותר המת בונים לו נפש על גבי קברו, או יזלח לו זלח לפני מיטתו. אין גובים כסות בכסות, ואין פודים שבוי בשבוי, ואין ממחים ביד הפרנסים על כך.
דברי רבי נתן אינם בנוסח המשנה שבכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, אבל ישנם בכתבי היד של המשנה ובנוסח המשנה שבמסירה שלפנינו ובדפוס ונציה הבבלי.
דברי רבי נתן במשנה הם תוספת שנוספה במשנה על פי הברייתא שבתוספתא שהובאה בירושלמי ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 832, 952 ו-975).
מדברי הירושלמי כאן אין שום ראיה שלא היו להם דברי רבי נתן במשנה, שהרי הביאו בירושלמי גם את סוף דבריו, ולפיכך העתיקו את כל הברייתא ("תוספתא כפשוטה").
רבי נתן אינו נזכר במשנה מלבד כאן (במשנה ברכות ט,ה דברי רבי נתן אינם מגוף המשנה), ואכן גם בירושלמי כאן דברי רבי נתן מובאים בצורה "תני בשם רבי נתן", כאילו אינם במשנה. ונראה שדבריו חדרו מברייתא למשנה ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמודים 110-111).
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: אין עושין נפשות לצדיקים – אין בונים לצדיקים מצבות זיכרון על קבריהם כדי לעשות להם זכר, מפני שדבריהן הן זכרונן (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'דבריהן הן הן זכרונן') – דבריהם של הצדיקים, שאומרים בשמם לאחר מותם, הם זכר להם.
חכמים הסתייגו מבניית נפש למת וראו בה בזבוז.
• • •
במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה קטע (פרטי הגרסאות תואמות את דפוס ונציה הבבלי). כל הקטע (שבחלקו מעובד על פי הבבלי) נמצא רק בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי, וכן בפירושי תלמיד רשב"ש ורבנו משולם ובראשונים בעלי הנוסח הבבלי), ואינו נמצא במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" (וגם לא בספר "והזהיר" המרבה להעתיק אגדות) ובשום מקור מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים.
הקטע הארוך שנוסף בסוף פרק ב נמצא רק בכתבי היד ובשאר העדויות של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים, והוא קטע משולב ומעובד על פי ירושלמי ברכות פרק ב, שבת פרק א ובבלי יבמות צו,ב - עיבוד אומנותי ממש, כאשר קטעי הירושלמי והבבלי משוזרים ומשולבים זה לתוך זה, והוא אופייני לדרך עיבודו המכוון של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 26).
קטע האגדה חדר לירושלמי בידי המעתיקים, ולא היה חלק מקורי של התלמוד, כפי שיצא מתחת יד עורכיו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 245 הערה 44).
במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה קטע (פרטי הגרסאות תואמות את דפוס ונציה הבבלי). כל הקטע (שבחלקו מעובד על פי הבבלי) נמצא רק בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי, וכן בפירושי תלמיד רשב"ש ורבנו משולם ובראשונים בעלי הנוסח הבבלי), ואינו נמצא במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" (וגם לא בספר "והזהיר" המרבה להעתיק אגדות) ובשום מקור מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים.
הקטע הארוך שנוסף בסוף פרק ב נמצא רק בכתבי היד ובשאר העדויות של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים, והוא קטע משולב ומעובד על פי ירושלמי ברכות פרק ב, שבת פרק א ובבלי יבמות צו,ב - עיבוד אומנותי ממש, כאשר קטעי הירושלמי והבבלי משוזרים ומשולבים זה לתוך זה, והוא אופייני לדרך עיבודו המכוון של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 26).
קטע האגדה חדר לירושלמי בידי המעתיקים, ולא היה חלק מקורי של התלמוד, כפי שיצא מתחת יד עורכיו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 245 הערה 44).
במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה קטע (פרטי הגרסאות תואמות את דפוס ונציה הבבלי). כל הקטע (שבחלקו מעובד על פי הבבלי) נמצא רק בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי, וכן בפירושי תלמיד רשב"ש ורבנו משולם ובראשונים בעלי הנוסח הבבלי), ואינו נמצא במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" (וגם לא בספר "והזהיר" המרבה להעתיק אגדות) ובשום מקור מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים.
הקטע הארוך שנוסף בסוף פרק ב נמצא רק בכתבי היד ובשאר העדויות של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים, והוא קטע משולב ומעובד על פי ירושלמי ברכות פרק ב, שבת פרק א ובבלי יבמות צו,ב - עיבוד אומנותי ממש, כאשר קטעי הירושלמי והבבלי משוזרים ומשולבים זה לתוך זה, והוא אופייני לדרך עיבודו המכוון של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 26).
קטע האגדה חדר לירושלמי בידי המעתיקים, ולא היה חלק מקורי של התלמוד, כפי שיצא מתחת יד עורכיו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 245 הערה 44).
במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה קטע (פרטי הגרסאות תואמות את דפוס ונציה הבבלי). כל הקטע (שבחלקו מעובד על פי הבבלי) נמצא רק בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי, וכן בפירושי תלמיד רשב"ש ורבנו משולם ובראשונים בעלי הנוסח הבבלי), ואינו נמצא במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" (וגם לא בספר "והזהיר" המרבה להעתיק אגדות) ובשום מקור מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים.
הקטע הארוך שנוסף בסוף פרק ב נמצא רק בכתבי היד ובשאר העדויות של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים, והוא קטע משולב ומעובד על פי ירושלמי ברכות פרק ב, שבת פרק א ובבלי יבמות צו,ב - עיבוד אומנותי ממש, כאשר קטעי הירושלמי והבבלי משוזרים ומשולבים זה לתוך זה, והוא אופייני לדרך עיבודו המכוון של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 26).
קטע האגדה חדר לירושלמי בידי המעתיקים, ולא היה חלק מקורי של התלמוד, כפי שיצא מתחת יד עורכיו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 245 הערה 44).