משנה
המכנס מעות – האוסף מעות מעט מעט, כדי לשקול מהן את שקלו (מעה היא מטבע כסף קטן, ושיעורה שלושים ושתיים פרוטות, שישית הדינר, אחד משנים עשר בשקל של זמן המשנה. "מעות" כאן אין משמעו דווקא מעה כסף, אלא הוא כינוי לכסף סתם, ממון), ואמר – כשהתחיל לאסוף: "הרי אלו לשקלי" – "הריני מכנס את המעות האלו לשם שקלי", - בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) אומרים: מותרן נדבה – אם מצא שיש בהן יתר על שקל, המעות העודפות מגיעות לשופר שבמקדש שמעותיו מיועדות לעולות נדבה כשהמזבח עומד בטל, ובית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) אומרים: מותרן חולין – המעות העודפות הן חולין (שאינו קודש), לפי שלא התכוון להקדיש אלא מה שצריך לשקלו. בית שמאי לשיטתם שהקדש בטעות הקדש, ובית הלל לשיטתם שהקדש בטעות אינו הקדש (כך מוכח מירושלמי נזיר ה,א שהביאו משנה זו שם בסוגית הקדש טעות).
המכנס מעות ואמר: "שאביא מהן שקלי" – "הריני מכנס מעות שאביא מהן את שקלי", - שוין – הכל מסכימים, אף בית שמאי, שהמותר חולין – שהמעות העודפות הן חולין, לפי שלא התכוון אלא ליטול מהן בשביל שקלו והשאר יהא חולין.
המכנס מעות ואמר: "אלו לחטאתי" – "הריני מכנס את המעות האלו לקורבן חטאת שאני חייב להביא", - שוין – הכל מסכימים, אף בית הלל, שהמותר נדבה – כמבואר במשנה הבאה.
המכנס מעות ואמר: "שאביא מהן חטאתי" – "הריני מכנס מעות שאביא מהן קורבן חטאת", - שוין – הכל מסכימים, אף בית שמאי, שהמותר חולין – כמבואר לעיל בעניין השקל.
• • •
משנה
אמר רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): מה בין שקלים לחטאת? – מה טעמם של בית הלל בעניין המכנס מעות, ששנינו במשנה הקודמת, שאם אמר: "הרי אלו לשקלי", סוברים הם שמותרם חולין, ואם אמר: "הרי אלו לחטאתי", מודים הם לבית שמאי שהמותר נדבה? - אלא שלשקלים יש להן קיצבה – שאין מוסיפים על מחצית השקל הקצובה ואין פוחתים ממנה, ולפיכך לא התכוון להקדיש אלא מה שצריך לשקלו, ולכן אומרים בית הלל שהמותר חולין, ולחטאת אין לה קיצבה – יש מביא חטאת כחושה שדמיה מועטים ויש מביא חטאת שמנה שדמיה מרובים, לפיכך התכוון להקדיש כל המעות שכינס, ואם הביא בהן קורבן חטאת ונשאר מהן, המותר נדבה להקדש.
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אף לשקלים אין להן קיצבה – שמוסיפים על מחצית השקל הקצובה ופוחתים ממנה; שכשעלו ישראל מן הגולה – מגלות בבל, היו שוקלין דרכונות (מקור המילה ביוונית. דרכון הנזכר במקורות התלמודיים הוא כנראה דריקוס, מטבע פרסי של זהב או כסף) – כל אדם היה נותן למקדש דרכון, וכאן הכוונה למטבע של כסף (בניגוד לדרכונות הנזכרים במשנה לעיל הלכה א, ששם הכוונה למטבעות של זהב), חזרו לשקול סלעים – לאחר זמן, שינו ישראל מה שעשו ולא שקלו דרכונות, והיו שוקלים סלעים, ששוויין השקל של התורה, חזרו לשקול טבעים – לאחר זמן, שינו ישראל מה שעשו ולא שקלו סלעים, והיו שוקלים חצאי סלעים, והם השקלים של המשנה, ששוויים חצי השקל של התורה, ביקשו לשקול דינרין – לאחר זמן רצו ישראל לשקול דינרים של כסף רומיים, והדינר הוא חצי השקל של המשנה, ששוויו רבע השקל של התורה. הרי שאף לשקלים אין קצבה.
אמר רבי שמעון: אף על פי כן, יד כולם שווה – בכל זמן היו כולם נותנים אותו סכום, בין מחצית השקל, בין פחות ממנו, בין יותר ממנו, לא הרבו עליו ולא מיעטו ממנו, נמצא שיש לשקלים קצבה, אבל חטאת - זה מביא בסלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש – כל אחד יכול להביא קורבן חטאת בכמה שירצה, הרי שאין לה קצבה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "המכנס מעות ואמר: הרי אלו לשקלי - בית שמי אומרים: מותרן נדבה, ובית הלל אומרים: מותרן חולין".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נזיר ה,א.
מביאים מחלוקת אמוראים שנחלקו בהצעת פרשנות למחלוקת בתי שמאי והלל במשנה:
רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): מה פליגין – מה (שהם, בית שמאי ובית הלל) חלוקים, - במכנס פרוטרוט (מטבעות קטנים) – במקרה שאוסף מעות מעט מעט, כדי לשקול מהן את שקלו, ואמר: "הרי אלו לשקלי"; אבל באומר: "אלו" (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'לשקלי'. וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים. ואינו במקבילה) – במקרה שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לשקלי", - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים, אף בית הלל) מודים (מסכימים), שהמותר נדבה – לפי שהתכוון להקדיש את הכל, ואין זה הקדש טעות.
רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ביבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר: מה פליגין – מה (שהם, בית שמאי ובית הלל) חלוקים, - במכנס פרוטרוט – במקרה שאוסף מעות מעט מעט, כדי לשקול מהן את שקלו, ואמר: "הרי אלו לשקלי"; אבל באומר: "אלו" – במקרה שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לשקלי", - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים, אף בית שמאי) מודים (מסכימים), שהמותר חולין – לפי שלא התכוון אלא ליטול מהן בשביל שקלו והשאר יהא חולין, ואין זה הקדש טעות.
יש כאן שתי מסורות סותרות בשם רבי לעזר.
ומציעים סיוע ממקור תנאי: אמר רבי חזקיה: מתניתא מסייעא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה להלן ב,ד) מסייעת לרבי ביבי – שאמר בשם רבי לעזר: (במסירה שלפנינו כתב כאן הסופר "הל' ד'", ומגיה מחק והוסיף כאן בתוך השורה: 'דתנן', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי. ושניהם טעות, ואינם במקבילה. 'דתנן' הוא מונח בבלי. - הסגנון הרווח אצל המונח הוא 'מתניתא מסייעא לרבי פלוני - [מקור תנאי]'. במקומות ספורים בא אחרי המונח לשון הצעה נוסף, כגון 'דתני' או 'דתנינן (תמן)', אולם נראה שזהו סגנון תנייני ("הטרמינולוגיה של הירושלמי")) שנינו במשנה: אמר רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): מה בין שקלים לחטאת? – מה ההבדל בין שקלים שמותרם חולין ובין חטאת שהמותר נדבה? - אלא שהשקלים יש להן קצבה – שאין מוסיפים על מחצית השקל הקצובה ואין פוחתים ממנה, ולפיכך לא התכוון להקדיש אלא מה שצריך לשקלו, ולכן המותר חולין, ולחטאת אין לה קיצבה – יש מביא חטאת כחושה שדמיה מועטים ויש מביא חטאת שמנה שדמיה מרובים, לפיכך התכוון להקדיש כל המעות, ואם הביא בהן קורבן חטאת ונשאר מהן, המותר נדבה להקדש (עד כאן המשנה). ויש להציע פרשנות למקור התנאי: מה אנן קיימין? – במה אנו עומדים (עוסקים)? (במה מדובר במשנה להלן?) אם באומר: "שאביא מהן שקלי" - כל עמא מודיי שהמותר חולין (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נדבה'. ותלמיד רשב"ש גרס: 'חולין'). אם באומר: "שאביא מהם חטאתי" - כל עמא מודיי שהמותר נדבה (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'חולין'. ותלמיד רשב"ש גרס: 'חולין'. נראה שצריך לומר בדומה לאמור להלן: 'אם באומר: "שאביא מהן", שקלים - כל עמא מודיי שהמותר חולין, חטאת - כל עמא מודיי שהמותר חולין'. הגר"א הגיה בדומה לכך) – אם מדובר כשמכנס מעות ואמר: "הריני מכנס מעות שאביא מהן את שקלי" או "שאביא מהן את חטאתי", גם בשקלים - כל העם (כל החכמים, אף בית שמאי) מודים (מסכימים) שהמותר חולין, וגם בחטאת - כל העם (כל החכמים, אף בית שמאי) מודים (מסכימים) שהמותר חולין, כמו ששנינו במשנה כאן. הרי שבאומר: "שאביא מהן", לדעת הכל אין הבדל בין שקלים לחטאת, ולא בזה דיבר רבי שמעון. אלא כן אנן קיימין – אלא (ב)כך אנו עומדים (עוסקים) (בכך מדובר במשנה להלן), באומר: "אלו" – במקרה שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לשקלי" או: "הרי אלו לחטאתי". שקלים - על ידי (מכיוון, מפני) שקצוָותן (במקבילה: 'שקצבתן') מן התורה – שכתוב: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל,טו), ולפיכך לא התכוון להקדיש אלא מה שצריך לשקלו, מותרן חולין (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נדבה'. ותלמיד רשב"ש גרס: 'חולין') – הכל מסכימים, אף בית שמאי, שמותרם חולין, כמו שאמר רבי ביבי. חטאת - על ידי (מכיוון, מפני) שאין קצבתה מן התורה – שאם ירצה יביא חטאת בדמים מרובים, ולפיכך התכוון להקדיש כל המעות שבידו, מותרה נדבה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'חולין'. ותלמיד רשב"ש גרס: 'נדבה') – הכל מסכימים, אף בית הלל, שמותרה נדבה. הרי שבאומר: "אלו", לדעת הכל יש הבדל בין שקלים לחטאת, ובזה דיבר רבי שמעון. אבל לפי רבי יוסה שאמר בשם רבי לעזר, באומר: "אלו", גם בשקלים וגם בחטאת - הכל מסכימים, אף בית הלל, שהמותר נדבה, הרי שלדעת הכל אין הבדל בין שקלים לחטאת, וגם בזה לא דיבר רבי שמעון. לכן המשנה להלן מסייעת לרבי ביבי (לרבי חזקיה, שהביא סיוע לרבי ביבי, היה משמע שרבי שמעון דיבר במקרה שבו הכל מסכימים, אף בית שמאי, שבשקלים - מותרם חולין, ובחטאת - מותרה נדבה).
ומקשים: מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מה עבד לה רבי שמעון'. וצריך לומר כמו במקבילה: 'מה עבד לה רבי יוסה')? – מה עושה אותה (כיצד מפרש את המשנה להלן) רבי יוסה? שלפי רבי יוסה שאמר בשם רבי לעזר, בין באומר: "שאביא מהן" ובין באומר: "אלו", לדעת הכל אין הבדל בין שקלים לחטאת, ולא בהם דיבר רבי שמעון, ואם כן, במה דיבר רבי שמעון?
ומתרצים: פתר לה – פותר אותה (רבי יוסה מפרש ומסביר את המשנה להלן), במכנס פרוטרוט – המשנה מדברת במקרה שאוסף מעות מעט מעט, ואמר: "הרי אלו לשקלי" או: "הרי אלו לחטאתי", כבית הלל – כדעת בית הלל, ולא לדעת הכל, שלדעת בית הלל יש בזה הבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים - מותרם חולין, ובחטאת - המותר נדבה, ובזה דיבר רבי שמעון.
והא תנינן: מותר שקלים חולין! - פתר לה (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'עוד היא'), במכנס פרוטרוט, וכבית הלל (בכתב יד הבבלי אין שאלה ותשובה אלו). - והא תנינן: עשירית האיפה (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'חולין'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מותר עשירית האיפה חולין'. וב"שרידי הירושלמי": 'מותר עשירית האיפה שקלים' (המילה 'שקלים' היא העתקה בטעות מלעיל))! - עוד הוא פתר לה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'עוד היא'), במכנס פרוטרוט, וכבית הלל.
נראה שנשתבש בירושלמי כאן, ואין כאן אלא שאלה אחת ותשובה אחת, וכך צריך לומר: והא תנינן: מותר שקלים חולין. מותר עשירית האיפה...! - עוד היא במכנס פרוטרוט, כבית הלל.
וזה הפירוש:
ומקשים (עוד על רבי יוסה): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה להלן ב,ה): מותר שקלים חולין – מעות שנותרו לאחר ששקל מהן את שקלו הן חולין. מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות - מותרן נדבה – מי שחייב להביא עשירית האיפה סולת לחטאת, כגון שחטא בביטוי שפתיים או בטומאת מקדש וקודשיו והוא דל שבדלים, ונותרו מעות לאחר שהביא אותה מהן, או זבים וזבות ויולדות שטהרו, שהם חייבים להביא שתי תורים או שני בני יונה, ונותרו מעות לאחר שהביאו אותם מהן, או מי שחייבים להביא חטאת או אשם, ונותרו מעות לאחר שהביאו אותם מהן - מותר המעות של כל אלו הולך לשופרות של נדבה! – הרי ששנינו במשנה זו, שמותר שקלים חולין, ומותר חטאת נדבה. לפי רבי ביבי, משנה זו השנויה סתם דברי הכל (בית שמאי ובית הלל) היא, ומדובר במשנה זו באומר: "אלו", שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לשקלי" או: "הרי אלו לחטאתי", שלדעת הכל, יש הבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים - המותר חולין, ובחטאת - המותר נדבה. אבל לפי רבי יוסה, בין באומר: "שאביא מהן" ובין באומר: "אלו", לדעת הכל אין הבדל בין שקלים לחטאת, שבאומר: "שאביא מהן" - המותר חולין גם בשקלים וגם בחטאת, ובאומר: "אלו" - המותר נדבה גם בשקלים וגם בחטאת, ואם כן, כיצד יפרש רבי יוסה את המשנה? (לפי הגהתנו, קושיה זו דומה לקושיה הקודמת על רבי יוסה, שלפי רבי יוסה אי אפשר להעמיד את המשנה במקרה שבו לדעת הכל יש הבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים - המותר חולין, ובחטאת - המותר נדבה. ואין כאן שתי קושיות נפרדות, אחת בשקלים ואחרת בחטאת, שהרי יש מקרה אחד שבו לדעת הכל בשקלים - המותר חולין, ויש מקרה אחר שבו לדעת הכל בחטאת - המותר נדבה)
ומתרצים: עוד (גם) היא במכנס פרוטרוט – גם המשנה ההיא להלן מדברת במקרה שאוסף מעות מעט מעט, ואמר: "הרי אלו לשקלי" או: "הרי אלו לחטאתי", כבית הלל – כדעת בית הלל, ולא לדעת הכל, שלדעת בית הלל יש בזה הבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים - המותר חולין, ובחטאת - המותר נדבה, ובזה דיברה המשנה.
במקבילה נשמט מ"והא תנינן מותר שקלים" עד כאן, כנראה על ידי הדומות.
קובעים: המפריש (במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'הפריש') שקלו, (ו)סבור שהוא חייב – לפיכך הפריש, שהיה סבור שעדיין לא הפריש שקלו השנה, ונמצא שאינו חייב – שכבר הפריש שקלו השנה, - לא קדש – השקל שהפריש הוא חולין, לפי שהקדש בטעות הוא, וכדעת בית הלל.
ושואלים: המפריש (במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'הפריש') שנים – שני שקלים, אחד בשביל השנה ואחד בשביל השנה שעברה, (ו)סבור שהוא חייב שנים – לפיכך הפריש, שהיה סבור שלא הפריש לא השנה ולא בשנה שעברה, ונמצא שאינו חייב אלא אחד – שכבר הפריש בשנה שעברה, אותו השני – השקל שהפריש בשביל השנה שעברה, מה את עבד ליה? – מה אתה עושה אותו? (איך אתה דן אותו? האם הוא חולין או שמא הוא נדבה?) ומציעים שני מקרים שיש מקום לדמות להם את המקרה הנידון: כסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב – האם יש לדמות מקרה זה למקרה שהפריש שקלו, שהיה סבור שעדיין לא הפריש שקלו השנה, ונמצא שכבר הפריש שקלו השנה, שלא קדש השקל שהפריש בטעות, או באומר (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'כאומר'): "אלו" – או שמא יש לדמות מקרה זה למקרה שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לשקלי", שלפי רבי יוסה לעיל, הכל מסכימים, אף בית הלל, שהמותר נדבה, לפי שהתכוון להקדיש את הכל, ואין זה הקדש טעות, ואף כאן השקל שהפריש בשביל השנה שעברה מגיע לנדבה? - השאלה נשארה ללא הכרעה.
במסירה שלפנינו נמחקו המילים "כסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב, או באומר אלו. הפריש חטאתו", ובמקומן נכתב על ידי מגיה: "נשמעינה מן הדא: הפריש חטאתו", כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי. המילים 'נשמעינה מן הדא' שהוסיף המגיה הן תיקון יתר שאינו אלא שיבוש, ואינו במקבילה בנזיר. הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים הוא כמו בנוסח שלפנינו, אלא שבמקום "או באומר אלו" נכתב "היכא את אמר אלו". תלמיד רשב"ש גרס כמו בנוסח שלפנינו.
וקובעים: הפריש חטאתו – בהמה לקורבן חטאת, סבור שהוא חייב – לפיכך הפריש, שהיה סבור שהוא חייב להביא קורבן חטאת, ונמצא שאינו חייב – להביא קורבן חטאת, - לא קדשה – הבהמה שהפריש היא חולין, לפי שהקדש בטעות הוא, וכדעת בית הלל.
ושואלים: הפריש שתים – שתי בהמות לקורבן חטאת, (ו)סבור שהוא חייב שתים – לפיכך הפריש, שהיה סבור שהוא חייב להביא שני קורבנות חטאת, ונמצא שאינו חייב אלא אחת – להביא קורבן חטאת אחד, אותה השנייה – הבהמה השנייה שהפריש, מה את עבד לַהּ? – מה אתה עושה אותה? (איך אתה דן אותה? האם היא חולין או שמא היא נדבה?) ומציעים שני מקרים שיש מקום לדמות להם את המקרה הנידון: - כסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב – האם יש לדמות מקרה זה למקרה שהפריש חטאתו, שהיה סבור שהוא חייב להביא קורבן חטאת, ונמצא שאינו חייב להביא קורבן חטאת, שלא קדשה הבהמה שהפריש בטעות, או באומר (צריך לומר כמו לעיל: 'כאומר'): "אלו" – או שמא יש לדמות מקרה זה למקרה שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לחטאתי", שהכל מסכימים, אף בית הלל, שהמותר נדבה, לפי שהתכוון להקדיש את הכל, ואין זה הקדש טעות, ואף כאן הבהמה השנייה שהפריש תרעה עד שתסתאב (תיעשה בעלת מום) ותימכר והדמים מגיעים לנדבה? - השאלה נשארה ללא הכרעה.
עד כאן המקבילה בירושלמי נזיר.
במסירה שלפנינו נמחקו המילים "כסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב, או באומר אלו", ובמקומן נכתב על ידי מגיה: "אלא רועה, הכא נמי אלו לנדבה. היאך אתה אומר אלו", כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי. יש בהגהה זו לשון בבלית. המגיה קלקל את הנוסח. הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים הוא כמו בנוסח שלפנינו, אלא שבמקום "או באומר אלו" נכתב "היאך אתה אומר אלו". ב"שרידי הירושלמי" דולג מ"הפריש חטאתו" עד כאן, כנראה על ידי הדומות.
הסגנון הרגיל בירושלמי הוא: "מה את עבד ליה / לה / לון? כ... או כ...", כמו בנוסח שלפנינו.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות" – מה הם דרכונות? - דינרין – הדרכונות בתקופה הפרסית היו מקביליהם של הדינרים בתקופה הרומית (בספר "והזהיר" אין המילה "דינרין". בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילים "שכשעלו... דרכונות - דינרין").
במשנה שנינו: "חזרו לשקול סלעים" – מה הם סלעים? - כשמוען – כמשמעם (כמובנם), כלומר, סלעים של זמנם.
במשנה שנינו: "חזרו לשקול טיבעין" – מה הם טבעים? - פלגי סילעין – חצאי סלעים.
במשנה שנינו: "ביקשו לשקול דינרין" – מה הם דינרים? - קרטין (צריך לומר: 'קורטין'. וכן הוא ברש"ס. ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו באופנים שונים) – רבעי סלעים.
המילה "קרט" (קוורט) קשורה למילה לטינית שפירושה רבע, וכאן הכוונה למטבע של רבע סלע, שהוא דינר כסף אחד.
ומביאים מקור תנאי: ולא קיבלו עליהן (כן הוא "בשרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר". ובכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'ולא קיבלו מהן') – כשרצו ישראל לשקול דינרים של זמן המשנה, ששוויים רבע השקל של התורה, לא קיבלו עליהם (לא הסכימו) שאר ישראל דבר זה.
ומציעים פסוק המסייע למקור התנאי: מן הדא (ב"שרידי הירושלמי": 'על שם'): – מזאת (מהפסוק הזה בפרשת כריתת האמנה בתקופת נחמיה): "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ" (נחמיה י,לג) – התחייבנו לתת שליש השקל לצורך קורבנות הציבור בבית המקדש. זה היה אחד מעיקרי האמנה שהתחייבו בה ישראל שעלו מן הגולה. לכן, כשרצו לאחר זמן לשקול דינרים, לא קיבלו עליהם, שכן שוויים פחות משליש השקל (שליש השקל של נחמיה היה שווה למחצית השקל של התורה. חל שינוי במשקל מטבע הכסף העובר לסוחר בתקופת נחמיה בהשוואה למשקל השקל של התורה, ועל כן הסתפק נחמיה בשליש מהמטבע הפרסי. בכל תקופת בית שני נאלצו היהודים להשתמש במטבעות שטבעו הפרסים, היוונים והרומאים בתרומת מחצית השקל למקדש. במשך השנים הופחת בהתמדה חלקו של הכסף הטהור במשקלו של הדינר).
רבי חלקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מיכן (מכאן) שאדם צריך לשלש את שקלו [שלש פעמים בשנה – יש לדרוש את הכתוב בנחמיה, שהתחייבו להוסיף על האמור בתורה ולתת שקלים שלוש פעמים בשנה ("לתת שלישית השקל בשנה" - לתת שקלים שלוש פעמים בשנה), שמן התורה אין חיוב לתת אלא פעם אחת בשנה. הרי שלמדנו מכאן, שאדם צריך לשלש את שקלו שלוש פעמים בשנה; מיכן שאדם חייב באחריות (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי", וכן הוא בספר "והזהיר". ובמסירה שלפנינו נשמט מה שבין "שקלו" הראשון ובין "שקלו" השני בשל דילוג על ידי הדומות)] שקלו שלש(ה) פעמים בשנה – יש לדרוש את הכתוב בנחמיה, שהתחייבו להיות חייבים באחריות שקליהם שלוש פעמים בשנה ("עלינו שלישית השקל בשנה" - עלינו מוטלת אחריות השקלים שלוש פעמים בשנה). הרי שלמדנו גם כן מכאן, שאדם חייב באחריות שקלו שלוש פעמים בשנה, שבכל פעם משלוש הפעמים בשנה שהוא שוקל, הוא חייב באחריות שקלו, שאם נגנב שקלו או שאבד חייב להביא אחר תחתיו; מיכן שאין מטריחין על הציבור יותר משלש(ה) פעמים בשנה – אין גובים מן הציבור להקדש יותר משלוש פעמים בשנה, כדי למנוע הפסד ממון מן הציבור (טורח הציבור כאן הוא במובן הפסד ממון).
בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "מיכן שאדם חייב באחריות שקלו שלש פעמים בשנה; מיכן שאדם צריך בשלישית שקלו שלש פעמים בשנה (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: מיכן שאדם צריך בשלישית שקלו שלישית שקל בשנה(?)); מיכן שאין מטריחין על הציבור יותר משלש פעמים בשנה". הגרסה "בשלישית שקלו..." היא על פי הבבלי בבא בתרא ט,א: "אמר רבי אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת (לצדקה) שלישית השקל בשנה (לפחות), שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה'". גם רבנו משולם ותלמיד רשב"ש גרסו "מיכן שאדם צריך בשלישית השקל [בשנה]".
אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מיכן לשלש סאין; מיכן לשלש קופות; מיכן לשלש אפרשות – מהכתוב בנחמיה יש ללמוד את מה ששנינו במשנה (להלן ג,א-ב): "בשלושה פרקים בשנה תורמים את הלשכה; בשלוש קופות של שלוש שלוש סאים תורמים את הלשכה" - שלוש פעמים בשנה היו תורמים מן השקלים שבלשכה שבמקדש (שלוש הפרשות), ובכל פעם היו ממלאים מן השקלים שלוש קופות (סלים גדולים), וכל קופה היתה מחזקת שלוש סאים.
מביאים כמה דרשות המסבירות את הטעם שישראל חייבים לתת מחצית השקל.
מביאים מדרש: כתיב: – כתוב (בפרשת שקלים): "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל,יג) – את זה חייבים לתת כל העוברים על יד המונים במפקד, כסף שמשקלו חצי השקל. רבי יודה (רבי יהודה בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ורבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) – הוו בה שני החכמים (הם דרשו דרשות שונות לאותו פסוק, ואינם חולקים), - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: לפי שחטאו – ישראל במעשה העגל, במחצית היום – כשהגיע אמצע היום, לפיכך יתנו מחצית השקל – כדי לכפר על החטא שחטאו במחצית היום; וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: לפי שחטאו – ישראל במעשה העגל, בשש שעות (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'ביום') – כשהגיעו שש שעות של היום, לפיכך יתנו מחצית השקל, דעבד שיתא גרמסין (מקור המילה ביוונית) – שעושה (שווה ל)שישה גרמסים (מטבעות של שלישי דינר של כסף), כדי לכפר על החטא שחטאו בשש שעות (שישה גרמסים שווים לשני דינרים, ושווים לשקל של המשנה, ששווה לחצי השקל של התורה. - מדרש זה אינו ממדרשי ההלכה שבידינו. - אחת ההוראות של 'עבד' היא קביעת שיעור מידה גדולה במידות קטנות).
הנוסח בספר "והזהיר": "וחרנה אמר: לפי שחטאו בשש עבירות". לעניין העבירות שעברו ישראל בעגל ראה בבלי יומא סו,ב; ירושלמי סוטה ג,ד.
רבי יהודה ורבי נחמיה דרשו: "זה ייתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל" - כל העובר על הפיקודים ייתן, שכל מי שעברו על המצוות שציוה ה' וחטאו במעשה העגל - ייתנו מחצית השקל. אבל בירושלמי לעיל א,ד נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה בדרשת כתוב זה, אחד אמר: כל העובר בים ייתן, והאחר אמר: כל העובר על הפיקודים ייתן. הרי שרבי יהודה או רבי נחמיה דרש שכל העובר בים ייתן ולא דרש שכל העובר על הפיקודים ייתן, שלא כמו מה שדרשו כאן.
רבי יהושע בירבי נחמיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבן יוחנן בן זכיי (אי אפשר שאמורא בדור הרביעי יאמר בשם תנא בדור הראשון. ולכן נראה שצריך לומר: 'בשם רבי חנניה / חנינה / חנן בן פזי' (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), ונשתבש השם 'חנן' ל'יוחנן' והשם 'פזי' ל'זכיי'. בפסיקתא רבתי פסקה טו ובפסיקתא דרב כהנא ה,יא מובאת מימרה של רבי יהושע בר נחמיה בשם רבי חנן בן פזי. שמו של רבי יהושע בר נחמיה נזכר רק בירושלמי כאן, אבל מצוי הוא במדרשי האגדה. רבי חנניה בן פזי נזכר בירושלמי מגילה ד,ג ובמדרשי האגדה): לפי שעיברו (שעברו) על עשרת הדיברות – כשחטאו ישראל במעשה העגל, שלא עבודה זרה בלבד עשו ועברו על שתי הדיברות הראשונות ("אנוכי" ו"לא יהיה לך"), אלא גם עבירות אחרות עשו ועברו על שאר הדיברות, לפיכך יהא נותן כל אחד ואחד עשרת גרה – כדי שיכפרו על עשרת הדיברות שעברו עליהם (עשר גרות הן חצי השקל של התורה, שהשקל הוא עשרים גרה (שמות ל,יג). גרה היא מטבע קטן).
לפי הגרסה 'בשם רבן יוחנן בן זכאי', הוא דרש: "זה ייתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל" - כל העובר על הפיקודים ייתן. אבל בירושלמי לעיל א,ד נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה בדרשת כתוב זה, אחד אמר: כל העובר בים ייתן, והאחר אמר: כל העובר על הפיקודים ייתן, ואמרו שם, שמי שאמר שכל העובר בים ייתן מסייע לרבן יוחנן בן זכאי. הרי שרבן יוחנן בן זכאי דרש שכל העובר בים ייתן ולא דרש שכל העובר על הפיקודים ייתן, שלא כמו לפי הגרסה הזו. ומכאן שהגרסה הזו משובשת.
רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף – עשרת בני יעקב מכרו את יוסף, הבן הבכור של רחל, בעשרים דינרים של כסף (בבראשית לז,כח נאמר: "וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף", דהיינו עשרים שקלים של כסף, אך כיוון שלא נקב הכתוב בשם המטבע, החליפו בדרשת הכתוב שקלים בדינרים), לפיכך יהא כל אחד ואחד פודה את (שתי המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה) בנו בכורו בעשרים כסף – כדי לכפר על חטא מכירת יוסף (עשרים דינרים של כסף הם חמש סלעים, שהסלע היא ארבעה דינרים. חמש סלעים של המשנה שוויין חמישה שקלים של התורה, דמי פדיון בן בכור (במדבר יח,טז)).
רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי לוי: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף – עשרת בני יעקב מכרו את יוסף בעשרים דינרים של כסף, ונפל לכל אחד ואחד מהן טבע – חצי סלע, מפני שעשרה בני יעקב שמכרו את יוסף (בנימין לא היה עימהם) קיבלו עשרים דינרים, ולכן הגיעו לכל אחד מהם שני דינרים, שהם חצי סלע, לפיכך יהא כל אחד ואחד נותן שקלו טבע – כדי לכפר על חטא מכירת יוסף (חצי סלע הוא השקל של המשנה, ששוויו חצי השקל של התורה).
המאמר בעניין פדיון בן בכור הובא כאן אגב המאמר הדומה שלאחריו בעניין מחצית השקל.
בפסיקתא דרב כהנא ב,י נאמר: "מחצית השקל" - רבי יודה ורבי נחמיה - רבי יודה אומר: לפי שחטאו בחצי היום, לפיכך ייתנו מחצית השקל; ורבי נחמיה אומר: לפי שחטאו בשש שעות ביום, לפיכך ייתנו מחצית השקל, דעביד שיתא גרמיסין. - רבי יהושע בר נחמיה בשם רבן יוחנן בן זכאי: לפי שעברו ישראל על עשרת הדיברות, לפיכך יהא כל אחד ואחד נותן עשרה גירה. - רבי ברכיה רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל אחד ואחד פודה בנו בכור בעשרים כסף. - רבי פינחס בשם רבי לוי אומר: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכל אחד ואחד מהם טבע, לפיכך יהא כל אחד ואחד נותן שקלו טבע.
ובפסיקתא רבתי י נאמר: "זה ייתנו..." - שישה גרמיסין של כסף. אמר הקב"ה: הם חטאו משש שעות ולמעלה, "כי בושש משה" (שמות לב,א), לפיכך יביאו שישה גרמיסין. ורבותינו אמרו: הם חטאו מחצי היום ולמעלה, יביאו מחצית השקל ויתכפר להם. - "זה ייתנו..." - עשר מעין. אמר הקב"ה: ייתנו עשר מעין, כדי שיכפרו על עשרת הדיברות שעברו עליהם.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'כי תישא' סימן ז נאמר: "מחצית השקל" - רבי יהודה ורבי נחמיה - רבי יהודה אומר: לפי שחטאו בחצי היום, ייתנו מחצית השקל; ורבי נחמיה אמר: לפי שחטאו בשש שעות ביום, ייתנו מחצית השקל, שהוא עושה שישה גרמיסין. - רבי יהודה בר נחמיה אמר בשם רבי יוחנן בן זכאי: לפי שעברו ישראל על עשרת הדיברות, ייתנו עשרת גרה. - רבי ברכיה בשם ריש לקיש אמר: אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך כל בכור שיהא לכם יהא פדיונו חמשת שקלים כסף.
לפי שחטאו בשש שעות
בירושלמי תעניות ד,ח אמרו: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר" (שמות לב,א), וכיוון שהגיע שש שעות ולא בא, מיד: "וייקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים..." (שם).
ובבבלי שבת פט,א אמרו: מאי דכתיב: "וירא העם כי בושש משה" (שמות לב)? - אל תקרי "בושש", אלא 'באו שש'.
ובשמות רבה מא,ז ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'כי תישא' סימן יג נאמר: "וירא העם כי בושש משה" (שמות לב,א) - מהו "בושש"? - באו שש שעות ולא ירד משה.
ובאוצר המדרשים נאמר: "וירא העם כי בושש משה" (שמות לב,א) - חסר כתיב, לומר: בשש שעות עבדו את העגל.
לפי שעיברו על עשרת הדיברות
בשמות רבה מב,א ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן כ נאמר: דור המדבר אמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", ועברו על הכל ועשו את העגל. כיוון שראה הקב"ה כן, אמר למשה: "לך רד כי שיחת עמך", ואין "שיחת" אלא שחיבלו (קלקלו) מעשיהם. ולא עבודה זרה בלבד עשו, אלא גילוי עריות ושפיכות דמים, שנאמר: "ויקומו לצחק", ואין צחוק אלא גילוי עריות ושפיכות דמים.
לפי שמכרו בכורה של רחל
בבראשית רבה פד,יח נאמר: "וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף" - אמר הקב"ה: אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים, לפיכך יהיה כל אחד מכם מפריש חמש סלעים של בן במנה צורי. - אמר רבי יודה ברבי סימון: אמר הקב"ה לשבטים: אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים, לפיכך יהיה כל אחד מכם מגיע בקע, הדא היא דכתיב: "בקע לגולגולת" (שמות לח,כו).
• • •