משנה
הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו – כדי שייתן חבירו את השקל בשבילו, ושקלו על ידי עצמו – שהיה חבירו סבור שהשקל שלו ונתן אותו בשביל עצמו, אם נתרמה התרומה – אם, לאחר שנתן חבירו את השקל בשביל עצמו, נתרמה תרומת הלשכה מן השקלים, שהוציאו את השקלים מהלשכה כדי לקנות מהם קורבנות ציבור, - מעל – חבירו שנתן את השקל בשביל עצמו, לפי שכשנתרמה התרומה נהנה מן ההקדש, משום שנפטר מחובו למקדש, וכל הנהנה בשוגג מן ההקדש - מעל, וחייב להביא קורבן מעילה ולשלם קרן (מה שנהנה) וחומש. אבל כל זמן שלא נתרמה התרומה - לא מעל, והוא יכול לשקול שקל אחר בשביל מי שנתן לו את שקלו.
השוקל שקלו מן ההקדש – שהיו בידו מעות שהקדיש לצורך בדק הבית, והיה סבור שהן חולין ושקל מהן את שקלו, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה – אם, לאחר ששקל את שקלו מן ההקדש, נתרמה תרומת הלשכה מן השקלים והקריבו את הבהמה שקנו בכספי התרומה, - מעל – השוקל, לפי שנהנה מן ההקדש. אבל כל זמן שלא נתרמה התרומה ולא קרבה הבהמה - לא מעל, והוא יכול להקדיש מעות אחרות במקום השקל ששקל מן ההקדש.
השוקל שקלו ממעשר שני – מדמי מעשר שני, שצריך לקנות בהם אוכל בירושלים ולאוכלו שם, ומדמי שביעית – או מדמי הפירות שגדלו בשנת השמיטה, שמה שנקנה בהם חייבים לאוכלו בקדושת שביעית לפני זמן הביעור, - יאכל כנגדו – יביא שקל אחר ויאמר: דמי מעשר שני או דמי שביעית יהיו מחוללים על שקל זה, ואם שקל מדמי מעשר שני - יקנה בו אוכל בירושלים ויאכלנו שם כדין מעשר שני, ואם שקל מדמי שביעית - יקנה בו פירות ויאכלם בקדושת שביעית.
הנוסח בכתב יד אחד של המשנה: השוקל שקלו מן ההקדש, אם נתרמה התרומה ואם קרבה הבהמה - מעל.
והנוסח בכתב יד שני של המשנה: השוקל שקלו מן ההקדש, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה - מעל.
והנוסח בכתב יד שלישי של המשנה: השוקל שקלו מן ההקדש, אם נתרמה התרומה ואחר כך קרבה הבהמה - מעל.
הלשון "אם נתרמה התרומה" נאמרה גם במשנה לעיל וגם במשנה כאן. ברם פירוש הדברים לעיל: אם נתרמה התרומה קודם שנגנבו השקלים או שאבדו, ואילו פירוש הדברים כאן: אם נתרמה התרומה לאחר ששקל על ידי עצמו או לאחר ששקל שקלו מן ההקדש. ההבדל בפירוש הדברים נובע מההבדל בעניינים הנידונים לעיל וכאן, והוא מוכרח מדברי התלמוד לעיל וכאן.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו, ושקלו על ידי עצמו" כול'. "השוקל שקלו מן ההקדש" כול'.
במשנה שקלים ד,ט שנינו: כל המקבל עליו לספק (למכור להקדש) סלתות (למנחות, וכן יינות לנסכים)... ואם התליעה סולת (שנמלאה תולעים) - התליעה לו (לספק, שאחריות הסולת עליו, וחייב לתת להקדש סולת אחרת), ואם החמיץ יין - החמיץ לו (לספק, שאחריות היין עליו, וחייב לתת להקדש יין אחר). ואינו מקבל את מעותיו (מגזבר ההקדש תמורת הדברים שסיפק לו), עד שיהא המזבח מרצה (מכפר, כלומר, עד שיקרבו המנחות והנסכים על המזבח).
מציעים גרסאות שונות במשנה: אנן תנינן: – אנחנו שנינו (במשנתנו בין בראשה ("הנותן שקלו לחבירו") ובין בסופה ("השוקל שקלו מן ההקדש")): אם נתרמה התרומה - מעל; אבל (ו)תניי דבית רבי: – (התנאים) של בית רבי (שוני המשנה מבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא) שונים (במשנתם בין בראשה ובין בסופה): אם קרבה הבהמה - מעל (הזמן של "נתרמה התרומה" הוא לפני הזמן של "קרבה הבהמה").
ומציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): מאן תנא – מי שנה "אם קרבה הבהמה"? - רבי שמעון (צריך לומר: 'דלא כרבי שמעון'. וכן הגיה רבנו משולם וב"קורבן העדה") – שלא כרבי שמעון, דרבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: מיד היה מקבל את מעותיו – הספק שמכר להקדש סלתות ויינות מקבל מיד את מעותיו מגזבר ההקדש תמורת הדברים שסיפק לו, מפני שהכהנים זריזין הן – הכוהנים המקריבים מנחות ונסכים מיומנים וזהירים, ואין אנו חוששים שמא תתליע הסולת או יחמיץ היין לפני שיקרבו על המזבח. רבי שמעון חולק על סתם המשנה להלן ד,ט ששנו בה, שאין הספק מקבל את מעותיו עד לאחר שקרבו המנחות והנסכים על המזבח (מקור דברי רבי שמעון בברייתא בירושלמי להלן ד,יא). לכן לרבי שמעון, השוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו - מעל כשנתרמה התרומה ונקנתה בהמה לקורבן הציבור, כיוון שהשקל ששקל יוצא לחולין בזמן קניית הקורבן, שכן לרבי שמעון הספק מקבל את מעותיו מההקדש בזמן קניית הקורבן. אבל לחכמים החולקים על רבי שמעון, אין הספק מקבל את מעותיו עד שירצה המזבח, ואם נזרק הדם בכשרות וריצה המזבח - כסף ההקדש מחולל על הבהמה למפרע, אבל לפני שריצה המזבח, עדיין ספק הוא שמא יימצא בבהמה פסול, ונמצא שכסף ההקדש עדיין קדוש, ולכן השוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו - לא מעל כשנתרמה התרומה ונקנתה בהמה לקורבן הציבור אלא כשקרבה הבהמה. לכן מי ששנה "אם קרבה הבהמה" אינו סובר כרבי שמעון אלא כחכמים (על פי "תוספתא כפשוטה", תיקונים והשלמות לסדר מועד, הערה 11).
נראה להגיה בדברי רבי אלעזר: "מאן לא תנא אם קרבה הבהמה". וקרוב שנשמט לו לסופר "לא", מפני רגילותו בסגנון "מאן תנא". ואפשר שחסר יותר, וצריך לומר: "מאן תנא אם קרבה הבהמה? רבנן. מאן לא תנא אם קרבה הבהמה? רבי שמעון". רא"ף הגיה: "מאן תנא אם נתרמה התרומה", והכוונה אחת היא, אבל הגהה זו רחוקה יותר מדי.
משנתנו לא שנתה, בין ברישא ובין בסיפא, אלא "אם נתרמה התרומה", אבל דבית רבי שנו בשניהם "אם קרבה הבהמה". משנתנו רבי שמעון היא, ודבית רבי כחכמים (החולקים על רבי שמעון בתוספתא שקלים א,י), ולחכמים לא מעל עד שתקרב הבהמה. משנתנו הוגהה על ידי הסופרים והמעתיקים על פי דבית רבי והוסיפו בה "קרבה הבהמה", ואומנם כל החילופים (בנוסח הסיפא של משנתנו) מראים על הגהה והוספה ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 57-58 ועמוד 165).
בתוספתא שקלים א,י ומעילה א,כו-כז שנו: המפריש שקלו והוציאו (לצורכי חולין) - הרי זה מעל (מיד, לפי שהוציאו לחולין). המוציא שקלו של חבירו - הרי זה מעל. לקח בו קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, המביא חטאתו ואשמו מן ההקדש (מכסף שהקדיש לבדק הבית), השוקל שקלו זוזיו מן ההקדש (ששקל שקלו מזוזיו שהקדיש לבדק הבית (השקל הוא שני זוזים)), כיוון שלקח (בו קיני זבים) - מעל (רבי שמעון סובר, שהמשנה מקודש לקודש מעל. וכן השוקל שקלו מן ההקדש, כיוון שנתרמה התרומה - מעל); דברי רבי שמעון. וחכמים אומרים: לא מעל עד שייזרקו הדמים (שיטת חכמים היא, שאם שינה מקודש לקודש לא מעל עד שייהנה ותיעשה מחשבתו, ובקונה קיני זבים ממעות הקדש של בדק הבית הרי שינה מקודש לקודש ועדיין לא מעל לשיטתם, אבל אם נזרקו הדמים הרי נעשתה מחשבתו ומעל).
ובספרא 'ויקרא' דיבורא דחובה פרשה יא נאמר: המוציא מקודש לקודש (שהשתמש במעות שהקדיש לבדק הבית להביא קורבן או שהשתמש במעות שהפריש לשם קורבן להביא קורבן אחר, כמבואר בסמוך) מניין? - לקח (כלומר, כגון שלקח וכו') קיני זבים קיני זבות קיני יולדות (השתמש במעות הקדש לקנות אותם), הביא חטאתו אשמו ופסחו מן ההקדש, השוקל שקלי זוזיו מן ההקדש, כיוון שלקח - מעל; דברי רבי שמעון (הסובר שכיוון שהשתמש במעות הקדש לצורך אחר ממה שהיו מיוחדים לו - מעל). וחכמים אומרים: לא מעל עד שייזרקו הדמים (שרק אז נהנה ונתקיימה כוונתו. - "כיוון שלקח מעל" וכו' הוא מאמר מוסגר, שהוכנס מן הברייתא המובאת בתוספתא, כדי לברר את העניין). - תלמוד לומר: "כי תמעול מעל" - ריבה.
ובבבלי מעילה יט,א אמרו: מניין המוציא מן הקודש לקודש (מעל)? - כגון לקח (קנה) קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, ושקל שקלו, והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש (מכסף של ההקדש), כיוון שהוציא (שלקח אותם בכסף של ההקדש) - מעל (מיד, כמו המוציא מן הקודש לחול); דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר / וחכמים אומרים: עד שיזרוק את הדם / שייזרק הדם (של הקורבנות הללו והתכפר בהם המביא אותם) - תלמוד לומר: "תמעול מעל" (ויקרא ה) - מכל מקום (מכפל הלשון למדים שמעל בכל האופנים, ואף במוציא מקודש לקודש).
לפי מקורות אלה, נחלקו רבי שמעון וחכמים בעניין המוציא מקודש לקודש, שלדעת רבי שמעון מעל כשהוציא את ההקדש לקנות בו קודש אחר, ולדעת חכמים לא מעל עד שיקרב הקודש האחר. לכן לדעת רבי שמעון, השוקל את שקלו מן ההקדש מעל כשנתרמה התרומה ונקנתה בהמה לקורבן הציבור, ולדעת חכמים לא מעל עד שתקרב הבהמה. הרי שגם בעניין השוקל את שקלו מן ההקדש, תניי דבית רבי ששנו "אם קרבה הבהמה" כחכמים, ומשנתנו ששנתה "אם נתרמה התרומה" כרבי שמעון.
מה שאמרו בירושלמי כאן, שהגרסה במשנה תלויה בדעותיהם של רבי שמעון וחכמים שנחלקו בעניין התשלום של ההקדש לספקים, מתייחס לעניין השוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו, וכפי שפירשנו. ואילו הגרסה במשנה בעניין השוקל את שקלו מן ההקדש תלויה בדעותיהם של רבי שמעון וחכמים שנחלקו בעניין המוציא מקודש לקודש. ברם המחלוקת בעניין התשלום של ההקדש לספקים אינה תלויה במחלוקת בעניין המוציא מקודש לקודש, והחכמים של עניין התשלום של ההקדש לספקים יכולים לסבור כרבי שמעון בעניין המוציא מקודש לקודש.
השוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו אינו מוציא מקודש לקודש, כיוון שלא שינה את שקלו של חבירו לקודש אחר. והשוקל את שקלו מן ההקדש לא מעל כשהספק מקבל את מעותיו תמורת הבהמה שנלקחה בתרומת הלשכה, כיוון שההקדש עדיין ברשות הקדש הוא. לכן שני העניינים הללו שונים זה מזה.
במשנה שנינו: "הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו, ושקלו על ידי עצמו, אם נתרמה התרומה - מעל".
מציעים תמיהה (על המשנה): וקשיא: – ו(הדבר) קשה: אִילו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם – שלא נשחטה העולה לשם הגונב אותה אלא נשחטה סתם, שלא פירש השוחט את העולה בשעת שחיטתה לשם מי שוחטה, סתמה לא לשם הבעלים הראשונים היא מכפרת?! (בתמיהה) – וכי אין העולה שנשחטה סתם מכפרת על הבעלים הראשונים של העולה?! ואם כן, מדוע אמרה המשנה, שאם, לאחר ששקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו, נתרמה תרומת הלשכה מן השקלים - מעל השוקל? והרי תרומת הלשכה מן השקלים נתרמה סתם, ולכן עלה השקל לשם הבעלים הראשונים שהשקל שלו ולא עלה לשם השוקל בשביל עצמו!
ומתרצים: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): תיפתר – תתפרש (משנה זו תוסבר), במסויים משל בית רבן גמליאל (הזקן, ראש בית הדין הפרושי בירושלים בתקופה שלפני החורבן), שהיה מתכוין ודוחפו לקופה (צריך לומר: 'שהיה מתכוין ותורמו לשמו') – במשנה מדובר, שהשוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו הוא איש חשוב מהאנשים של בית רבן גמליאל, והתורם את תרומת הלשכה היה מתכוון לתרום לשמו ולא לשם הבעלים הראשונים, ולכן השוקל את השקל בשביל עצמו מעל כשנתרמה התרומה.
ומקשים: וחש לומר: – וחשוש לומר (והרי יש לך לחשוש ולומר (הביטוי 'וחש לומר' הוא בציווי)): שמא לשיריים הן נופלין! וכי יש מעילה בשיריים?! – שמא, כשנתרמה תרומת הלשכה, הגיע השקל לשיריים (לשקלים שנשארו בלשכה לאחר שנתרמה התרומה לתוך הקופות), וכיוון שאין דין מעילה בשיריים (מפני שלאחר שנתרמה התרומה הלכה קדושתם של השקלים שנשארו בלשכה, והם נעשו חולין, כיוון שאינם ראויים לקורבנות ציבור), נמצא שלא מעל השוקל, ואם כן, כיצד אמרה המשנה, שהשוקל את השקל בשביל עצמו מעל? והרי ספק הוא, האם הגיע השקל לקופה שבה תורמים את תרומת הלשכה ומעל השוקל (כשיצא השקל לחולין בזמן קניית קורבן ציבור או בזמן הקרבתו), או שמא נפל השקל לשיריים ולא מעל השוקל, ולכן יש לפוטרו מלהביא קורבן מעילה, מפני שאין מביאים קורבן מספק!
ותמהים: אלא כרבי מאיר, דרבי מאיר אמר: מועלין בשיריים?! – וכי אין לנו לומר אלא שהמשנה היא כרבי מאיר, שאמר שיש דין מעילה בשיריים (מפני שגם לאחר שנתרמה התרומה עומדים השקלים שנשארו בלשכה בקדושתם, כיוון שעדיין ראויים הם לקורבנות ציבור לדעת רבי מאיר), ולכן השוקל את השקל בשביל עצמו מעל, כיוון שאף אם נפל השקל לשיריים מעל (כשיצא השקל לחולין בזמן קניית קורבן ציבור)?! (מקור דברי רבי מאיר בברייתא בירושלמי להלן ג,ד)
ומתרצים: עוד (גם) היא (צריך לומר: 'הוא') במסויים משל בית רבן גמליאל, שהיה מתכוין ותורמו לשמו (צריך לומר: 'שהיה מתכוין ודוחפו לקופה' (סל גדול, שבו תורמים את תרומת הלשכה)) – במשנה מדובר, שהשוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו הוא איש חשוב מהאנשים של בית רבן גמליאל (כמו שכבר אמרו לעיל), שהיה זורק את השקל לפני התורם שיכניסהו לתוך הקופה, והתורם את תרומת הלשכה היה מתכוון ודוחף את השקל לתוך הקופה (נוסף על זה שהיה מתכוון ותורמו לשמו, כאמור לעיל), ולא היה השקל מגיע לשיריים, ולכן השוקל את השקל בשביל עצמו מעל כשנתרמה התרומה.
בירושלמי שלפנינו נתחלף הנוסח בשתי התשובות הדומות "במסויים משל בית רבן גמליאל...". הגר"א הגיה את הנוסח כפי שהגהנו.
במשנה שקלים ג,ג שנינו, שהשליח שהביא את השקלים מבית רבן גמליאל היה נכנס ללשכה שבמקדש כשהתורם בא לתרום אותה, והיה זורק את השקל לפני התורם שיכניסהו לתוך הקופה, והתורם מתכוון ודוחף את השקל לקופה, כדי שיהא השקל בתרומת הלשכה ויביאו ממנו קורבנות ציבור, ולא ישתייר בלשכה.
במשנה שנינו: "השוקל שקלו מן ההקדש, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה - מעל".
שואלים: מה נהנה? – השוקל את שקלו מן ההקדש, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה, במה נהנה מן ההקדש כשקרבה הבהמה שקנו בכספי התרומה? וכיוון שלא נהנה, למה מעל? (לפי מה שכתבנו לעיל, הגרסה במשנה בעניין השוקל את שקלו מן ההקדש תלויה בדעותיהם של רבי שמעון וחכמים שנחלקו בעניין המוציא מקודש לקודש. הדין, שהשוקל את שקלו מן ההקדש לא מעל עד שתקרב הבהמה, הוא לדעת חכמים, שמי ששינה מקודש לקודש לא מעל עד שייהנה במה ששינה. לכן השאלה ששאלו כאן מתייחסת לעניין השוקל את שקלו מן ההקדש ולדעת חכמים בעניין הזה (המביא את קורבנו מן ההקדש, לדעת חכמים מעל כשקרב קורבנו, כיוון שנהנה מן ההקדש בזה שנעשתה מחשבתו ונגמרה כפרתו. אבל בשוקל את שקלו מן ההקדש אין לומר כך). - אף על פי שהשוקל את שקלו מן ההקדש יוצא ידי חובת המצווה לשקול למקדש, אין זה נחשב שנהנה מן ההקדש, מפני שעשיית מצווה אינה נחשבת הנאה, שכן המצוות לא ניתנו ליהנות מעשייתן)
ומשיבים: אמר רב אבין (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) בשם רבנין דתמן – בשם החכמים של שָׁם (חכמי בבל): מכיון שבית דין ראויין למשכן ולא מישכינו, כמי שנהנה – אילו לא היה שוקל את שקלו מן ההקדש, היו בית דין לוקחים ממנו משכון, שהרי בית דין ממשכנים את מי שלא הביא את שקלו, ונמצא שנהנה מן ההקדש בזה שלא משכנו אותו, ולכן מעל.
רב אבין נולד כנראה בבבל ועלה לארץ ישראל. הוא ירד כמה פעמים לבבל והביא עימו מאמרי חכמי ארץ ישראל שהפיצם בישיבות בבל. הוא הביא עימו לארץ ישראל מאמרים של חכמי בבל.
ומביאים מדרש: כתיב: – כתוב: "אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לי'י בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ" (ויקרא כז,כו) – שום אדם אינו רשאי להקדיש בכור בהמה למזבח, שכן הוא כבר קדוש מהמלטתו. ויש ללמוד מן הכתוב: - כל שהוא קודש אין קדושה חלה עליו – כל דבר שהוא קדוש בקדושה אחת שוב אין נתפסת בו קדושה אחרת, ולכן כל מה שהוא קודש לה' אסור לשנות אותו מקדושתו ולהקדיש אותו קדושה אחרת, שכל הקודשים למדים מבכור.
בספרא 'בחוקותי' פרשה ח נאמר: אין לי אלא בכור (שלא יקדיש אדם בכור). מניין לכל הקודשים שאין משנים אותם מקדושה לקדושה? - תלמוד לומר: "בבהמה לא יקדיש איש אותו".
ובמשנה תמורה ז,ג שנינו: אחד קודשי מזבח ואחד קודשי בדק הבית אין משנים אותם מקדושה לקדושה (אסור לשנות מקודשי בדק הבית לקודשי מזבח ומקודשי מזבח לקודשי בדק הבית, ובקודשי מזבח אסור לשנות מעולה לשלמים ומשלמים לעולה).
אסור לשנות מקודש לקודש, ואם שינה מקודש לקודש - מעל לדעת רבי שמעון, ולדעת חכמים לא מעל עד שייהנה ותיעשה מחשבתו. לכן אסור לשקול שקלו מן ההקדש, ואם שקל שקלו מן ההקדש - מעל אם נתרמה התרומה לדעת רבי שמעון או אם קרבה הבהמה לדעת חכמים.
בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נוספה לפני הכתוב "אך בכור..." פסקה מהמשנה: "ממעות מעשר שני" וכו'. אך ציון הפסקה הזה אין מקומו כאן אלא להלן, שכן האיסור לשנות מקודש לקודש הנלמד מהכתוב הזה אינו בשוקל שקלו ממעשר שני אלא בשוקל שקלו מן ההקדש.
במשנה שנינו: השוקל שקלו "ממעשר שני - יאכל כנגדו".
מבארים: כיצד הוא עושה – במעות מעשר שני ששקל מהן את שקלו, שיהיו ראויות לשקלים? מביא סלע של חולין (שאינו קודש) ואומר: "מעות מעשר שני בכל מקום שהן מחוללין על סלע זו" – מעות מעשר שני שהן קודש נפדות בסלע זו ומופקעות מקדושתן (נקטו כאן סלע ולא שקל, כמו בהרבה מקומות שנקטו סלע בקשר למעשר שני), ואותן נתפסין לשם שני (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לשם מעשר שני') – אותה סלע של חולין נתפסת בקדושה לשם מעשר שני, ויקנה בה אוכל בירושלים ויאכלנו שם כדין מעשר שני, והשאר – מעות מעשר שני ששקל מהן את שקלו, נעשין שקלים – שהרי עכשיו חולין הן.
• • •