משנה
מצרפין שקלים דרכונות (מקור המילה ביוונית. דרכון הנזכר במקורות התלמודיים הוא כנראה דריקוס, מטבע פרסי של זהב או כסף. אפשר שהוא ה"אֲדַרְכוֹן" הנזכר בעזרא ח,כז) – כשגבו בכל עיר ועיר את השקלים של כסף, ורוצים לשלחם למקדש, רשאים הם להחליפם בדרכונות, וכאן הכוונה למטבעות של זהב, מפני משאוי הדרך – כדי להקל על השליחים את משאם בדרך (הדרכונות שהובאו למקדש ניתנו בקופה, ולא החליפו אותם בשקלים, שכן שנו בברייתא בירושלמי להלן ג,ד, שהתרומה השלישית של הלשכה, שבה תרמו את מה שבא מהמדינות הרחוקות מארץ ישראל, היו בה דרכונות של זהב, שמפני משא הדרך היו מצרפים את שקליהם למטבעות של זהב. גם במשנה מעשר שני ב,ז שנינו, שמי שיש לו סלעים של כסף של מעשר שני מחליף אותם בדינרים של זהב, כדי שיהיה קל לו להביא אותם לירושלים. היחס בין מטבע של זהב ובין אותו מטבע של כסף היה אחד של זהב לעשרים וארבעה או לעשרים וחמישה של כסף (ירושלמי קידושין א,א; בבלי בבא מציעא מד,ב), ולכן כשהיו מצרפים מטבעות כסף למטבעות זהב היתה הקלה רבה במשקל ובנפח).
כשם שהיו שופרות במקדש – תיבות בצורת שופרות, רחבות למטה וצרות למעלה, כדי שלא יוכלו להוציא מהן כלום, ובהן היו מכניסים את השקלים (משנה להלן פרק ו הלכה ה), כך היו שופרות במדינה – בכל עיר ועיר, לאסוף לתוכן את השקלים.
בני העיר ששילחו את שקליהן – בידי שליחים למקדש, ונגנבו – השקלים מידי השליחים, או שאבדו – מהם בדרך: אם נתרמה התרומה – אם נתרמה התרומה מן השקלים שבלשכה שבמקדש, שהוציאו את השקלים מהלשכה כדי לקנות מהם קורבנות ציבור (ראה משנה להלן ג,א), קודם שנגנבו השקלים או קודם שאבדו, - נשבעין – השליחים, לגיזברין (ממונים על הכסף) – של המקדש, לפי שלאחר שנתרמה התרומה מן השקלים שבמקדש, עברו השקלים שבידי השליחים לרשות גזברי המקדש, ומרשות המקדש נגנבו או שאבדו, ולכן השליחים נשבעים בבית הדין לגזברים את השבועה שהשומרים חייבים להישבע, שלא פשעו בשמירתם של השקלים, ונפטרים השליחים מלשלם למקדש, ואם לאו – אם נתרמה התרומה לאחר שנגנבו השקלים או שאבדו, - נשבעין – השליחים, לבני העיר – לפי שלפני שנתרמה התרומה מן השקלים שבמקדש, השקלים הם ברשות בני העיר, ומרשות בני העיר נגנבו או שאבדו, ולכן השליחים נשבעים לבני העיר את שבועת השומרים, ונפטרים השליחים מלשלם למקדש, ובני העיר שוקלין תחתיהן – בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו, בני העיר חוזרים ונותנים שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, לפי שהשקלים הראשונים לא נחשבו להם. נמצאו – השקלים שאבדו, או שהחזירום הגנבים – את השקלים שנגנבו, לאחר ששקלו בני העיר שקלים אחרים תחתיהם, - אלו ואלו שקלים – גם השקלים שנגנבו או שאבדו וגם השקלים ששקלו תחתיהם הרי הם בקדושתם, ואין עולין להן לשנה הבאה – אין מחשיבים לבני העיר את השקלים השניים לזכות חשבון השנה הבאה, והם חייבים לשקול שקלים אחרים בשנה הבאה.
"כשם" בהתחלת עניין, שאינו מדברי התנא הנזכר בשם אלא סתם, הוא סימן לתוספת ומפסיק בכמה מקומות בין שתי הלכות מעניין אחד. במשנתנו "כשם שהיו שופרות במקדש" וכו' מפסיק באמצע עניין ומקומו בפרק ו, שבו מזכיר התנא שהיו שופרות במקדש ("עיונים בספרות התלמוד", עמוד 312).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מצרפין שקלים דרכונות" כול'.
מקשים: ויעשו אותן מרגלית (אבן יקרה מבריקה הנוצרת בתוך צדף)! – מדוע אין המשנה אומרת, שמפני משא הדרך הם רשאים לקנות מהשקלים מרגלית ולשלחה למקדש? שהרי קל לשאת מרגלית אחת יותר מכמה דרכונות בשוויה.
ומתרצים: שמא תזיל המרגלית ונמצא ההקדש מפסיד – יש לחשוש אולי תיעשה המרגלית זולה (יופחת מחירה) ונמצא שההקדש מפסיד, לכן אין עושים את השקלים מרגלית. אבל בדרכונות אין לחשוש לכך, שאינו מצוי שישתנה שערם ('תזיל' - בניין הפעיל במשמעות סבילה: תוזל).
ומציעים סיוע: כהיא (כההיא) דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - משנה בכורות ח,ז): וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף – בכור אדם והקדשות נפדים בין במטבעות של כסף בין בשווה כסף, שאפשר לפדות אותם בשווה כסף במקום מטבעות, חוץ מן השקלים – אי אפשר לפדות את השקלים בשווה כסף אלא במטבעות של כסף. ולכן אין הם רשאים להחליף את השקלים בשווה כסף ולשלוח למקדש. (במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה: 'ואין פודין בכלים'. וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי, אך אינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים) ומדוע אין פודים את השקלים בשווה כסף, כגון כלים? - [ו]אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): שמא יזילו הכלים ונמצא ההקדש מפסיד – יש לחשוש אולי ייעשו הכלים זולים ונמצא שההקדש מפסיד, לכן אין מחליפים את השקלים בכלים. והכא – ו(אף) כאן (במשנה כאן), שמא תזיל המרגלית ונמצא ההקדש מפסיד – יש לחשוש אולי תיעשה המרגלית זולה ונמצא שההקדש מפסיד, לכן אין עושים את השקלים מרגלית.
מה שאמרו כאן שאין פודים שקלים בשווה כסף, לא כיוונו לומר שאין נותנים מחצית השקל בשווה כסף, אלא שאין יכולים להחליף שקלים בשווה כסף, ולשון פדייה מכרחת זאת, שבכל מקום משמעה החלפת הקדש בחולין (הערות ר"ל גינצבורג על מסכת שקלים).
• • •
במשנה שנינו: "כשם שהיו שופרות במקדש, כך היו במדינה".
ובמשנה שקלים ו,ה שנינו: שלושה עשר שופרות היו במקדש, וכתוב עליהם: תקלין חדתין ותקלין עתיקין...
מציעים פרשנות מצמצמת: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן), בתקלין חדתין – בשקלים חדשים (המשנה שאמרה שהיו שופרות במדינה, מדברת בשקלים חדשים, שהיו במדינה שופרות לשקלים החדשים שהיו נותנים בכל שנה), אבל בתקלין עתיקין – בשקלים ישנים (שהיו נותנים מי שלא שקלו בשנה הקודמת והיו שוקלים בשנה שלאחריה), - לא בדא (=בהדא) – לא בזאת (לא בעניין הזה אמרה המשנה שהיו שופרות במדינה, שלא היו במדינה שופרות לשקלים הישנים). ויש להציע ברייתא מסייעת: ותני כן: – ושונה (התנא) כך / ושנוי (שנויה ברייתא) כך: עתיקין במקדש – במקדש היה שופר לשקלים ישנים. אין עתיקין במדינה – במדינה לא היו שופרות לשקלים ישנים (ולכן מי שלא שקלו בשנה הקודמת והיו שוקלים בשנה שלאחריה, היו צריכים להביא שקליהם למקדש. - בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין "ותני כן...", אך ישנו ב"שרידי הירושלמי". ב"שרידי הירושלמי" 'ותני כן' משובש כ'ותנינן').
• • •
במשנה שנינו: "בני העיר ששילחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו: אם נתרמה התרומה - נשבעין לגיזברין, ואם לאו - נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין תחתיהן".
מציעים פרשנות מצמצמת: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן), בשומר חנם – המשנה שאמרה, שבני העיר שוקלים שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, מדברת במקרה ששמר השליח על השקלים ללא שכר שמירה, שכשהשליח הוא שומר חינם, בני העיר חייבים באחריותם של השקלים, ולכן, אם נגנבו השקלים או שאבדו מידי השליח, בני העיר חייבים לשקול תחתיהם, בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו, אבל בשומר שכר – במקרה שהשליח שומר על השקלים בשכר, - לא בדא (=בהדא) – לא בזאת (לא בעניין הזה אמרה המשנה, שבני העיר שוקלים שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, שכשהשליח הוא שומר שכר, אין בני העיר חייבים באחריותם של השקלים, ולכן, אם נגנבו השקלים או שאבדו מידי השליח, בני העיר פטורים מלשקול תחתיהם, בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו. המשנה מדברת בשומר חינם, שכן היא מזכירה גניבה ואבידה, ועליהן שומר חינם נשבע ונפטר מלשלם, אבל שומר שכר משלם עליהן).
ומציעים דעה מנוגדת: אמר רב אבא (רבא / רבה): ואפילו תימר – ואפילו תאמר, בשומר שכר – המשנה שאמרה, שבני העיר שוקלים שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, מדברת אפילו במקרה ששמר השליח על השקלים בשכר, שאף כשהשליח הוא שומר שכר, בני העיר חייבים באחריותם של השקלים, ולכן, אם נגנבו השקלים או שאבדו מידי השליח, בני העיר חייבים לשקול תחתיהם, בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו. ואין לומר שהמשנה מדברת רק בשומר חינם, שכן היא מזכירה גניבה ואבידה, כיוון שאפשר לומר שנגנבו - בליסטיס (גזלן, שודד (מקור המילה ביוונית)) מזויין (חמוש, נושא נשק) – מדובר במקרה שנגנבו השקלים באונס, שלקחם גנב בחוזקה ובגלוי, ולא שלקחם בסתר, או שאבדו - כמי (צריך לומר כמו בכתב יד הבבלי וכתב יד שקלים: 'במי') שטבעה ספינתו בים – מדובר במקרה שאבדו השקלים באונס, ועל גניבה ואבידה באונס גם שומר שכר נשבע ונפטר מלשלם.
הנוסח בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי מהופך: "מתניתא בשומר שכר, אבל בשומר חנם - לא בהדא"; ובהתאם לכך בהמשך: "אמר רב אבא: הא דאת אמר בשומר שכר...". נוסח זה הוא על פי הבבלי בבא מציעא נז,ב. ובכתב יד הבבלי נשמט מ"בשומר שכר" עד "בשומר שכר" על ידי הדומות.
בבבלי בבא מציעא נז,ב-נח,א אמרו: "שומר חינם אינו נשבע (על ההקדשות, שאם נמסרה לו בהמת הקדש לשמירה ואבדה, אינו נשבע שלא פשע בשמירתה)". - ורמינהו: בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו, אם משנתרמה התרומה - נשבעים לגזברים, ואם לאו - נשבעים לבני העיר, ובני העיר שוקלים תחתיהם (הרי מוכח מכאן שנשבעים על ההקדשות!). - אמר שמואל: הכא בנושא שכר (בשליח מקבל שכר) עסקינן, ונשבעים ליטול שכרם (שבועה זו אינה באה כדי לפוטרם מאחריות עבור הגניבה, אלא כדי ליטול שכרם, שהרי הם רוצים לקבל את השכר שנקצב להם, ולכן נשבעים שהם מצידם עשו את כל הראוי להיעשות). - אי הכי, נשבעים לגזברים?! לבני העיר מיבעי ליה (שיישבעו, שהרי מבני העיר הם תובעים)! - אמר רבא: נשבעים לבני העיר במעמד גזברים, כי היכי דלא נחשדינהו (כדי שלא יחשדו הגזברים בשליחים שהם גנבו את שקליהם של בני העיר), ואי נמי, כי היכי דלא לקרו להו פושעים (כדי שלא יקראו הגזברים לשליחים פושעים, שהתרשלו בשמירת שקליהם של בני העיר, לכן נשבעים השליחים שהם מצידם עשו את כל הראוי להיעשות). - והא נגנבו או שאבדו קתני, ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב! והכא (שהם שומרים על הקדש), נהי דשלומי לא משלמי (על הגניבה, שכך הדין בהקדש), אגרייהו מיהא לפסיד (שהרי אחריותם על השמירה כוללת גניבה ואבידה)! - אמר רבא / רבה: נגנבו - בלסטים מזויין (שאינו גנב רגיל אלא שודד, והרי זה אונס, ששומר שכר אינו חייב עליו), אבדו - שטבעה ספינתו בים (שאבידה כזו היא אונס, ושומר שכר אינו חייב בה).
לבבלי ולירושלמי דרכים שונות זו מזו לגמרי בפירוש המשנה.
דברי רבא / רבה בבבלי הם דברי רב אבא בירושלמי. לכן רב אבא בירושלמי הוא רבא / רבה.
ומציעים קשר בין שתי דעות: אמר רבי יוסטא בירבי סימון (השם יוסטא הוא תרגום רומי לשם העברי צדוק. השם סימון הוא תחליף צלצול יווני לשם העברי שמעון): אתייא כמאן דאמר: – באה (הולכת המשנה) כמי שאומר (המשנה שמחלקת בין נתרמה התרומה ובין לא נתרמה התרומה, מתאימה לדעת מי (רבי מאיר) שאומר): תורמין על הגבוי ועל העתיד להיגבות – כשהיו תורמים מן השקלים שבלשכה שבמקדש כדי לקנות מהם קורבנות ציבור, היו מתכוונים לתרום לא רק על השקלים שכבר באו לידי הגזברים (-"הגבוי") אלא אף על השקלים שנמצאים בידי השליחים ועדיין לא באו לידי הגזברים (-"העתיד להיגבות"), כדי שיהיה חלק בקורבנות לכל ישראל. לדעה זו מובנת המשנה שמחלקת בין נתרמה התרומה ובין לא נתרמה התרומה, שהרי לדעה זו תורמים על השקלים שנמצאים בידי השליחים, ולכן כשנתרמה התרומה נחשבים השקלים הללו שהם ברשות גזברי המקדש. ברם כמאן דאמר: – אבל כמי (רבי יוסי) שאומר: אין תורמין לא על הגבוי (צריך לומר: 'אין תורמין לא על העתיד ליגבות') ולא על הממושכן – כשהיו תורמים מן השקלים שבלשכה שבמקדש, היו מתכוונים לתרום רק על השקלים שכבר באו לידי הגזברים, אבל לא היו מתכוונים לתרום על השקלים שנמצאים בידי השליחים ועדיין לא באו לידי הגזברים, וגם לא היו מתכוונים לתרום על השקלים שעתידים לתת מי שלא שקלו ולקחו מהם משכון, - לא בדא (=בהדא) – לא בזאת (לא בעניין הזה אמרה המשנה מה שאמרה, שלדעה זו אין מובנת המשנה שמחלקת בין נתרמה התרומה ובין לא נתרמה התרומה, שהרי לדעה זו אין תורמים על השקלים שנמצאים בידי השליחים, ולכן אף כשנתרמה התרומה השקלים הללו הם ברשות בני העיר. הרי שהמשנה מנוגדת לדעה זו).
בתוספתא שקלים ב,ה שנו: תורמים על המשכון ועל הגבוי ועל העתיד ליגבות; דברי רבי מאיר. רבי יוסה אומר: תורמים על המשכון ועל הגבוי, אבל לא על העתיד ליגבות.
הנוסח בדברי רבי יוסי בכתב יד אחד של התוספתא: "תורמים על הגבוי ועל העתיד ליגבות".
לפי הגרסה שלפנינו בתוספתא נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי רק בעתיד ליגבות, ולפי כתב יד אחד של התוספתא נחלקו רק במשכון. ובוודאי אי אפשר לקרב את גרסת הירושלמי וגרסת כתב היד, שהרי כל עיקר הדברים שבירושלמי הוא לפרש את דברי המשנה שחילקה בין קודם שנתרמה התרומה לבין אחר שנתרמה התרומה, ולפי גרסת כתב היד אין מחלוקת כלל בגבוי ובעתיד ליגבות. אבל אפשר להשוות דברי הירושלמי עם הגרסה שלפנינו בתוספתא, אם נתקן את דברי הירושלמי ונגרוס: "אתייא כמאן דאמר: תורמין על הממושכן ועל הגבוי ועל העתיד להיגבות. ברם כמאן דאמר: אין תורמין לא על העתיד להיגבות ולא על הממושכן - לא בדא". ותיקון זה הוא מוכרח, שהרי משכון לא נזכר בירושלמי אלא משום שהתנאים נחלקו בו בברייתא שנחלקו בה על העתיד ליגבות, ולכן אין עולה על הדעת כלל שהביאו משכון אגב גררא בדברי האומר שאין תורמים והשמיטוהו בדברי האומר שתורמים (הערות ר"ל גינצבורג על מסכת שקלים).
אפשר שיש לתקן את דברי הירושלמי ולגרוס כך: "אתייא כמאן דאמר: תורמין על הממושכן ועל הגבוי ועל העתיד להיגבות. ברם כמאן דאמר: אין תורמין אלא על הגבוי ועל הממושכן - לא בדא".
תיקון זה קל יותר מהתיקון לעיל. כמו כן, לפי גרסה זו נחלקו שני התנאים רק בעתיד להיגבות כמו לפי התוספתא.
הנוסח בדברי התנא השני בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: "לא על הגבוי ולא על העתיד ליגבות", ואין "ולא על הממושכן".
• • •
במשנה שנינו: "בני העיר ששילחו את שקליהן, נגנבו או שאבדו: אם נתרמה התרומה - נשבעין לגיזברין, ואם לאו - נשבעין לבני העיר".
מקומה הנכון של פסקה זו מן המשנה הוא לעיל לפני הקטע "מתניתא בשומר חנם...". אפשר שהסופרים שהוסיפו בירושלמי פסקה זו טעו. ואפשר שמשום שבפירוש הרישא של המשנה השתמשו בביטוי "מתניתא ב... אבל ב... לא בדא", סידרו אחריו קטע שמתחיל באותו ביטוי, אף שהוא שייך לסיפא של המשנה.
ובמשנה שבועות ו,ה שנינו: ואלו דברים שאין נשבעים עליהם (מן התורה): ...ההקדשות. רבי שמעון אומר: קודשים שחייב באחריותם - נשבעים עליהם (שהואיל וחייב באחריותם, הרי הם ברשותו), ושאינו חייב באחריותם - אין נשבעים עליהם (שברשות הקדש הם).
מציעים זיהוי למקור התנאי: (בספר "והזהיר" נוסף: 'נשבעין לגזברין -') אמר רבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): דרבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) היא – של רבי שמעון היא (המשנה שאמרה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לגזברים אם נתרמה התרומה, כדעתו של רבי שמעון היא), דרבי שמעון אמר: קדשים שהוא חייב באחריותן – שאם נגנבו או שאבדו חייבים בעליהם להביא אחרים תחתיהם, כגון שאמרו "הרי עליי קורבן" והפרישו אותו, כנכסיו הן – הרי הם כרכושם של הבעלים, הואיל והם חייבים באחריותם, ולכן חייבים עליהם שבועה מן התורה (משנה שבועות ו,ה), שאם אמר "הרי עליי עולה" והפריש בהמה לנדרו והפקידה אצל חבירו, וחבירו טוען שנאבדה ממנו, נשבע חבירו עליה שבועת השומרים מן התורה. וכיוון שגם שקלים חייבים המפרישים אותם באחריותם, לכן בני העיר ששילחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו, חייבים עליהם השליחים שבועה מן התורה לדעת רבי שמעון. ואם נתרמה התרומה - נשבעים השליחים לגזברים, כיוון שהגזברים הם כעין אפוטרופוסים של בני העיר.
ומציעים דעה מנוגדת: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דברי הכל היא – המשנה שאמרה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לגזברים אם נתרמה התרומה, דברי הכל היא, שאף חכמים, החלוקים על רבי שמעון וסוברים שקודשים הם ברשות הקדש ואין חייבים עליהם שבועה מן התורה, מודים בזה, משום שבועת תקנה – אף על פי שאין חייבים עליהם שבועה מן התורה, תקנת חכמים היא שנשבעים עליהם, כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל בקודשים ולא לשומרם כראוי. ואף השבועה שנשבעים השליחים לגזברים אם נתרמה התרומה היא שבועה שתיקנו חכמים כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל בקודשים, ואינה שבועה מן התורה.
ומציעים קושיה (על רבי יוחנן): על דעתיה דרבי יוחנן – לדעתו של רבי יוחנן, - ניחא – נוח (מובן הדבר), "נשבעין לגזברין" – הדין ששנינו במשנה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לגזברים אם נתרמה התרומה, דברי הכל הוא, שהשבועה שנשבעים השליחים לגזברים היא שבועה שתיקנו חכמים כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל בקודשים, ואינה שבועה מן התורה; "ואם לאו - נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין תחתיהן" (המילים 'לגזברין; ואם לאו - נשבעין' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, אך אינן לא ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" ולא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. גם תלמיד רשב"ש ורבנו משולם גרסו: '..."נשבעין לגזברין"; אלא "נשבעין לבני העיר..."') – אבל הדין ששנינו במשנה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לבני העיר אם לא נתרמה התרומה, הדא היא דרבי שמעון! (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'דרבי שמעון אמר'. והוא אשגרה בטעות מלעיל) – זאת היא (השיטה) של רבי שמעון! (השבועה שנשבעים השליחים לבני העיר היא שבועה מן התורה, ואינה שבועה שתיקנו חכמים כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל בקודשים, שהרי אינם נשבעים לגזברים, ולכן הדין הזה ששנינו במשנה כדעתו של רבי שמעון הוא, ואינו דברי הכל. ואם כן, גם הדין ששנינו במשנה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לגזברים אם נתרמה התרומה, כדעתו של רבי שמעון הוא, ואינו דברי הכל, שלא כדברי רבי יוחנן!)
ומתרצים: עוד היא משם שבועת תקנה (המילים האלו ישנן בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, אך אינן ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר". גם תלמיד רשב"ש ורבנו משולם גרסו את המילים האלו. במסירה שלפנינו נמחקו המילים 'עוד היא' על ידי מגיה) – גם הדין ששנינו במשנה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לבני העיר אם לא נתרמה התרומה, הוא משום שבועת תקנה, שאף השבועה הזו היא שבועה שתיקנו חכמים, כמבואר להלן. אף על פי שקיבלו (ב"שרידי הירושלמי", בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'עליהן') בני העיר לשלם, אין ההקדש יוצא בלא שבועה – אף כשבני העיר התחייבו מלכתחילה לשקול שקלים אחרים אם השקלים ייגנבו או יאבדו, ונפטרו השליחים מלהישבע שבועה מן התורה אף לדעתו של רבי שמעון, תיקנו חכמים שהשליחים נשבעים לבני העיר אם לא נתרמה התרומה, ואין השליחים נפטרים מלשלם להקדש בלא שבועה, כדי שלא יבואו לזלזל בהקדש. ולכן גם הדין הזה ששנינו במשנה דברי הכל הוא (משמעה של הלשון "אין ההקדש יוצא בלא שבועה" (אין פטורים מלשלם להקדש בלא שבועה) הוא כמשמעה של הלשון "שומר חינם נשבע ויוצא" (נשבע ופטור מלשלם לבעלים)).
במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: "אלא לרבי אלעזר, גזברין מאי עבידתייהו? - נשבעין לבני העיר במעמד גזברין, כי היכי דלא ליחשדינהו, אי נמי דלא נשוו להו פושעים", והוא נמצא בדפוס ונציה הבבלי בלבד. הוספה זו היא בלשון בבלי, והיא בחלקה על פי הבבלי בבא מציעא נח,א (הובא לעיל).
לפי הוספה זו, הירושלמי מציע קושיה על רבי אלעזר, כשהחלק הראשון של הצעת הקושיה קובע ששני הדינים ששנינו במשנה מובנים לדעתו של רבי יוחנן, שבשניהם השליחים נשבעים משום שבועת תקנה, וחלק זה של הצעת הקושיה הם דברי הירושלמי מ"על דעתיה דרבי יוחנן ניחא" עד סוף המשפט "אף על פי שקיבלו..." המבאר את תוכן התקנה, והחלק השני של הצעת הקושיה, המכיל את הקושיה על דעתו של רבי אלעזר שהמשנה היא כדעתו של רבי שמעון, קובע שהדין ששנינו במשנה שנשבעים לגזברים אין להעמידו כרבי שמעון, וחלק זה של הצעת הקושיה וגם התירוץ לקושיה נוספו בירושלמי.
בבבלי בבא מציעא נח,א אמרו: רבי יוחנן אמר: הא מני? (משנה זו כשיטת מי היא?) - רבי שמעון היא, דאמר: קודשים שחייב באחריותם נשבעים עליהם. - התינח עד שלא נתרמה התרומה (שאחריות השקלים היא על בני העיר, ולכן לרבי שמעון נשבעים עליהם), משנתרמה התרומה (שאין עוד אחריות השקלים על בני העיר כלל) - קודשים שאינו חייב באחריותם נינהו. דתניא: תורמים (מן השקלים בלשכה במקדש ומכוונים להוציא ידי חובה) על האבוד (בדרך) ועל הגבוי (כבר שלא הגיע) ועל העתיד ליגבות (ואם כן, משעה זו אין עוד אחריות בני העיר על השקלים, ואף רבי שמעון מודה שאין נשבעים עליהם)! - אלא אמר רבי אלעזר: שבועה זו (שנשבעים השליחים) תקנת חכמים היא, שלא יהו מזלזלים בהקדש (שאם ידעו שאין נשבעים עליהם, יחשבו שאין הקדש חשוב, ואפשר לזלזל בשמירתו).
בבבלי החליפו את מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן בירושלמי.
מלשון הבבלי "משנתרמה התרומה - קודשים שאינו חייב באחריותם נינהו" יוצא, שמשנתרמה התרומה, אין אחריות השקלים על הבעלים אלא על ההקדש. אבל לפי הירושלמי, בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו, השקלים הם באחריות בני העיר, והם צריכים לחזור ולשקול, ודברי המשנה "ובני העיר שוקלים תחתיהם" מוסבים גם על נתרמה התרומה שנשבעים לגזברים. וכן יוצא מן הירושלמי להלן, שרבי יוחנן סובר, שאם הפריש שקלו ואבד - חייב באחריותו, ולרבי שמעון בן לקיש חייב משום תקנה ("שישה סדרי משנה", מועד, השלמות ותוספות, עמוד 459).
בבבלי ובירושלמי מצאנו שרבי יוחנן אומר על כמה שבועות שהן תקנת חכמים.
• • •
מביאים מחלוקת: הפריש שקלו ואבד – קודם שמסרו לגזבר, - רבי יוחנן אמר: חייב באחריותו עד שימסור (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שימסרנו') לגיזבר – הוא חייב באחריות שקלו עד שימסור אותו לגזבר של ההקדש, וכיוון שאבד קודם שמסרו לגזבר - חייב לשקול תחתיו שקל אחר, בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו; רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא – כל דבר שהפריש אדם להקדש, הרי הוא ברשות ההקדש בכל מקום שהוא נמצא, ואפילו אבד קודם שבא לידי הגזבר של ההקדש. ולכן, אם הפריש שקלו ואבד קודם שמסרו לגזבר - אינו חייב לשקול תחתיו שקל אחר.
ומקשים (ממקור תנאי על רבי שמעון בן לקיש): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) חלוקה על רבי שמעון בן לקיש: שנינו במשנה: נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין תחתיהן! – מהמשנה שאמרה, שבני העיר שוקלים שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, יש ללמוד, שאם הפריש שקלו ואבד - חייב לשקול תחתיו שקל אחר, וזה שלא כרבי שמעון בן לקיש.
ומתרצים: (במסירה שלפנינו נוסף בין השורות על ידי מגיה: 'לא', והוא נמצא בדפוס ונציה הבבלי בלבד, ואינו לא ב"שרידי הירושלמי" ולא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. - 'לא' היא הגהה בבלית, ובניחותא. כלומר: לא כמו שאתה סבור, אלא עוד היא משום תקנה. ואין גורסים אותה ("אוצר לשונות ירושלמיים")) עוד (גם) היא משם (משום) שבועת תקנה (נראה שצריך לומר: 'עוד היא משם תקנה', וכן הגיה הגר"א, והלשון "שבועת תקנה" הוא אשגרה בטעות מלעיל) – גם מה שאמרה המשנה, שבני העיר שוקלים תחתיהם, היא משום תקנה (כשם שמה שאמרה המשנה, שהשליחים נשבעים עליהם, היא משום תקנה, כמו שאמר רבי יוחנן לעיל), שמן הדין של התורה בני העיר אינם חייבים לשקול שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, כמו שאמר רבי שמעון בן לקיש, אלא שמתקנת חכמים הם חייבים לשקול שקלים אחרים תמורתם, כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל בקודשים ולא לשומרם כראוי.
בבבלי חולין קלט,א אמרו: איתמר: מנה זה לבדק הבית ונגנבו או שאבדו - רבי יוחנן אמר: חייב באחריותם עד שיבואו לידי גזבר, וריש לקיש אמר: כל היכא דאיתיה - בבי גזא דרחמנא איתיה (כל מקום שישנו - באוצרו של הקב"ה הוא), דכתיב: "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד) (אינם אבודים, שבכל מקום שהם של הקדש הם).
לפי הבבלי שם, אם הקדיש מנה לבדק הבית ואמר "הרי זה" - פטור מאחריות, ואם אמר "הרי עליי" - נחלקו אמוראים: לרבי יוחנן חייב באחריות עד שיבוא ליד הגזבר, ולריש לקיש אינו חייב באחריות, שכיוון שהפריש מנה וישנו בעולם, בכל מקום שנמצא - ברשות הקדש הוא נמצא, ואינו דומה לקודשי מזבח שחייב באחריות עד שיקריב, שקורבן הוא מחוסר הקרבה.
כמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בבבלי שם בהקדיש מנה לבדק הבית, כן מחלוקתם בירושלמי כאן בהפריש שקלו ואבד. אלא שבשקל אין צריך לומר "עליי", מפני שהתורה הטילה עליו את החיוב.
• • •
במשנה שנינו: "נמצאו או שהחזירום הגנבים - אלו ואלו שקלים".
מה עושים בשקלים שנמצאו או שהחזירום הגנבים, ומה עושים בשקלים ששקלו בני העיר תחתיהם? -
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): הראשונים – השקלים הראשונים, נופלין (מגיעים) לתקלין חדתין – נותנים אותם לשופר שבמקדש שכתוב עליו "תקלין חדתין" (שקלים חדשים של השנה, והיו מעבירים אותם ללשכה ותורמים מהם וקונים בהם קורבנות ציבור), והשניים – השקלים השניים, נופלים לתקלין עתיקין – נותנים אותם לשופר שבמקדש שכתוב עליו "תקלין עתיקין" (שקלים ישנים של השנה שעברה, והיו מעבירים אותם לשיירי הלשכה, שהם השקלים שנותרו בלשכה לאחר שנתרמו מהם התרומות, ועושים בהם כל צורכי העיר ירושלים).
אין נותנים גם את הראשונים וגם את השניים לשקלים החדשים של השנה, משום שצריך שיהיה לכל אחד חלק שווה בקורבנות הציבור.
ושואלים: אֵילו הן הראשונים ואֵילו הן השניים? – אילו שקלים נקראים ראשונים ואילו שקלים נקראים שניים?
ומשיבים: רבי פינחס בירבי חנניה ורבי אבא מרי (אמוראים ארץ ישראלים בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים האלה בדבר, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: אלו ששילחו בני העיר תחילה – הראשונים הם השקלים ששלחו בני העיר בראשונה, ואבדו ונמצאו או שנגנבו והחזירום הגנבים; והשניים הם השקלים ששקלו בני העיר תחת הראשונים ושלחו בשנייה; וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: אלו שהגיעו לידי גיזברין תחילה – הראשונים הם השקלים ששקלו בני העיר תחת השקלים שנגנבו או שאבדו, והגיעו לידי הגזבר של המקדש בראשונה; והשניים הם השקלים שאבדו ונמצאו או שנגנבו והחזירום הגנבים, והגיעו לידי הגזבר בשנייה (מדובר שהשקלים ניכרים ביד הגזבר ולא נתנם ללשכה, שאם לא כן, אין שייך לומר "הראשונים נופלים לתקלין חדתין" וכו', שהרי נתערבו כבר בשקלים של התרומה החדשה).
בתוספתא שקלים א,ט שנו: המפריש שקלו ואבד והפריש אחר תחתיו, ולא הספיק להקריב (שעדיין לא מסר את האחר לגזבר) עד שנמצא הראשון (שנמצא קודם שהגיע האחר לידי הגזבר), והרי שניהם עומדים - זה וזה שקלים. הראשון (השקל שהפריש בראשונה ואבד ונמצא) ייפול לחדתין, והשני ייפול לעתיקין.
היה אפשר לומר שמחלוקת האמוראים בירושלמי כאן ("אילו הן הראשונים ואילו הן השניים?") קיימת גם בנידון שבתוספתא (הראשון הוא השקל שנאבד ונמצא, או שהראשון הוא השקל שבידו והשני הוא השקל שנמצא והגיע לידו אחר כך). אבל מלשון התוספתא "שנמצא הראשון" מוכח שהראשון הוא הראשון שהפריש תחילה ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי יומא סה,א אמרו: תנן התם: בני העיר ששילחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו... ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם. נמצאו או שהחזירום הגנבים - אלו ואלו שקלים הם, ואין עולים להם לשנה הבאה. - תנו רבנן: אין עולים להם לשנה הבאה. רבי יהודה אומר: עולים להם לשנה הבאה.
הרי שמשנתנו אינה כרבי יהודה.
• • •